חידושי הרי"מ/גיטין/סד/ב

חידושי הרי"מ גיטין סד ב

דף ס"ד ע"ב

וליהמנה לדידה כו' ומשני באיכא דמסייע לה. מעיזה ומעיזה. ותמוה למה לי' משום דמסייע לה הא בל"ז אין הבעל יודע כלל אם נתן לה השליח. דאם הי' אומר שנתן לה הי' נאמן מטעם גירשתי. וע"כ שאינו יודע. ואיך שייך חזקה אין אשה מעיזה שתהי' נאמנת שנתן לה. ואי"ל דאף בדבר שאינו יודע שייך מעיזה להפקיע עצמה מבעלה דז"א. וצ"ל קושטא דמילתא נקט דמסייע לה מעיזה כו' כנ"ל:

מתני' נערה המאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה ופירש"י דוקא נערה אבל קטנה אבי' ולא היא והקשו תוס' מדפריך אהא דאין נערה עושה שליח כו' מקטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיגיע לידה ומשני באין לה אב. ומוכח דלס"ד ביש לה אב מתגרשת כשמגיע לידה עכ"פ ע"ש. ונראה לישב דהנה לקמן פ' הזורק גבי תיזול ותיחוד ותפתח סבר רש"י ז"ל דמתגרשת משום קנין אגב כשמקנה לה הגט אגב קרקע אף שאינו מונח בחצירה או שאר קנין מהני דזה מיקרי נתינה מה שנעשה שלה. והתוס' ורשב"א חולקין דבעי דוקא נתינה מיד ליד ע"ש. והנה קי"ל דכל שבח נעורים לאבי' והאב זוכה בכסף קדושין אף שקבלה בעצמה הקדושין וכן שאר מתנה כשנותן לה אדם קונה האב כמבואר בב"ש. וא"כ לכאורה כאן נהי דאמרינן אבי' ולא היא מ"מ תהי' מגורשת כשנותן לה הגט דהא אף שמקבלת היא מ"מ זוכה האב בגוף נייר הגט כנ"ל. וא"כ הוי זה עצמו כמו אלו נתן לאב עצמו שהקנה לו בקנין דמאי חילוק בין קנין אגב או קנין זה שקונה ע"י שנותן לבתו והוי נתינה להאב ומתגרשת אף דאבי' ולא היא כנ"ל. ובשלמא לתוס' ופ' הנ"ל א"ש דזה הוי כשאר קנין ולא נתינה מיד ליד נגד האב אבל לרש"י ז"ל שפיר יהי' מהני כנ"ל:

והנה בנערה י"ל דאביה מינה קא זכי וכשהיא זוכה אח"כ זוכה האב ממנה כנ"ל וא"כ כאן כשאינה מתגרשת ממילא אינה זוכה כלל בגוף הגט. ולכך כיון דקודם שזוכה האב אינה מתגרשת כיון דאבי' ולא היא ממילא לא זכתה ולא שייך מינה קא זכי כנ"ל ואינו זוכה כלל ולא נתגרשה כנ"ל. אך אינו מוכרח דהא הוי כמו גיטה וידה באין כא' כיון שאם תזכה ותתגרש יהי' נתינה ליד האב כנ"ל. ועוד דבקטנה מיד זוכה אבי' כמבואר פ"ק דב"מ. וא"כ נהי דאבי' ולא היא לרש"י ז"ל בקטנה מ"מ תהי' מגורשת כשנותן לה מטעם אבי' כנ"ל:

אמנם י"ל דהא מתגרשת בע"כ. ואף דהא צריך שיהי' נעשה גוף הגט שלה וכיון שאינה רוצה לזכות איך נעשה שלה. וע"כ כיון דאמרה תורה שמתגרשת בע"כ וכ' ונתן כו' וכיון דהוי נתינה אין צריך לזכי' אחרת רק ממילא נעשה שלה בנתינה זו שמתגרשת בה. וא"כ הכא כיון דאבי' ולא היא וא"כ בשלמא כשנותן לאב ע"כ שפיר מתגרשת. אבל כשנותן לה בע"כ ואינה רוצית כלל. וא"כ כיון דכל מה שתתגרש הוא בשביל שזוכה האב ממנה. וא"כ זה הוא אם היא זכתה אבל כשהוא בע"כ א"כ לא זכתה כלל ולא נתגרשה דאיך שייך סברא הנ"ל דכיון שמתגרשת זכתה הא כאן להיפוך שהגירושין מסתעף מן הזכי' דאינה מתגרשת רק אם זכתה בהגט דאז זוכה אבי' והוי נתינה וכל זמן שלא זכתה ממילא אין האב זוכה ואין כאן נתינה. ולא שייך שיהי' מהני בע"כ דידה דאין היא המתגרשת ומצד הנתינה לחוד אף דהוי נתינה עדיין אין כאן נתינה לאב שתתגרש רק אם זכתה וצריך דוקא מדעתה. וכמו בכתב גט ונתן בחצירו וכ' שטר מתנה על החצר ונתן לה דאינה מתגרשת רק מדעתה כמבואר לעיל בש"ס משום דהגט מסתעף מהזכי' וכן כאן לא שייך דכיון שהיא נתינה זכתה כו' דאם לא זכתה אין כאן נתינה כלל לאב כנ"ל. אבל כשנותן לה מדעתה הגט שוב י"ל שפיר דמתגרשת גם בע"כ דאבי' דלא מהני גבי שבח נעורים שיאמר אי אפשי כיון דמה"ת שלו כנ"ל. וממילא קושית תוס' דרש"י ז"ל כ' שפיר דבקטנה אבי' ולא היא מצד עצמה רק דמ"מ יהי' מהני כשנותן לה מצד קנין האב כנ"ל רק דיש נ"מ שאינו מועיל ע"כ דידה כנ"ל. ממילא התם במשנה דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי שהוא מדעתה שפיר מגורשת אז כשמגיע הגט לידה כיון שזכתה כנ"ל. דבדעת אחרת מקנה אית לה זכי' והוי כמו נתינה לאב ומהני אף ביש לה אב כנ"ל וא"ש. ותוס' לטעמייהו דחו שפיר דברי רש"י ז"ל שהם סוברים דלא מהני קנין אגב בגט רק בעי דוקא נתינה מיד ליד ולא שייך הנ"ל והקשו שפיר. משא"כ לשטת רש"י ז"ל:

ר"י אומר אין ב' ידים זוכין כאחת אלא אבי' ולא היא. ואינו מובן מנ"ל דאבי' כו' דילמא להיפך היא ולא אבי' דהא מסברא היא יכולה לקבל דהא כ' ונתן בידה רק יד דאב ילפינן מקדושין וא"כ כיון שאי אפשר שתיהם למה נדחה יד דידה. ואף דילפינן ויצאה והיתה מ"מ קשה גם לת"ק לר"מ דאמר בקדושין ד"ה אבי' ולא היא ולא ילפינן לענין זה ויצאה והיתה שלא תהי' היא יכולה לקבל הגט כמו בקידושין וא"כ קשה לת"ק מנ"ל כלל שיוכל אבי' לקבל הגט וכמו דלא ילפינן לענין שלא תוכל היא לקבל כמו כן לא נילוף לענין שיהי' האב מקבל דמה חילוק וכן קשה לר"י דאין ב' ידים כו' נימא דהיא ולא אבי' כיון דלא ילפינן כו' ואין לומר דר"י סבר דילפינן מקדושין דא"כ לא הי' לו לומר משום דאין ב' ידים כו' רק דילפינן ויצאה והיתה דהא בקדושין כ"ע מודים דאבי' ולא היא כנ"ל. וצ"ל דסבר דלענין זה ודאי ילפינן שיוכל אבי' לקבל רק דנימא דזה לא ילפינן וגם היא יכולה וע"ז אמר אין ב' ידים כו'. ודוחק. ונראה דהנה פ"ב דקדושין אמר בש"ס לר"י דקדושין דמפקעת עצמה מרשות אבי' אבי' ולא היא גירושין דמכנסת עצמה לרשות אבי' בין היא ובין אבי' וזה נשאר למסקנא ע"ש ופירש"י ז"ל דכיון דמכנסת עצמה לרשות אבי' ודאי ניחא לי' ע"ש. והוא תמוה דא"כ אינו מועיל רק מדעת האב או בסתם דאמרינן דניחא לי' ובאמת מבואר דאף בע"כ דאב יכול לגרשה בנתינה לידה דאמרינן בין היא בין אבי' ע"ש ואיך שייך דניחא לי' כיון שבפירוש אינו רוצה. והרמב"ן ז"ל כתב דירדה תורה לסוף דעתו של אב דניחא לי' לכך נתנה התורה רשות בכל ענין שתוכל לקבל ע"ש. וג"כ דוחק דמנ"ל זה הא אין לנו לימוד ע"ז דהיא יכולה לקבל גט רק מסברא. ונימא דוקא היכא דניחא לי'. ונראה לישב דהנה הטעם בקדושין דאבי' מקבל משום דכל שבח נעורים לאבי' ויש לאב זכות זה שיוכל לקבל קדושי בתו אבל למה נימא שלא תוכל בעצמה לקבל קדושי'. רק דאמרינן דכיון דיש לו זכות זה ממילא אינה יכולה להפקיע זכותו כנ"ל. דבמה שמקדשת עצמה מפקעת זכות האב שלא תוכל היא עצמה להתקדש ולהפקיע זכותו וגם זה בכלל הזכות דכל שבח נעורי' לאבי'. כיון שזה ג"כ זכות שלו שלא תוכל להתקדש ולהפקיע עצמה מרשות אבי' לענין כל הדברים ולכך בקידושין אבי' ולא היא לכ"ע. אבל בגט דמכנסת עצמה לרשות אבי'. וא"כ אין זה כלל זכות לאב שלא תוכל היא לקבל הגט דאינה מפקעת זכותו בזה ואף דיש לו ג"כ זכות ע"י שמקבל גיטה לענין הכתובה והפרת נדרים. אבל הא מ"מ גם כשהיא מקבלת הגט יש לו זכות זה ואינו ביטול לזכותו כלל וממילא לא שייך שיהי' לאב זכות שלא תוכל לקבל ואינו בכלל כל שבח נעורים לאבי' ולכך לא שייך למילף לענין זה ויצאה והיתה ושפיר בין היא בין אבי' וכ' רש"י שפיר דניחא לי' והיינו שאינ' מפקעת זכות וממילא אף דלא ניחא לי' ואינו רוצה מהני שאין לו כלל זה הכח שלא תוכל היא לקבל. אמנם לענין שיהי' האב יכול לקבל הגט ג"כ שפיר מצינן למילף ויצאה והיתה דזה שפיר הוי זכות כשאין היא מקבלת והאב רוצה לקבל דהא הוי זכות להכניסה לרשותו לענין כתובה והפרת נדרים ושיוכל לקדשה עוד. וא"כ זה הזכות שיוכל הוא לקבל שפיר בכלל כל שבח נעורים לאבי' ואיכא למילף מקדושין. משא"כ לענין שלא תקבל היא ולכך שפיר בין היא ובין אבי' בגט. ומיושב מ"ש דמנ"ל כלל שאבי' מקבל כיון דלא ילפינן ולמ"ש א"ש דנגד זה שפיר ילפינן כנ"ל:

ומיושב ג"כ מה דאמר ר"י אין ב' ידים זוכין כא' והיינו שאי אפשר שיהי' שתיהם יכולין וא"כ שוב ממילא אבי' ולא היא. כיון דאם נאמר להיפוך שהיא יכולה לקבל שוב לא יהי' אבי' יכול לקבל וא"כ שוב אבי' יכול לקבל דהוי זה הפקעת זכותו מה שהיא תוכל לקבל דאם היא יכולה אין הוא יכול. וא"כ כיון דזה זכות לו שיוכל לקבל ממילא גם זה בכלל הזכות שלא תוכל היא לקבל שאם תוכל לא יוכל הוא לקבל דאין ב' ידים כו'. וגוף הקבלה הוי זכות שיוכל ולכך ממילא אבי' ולא היא דיכולין למילף לגמרי מקדושין דאבי' ולא היא דהוי כמו בקדושין שזה בכלל הזכות כנ"ל:

ובזה עצמו פליגי דרבנן דסברי שאפשר ב' ידים כו' ממילא אף שתוכל מ"מ יוכל הוא ג"כ שפיר שניהם יכולין שאינו זכות שלא תוכל היא. אבל ר"י דאין ב' ידים כו' שוב ממילא אבי' ולא היא כמו בקדושין לכ"ע וא"ש. וא"כ למ"ש דלכך בגט בין היא בין אבי' משום דאין מפקעת שום זכות שלו בקבלה זו שהיא מקבלת דיש להאב כל הזכות כמו אם הי' מקבל בעצמו. וא"כ בקטנה זה עצמו הוי חילוק שכשהיא מקבלת אין הגט של אב כמ"ש ואם הי' הוא מקבל הי' שלו והוי זה עצמו הפקעת זכותו ולכך יש לו זכות זה שלא תוכל לקבל כמו בקדושין וממ"נ אינה מגורשת בקבלתה אם הגט של אב ליכא נתינה ואם שלה שוב מפקעת ואבי' ולא היא כנ"ל. אבל בנערה גם בזה אינה מפקעת זכותו שגם שתקבל בעצמה יהי' הגט של האב דמינה קא זכי ומהני לכך בין היא בין אבי' כנ"ל:

ובזה יש לישב ב' לשונות של רש"י ז"ל בקדושין דסתרי אהדדי ע"ש. ולהנ"ל זה דוקא לר"י דבקדושין לד"ה אבי' ולא היא ולכך קטנה לא. אבל לר"ל דמחלוקת בקדושין ג"כ פי' שפיר דה"ה קטנה כנ"ל:

לכאורה למאי דבעי למילף ריש קדושין דאם זכאי כו' מהפרת נדרים ומשני איסורא מממונא לא ילפינן. והקשו תוס' דעכ"פ לענין גוף הקדושין שיוכל לקבל נילף מהפרת נדרים דהוי איסורא ותירצו דהוי איסורא דאית בי' ממונא דממילא הכסף קדושין שלו ע"ש. וא"כ בגט דאינו צריך להיות שוה פרוטה ואף באיסורי הנאה כשר והוי איסורא דלית בי' ממונא וממילא נילף מהפרת נדרים שיוכל האב לקבל הגט ונימא דאבי' ולא היא. וי"ל דהא קי"ל נערה מאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי' ואין לה כח לבדו. וא"כ בשלמא לענין קדושין שפיר מצי למילף דעדיין אינה ארוסה ואביה לבד מיפר ושפיר יוכל לקבל קדושי' ויליף כנ"ל. אבל בגט דעתה היא ארוסה כבר ואין לו כח לבדו לא מצינו למילף שיוכל לקבל הגט מהפרת נדרים דאינו מיפר כנ"ל:

ויש לפרש בזה מאי דאמר בקדושין פ"ב קדושין דמפקעת עצמה מרשות אבי' לא היא כו' גט דמכנסת כו' וי"ל קדושין דעתה היא שמפקעת ועדיין קודם הקדושין ברשות אבי' לגמרי לכך אבי' ולא היא לענין קבלת הקדושין כו' אבל גט דמכנסת היינו דעתה היא שמכנסת ועדיין אינה ברשותו לגמרי לכך בין היא ובין אבי' לענין הקבלת גט כנ"ל:

ולר"ל דאמר כמחלוקת בגט כך בקדושין י"ל להיפוך דבאמת בגט הוי אמרינן דאבי' ולא היא דיליף מהפרת נדרים. רק כיון דבקדושין בין היא בין אבי' דשם לא מצינו למילף דאית בי' ממון שוב מקשינן ויצאה והיתה דגם בגט בין היא כו'. ולכך מיושב רש"י ז"ל דבקטנה דליכא למילף מקדושין דהא בקדושין ודאי אין קטנה מתקדשת דבעינן דעתה. ועכ"פ כיון דלא מצינו למילף ממילא נשאר דילפינן מהפרת נדרים דאבי' ולא היא וכ' רש"י ז"ל כנ"ל. אבל לר"י ע"כ אין הטעם דיליף מקדושין דהתם אבי' ולא היא וע"כ דסבר דלא מצינו למילף מהפרת נדרים דבגט שאינו זכות כלל רק ונתן בידה בע"כ לא שייך למילף שלא יועיל נתינה לידה דמ"מ נתן בידה כנ"ל. וממילא גם בקטנה בין היא כו' דלהיפוך לא שייך למילף בקדושין שלא יהי' מועיל הגט דז"א דהא גילתה תורה דבזה אין גט דומה לקדושין דהתם בעינן דעתה ולא בגט וקטנה היא כמו בלא דעתה כנ"ל וממילא לר"י גם בקטנה בין היא בין אבי' ולכך פי' רש"י ב' לשונות שם. ובש"ס פריך שפיר מהא דקטנה שאמרה התקבל כו' לר"י דגם בקטנה כנ"ל. ולר"ל מוקי לה ביש לה אב כנ"ל. או י"ל למאי דבעי למימר בקדושין דנערה כחצר אבי' דמיא ע"ש. ונראה הטעם דהא חצר השאול ג"כ קונה להשואל כיון שיש לו בו קנין פירות. וכן עבד הוי חצר דקנה לו למעשה ידי'. וממילא נערה שמעשה ידי' שלו נקנה הגוף שלה להאב למעשה ידי' וכמו שהי' גופה שאול להאב כמו חצר ונקנה ויכול לקנות על ידה כמו ע"י החצר ומתגרשת ג"כ כמו בחצירו כנ"ל. ולמאי דדחי שם דהוי חצר מהלכת ע"ש. ולכאורה גם לפי האמת אף לר"י דאמר אבי' ולא היא מ"מ בכפותה וישינה יהי' מהני מטעם חצר אבי' כמו בעבד בכפות וישן. אך נראה דלמסקנא אינה כלל בחצר אבי' כו' כיון דאביה מינה קא זכי וכיון שזוכה לעצמה מקודם אינו דומה לחצירו כנ"ל. אבל בקטנה שמיד זוכה האב שוב י"ל דזוכה כמו בחצר. וי"ל שם בקטנה שאמרה התקבל דמהני כשמגיע לידה מטעם חצר אבי' בכפותה וישינה. ואף דסתמא קתני מ"מ הא בעבד תני סתם דמגורשת ואף על פי כן אמר הילכתא בכפות וישן עיין שם. ולכך שפיר מהני בהגיע לידה כנ"ל. ואף דבעינן עומדת בצד חצירה היינו בחצר דאיתתא דמטעם יד וכאן נגד האב הוי חצר דגברא דמטעם שליחות איתרבאי ולא בעי עומד כנ"ל. ויש לדחות כיון דגט חוב הוא:

עוד י"ל אהא דאמר ר"י אין ב' ידים כו'. דהנה י"ל דאין גוף הגט נעשה כלל של האב כשהיא מקבלת למ"ש תוס' כתובות פ' נערה דאין ללמוד מציאה מקדושין דמפקעת בזה מרשות אבי' לכך שלו ע"ש. וממילא בגט שאינה מפקעת אינו נעשה כלל שלו. ולכך י"ל דאין היא יכולה לקבל כלל דמבטלת זכות אבי' שאם הוא יקבל הגט שלו משא"כ אם היא מקבלת ולכך אינה יכולה לבטל זכותו כנ"ל דיש לו זכות זה כנ"ל:

אמנם הא בעי למילף מבושת ופגם ומשני שאני בו"פ דאביה שייך בגווי'. ופי' תוס' משום שיכול לעשות זה ע"ש. וא"כ כאן כיון שאבי' יכול לקבל ג"כ ושייך בגווי' שוב אף שמקבלת היא הגט שלו דשייך בגווי' כנ"ל ולכך יכולה לקבל דאינה מבטלת וסבר הת"ק בין היא כו'. ור"י אמר אין ב' ידים כו'. וא"כ אי נימא רק היא ולא אבי' ממילא לא יהי' שלו כשתקבל דאינו שייך בגווי'. ממילא שוב אבי' ולא היא דמבטלת זכותו כנ"ל. ויש לישב קושית תוס' על רש"י ג"כ דנהי דבקטנה אבי' ולא היא מ"מ הא נעשה שלו וכמו בקנין אגב כנ"ל. אך י"ל דאינו נעשה כלל שלו לדברי תוס' הנ"ל:

אמנם חד פי' התם דאביה שייך בגווי' היינו שיש לו הבושת ג"כ ולכך שלו לגמרי ע"ש. וא"כ למ"ש תוס' לקמן דלכך בקטנה שאינה יודעת לשמור גיטה מתגרשת דאבי' משמרה. וא"כ י"ל להיפוך דאף שמקבלת בעצמה נעשה הגט של האב דשייך בגווי' דמתגרשת רק מחמת אבי'. ובל"ז כיון דהטעם דאבי' ולא היא שוב נעשה שלו דהוי שייך בגווי' ולכך מהני כנ"ל. ויש לדחות:

גמ' שם צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו. אינו מובן כיון שכ' תוס' דבדעת אחרת מקנה אית לי' קנין מה"ת גם קטן משיעור זה יהי' מועיל. ונראה החילוק בין דעת אחרת למ"ש הרשב"א ז"ל דאף דעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה דבעינן כוונה לזכות מ"מ בדעת אחר מקנה קונה ולא בעי כוונה דדעת המקנה סגי ע"ש פ"ב דגיטין. ולכך קטן שאין לו דעת לזכות הוי כעודר בנכסי הגר. משא"כ בדעת אחרת מקנה שפיר קונה דלא בעי כוונה כנ"ל. אמנם עכ"פ קנין בעינן ומעשה קטן אינו קנין כלל דהא משיכה או הגבהה היינו שהתפיסה מוכיח שנעשה שלו לכך מהני וקונה. ובקטן אין לקיחתו מורה כלל שנעשה שלו לכך לא קנה בפחות משיעור צרור וזורקו שאין המשיכה מורה כלל ליעשות שלו משא"כ בצרור וזורקו אגוז ונוטלו מורה שפיר לקיחתו שנעשה שלו כמבואר חולין י"ב דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית לי' לקטן ושפיר הוי קנין רק שאין לו דעת וכוונה לזכות ובזה מהני שוב דעת אחרת מקנה כנ"ל:

ובזה י"ל הטעם דחפץ ומחזירו זוכה לאחרים ג"כ. דפחות מזה אין המעשה מורה שזוכה להאחר דהא גם חפץ של אחר אינו מחזיר. רק כשהוא חפץ ומחזירו מורה כנ"ל והוי מחשבתו ניכרת כו' וזוכה:

התוס' כתבו דלכך זוכה לאחרים מה"ת אף דמטעם שליחות דכיון דאיתא בדנפשי' זוכה לאחרים ג"כ ע"ש. ולכאורה מאי מהני לזה דעת אחרת בשלמא לענין קנין עצמו א"ש כנ"ל כיון דיש כאן קנין שמושך או מגביה רק דבעי כונה ומהני דעת אחרת כנ"ל אבל לזכות לאחרים הא אותו האחר אינו עושה שום קנין רק כשהוא זוכה בשבילו הוי כאלו הוא עשה הקנין וכיון שאין לקטן כוונה לא מהני מה שמכוין לזכות עבורו וממילא מאי מהני הדעת אחרת מקנה לגבי האחר הא לא עשה קנין וזכות הקטן וכוונתו לא מהני. וממילא אינו מועיל מה שדעת אחרת מקנה כנ"ל. אך י"ל דהא מבואר פ' המביא ב' הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שו"ק ופריך הא לאו בני דיעה ומשני כשגדול עומד ע"ג ומבו' דבגדול עע"ג יש לו כוונה לכתוב לשם המתגרשת כו'. ולכאורה למה אינו קדושי קטן וגירושין ושאר קנין כשגדול עומד ע"ג. וכ' הר"ן ז"ל דדעת להקנות או לקנות לית לי' אף דגדול עע"ג רק כאן על המעשה שיכתוב לשמה אית לי' בגדול עע"ג ע"ש. וא"כ הכא כשאומר לו המקנה שיזכה החפץ בשביל האחר הוי זה עצמו גדול עע"ג שמצוה אותו לזכות וממש כמו בכתיבה שמצוהו לכתוב בשביל המגרשת או כאן לזכות בשביל האחר. רק אי הוי בעי דעת לקנות לא הי' מועיל גדול עומד ע"ג כנ"ל. אמנם כיון דיש דעת אחרת מקנה רק דבעי קנין עכ"פ שתהי' המשיכה וההגבהה בשביל האחר ולענין גוף הקנין שוב מהני מה שגדול עומד ע"ג שמצוהו למשוך בשביל האחר והוי ממש כמו בכתיבה כנ"ל ושפיר מהני ובזה י"ל דר"י אמר שמואל לטעמי' דסבר לעיל והוא ששייר מקום התורף דבתורף לא מהני גדול עע"ג וממילא גם כאן סבר דאינו זוכה לאחרים שאין כאן קנין כנ"ל ובזה מיושב ג"כ לתוס' מהא דקטנה שאמרה התקבל ולא אמרינן כיון דאיתא בדנפשי' תוכל לעשות שליח ג"כ. ולמ"ש י"ל דלענין עשיית השליח שפיר בעינן דעת ולא מהני כיון שאין לו כוונה לעשות שליח כנ"ל:

הא דקטן זוכה י"ל מטעם חצר דידו הוי עכ"פ כחצירו וקונה לו שלא מדעתו ולכך אף שאין לו דעת לזכות קונה אף בלא דעת אחרת. וי"ל בזה קושית תוס' למה זכין לקטן ואין זכין לגדול הא גם קטן מצי זכי כמו גדול. ולמ"ש מיושב דגם כשזוכה בעצמו הוא משום זכין לקטן. ואי נימא דאין זכין גם בעצמו לא יזכה כנ"ל:

לכאורה כשקטן עושה שליח לאחר לזכות בשבילו נהי דלא מצי משוי שליח. מ"מ הא חצר השאול קונה ואף שהשאילו רק לזכות על ידו כמבואר בש"ס וגם בעבד הוי חצר וא"כ כיון דקי"ל פ' השואל דבעלים באמירה ולא בעי קנין רק כשאומר ששואל עצמו למלאכה שלו הוי שאילה בבעלים ששאול לו באמירה לבד וא"כ כיון שקיבל עליו לעשות שליחותו לזכות בשבילו א"כ השאיל לו גופו לזכות על ידו והוי כחצר השאול לזכות דקונה. וא"כ גם בזה יקנה מטעם חצר נהי דלא הוי שליח אך הא הוי חצר מהלכת. אמנם אם מטעם שליחות שוב קונה גם מטעם חצר דלא הוי מהלך כמו קלתה מינח נייחי ואיהי מסגי תותי' ע"ש. ובזה י"ל בקטן דלמה שלא בעי דעת מצי משוי שליח. ושוב קונה מטעם חצרו. ויש לדחות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף