אילת השחר/גיטין/סד/ב
וליהמנה לדידה מדרב המנונא וכו' ה"מ היכא דליכא דקא מסייע לה. מבואר דאין הביאור דאינה מעיזה לכפור לבעלה אלא דאינה מעיזה לשקר שיצאה מרשות בעלה, דאם הביאור דאינה מעיזה לכפור לבעלה, איך ס"ד דגם כשבעלה מסייעה תהי' נאמנת, אלא דמשני דכשמסייעה גרע דאז מעיזה לשקר. והנה ברא"ש לפי פירוש השני לעיל באם אמרה לשליש מסר לגירושין בפני, דנאמנת אע"ג דשליש מסייעה דבסייע שליש דהוא חד עדיין אינה מעיזה ולכן נאמנת, א"כ כאן כל מה דמעיזה הוא רק בשביל דהבעל מסייע לה אע"ג דאינו מסייע לה ממש שנתגרשה, א"כ כה"ג בעדים כגון שהבעל מכחיש ועדים מעידים שהי' ביד שליש לגירושין להולכה והיא אומרת קיבלתי לא תהי' נאמנת, אע"ג דהעדים לא סייעו לה ממש דהא אין יודעים אם נתגרשה, מ"מ נקרא סיוע דהא בעל כה"ג נקרא שמסייע. ולכאורה אם הבעל יטעון מסרתיו להולכה אבל לא גירש והאשה תטעון נתגרשתי, דלכאורה זה העזה ותהי' נאמנת, א"כ אין זה מה שמסייע לומר נתתי הוא המקלקל נאמנותה, אלא מה דלפי דבריו יתכן שנתגרשה וע"ז הא אין לה סיוע אלא דאינה סותרת דבריו, א"כ הי' צריך לומר דנאמנת רק בסותרת דבריו ולא באם אינו יודע, ומהגמ' משמע דהטעם הוא משום דמסייע לה. (מהדו"ק)
צרור וזורקו אגוז ונוטלו. עי' בש"ך (סי' רמ"ג סק"ו) דרוצה לומר דבצרור וזורקו זוכה גם במציאה מן הדין ובפחות מזה אינו קונה אלא מפני דרכי שלום. וצע"ק דהא לקמן (דף ס"ה) מבואר דלענין גירושין לא מתגרשת אלא בגיל הפעוטות, וכיון דחזינן דחרש קונה מציאה רק מפני דרכי שלום, הרי דדרגתו בדעת היא פחות מצרור וזורקו, וא"כ למה העיד ר' יוחנן בן גודגדא לעיל (דף נ"ה ע"א) דחרשת מקבלת גיטה על קידושי אביה דנמצא דבגיל של פחות מפעוטות בגט אינה מקבלת כלל משום דאין לה דעת ומציאתה זוכה מן הדין, וחרש הוא להיפך דגיטה היא זוכה ולקנות אינה קונה מן הדין כלל.
ועי' בקצוה"ח (סק"ה) דביאר מה דמהני בדעת אחרת משום דצרור וזורקו אגוז ונוטלו יש לו יד, ולכן שפיר קונה מחמת דבדעת אחרת לא בעי כונה, משא"כ בפחות מצרור וזורקו הוי כשוטה, ושוטה אין לה יד כדאמרינן בפ' חרש שוטה אינה מתגרשת דכתיב ונתן בידה ושוטה אין לה יד. וצ"ע דא"כ למה לגירסת רש"י וכן לתוד"ה כל, אינה מתגרשת פחות מפעוטות, הא יש לה יד, דהא דרשה דאין לה יד קאי רק על פחות מצרור וזורקו. (מהדו"ק)
שאני שיתופי מבואות דרבנן. ולפירש"י דבשאר דוכתי אינו זוכה לאחרים אפילו מדרבנן כמבואר בר"ן, מ"מ לגבי מבואות דכל הצורך אינו אלא מדרבנן כמש"כ רש"י (בד"ה שיתופי) דאינו אסור להוציא אלא מרשות היחיד לרשות הרבים, לכן מהני אע"פ שתמיד אינו זוכה לאחרים, ויש לעיין קצת הא כיון דאינו זוכה לגבי שאר דברים, א"כ לכאורה לא יוכל כל א' לבוא לקחת מהיין שזיכו לו, דהא המזכה יאמר לו זה לא שלך, ואיך יועיל להיות מותר לטלטל בהמבוי, ולא מסתבר לומר כיון שזה נוגע רק להתיר הטלטול התירו אע"פ שבאמת לא יכול כל אחד ליהנות מהיין, כי המזכה יוכל לומר לו לא זכית ואיני נותן לך רשות ליהנות מהיין, וע"כ צ"ל דרבנן תיקנו שיזכו כל אחד בהיין, ולכאורה מה מועיל מה דכל האיסור לטלטל הוא רק מדרבנן, דסוף סוף הא צריך שכל א' יוכל ליהנות מהיין ובלי שיתקנו הא אסור מן התורה ליקח מהיין שלא זכה, ובדאורייתא הא לא תיקנו שיועיל הזכיה, וע"כ צ"ל דלמה שנוגע לדין דרבנן תיקנו שיזכה באמת עבור כולם ויכולין כל אחד להשתמש בהיין, וכן משמע בחידושי ר"ח הלוי פ"ד מזכיה.
רש"י ד"ה היא ואביה. דהא גדולה היא. מבואר ברש"י כאן דרק נערה יכולה לקבל וכמו שהביאו התוס' בשמו, וביאר רש"י דנערה דהיתה יכולה לקדש עצמה ולקבל גט כשאין לה אב, הרי דיש לה יד, ה"נ כשיש לה אב משא"כ קטנה, ולכאורה צריך טעם דגם בקטנה נימא כיון דקטנה יתומה יש לה יד ה"נ כשיש לה אב, ובשלמא לפי"מ שביאר הרמב"ן במלחמות דנערה היא כשליח אביה ולכן קטנה אינה יכולה לקבל, ומיישב בזה קושית רבינו יצחק ב"ר מאיר שבתוס', אבל הר"י ב"ר מאיר הא לא פירש כן את כונת רש"י, וא"כ איזה סברא הי' לחלק בין נערה לקטנה.
והנה יש להסתפק מה הצד דלא מהני יד דידה, אם משום דידה שייכת לאביה לכן אינה יכולה לקבל בעצמה גיטה, או משום דכשיש יד יותר טוב לא זיכתה רחמנא ליד שאינו כ"כ טובה אבל לא מפני שידה שייך לאביה. ונראה כהצד האחרון, ולכן נערה דבלי שיהי' לה אב הא ידה מהני ממש שהי' מהני גם לקידושין דהא גדולה היא [ועי' בתוס' רי"ד שהזכיר רק מה שהיתה יכולה לקבל קידושיה, ומיושב בזה קושית הגליון הש"ס], אז ס"ל לרבנן דבמה שזיכתה להאב יד לא ביטל יד שלה, כיון דגם ידה הוא יד חשוב, דהא כשלא הי' לה אב היתה יכולה אפי' להתקדש ביד עצמה, משא"כ קטנה דגם כשאין לה אב אינו כ"כ יד חשוב דהא אינה יכולה להתקדש, לכן גם רבנן סוברים דכשהתורה חידשה ונתנה כח ליד אביה שזה יד חשוב, נכלל בזה גזה"כ דכשיש אב מהני רק היד החשוב דהיינו של האב ולא היד של הקטנה.
תוד"ה נערה. דה"ה קטנה. ובתורת גיטין הקשה כיון דהתורה זיכתה כסף קידושיה ובגיטה שזה של אביה דשבח נעורים לאביה, וכיון דבזה שמוסר להקטנה אינה זוכה לאביה דהא אין לה זכייה לאחרים ממילא לא יועיל נתינה לידה, דהא מצד זכויות ממון שיש בזה, יש לו זכות לזכות בריוח הזה, ותירץ דעיקר זכי' לעצמה ואביה מינה קזכי.
והנה בפשוטו י"ל דבקידושי כסף דזה ריוח ממון, בודאי מתפרש דבזה שזיכתה לו תורה לקבל קידושיה, הרי דנתנה לו תורה זכות ממון, ואפי' בקידושי שטר וביאה דאינו ענין ממון מ"מ כיון דתלוי בדעתו להסכים להקידושין או לא, יוכל להתפרש דבזה שזיכתה לו תורה לקבל קידושיה זיכתה לו נמי שיהי' לו ריוח, כמו שהביאו תוס' קידושין (דף ג' ע"ב) דמה דאמרינן האב זכאי בבתו בביאה, היינו שנותנים לו שכר לקדש בביאה, אבל בגט דבעצם הגט הא אי"צ שיהי' בו דין כסף, וגם אי"צ שיהי' דעת לזה דהא נותנים בע"כ, א"כ ע"כ בזה שזיכתה לו תורה לקבל גיטה אין כלול בזה זכיית ממון כלל, ואפילו אם עי"ז אם יהי' ממון יהי' שייך לו, מ"מ אינו דומה לכל שבח נעורים כגון מעשה ידים שבזה שנתנה לו תורה מעשי ידיה יש לו זכות דרוצה דוקא שתעבוד כדי שירויח מעשי ידיה, אבל כאן דנותנים גט בע"כ אין שייך שיאמר דרוצה דוקא גט שיהי' לו מזה ריוח ממון, וא"כ מאי איכפת לן אם ע"י גט שיתנו להקטנה לא יצא זכי' להאב, דהא גם כשיתנו גט על איסורי הנאה תתגרש ואין זה מעכב בהגירושין שיצא ריוח הממון לכן תתגרש שפיר ע"י עצמה אפילו בגט ששוה כסף אפילו שעי"ז אין אביה זוכה בגט זכי' ישרה.
והתוס' בכתובות (דף מ"ו) כתבו דכיון דכספה לאביה סברא הוא דאביה מקבל קידושיה דהשתא איהי מקדשה נפשה ואביה מקבל כספה, והק' שם הגרעק"א דבשלמא להיפך שאיהי תקח כספה ואביה יקבל הקידושין לא יתכן, אבל שאיהי תתקדש ואביה יקח הכספא למה לא, הא אפשר דהתורה זכתה לאביה כמו מעשה ידיה, ולהנ"ל סברת התוס' דאם התורה זיכתה לאביה זכות ממון בהכרח שיש לו זכות בעיקר הדבר כמו במעשה ידיה דיש לו לדרוש שתעשה ותרויח, וה"נ ע"כ הוא בעלים על הריוח שהוא יכול ליקח ולדרוש כמה שהוא רוצה כדי שיהי' לו הריוח הזה, ורק בגט דאינו מוכרח להיות ריוח ממון ואין צריך לזה דעת אין נכלל בזה זכות ממון להאב.
בא"ד. והביא ראי' רבינו יצחק ב"ר מאיר וכו' אבל מעיקרא ס"ד דאיירי כשיש לה אב ואפילו הכי קתני עד שיגיע גט לידה שמע מינה דאף אם יש לה אב אם הגיע גט לידה מגורשת. ובמלחמות דחה ראייתו דלמ"ד דנערה עושה שליח א"כ ע"כ יש לה כח עצמי לקבל ויד אביה יד יתירא דזכי לה רחמנא לכן גם קטנה מקבלת, אבל למאי דדחי ומסיק דאינה עושה שליח, אין הנערה במקום שיש אב אלא כשליח שמינתה אותה התורה, דירדה תורה לסוף דעתו של אב שאינו מקפיד בגירושין שישנם בע"כ, ומעתה קטנה שאינה בתורת שליחות ואין לה יד בשל אחרים כלל, רק אביה ולא היא. וצ"ע דבשלמא אם יש לה יד אפשר להבין דמצד הסברא תוכל להתגרש בידה, ואע"ג דרבי תורה יד ע"י אביה מ"מ בזה לא נתחדש להפקיע אותה מדין ידה, אבל אם גילתה תורה דאביה הוא המקבל, מנ"ל שחידשה תורה ומינתה אותה כשליח לגבי גירושין, הא אין אנו אומרים דחכמים אמדו כן אלא דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב, ומנ"ל זה, דהא אין שום לימוד דמהני קבלתה, וא"כ שמא באמת לא מהני כלל ידה.
תוד"ה וכל שאינה. וטעמא כיון שיש לה אב הוא שומרה מלחזור. ואע"ג דלפי"ז גם כשהיא קיבלה גיטה תתגרש דהא אביה שומרה מלחזור, יש לומר דהעיקר תלוי בשעת קבלת הגט דאם היא מקבלת הלא היא אז במצב של חוזרת, משא"כ כשאביה מקבל דאז אינה מתחילה להיות מצב של חוזרת.
תוד"ה שאני שתופי מבואות. מדבריהם משמע דגם לר"ח קונה מדרבנן לאחרים כמו שביאר בר"ן דבריהם. וצ"ע דלעיל (בד"ה כל) כתבו דלר"ח איפכא דפעוטות כבר מקחן מקח וממכרן ממכר ולזכות לאחרים דוקא כשהוא גדול, ומאי קושיא דהא מה דמהני פעוטות הא הוא רק מדרבנן, ומדרבנן הא גם לאחרים זוכה כשהוא קטן, כן יש לעיין מה דמשמע מדבריהם דאם בשאר דוכתי אינו קונה אפילו מדרבנן, אז גם בשיתופי מבואות לא הי' מהני כמו שביאר הר"ן, וצ"ע דהא מבואר בדף ס"ה תוד"ה כעין, דבטפח מהני אע"ג דבשאר דוכתי אפילו מדרבנן לא מהני טפח, וע"כ דתיקנו במיוחד דיועיל לענין שתופי מבואות, א"כ ה"נ נימא דתיקנו לזכות לאחרים במבואות. (מהדו"ק)
בא"ד. וי"ל דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתי' כגון תרומה דליתי' בתרומה דנפשי' אבל בזכי' כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים. וצ"ע דהא אדרבה לעיל סוף פ"ב מבואר דאי ליתא בדנפשי' ל"צ קרא למעט, וכל המיעוט בעי רק באופן דאיתי' בדנפשי' כגון למ"ד דעכו"ם שתרם תרומתו תרומה צריך מיעוט למעט שליחות עכו"ם, אבל למ"ד עכו"ם שתרם אין תרומתו תרומה ל"צ למעטו דאינו יכול להיות שליח לתרומה. ועי' בפנ"י ותו"ג שהקשו בשינוי קצת.
והנה בקטן דמהני לזכות לעצמו, אם נדרוש מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת, ע"כ יהי' סגי בדעת כזה, דהא גם אתם סגי בדעת כזה, וא"כ מתפרש דבכל דבר צריך דעת כזה כמו אם הי' עושה לעצמו, ולפי"ז הי' צריך להועיל אפילו לזכות לאחרים בצרור וזורקו אגוז ונוטלו, אלא דנהי דאין מיעוט מצד דין שליחות לא מהני זכייה לאחרים מצד דדעת כזה לא סגי שיהי' מהני אם עושה לאחרים, דלזכות לאחרים צריך מידת דעת יותר, אבל כשיש לו דעת של חפץ ומחזירו דזה הזמן ששייך בו לעשות דבר שמהני לאחרים מהני שפיר ומקרי לזה בר שליחות, אבל בעכו"ם באופן דאיתא בדנפשי', מ"מ הא אתם ע"כ מיירי לישראל ובודאי אין התורה קוראת לעכו"ם אתם, ובהכרח נתמעט מי שאינו בן ברית דאינו דומיא דאתם.
אלא דעדיין צ"ע מה שכתבו דבתרומה דליתי' בדנפשי' ממעטינן, דהא כיון דליתי' בדנפשי' ל"צ ע"ז קרא למעטו דאינו בשליחות לאחרים, ואולי צריך לגרוס כמו תרומה דליתי' בדנפשי' [ולא כגון תרומה], והיינו דלא נימא כיון דבתרומה לא מהני חפץ ומחזירו, א"כ מה דכתיב אתם שם הכונה יותר גדול, וממילא דלכל דיני התורה לא מהני שליח כזה שלא מהני בתרומה, ע"ז כתבו דאינו כן אלא דלכל דבר צריך דומיא דאתם, ולכן לגבי זכייה דאתם הוא יותר קטן, ה"נ השליח מהני אפילו באינו באותו גיל דמהני גבי תרומה.
בא"ד. אבל בזכי' כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים. ובפנ"י תמה דא"כ קטנה למה לא יכולה לעשות שליח לקבל גיטה, ובתורת גיטין הקשה כיון דממעטין קטן מאתם גם אתם וכהראב"ד (פ"ו מגירושין) דאמרינן מה אתם בני דעת, א"כ מ"ש לענין הדרשא דבני ברית ממעטין עכו"ם דאיתא בתרומה דנפשי' כמבואר בקידושין דף מ"א ע"ב, ומאי שנא הדרשא דאתם בני דעת דנמעט רק במילתא דליתא. וכתב דתוס' ס"ל דמסברא ידעינן דמה שאתם בעצמכם יכולים אף שלוחכם, ובמתנה דבעי דעת לקנות וסגי בדעת דידי' ע"י דעת אחרת מקנה ה"נ לזכות לאחרים סגי דעת דידי', ובגט דכדי להתגרש בעי דעת גדול כמו לקידושין אלא דל"צ דעתה דמתגרשת בע"כ לכן לעשות שליח שזה תלוי בדעתה ואין ביד הבעל לעשות זה לכן לא מהני דעת הקטנה לזה כמו אם הי' צריך דעתה להתגרש, ובסברא צ"ע דמנ"ל דלגירושין אם הי' צריך דעת הי' צריך יותר מאשר לקנות מתנה, וגם להתקדש לא בעי דעת יותר גדול מאשר ליתן מתנה, וכמו דמהני מתנה להקנות לקטן ע"י דעת אחרת מקנה ה"נ גט, וגם הא חזינן דאע"ג דמתגרשת בע"כ מ"מ בעי יודעת לשמור גיטה וצריך קצת דעת, א"כ ע"כ הא דמהני בפעוטות היינו דדעת כזה סגי, גם בר"ן משמע דזה מקרא, ומלשון הר"ן כאן דכתב ואמאי הא אין שליחות לקטן תירצו וכו' ה"מ במילתא דליתיה כתרומה וגירושין וקידושין, משמע קצת דכל ענין הגירושין מקרי ליתא בדנפשי', ואולי משום דלא מצרפינן כאן עשייתה או רצונה או כונתה, דאיתא בדנפשי' שייך רק בחלות דהקטן משתתף בפעולת החלות, אבל היכא דע"י הקטן הדבר נעשה לא מקרי איתא בדנפשי', ולכן אף אי קטנה מפעוטות מתגרשת דהוי לה יד לענין זה, אבל לעשות שליחות בעינן איתא לעשות החלות, וזה הא אין יכול קטן לעשות, ולפי"ז הוי כעין מה שכתב התורת גיטין אלא בקצת שינוי, דהיכא דבעי דעת גם לזה, רק לא רצון וכונה או איזה שהוא דבר ממנה, לא מקרי איתא בדנפשי' מה שהיא יכולה להתגרש ע"י עצם גופה שנתנו לה, ולכן לא תוכל למנות שליח. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |