פני יהושע/גיטין/סד/ב

פני יהושע גיטין סד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משנה נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ופרש"י היא יש לה יד דהא גדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו ומ"מ יד דידה כדקימא קיימא דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהווה את עצמה והיא מקבלת גיטה והשתא נמי ל"ש עכ"ל. ודקדקו התוס' מל' רש"י ז"ל דוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא אבל באמת ל' רש"י ז"ל בזה צ"ע דכיון שנתן טעם לדבר דהיא יש לה יד כיון דאם היתה יתומה היא מקבלת א"כ האי טעמא גופא שייך נמי בקטנה שאם היתה יתומה מקבלת גיטה אליבא דכ"ע אף בנתקדשה קידושין דאורייתא משהגיעה לעונת הפעוטות ומה שהוסיף רש"י ז"ל בלשונו לחלק דגדולה יש לה יד אם היתה יתומה מהווה את עצמה לא ידעתי מה נתינת טעם הוא זה אי משום דאיתקש יציאה להוויה וכיון דאית לה יד לקידושין ה"ה לגירושין אכתי קטנה יתומה גופא יוכיח דאע"ג שאין לה יד לקידושין אפ"ה יש לה יד לגירושין אלמא דלא בעינן הקישא להכי והנלע"ד בזה דקטנה יתומה נהי דמתגרשת ע"י עצמה לאו משום דיש לה יד גמור אלא משום דלענין גיטין לא בעינן יד גמור דלא בעינן דעתה דבע"כ מתגרשת וכדאמרינן לעיל פרק הנזקין דף נ"ה לענין חרשת שהשיאה אביה וביבמות פרק חרש דבר תורה שוטה מתגרשת והיינו מסברא דלא בעינן דעתה אלא דגלי רחמנא דבעינן שיודעת לשמור גיטה נמצא דלפ"ז לעולם קטנה מילתא דפשיטא היא דלא אלים יד דידה במקום יד אביה כשיש לה אב משא"כ בנערה שיש לה יד גמור' שהרי אם היתה יתומה היא מהווה את עצמה ומש"ה שפיר קאמרי רבנן דאפי' ביש לה אב יד דידה עיקר אלא דיד יתירא זכי לה רחמנא להתגרש ע"י אביה כשיש לה אב והיינו מהיקשא דויצאה והיתה כדאמרינן בכתובות ד' מ"ז ואע"ג דלענין קידושין לא אלים יד דנערה להפקיע יד אביה היינו כדיהיב ר' יוחנן טעמא בפרק האיש מקדש משום דמפקעת עצמה מרשות אביה כן נראה לי לכאורה אלא דקשיא לי דבפרק האיש מקדש דף מ"ד א"ר נחמן דאפילו נערה כשיש לה אב אינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה והיינו משום דלא אלים יד דידה לשוויי שליח אלמא דבנערה נמי יד אביה עיקר. לכך חוזרני לפרש ד"א בכוונת רש"י ז"ל דהיא גופא קשיתיה כיון דיד אביה עיקר וע"כ הא דאמרינן יד יתירא זכי לה רחמנא איד דידה קאי והיכא אשכחן דזכי לה רחמנא לכך מפרש שאם היתה יתומה היא מהווה את עצמה ולפי זה הא דכתיב כי יקח איש אשה אנערה נמי קאי ל"ש יש לה אב ומתקדשת ע"י אביה ל"ש אין לה אב ומתקדשת על ידי עצמה ואתרווייהו כתיב ונתן בידה ואין מקרא יוצא מיד פשוטו דידה יד ממש מה שאין כן בקטנה דלא איירי בה פשטא דקרא דכי יקח איש אשה שהרי אין לה קידושין על ידי עצמה ועוד דקטנה לא מיקרי אשה כדאיתא בנדה ובדוכתי טובא בש"ס ומש"ה לא קרינן בה נמי ונתן בידה אלא מה שמתגרשת על ידי אביה היינו מהקישא דויצאה והיתה זה מה שנלענ"ד בכוונת לשון רש"י ז"ל ועי' עוד בסמוך בל' תוס' וק"ל:

תוספות בד"ה נערה המאורסה כו' שוב הגיה רש"י ז"ל בפ"ב דקידושין דה"ה קטנה כו' וכן עיקר והביא ראיה ריב"ם דבפ"ב דקידושין פריך לר"נ עכ"ל. ולענ"ד למאי דפרישית בסמוך אין ראייתם מוכרחת דודאי לרבא דפריך התם לר"נ ממתני' דקטנה שאמרה ע"כ הוי משמע ליה דאיירי כשיש לה אב מדקתני סיפא ואם אמר לאביה כדמקשה התם ואם כן מבואר במשנה דקטנה שיש לה אב נמי מתגרשת על ידי עצמה וע"כ הא דקתני נערה היינו להודיעך כחו דרבי יהודה ולא תיקשי ליתני קטנה להודיען כחן דרבנן והו"ל כוחא דהתירא דהא קתני קטנה בהדיא בסיפא ומכח אותה סברא גופא מקשה עלה דר"נ דכיון דחזינן דקטנה מתגרשת על ידי עצמה והיינו ע"כ משום דיד דידה עיקר אפי' במקום אב אלמא דכ"ש בנערה יד דידה עיקר טפי מיד אביה דהיינו יד יתירא וא"כ קשה לר"נ דאמר לא אלים יד דידה במקום יד אביה לאשוויי שליח משא"כ למסקנא דמוקי ר"נ לההיא דקטנה שאמרה התקבל באין לה אב וקאי בסברתו דנערה אין עושה שליח והיינו משום דלא אלים יד דידה דיד אביה עיקר וע"כ היינו כדפרישית בסמוך דיד יתירא דזכי לה רחמנא איד דידה קאי מפשטא דקרא דונתן בידה דקאי אנערה או כטעם הראשון שכתבתי לעיל כיון שיש לה יד גמור לענין קידושין וממילא דבקטנה דלא אשכחן דזכי לה רחמנא יד יתירא לידה לכל הפירושים משום הכי פשיטא להו לכל הני רבוותא דקיימי בשיטת רש"י ז"ל במהדורא קמא וכפירושו בשמעתין דקטנה אביה ולא היא וממשנתינו הוא מוכרע דאי ס"ד דה"ה לקטנה ליתני קטנה ול"ל להודיעך כחו דר' יהודה אדרבא ליתני קטנה להודיעך כחן דרבנן דהו"ל כח דהיתירא כיון דמסיפא דמתני' דקטנה שאמרה לא שמעינן מידי דהא באין לה אב מוקמינן לה כנ"ל לפמ"ש נתיישב ג"כ מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דקאי בשיטת רש"י ז"ל קודם חזרה ומפרש דלמאי דס"ד בקידושין דאיירי מתני' דקטנה כשיש לה אב הוי אתי ליה שפיר דלכי מטא לידה מגורשת ומשכחת לה כגון שנתן לה אביה רשות לקבל גיטה והקשה הרשב"א ז"ל דא"כ מאי מקשה התם אנערה דלמא הא דדייקינן הא נערה ה"ז גט היינו נמי בכה"ג שנתן לה אביה רשות אע"כ דליתא לדברי הראב"ד וקשיא לי א"כ אפילו אי ליתא לדברי הראב"ד ז"ל אכתי קשה אמאי לא מוקי הש"ס בכה"ג ולמאי דפרישית א"ש דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם ז"ל דקטנה אין עושה שליח משום דשליחות קבלה צריך עדים ואין עדות לקטן. ולפ"ז אפילו נתן לה אביה רשות לא מהני אם נאמר דאין לה יד אלא כשעשאה אביה שליח לקבל גיטה והא לא משכחת לה מהאי טעמא גופא דשליחות קבלה צריך עדים ואין עדות לקטן ודו"ק היטב. ואפס קצת מהדברים שכתבתי מצאתי בלשון הרמב"ן ז"ל בס' מלחמות ה' ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי אמנם הרמב"ן ז"ל הוסיף בהן דברים ונתן טעם לשבח לחלק בין נערה שיש לה יד אבל קטנה לעולם יד אביה עיקר אלא שהנערה היא כשליח של אביה כיון שמכנסת עצמה לרשותו ומסתמא ניחא ליה בהכי וזכין לאדם שלא בפניו משא"כ בקטנה לא שייך לומר שהיא שלוחה של אביה דאין קטנה נעשית שליח כמו שאינה יכולה לעשות שליח ואין לה יד לזכות לאחרים כ"ז מדקדוק לשון הרמב"ן ז"ל עיין שם אבל קשיא לי היא גופא אמאי אין קטנה נעשית שליח ואי משום דכתיב אתם גם אתם הא כתבו תוספות לקמן בסמוך בד"ה שאני שתופי מבואות דמאן דאית ליה קטן זוכה לאחרים מדאורייתא היינו משום דאיתא בדנפשיה ולא ממעטינן מאתם גם אתם אלא דומיא דתרומה דליתא בדנפשיה ואם כן כיון דקטנה יש לה יד לענין גירושין היכא דיכולה לשמור גיטה וא"כ יכולה להיעשות שליח לקבל גט וכ"ש לענין שליחות אביה והא דלא קשיא לי אפשטא דמתני' בדף הסמוך קטנה שאמרה התקבל אינו גט שאין הקטן עושה שליח וכבר כתבתי דלעשות שליח ולהעשות שליח חדא מילתא היא כדאיתא בפרק איזהו נשך לענין שליחות עכו"ם וקטן אלא דנראה שדבר זה נתקשה להרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות גירושין וכתב דמה שאין הקטנה עושה שליח היינו משום דשליח קבלה צריך עדים ולא שייך עדות שיעידו על הקטן ובזה ניצול הארי מיד הרוא"ה ממה שהשיגו הראב"ד מההיא דאתם גם אתם לפמ"ש אין כאן מקום למעט מאתם גם אתם כיון דאיתא בדנפשיה וממילא שכל מה שהאריך בזה בעל לחם משנה להקשות על הרמב"ם ז"ל מתרומה לפמ"ש כל דבריו בזה אך למותר ולקמן במשנה בדף הסמוך אפרש בעז"ה טעם אחר. נחזור על הראשונות דלפ"ז הקושיא במקומה עומדת על הרמב"ן ז"ל למה אין הקטנה נעשית שליח לאביה כמו נערה כיון שיש לה יד בדנפשה וכאן לא שייך טעמו של הרמב"ם ז"ל משום עדות שאין צורך כאן לעדות דרחמנא שוויה שליח של אביה וכן הטעם שאפרש לקמן במשנה שאין הקטן עושה שליח נמי לא שייך כאן כמו שיראה למעיין שם בדברינו ונראה מזה דהרמב"ן ז"ל לית ליה האי סברא שכתבו תוספות לקמן דתליא במידי דאיתא בדנפשיה שהם כתבו לשיטתם למ"ד זוכה לאחרים מדאורייתא ומשמע מל' הרשב"א ז"ל בחידושי קדושין דהתוספות פסקו כרב אסי דזוכה לאחרים משא"כ הרמב"ן ורש"י ז"ל בשמעתין דמחלקי בין נערה לקטנה לית להו כלל האי סברא לחלק לענין שליחות בין מידי דאיתא בדנפשיה אי משום דקי"ל כשמואל וכרב חסדא או משום דאזלי לשיטת רש"י דאפי' לרב אסי הא דזוכה לאחרים היינו מדרבנן ומדאורייתא אין לחלק בין מידי דאיתא בדנפשיה דלעולם אין קטנה נעשה שליח ומש"ה פסקו דקטנה אביה ולא היא אבל התוספות לשיטתייהו אין לחלק בין נערה לקטנה דקטנה נמי יש לה שליחות כיון דאיתה בדנפשה כדאשכחן לשיטתם דזוכה לאחרים מדאורייתא מה"ט גופא כנ"ל נכון ודוק היטב ואכתי קשה מה דכתבו התוס' לשיטתייהו דה"ה לקטנה והא דנקט נערה להודיעך כחו דרבי יהודה דאכתי ליתני קטנה להודיעך כחן דרבנן דהו"ל כח דהתירא כיון דלמסקנא לא שמעינן ממתני' דקטנה שאמרה התקבל הא מילתא דהא באין לה אב מוקמינן לה אלא דא"ל דלרבנן הוי רבותא טפי בנערה מבקטנה דאי הוי קתני קטנה ה"א דבנערה היא ולא אביה כיון דקרינן בה כי יקח איש אשה וכתיב ונתן בידה משמע ידה ממש כיון שיש לה יד ואי משום דקתני בכתובות פ' אלו נערות האב זכאי בבתו ומקבל את גיטה ה"א דהיינו בקטנה ועי"ל דניחא ליה למיתני נערה דבקטנה שיש לה אב איכא איסורא לקדש בתו כשהיא קטנה דבכה"ג משני הש"ס בר"פ האיש מקדש אלא דאפ"ה הוי קשיא להו להתוספות דליתני קטנה לאשמעי' חידוש הדין לענין גט מש"ה הוצרכו לפרש דבנערה נמי איכא רבותא אליבא דר"י כן נראה לי:

בד"ה וכל שאינה יכולה לשמור גיטה כו' פי' בקונטרס אפילו ע"י אביה כו' ור"ת מפרש דע"י אביה מתגרשת דהא לרבי ינאי דדריש כו' ותנא דבי ר"י דמפיק מושלחה לא פליג כו' עכ"ל. ולכאורה נ"ל דאדרבא טעמא דרש"י נמי מהכא דסובר דרבי ינאי ותנא דבי ר"י לא פליגי כלל ותרוייהו אית להו דהדדי דאיצטריכי תרי קראי דמושלחה לא ממעטינן אלא דאינה מתגרשת ע"י עצמה אבל דאינה מתגרשת ע"י אביה אכתי לא ידעינן מש"ה איצטריך נמי קרא דרבי ינאי לאשמעינן דכל דאין לה יד אינה יכולה להתגרש כלל אף ע"י אביה דאי למעוטי שאינה מתגרשת ע"י עצמה מושלחה נפקא ולשיטת התוספות דמשמע להו דרבי ינאי לית ליה דרשא דתנא דבי ר"י קשיא לי א"כ היאך ממעט רבי ינאי קטנה מונתן בידה יצאה זו שאין לה יד ומסקינן לקמן דהיינו קודם שהגיעה לעונת הפעוטות והא היכא רמיזא באורייתא דהא אכתי לא ידעינן היא גופא מאיזה זמן קרינן בה שאין לה יד ול"ל דהיינו דכל שיש לה יד לענין ממון קרינן בה יש לה יד לענין גיטין דא"כ משהגיעה לצרור וזורקת חפץ ונוטלת יש לה יד לזכות לעצמה ואי משום דאין לה יד לזכות לאחרים אם כן עד דמייתי שתי שערות אין לה יד לזכות לאחרים למאי דקי"ל כשמואל דבסמוך אם לא שנאמר דהתוספות סברי דמימרא דרבא לקמן כרב אסי דחפץ ומחזירו זוכה לאחרים מדאורייתא וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל דהתוס' פסקו כרב אסי אלא דאכתי לשמואל קשיא מתניתין דקתני כל שאינה יכולה לקבל גיטה דמשמע דיכולה לשמור מתגרשת ודוחק לומר דשמואל לית ליה דרבי ינאי אלא כתנא דבי ר"י דאם כן מצינן פלוגתא בין ר' ינאי ובין תנא דבי ר"י לענין גירושי הפעוטות ע"י עצמן והתוספות כתבו בפשיטות דלדינא לא פליגי משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש דר' ינאי נמי אקרא דושלחה סמיך וה"ק מי שיש לה יד להתקדש ע"י עצמה דהיינו שמשלחה ואינה חוזרת היא שמתגרשת נמי ע"י אביה משא"כ כל שאין לה יד לעצמה והיינו דמתגרשת וחוזרת דממעטינן מושלחה אינה מתגרשת כלל מיהו יש ליישב שיטת התוספות דהא דדריש רבי ינאי מי שיש לה יד היינו שיודע' לשמור גיטה דמה שבידה משתמר והיינו כדדרשינן לקמן ר"פ הזורק מה ידה משתמר לדעתה כנ"ל ואכתי קשיא לי על שיטת התוספות האיך אפשר לומר דקטנה שאין יכולה לשמור גיטה שאין מתגרשת ע"י עצמה ואפ"ה מתגרשת ע"י אביה דהא לעיל דף כ"א מסיק הש"ס להדיא דמה שזיכתה התורה לאב לקבל גירושי בתו היינו מתורת שליחות ומה"ט קאמר דאשכחן שליחות בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו וא"כ כיון דאין יכולה לשמור גיטה וליתה בתורת גט כלל ע"י עצמה היאך האב נעשה שליח הא ליתא בדנפשה ובשלמא בקטנה שיכולה לשמור גיטה ויש לה אב נהי דאין מתגרשת ע"י עצמה אפ"ה נעשה האב שליח שלה דהא איתה מיהא בדנפשה היכא דאין לה אב ואע"ג דאין שליחות לקטן כדאמרינן לקמן במתני' כבר כתבתי בשם הרמב"ם ז"ל דהיינו היכא שצריך עדות ואין עדות לגבי קטן משא"כ באב לבתו שאין צריך עדות שהתורה עשאתו שליח א"כ שייך שפיר תורת שליחות או מטעם שאפרש לקמן במשנה משא"כ באין יכולה לשמור גיטה דליתה כלל בתורת גיטין ע"י עצמה שאין לה יד והיאך קאמר הש"ס שהאב מקבל גיטה בתורת שליחות הא קי"ל בפשיטות בכולה תלמודא דבמאי דלא שייך בדנפשיה אין יכול לעשות שליח וצ"ע ועוד אפרש בזה לקמן ודו"ק:

בא"ד וכן נראה דאי בשאינה יכול' כו' א"כ לענין קידושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כתיב כו' עכ"ל. וליכא למימר דמדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת מגירושין אלמא דבת קידושין היא דאיכא למימר דאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת בשוטה שנתקדשה גדולה ופיקחת ואח"כ נשתטית ואף לפמ"ש בסמוך דרבי ינאי ותנא דבי ר' ישמעאל לא פליגי ואיצטריכי תרי מיעוטי שלא תתגרש אף על ידי אביה לשיטת רש"י ז"ל אפי' הכי איכא למימר דאיצטריכו תרוייהו לשוטה שנתקדשה על ידי אביה עודנה פיקחת ולאחר שהגיעה לעונות הפעוטות ואחר כך נשתטית בעודה בעונת הפעוטות וקא משמע לן דאינה יכולה להתגרש לא על ידי עצמה ולא על ידי אביה וק"ל. ועיין מה שכתבתי בחידושי בריש מסכת קידושין בענין קידושי קטנה:

שם א"כ לענין קידושין כו' והקשה מהרש"א ז"ל דלפי סברת התוספות דהקישא לכל מילי א"כ תיקשי להו בפשיטות אף לפי שיטתם דקטנה שהגיעה לפעוטות תתקדש אף ע"י עצמה כדאשכחן בסמוך דמתגרשת על ידי עצמה כשאין לה אב זה תורף כוונתו ואגב חורפיה ושיטפא לא דק דודאי הקישא לכל מילי כדקי"ל בכל דוכתי אין היקש למחצה ושאני הכא דגלי קרא כי יקח איש אשה ואשה היינו גדולה ולא קטנה כדאיתא בדוכתי טובא אלמא דקטנה לאו בת קידושין היא ע"י עצמה ובענין זה היה נ"ל ליישב ג"כ קושית התוספות לשיטת רש"י ז"ל דהא דלא מקשינן קידושי קטנה לגירושין דלא תתקדש מהקישא דויצאה והיתה היינו משום דהקישא דקרא לא איירי אלא בגדולה דויצאה והיתה ארישא דקרא קאי כי יקח איש אשה ויצאה והיתה ובהכי נתיישב לי מילתא דר"ל בפ"ב דקידושין דף מ"ד דצווח כי כרוכיא ויצאה והיתה והקשו התוספות שם אמאי לא קשיא ליה כה"ג בקטנה דמתגרשת לרבנן אף ע"י עצמה ואינה מתקדשת ע"י עצמה ונדחקו שם ליישב ולמאי דפרישית א"ש דהקישא לא קאי אלא בגדולה ומש"ה לא קשיא ליה לר"ל אלא מנערה ועוד נ"ל דמסוגיא דהתם דלא אשגח רבי יוחנן במאי דצווח ר"ל ויצאה והיתה ומבואר שם טעמא דר"י משום דיש סברא לחלק בין קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה ובין גירושין דמכנסת עצמה שמעינן מיהא דהיכא שיש סברא לחלק תו לא שייך לומר אין היקש למחצה ולפ"ז ממילא נתיישב' קושיית התוספות על רש"י דהכא נמי איכא סברא לחלק דהא תליא קרא טעמא דקטנה אינה מתגרשת משום שמשלחה וחוזרת וזה לא שייך בקידושין וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דטעמא דאינה מתגרשת על ידי אביה לרש"י ז"ל היינו משום דאב שמקבל גט לבתו היינו בתורת שליחות כדאמרינן בגמרא לעיל דף כ"א וקטנה דליתא בגירושין ע"י עצמה לא מצי למשויה לאביה שליח וזה לא שייך בקידושין דמה שמקבל האב קידושי בתו לאו מתורת שליחות הוא אלא שהתורה זיכתה לו וכספא דאבוה הוי כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל וכ"ש דא"ש טפי לפי מה שמצאתי לבעל תי"ט פ"ו דנדה דמה שקטנה בת שלש מתקדשת בביאה הוא הלכה למשה מסיני אלמא דקטנה מתקדשת מיהא ע"י אביה אלא שדברי התי"ט בזה צ"ע דלכאורה משמע דהל"מ אינה אלא לענין שביאתה מיקרי ביאה וממילא ידעינן דמתקדשת בביאה כגדולה וצ"ע ודו"ק:

בד"ה כל שמבחנת כו' היינו כפעוטות כו' והשתא אי שיעורא דר"י כו' קודם לשיעורא דפעוטות הוי סברת ר"י איפכא לגמרי מדר"ח עכ"ל. והלשון תמוה מאד דפתחו בגט וסיימו בזוכה לאחרים וגם לשון והשתא אין לו המשך כלל וכמו שדקדק כ"ז מהרש"א ז"ל והקשה עוד דבגט גופא הוי מצי למימר דסברא הפוכה אי שיעורא דפעוטות מאוחר לחפץ ומחזירו דלר"י זוכה לאחרים קודם למתגרשת ע"י עצמה ולר"ח מתגרשת בפעוטות קודם שזוכה לאחרים דהיינו משתביא ב' שערות ומחמת זה כתב דאפשר דאינהו לא ס"ל הא דרבא דקטנה מתגרשת בפעוטות ומלבד שזה דוחק גדול אלא שעם כ"ז עלו דברי התוספות למהרש"א ז"ל בקושיא ולענ"ד ליישב הכל בהערה אחת דודאי לענין גט לא שייך כלל לומר דפליגי בסברות הפוכות דלאו בסברא פליגי אלא בקראי דלענין גט לכ"ע מתגרשת כשהיא קטנה דהא אפילו משלחה וחוזרת לא הוי ממעטינן אי לאו דגלי קרא דושלחה למעוטי אלמא דכל שמשלחה ואינה חוזרת מתגרשת וכן מקרא דונתן בידה דרשינן להדיא דכל שיש לה יד מתגרשת והיינו כדפרישית בסמוך בשיטת התוספות דהיינו שכל מה שבידה משתמר לדעתה שיכולה לשמור גיטה מתגרשת ולכ"ע לענין גט לא בעינן שתהא אשה גדולה דכי יקח איש אשה אקדושין קאי כדפרישית מה שאין כן לענין זוכה לאחרים פליגי רב יהודא ור"ח דלר"ח גזירת הכתוב דאינה זוכה לאחרים עד שיהא איש גמור בשתי שערות אי משום דדרש אתם גם אתם כקושיא ראשונה של תוספות בד"ה שאני שתופי מבואות או משום דדרש איש זוכה ואין הקטן זוכה כקושיא השניה של התוס' בדיבור הנ"ל ור"י סובר דלא בעינן איש לענין זוכה לאחרים והיינו כשני תירוצים של התוספות בסמוך נמצא דלפ"ז בקראי פליגי ואין כאן סברות הפוכות אלא דלפ"ז לענין זוכה לאחרים ולענין מקחן מקח נמי לא יצדק לומר דפליגי בסברות הפוכות לפי שיטת התוספות בסמוך דזוכה לאחרים היינו לר"י מדאורייתא דמצינן למימר דכולי עלמא מודו שמסברא י"ל דלא שייך כלל לתקן מדרבנן שיהא מקחן מקח אלא בעונת הפעוטות דע"כ מדרבנן היא דמדאורייתא ודאי בעינן שיהא איש וכי תמכרו ממכר לא תונו איש את אחיו אע"כ מדרבנן משום כדי חייו כדאיתא לעיל ד' נ"ט וא"כ אין כאן סברא הפוכה דלענין מקח וממכר דהוי תקנתא דרבנן לא פליגי דהיינו בעונת הפעוטות מסברא מה שאין כן לענין זוכה לאחרים כ"ע סברי דלא שייך כאן תקנתא דרבנן שאין זה תקנת הקטנה אלא דפליגי מדאורייתא דלר"ח בעינן איש ממש כדפרישית ולר"י לא בעינן איש אלא שיהא בן דעת לשמור החפץ ולהחזירו למי שזוכה בשבילו העולה מזה דלעולם לא שייך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא לשיטת רש"י ז"ל דבסמוך דזוכה לאחרים היינו מדרבנן ואם כן כיון דזוכה לאחרים ומקחן מקח תרוייהו מדרבנן הוי שפיר סברות הפוכות. ומעתה נבוא לבאר כוונת המשך לשון התוספות דממ"ש בתחלת דבריהם דכל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ע"כ היינו כפעוטות משום דפשיטא להו דמימרא דרבא שמתגרשת בפעוטות הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג ואם כן ממילא פשיטא להו לפי שיטתם בסמוך דזוכה לאחרים בחפץ ומחזירו לר"י היינו מדאורייתא וע"כ היינו נמי בעונת הפעוטות כיון דבתרוייהו בגיטין ובזוכה לאחרים לא בעינן איש לרבי יהודא אלא שיהא בן דעת לשמור ע"כ חדא שיעורא היא דמהיכא תיתי נחלק בין הפרקים וכן מצאתי להדיא בתוספתא דיודעת לשמור גיטה היינו חפץ ומחזירתו לאחר שעה עיין שם ואף דמלשון הגמרא לקמן במימרא דרבא משמע קצת דלאו חדא שיעורא היא מדקאמר רבא פעוטות מקחן מקח וכנגדן קטנה מתגרשת ואמאי קתני מקחן מקח דהוי מדרבנן וכנגדן בקטנה מתגרשת הוי מדאורייתא טפי הו"ל למימר חפץ ומחזיר וזוכה לאחרים מדאורייתא וכנגדן בקטנה מתגרשת אע"כ דלאו חדא שיעורא היא אלא דמ"מ לפי שיטת התוספות ע"כ חדא שיעורא היא כדפרישית אי הוי מדאורייתא. אלא דאכתי משום הא יש כאן מקום לומר דע"כ נפרש כשיטת רש"י ז"ל בסמוך דזוכה לאחרים היינו מדרבנן וא"כ מצינן למימר שפיר דפעוטות וחפץ ומחזירו לאו חדא שיעורא הוא אלא דחפץ ומחזירו הוא קודם ותקנתא דרבנן לענין זוכה לאחרים משא"כ לענין גירושין דבעינן מדאורייתא מיהא בת דעת גמורה היינו בעונת הפעוטות שהוא אח"כ וזה שכתבו התוספות דהשתא אי חפץ מחזירו קודם לפעוטות לשון השתא אמה שכתבו קודם זה קאי פירוש דהשתא אם נאמר דהוי קודם לפעוטות ע"כ א"א לפרש דזוכה לאחרים היינו מדאורייתא דא"כ דגיטין וזוכה לאחרים תרווייהו מדאורייתא ומשום בן דעת ודאי ע"כ חדא שיעורא אע"כ שאם נאמר דחפץ ומחזירו הוא קודם כדמשמע קצת מלישנא דרבא דלאו חדא שיעורא כדפרישית וא"כ ממילא יהיה מההכרח לפרש ע"כ כשיטת רש"י ז"ל בסמוך דזוכה לאחרים היינו מדרבנן ע"ז כתבו דאף אם נאמר כשיטת רש"י ז"ל אפ"ה א"א לומר דהוי חפץ ומחזירו קודם לפעוטות דא"כ יהיה סברות הפוכות לענין מקח וממכר כיון דלשיטת רש"י ז"ל זוכה לאחרים היינו נמי תקנתא דרבנן כמו מקח וממכר וא"כ מדר"י מוכח דשייך לתקן שיעור מוקדם לענין זוכה לאחרים יתר מלענין מקח וממכר ולר"ח איפכא נמצא כיון דאף לשיטת רש"י ז"ל נמי ע"כ חדא שיעורא מעתה ניחא להו להתוספות להעמיד שיטתם דזוכה לאחרים היינו מדאורייתא ולפ"ז פשיטא דחדא שיעורא הוא כמו שכתבו בתחילת דבריהם דממימרא דרבא לענין גט הוי מדאורייתא בפעוטות א"כ ה"ה לענין זוכה לאחרים דהוי נמי מדאורייתא ובתרוייהו ביכול לשמור תליא מילתא והא דנקט רבא מילתא בפעוטות ולא נקט חפץ ומחזירו היינו משום דפעוטות מקחן מקח היא משנה מפורשת וניחא ליה למנקט ל' המשנה כנ"ל נכון וברור בעז"ה ודוק היטב:

רש"י בד"ה זוכה אף לאחרים ומדרבנן עכ"ל. משמע לכאורה מל' רש"י ז"ל דדוקא לענין זוכה לאחרים הוא מדרבנן אבל הא דזוכה לעצמו אף בצרור וזרקו היינו מדאורייתא אלא דלענין זוכה לאחרים פשיטא ליה לרש"י ז"ל דמדאורייתא אינו זוכה עד שיביא שתי שערות כקושיית התוספות אי משום דכתיב אתם גם אתם או משום איש זוכה ואין הקטן זוכה אלא דבפרק לולב וערבה דף מ"ו גבי לא ליקני אינש הושענא לינוקא דקנויי קני אקנויי לא מקני פירש"י ז"ל להדיא דהא דינוקא קני היינו מדרבנן ואם כן קשיין אהדדי ולכאורה היה נראה לי ליישב דההיא דלולב וערבה היינו קודם שהגיע לצרור וזרקו ואפ"ה קונה מדרבנן וכמו שאפרש בסמוך בשם הש"ך אלא דאכתי מי הכריחו לרש"י ז"ל לפ' כן בפ' לולב וערבה ואדרבה היה לו לפרש דאיירי בצרור וזרקו לר"י או אפילו בחפץ ומחזירו לשמואל דקי"ל כוותיה דלכל חד כדאית ליה קנויי קני מדאורייתא אקנויי לא מקני אע"כ דשיטת רש"י ז"ל דזוכה לעצמו בצרור וזרקו ואפילו בחפץ ומחזירו לא הוי אלא מדרבנן אלא דבשמעתין לענין צרור וזרקו לא הוצרך לפ' כן דכיון דקמפלגינן בזוכה לעצמו ולא לאחרים ע"כ היינו מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכמו שתירצו התוספות דבמאי דאיתא בדנפשיה הוי שליח לאחרים אע"כ דהיינו מדרבנן כמתניתין דמציאת חש"ו יש בו גזל מפני דרכי שלום ולא משמע ליה לרש"י ז"ל לחלק בין דעת אחרת מקנה שכן מבואר בלשונו פרק לולב וערבה מה שאין כן בההיא דחפץ ומחזירו דלר"י זוכה אף לאחרים וא"כ סד"א דאפילו מדאורייתא קונה דבן דעת גמור הוא מדחזינן דאפי' לענין גירושין מתגרשת מדאורייתא בפעוטות ועוד משום דמסברא משמע דלא שייך תקנתא דרבנן לענין זוכה לאחרים שאין זה תועלת הקטנים מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאפ"ה הוי מדרבנן והיינו משום דכתיב איש זוכה ואין הקטן זוכה או משום דפשיטא לרש"י ז"ל דלא הוי בן דעת גמור אלא בעונת הפעוטות שהוא אחר חפץ ומחזירו כדפרישית לעיל בסמוך שהיא שיטת רש"י ז"ל ממימרא דרבא לקמן בשמעתין דאי ס"ד דחפץ ומחזירו נמי יש לו יד גמור מדאורייתא אף לאחרים למה אינה מתגרשת באותו זמן אלא בפעוטות הא קרא כתיב ונתן בידה מי שיש לה יד אלמא דביש לה יד תליא מילתא אע"כ דחפץ ומחזירו נמי אין לה יד מדאורייתא כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תיקשי אהדדי ודו"ק:

תוספות בד"ה שאני שתופי מבואות דרבנן משמע דר"י ור"ח פליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא עכ"ל. כוונתם דאי סלקא דעתך מדרבנן וסברי שמואל ור"ח דמדרבנן נמי אינו זוכה לאחרים וא"כ מאי משני שאני שתופי מבואות דרבנן אלא ע"כ דאף לאחרים מדאורייתא לר"י וממילא דלעצמו כ"ע מדאורייתא ומש"ה קשיא להו מההיא דמציאת חש"ו. אמנם לשיטת רש"י ז"ל שכתב להדיא דלאחרים מדרבנן יש לי ליישב דודאי לשמואל ור"ח מדרבנן נמי אינו זוכה לאחרים לענין הפקעת ממון שאין כאן תועלת הקטן ולא דרכי שלום ובחנם לא שייך להפקיע ממון מרשות מרא קמא דברשותיה קאי מדאורייתא משא"כ לענין שתופי מבואות דתקנתא דרבנן הם אמרו והם אמרו מעיקרא דתקנתא שיוכל לזכות העירוב אף ע"י קטן וכן לענין מ"ש דרבנן בסמוך אלא דהכא לענין עירוב יתיישב יותר דתחלת תקנת שתופי מבואות איתא בירושלמי הביאו מהרש"א ז"ל סוף עירובין דלא נתקן אלא משום דרכי שלום לשום אהבה וריעות בין השכינים ע"י מעשה שהיה ששלחה אשה אחת עירובה ע"י בנה קטן ונשקתו וע"י כך נעשה שלום ביניהם וא"כ תחלת התקנה שיזכו ע"י קטנים והיינו באין סמוכין על שלחנו וק"ל ועיין עוד מזה לקמן גבי מעשר שני דרבנן:

בא"ד ואע"ג דמציאת חש"ו כו' הכא דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל. וכ"כ התוספות לעיל דף ל"ט גבי גר שמת והניח עבדים קטנים ועמ"ש שם בחידושי וכ"כ עוד בפרק קמא דכתובות דף י"ב ובפרק קמא דקידושין דף י"ט ;בי מעות הראשונות לקידושין ניתנו ובר"פ בן סורר ומורה כתבו בזה באריכות. אמנם ראיתי להש"ך בח"מ סי' רס"ג שכתב סברא זו בשם האחרונים להאריך בסתירת זו הסברא דלא מצינו זו הסברא בגמרא לחלק בין דעת אחרת מקנה או לא אלא לענין חצר שאינה משתמרת בפ"ק דמציעא וכן לענין רץ אחריו ואינו מגיע אבל לענין זכיית קטן לא מצינו ולכך העלה דודאי כל שהגיע לצרור וזרקו זוכה לעצמו מדאורייתא אף במציאה והא דאמרינן מציאת חש"ו אינו אלא מפני דרכי שלום היינו בקטן גמור שהוא פחות מצרור וזרקו והיינו דקתני דומיא דשוטה שאין בו דעת כלל וכתב שכן משמע להדיא בירושלמי דמעשר שני ובפרק חלון בעירובין ובפרק הניזקין ויש לתמוה על דבריו שכתב סברא זו דדעת אחרת בשם האחרונים ולא שת לבו לכל הסוגיות שכתבתי שכתבו כן התוספות ובעיקר דבריו כבר העירותי על דבריו קצת בפרק קמא דמציעא דף י"ב ולעיל פרק השולח דף ל"ט הארכתי יותר וקבלתי עלי לחובה להאריך כאן בסתירת דבריו כיון שהן נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וזה יצא ראשונה דמ"ש שכן מבואר בירושלמי בג' מקומות נפלאתי מאד ואשתומם על המראה דבכל המקומות בירושלמי אמור להדיא ג' מדות בקטן וקחשיב צרור וזרקו אגוז ונטלו יש בו גזל מפני דרכי שלום קודם לכן המוציא מידו כמוצא באשפה אלמא דלא שייך דרכי שלום אלא בצרור וזרקו דוקא ודלא כדברי הש"ך דעיקר תקנתא דדרכי שלום היינו דוקא קודם לצרור וזרקו ונהי דבלא"ה פליג הירושלמי אגמרא דידן במאי דאמרינן התם דצרור וזרקו גזל מפני דרכי שלום וחפץ ומחזירו זוכה לעצמו ולא לאחרים ובשמעתין אליבא דכ"ע צרור וזרקו זוכה לעצמו ולא לאחרים ולשיטת התוספות היינו מדאורייתא היינו בסברא בעלמא פליגי אי הוי בן דעת גמור לענין זוכה לעצמו מצרור וזרקו או מחפץ ומחזירו מה שאין כן בהא מילתא לא שייך שום פלוגתא וכיון דבירושלמי אמרינן להדיא דקודם שהגיע לצרור וזרקו הוי כמשליך לאשפה ולא שייך שום תקנתא דדרכי שלום מהיכא תיתי נאמר דתלמודא דידן פליג ויותר תימה האיך הביא הש"ך ראיה לסתור איברא אי איכא סייעתא מהירושלמי נראה שהוא סיוע לשיטת רש"י ז"ל דכולה מילתא דזוכה לעצמו היינו מדרבנן כמ"ש פרק לולב וערבה שהבאתי בסמוך והא דאמרינן בירושלמי חפץ ומחזירו גזל גמור אפשר דהיינו מדרבנן וקרי ליה גזל גמור דיוצא בדיינים מה שאין כן בצרור וזרקו אינו יוצא בדיינים כדאיתא לעיל פרק הניזקין תו קשיא לי על שיטת הש"ך שכתב דקטן דאית ביה משום דרכי שלום היינו קטן גמור שאין בו דעת כלל דומיא דשוטה הא חזינן דבירושלמי לא קאמר הכי דקאמר קודם לכן כמוצא באשפה ותקשי ליה משוטה אלא דבאמת נלע"ד דאף אם נאמר דשוטה דמתני' דדרכי שלום היינו שמאבד מה שנותנין לו אפ"ה מיהא יודע להבחין בין צרור לאגוז כדמשמע לעיל גבי דבר תורה שוטה מתגרשת ואוקימנא בשוטה שיודעת לשמור גיטה ועוד אדמייתי סייעתא משוטה תיקשי ליה חרש דהא חרש משמע בכולא תלמודא שהוא בן דעת יותר מקטן כדאיתא ביבמות ובדוכתי טובא ואם כן משמע משמעתין דזוכה לעצמו מדאורייתא כמו קטן ולעיל פ' הניזקין מוכח דמציאת חרש אינו אלא מפני דרכי שלום אע"כ צריך לחלק בין גט למציאה למאן דאית ליה דקטן זוכה מדאורייתא והיינו כמ"ש התוספות כאן דדעת אחרת מקנה שאני ולענ"ד היא ראיה שאין עליה תשובה תו יש לתמוה במ"ש הש"ך דהאי סוגיא דפרק קמא דמציעא דף י"ב דאמרינן מציאת קטן מדרבנן היינו דוקא קודם שהגיע לצרור וזרקו דעלה שקיל וטרי הש"ס התם וקבעי למימר מעיקרא דרבי יוסי סובר דמדאורייתא זוכה לעצמו והאיך יעלה על הדעת לומר כן דכיון שאין מבחין בין צרור לאגוז שוטה גמור הוא דפשיטא בכולא תלמודא דמדאורייתא אין לו זכיה כלל דהא אפילו בפיקח בעינן שיתכוין לקנות וזה אין לו כוונה כיון שאין מבחין בין צרור לאגוז ועוד דהתם בפרק קמא דמציעא בעי הש"ס למימר דשמואל סובר קטן אית ליה זכיה מדאורייתא והכי שני התם מעיקרא שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל אלא דזוכה מדאורייתא ולפ"ד הש"ך היינו קודם שהגיע לצרור וזרקו והאיך אפשר לומר כן הא שמואל סבר להדיא בשמעתין דדוקא בצרור וזורקו זוכה לעצמו סוף דבר שיטת הש"ך נפלאה ולא מצאנו לו חבר ואין להאריך כאן יותר עיין מ"ש לעיל פרק השולח דף ל"ט ליישב הקושיא שלו על שיטת התוספות ע"ש באריכות:

בא"ד וי"ל דאין למעט קטן כו' אלא במילתא דליתא כגון תרומה דליתא בתרומה דנפשיה אבל בזכיה כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דלעיל ס"פ המביא תניין דף כ"ב ע"ב כתבו התוס' בד"ה מה אתם בני ברית דכיון דילפינן שליחות דכל התורה מתרומה לא מצינן לרבויי אלא מאן דאיתא בתרומה והעלו כן מחמת קושיא לענין עובד כוכבים אליבא דר"ש דלא דריש מה אתם בני ברית דבלא"ה עובד כוכבים לא היה בשליחות דתרומה משום דליתא בדנפשיה לר"ש ואפ"ה מודה דעובד כוכבים לא היה בשליחות דכל התורה אפילו במידי דאיתא בדנפשיה דלא מרבינן לשליחות אלא דומיא דתרומה וא"כ ה"נ לענין זכייה נמי נימא הכי כיון דמטעם שליחות הוא ומ"ש קטן מעובד כוכבים תו קשיא לי דלמאי דכתבו התוס' דבמאי דשייך קטן בדנפשיה מצי משוי שליח א"כ בקטנה דאיתא בדנפשה לענין גיטין כשאין לה אב ואפ"ה לא מצית משוי שליח כדתנן להדיא במתני' דבסמוך. מיהו כבר כתבתי בזה בשם הרמב"ם ז"ל דלענין שליח קבלה טעמא אחרינא הוא משום עדים ועוד אפרש בזה במשנתינו בדף הסמוך נקטינן מיהת דלענין גיטין שייכא קטנה בשליחות היכא דלא שייכא הנך טעמי ותדע דהא אמרי' לעיל דף כ"ח דאב מקבל גט לבתו קטנה בתורת שליחות וא"כ אשכחן להדיא שליחות בקטנה לענין גיטין ובזה נתיישב' ג"כ קושיא ראשונה והיינו לפמ"ש לעיל בחידושי דף כ"ג בלשון התוס' הנ"ל דהא דילפינן שליחות דכל התורה מתרומה לאו דוקא מתרומה לחוד דאית ליה פירכא אלא מתרומה וגירושין או מקדשים וגירושין כדמסקינן פרק האיש מקדש ומש"ה אמרינן דעובד כוכבים אף לר"ש לא מצי למשוי שליח בכל התורה אף במאי דאיתא כיון דלא אשכחן שליחות דעובד כוכבים לא בתרומה ולא בקדשים ולא בגירושין וכמו שהוכחתי שם בראיות ברורות משליחות דעבד דכל היכא דשייך בשליחות דחד מהנך שייך בשליחות דכל התורה היכא דאיתא בדנפשיה וא"כ לענין קטן נהי דליתא בתרומה אפ"ה כיון דאיתא בגירושין דנהי דליתא בקטן היינו משום דלאו בר קידושין הוא מ"מ בקטנה דאיתא בקידושין וגירושין ואשכחן בה נמי שליחות שאביה מקבל גיטה בתורת שליחות וא"כ מרבינן קטן שפיר לשליחות דכל התורה היכא דאיתא בדנפשיה כדאשכחן בגירושין כנ"ל נכון, ומכ"ש דא"ש טפי לתירוץ הראשון של התוספות בסוף הדיבור דלמ"ד שה לבית אבות דאורייתא בקדשים נמי מצינו שליחות לקטן לענין פסח במידי דאיתא והא דממעטינן איש זוכה ואין הקטן זוכה היינו דליכא דעת אחרת מקנה דלענין זכיה מיהא ליתא בדנפשיה משא"כ היכא דדעת אחרת מקנה זוכה הקטן ג"כ לענין פסח נמצא כיון דבקדשים איתא בדנפשיה ילפינן מיניה לכל התורה דהיכא דאיתא בדנפשיה זוכה לאחרים דעיקר זכייה מקדשים ילפינן בפרק האיש מקדש כנ"ל ודוק היטב:

גמרא א"ר חסדא אישתיק ודרדאן מאי הו"ל למימר כל דתקון רבנן כו'. הסוגיא תמוה מאד דעיקר הקושיא דר"ח אדר"ח קאי ואם כן לר"ח גופא דלא משמע ליה האי שינוייא דשאני שתופי מבואות דרבנן הוי מימרא דיליה בתיובתא ול"ל דר"ח גופא לית ליה הא מילתא דקטן זוכה לעצמו ולא לאחרים אלא אליבא דשמואל איירי הא ליתא דהא שמואל סתמא קאמר דא ודא אחת היא וטפי הו"ל למימר משום האי קושיא מעירובין דשמואל אידי ואידי זוכה לאחרים ס"ל והנלע"ד בזה ליישב תחילה לפי שיטת רש"י ז"ל דפ' לולב וערבה דמה שקטן זוכה לעצמו לשמואל ע"כ היינו מדרבנן דאי מדאורייתא הוי זוכה נמי לאחרים דבמידי דאיתא בדנפשיה מצי למיהוי שליח והא דליתא בתרומה היינו משום דליתא בדנפשיה והא דממעטינן איש זוכה ואין קטן זוכה היינו כמ"ש התוספות דליתא בדנפשיה אי משום דליכא דעת אחרת או משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא וע"כ מדסבר שמואל אינו זוכה לאחרים בשום מקום ע"כ היינו משום דליתא בדנפשיה דאע"ג דזוכה לעצמו מדרבנן היינו משום דרכי שלום בעלמא וזה לא שייך לענין זוכה לאחרים כדפרישית וכיון דמדאורייתא ליתא בדנפשיה אוקמוה רבנן לענין הפקעת ממון של אחרים אדאורייתא ולפ"ז קשיא לי מאי קאמר ר"ח אישתיק וורדאן דהו"ל למימר כל דתקון רבנן ומאי קושיא דשפיר דלענין שתופי מבואות דרבנן תקנו שיזכה אף ע"י קטן מאי אמרת כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה"נ כעין דאורייתא דהא מדאורייתא במידי דאיתא בדנפשיה זוכה לאחרים ותקנו רבנן אינהו בדידהו נמי דכיון שזוכה לעצמו ואיתא בדנפשיה זוכה לאחרים והפקעת ממון לא שייך כלל לענין שתופי מבואות לכך נראה דהא דקאמר ר"ח דהו"ל למימר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון היינו דוקא לשמואל דאית ליה פרק בכל מערבין דקטן לאו בר עירוב הוא וא"כ לענין עירוב מיהא ליתא בדנפשיה ולא מצי למיהוי שליח והיינו דקאמר רב חסדא אישתיק וורדאן משא"כ ר"ח אליבא דנפשיה סובר דקטן בר עירוב הוא בדנפשיה וא"כ לא שייך להקשות כל דתקון כו'. ועוד נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דלר"ח אליבא דנפשיה לא שייך לומר כל דתקון רבנן כדפרישית דהא איתא מדרבנן בדנפשיה ושמעינן ליה לר"ח בפ"ק דב"מ דף י"ב דלרבי יוסי נמי גזל קטן מדבריהם ואפ"ה עשו שאינו זוכה כזוכה אפילו לענין מילי דאורייתא לרבי יוסי משום דעניים גופייהו מסחי דעתייהו וא"כ שמעינן דהיכא דליכא הפקעת ממון עשו שאינו זוכה לגמרי כזוכה וא"כ א"ל דלענין שתופי מבואות דרבנן מיתוקמא כר' יוסי שעשו שאינו זוכה כזוכה משא"כ הכא אליבא דשמואל קיימינן וקשיא ליה שפיר מסתם מתניתין דעירובין דשמואל לא בעי לאוקמי סתם מתני' כרבי יוסי בהא מילתא דעשו שאינו זוכה כזוכה כדאשכחן להדיא בגמרא לעיל פרק כל הגט דף ל' ע"ש ובתוס'. ולפי שיטת התוספות דשמעתין שכתבו דההיא דזוכה לעצמו היינו מדאורייתא ואפ"ה לשמואל אינו זוכה לאחרים ולפ"ז צ"ל דשמואל סובר דאע"ג דאיתא בדנפשיה לא מצי למיהוי שליח כיון דליתא בתרומה ולית ליה האי סברא שכתבו התוספות כמ"ש לעיל בל' המשנה שהיא שיטת הרמב"ן ז"ל לשמואל. וא"כ יש ליישב שפיר הא דקאמר ר"ח אישתיק וורדאן דר"ח גופא לא חייש לקושיא דרבי חנינא וורדאן והיינו לפמ"ש התוספות בסמוך דקטן שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה ולפ"ז משמע ממילא דבכה"ג מודה שמואל דזוכה לאחרים כיון דאיתא בדנפשיה בין לענין זכיה ובין לענין תרומה ולפ"ז מוקי למתניתין דעירובין בשפחה שהגיעה לעונת נדרים אלא דר"ח וורדאן דמקשה לא משמע ליה לחלק בכך אלא סובר דבכל ענין סובר שמואל דאין זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות והיינו משום דדריש איש זוכה ואין קטן זוכה וס"ל שה לבית אבות דאורייתא אלמא אפילו במידי דאיתא בדנפשיה ממעט ליה קרא אבל רב חסדא סובר שה לבית אבות לאו דאורייתא דהכי קי"ל וא"כ ע"כ טעמא דשמואל דאין זוכה לאחרים אף ע"ג דאיתא בדנפשיה היינו משום דליתא בתרומה וא"כ בהגיע לעונת נדרים מודה ואם כן ה"ק אישתיק וורדאן דלדידיה דלית ליה לחלק בין הגיע לעונת נדרים א"כ הו"ל למימר כל דתקון רבנן משא"כ לדידי בלא"ה לק"מ דאוקימנא לההיא דעירובין בהגיע לעונת נדרים כנ"ל נכון ועיין בסמוך ודוק היטב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.