פני יהושע/גיטין/מ/ב

פני יהושע גיטין מ ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוספות בד"ה וכתב ליה גיטא דחירותא כו' שאין מעשה קטן כלום כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה דאינו נותן גט עד שיגדל עכ"ל. ובאמת אין זו ראיה לפי שיטת התוספות שכתבו ביבמות דף ס"ז ובפ"ק דקידושין דף י"ט דהא דביאת בן ט' אינו אלא כמאמר בגדול דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא אינו קונה כלל וכן משמע מדאמרינן להדיא בפרק יוצא דופן דהא דאמרינן אינו נותן גט עד שיגדל היינו לכשיגדל יבעול ויתן גט וא"כ אין כאן שום ראיה לומר דגיטו של קטן שהגיע לפעוטות אין בו ממש אלא דנראה דהרשב"א שהביאו התוספות כאן נחית לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר להדיא דביאת יבם בן ט' קונה לגמרי מדאורייתא ורבנן אמרו דלא הוי כמאמר אלא דאכתי אין ראייתו מוכרחת דסוף סוף הא דאין נותן גט עד שיגדיל היינו משום דמדרבנן צריך לבעול כשיגדיל ואח"כ יתן גט כדאיתא פרק יוצא דופן וצ"ע:

בא"ד ור"ת מפרש כו' אלא לפי שנעשה ע"כ וכו' צריך מדרבנן לגיטא דחירותא שלא יאמר לו עבדי אתה עכ"ל נראה דהשתא לר"ת מפרשינן על שמיה דהיינו ע"ש הקטן כפרש"י דכיון שאין הגט אלא משום לעז בעלמא מהני ביה שיחרור של הקטן וכן נראה להדיא מלשון הראב"ד בהשגותיו בפ"ז מהל' עבדים ע"ש:

בד"ה חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר האי חיישינן הוי ודאי כו'. עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ועלה לו בקושיא מי הכריחו להתוספות לפ' כן דחיישינן היינו ודאי. ולע"ד נראה פשוט שדברי התוספות מוכרחים לא מיבעיא אם נאמר דפירוש התוספות קאי אסיפא דאיירי לענין שדה דא"כ ע"כ מוכח דחיישינן היינו ודאי דאין לפרש דהוי ספק דא"כ היה הדין דמעמידין הקרקע בחזקת הנותן ומאי קתני חיישינן ומאי נ"מ ועוד דאמאי קתני תרתי בבי כתבתי ונתתי לו כו' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והיינו נמי דנותן אוכל הפירות כדמסיק והו"ל לערבינהו וליתנינהו ואמאי שני נמי בלישנא כיון שהדין שוה בשניהם אע"כ דחיישינן היינו ודאי וממילא דלפ"ז כיון דע"כ בשדה הוי ודאי א"כ ממילא דהא דקתני נמי בבבא דרישא בעבד חיישינן היינו נמי ודאי דהא חד טעמא בתרוייהו כיון דשניהם טוענין ברי וא"ל דהמקבל טעה א"כ מסתמא הנותן אומר אמת וממילא דה"ה בעבד הדין כן ולדעתי צ"ע שיטת הפוסקים שסוברים דבעבד הוי ספק דאיכא למידק כדכתיבנא וק"ל:

בד"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' והא דבעי מי אוכל פירות פי' בעלמא הוא עכ"ל. עיין בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שהבין כוונת התוספות דמספקא ליה לתלמודא הא דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים אי קאי אהודאת הנותן או אהודאת המקבל ומלבד מה שהקשה הוא ז"ל ע"ז הפי' קשיא לי עוד דא"כ אמאי מקשה הש"ס אבבא דשדה דלעיל בעבד נמי דקתני נמי האי לישנא הודאת ב"ד כמאה עדים הו"ל למידק הכי וכן לפי מה שפירש הרשב"א ז"ל משמיה דנפשיה דהא דקאמר מי אוכל פירות קאי אבבא דרישא דקתני חיישינן ומשמע ליה דספיקא הוא ומש"ה קאמר מי אוכל פירות ויש להקשות ג"כ אם כן לעיל בעבד דקתני נמי חיישינן הו"ל למידק הכי אע"כ דהאי מי אוכל פירות אין לשון קושיא כלל אלא דינא בעלמא אתמר כדמסיק ולא פליגי כדמפרש מהרש"א ודוק היטב:

משנה עבד שעשאו רבו אפותיקי כו' ופירש"י אפותיקי אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר ה"ז לפניך לגבותו עכ"ל. נראה מפירושו להדיא שמפרש למתניתין בזה הלשון שהוא לשון אפותיקי סתם ולא מפרש לה בלשון אפותיקי מפורש דהיינו אין לך פרעון אלא מזו כמו שפירשו התוספות בסמוך בד"ה במזיק שעבודו ועוד דלכאורה נראה דלשיטת רש"י ז"ל לא מצינן לאוקמי מתניתין כלל באפותיקי מפורש לפי שמצאנו לרש"י שכתב להדיא בפרק איזהו נשך דף ס"ו ע"ב גבי הא דאמרינן אסמכתא לא קניא אפותיקי מיהא הוי למיגבי מיניה ומסקינן לה באפותיקי מפורש וכתב שם רש"י ז"ל דלא מצי לסלוקי בזוזי וא"כ לפ"ז נראה כיון דלא מצי לסלק את המלוה בזוזי ממילא דלא מצי לשחרר את העבד כמו שהאריכו התוס' בזה דאפילו קדושת הגוף לא מצי להקדיש אלא דוקא לרבא דאמר מכאן ולהבא גובה והיינו כדמפרש רבא טעמא בפסחים משום דמצי לסלוקי בזוזי משא"כ היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי מודה דלמפרע גובה וא"כ אין יכול להקדיש אפילו קדושת הגוף וכ"ש לשחררו לשיטת התוספות דשמעתין ובאמת כתב הב"ח בח"מ סי' קי"ז דמתני' דהכא מוכח דאפי' אפותיקי מפורש יכול לסלק בזוזי וממילא דלשיטת רש"י ז"ל ע"כ לא איירי באפותיקי מפורש אלא באפותיקי סתם כמ"ש להדיא אלא דלפי זה קשה קושיית התוספות בד"ה במזיק שיעבודו של חבירו קמיפלגי דאפותיקי סתם היכי משכחת ליה ות"ל שצריך לפרוע חובו ולכאורה היה באפשר ליישב דאף שצריך לפרוע חובו אכתי נ"מ דאי מזיק שיעבודו של חבירו חייב צריך ליתן מעידית שבנכסיו כדין מזיק ואי מדין ב"ח הו"ל בבינונית ועוד איכא למימר כגון שעברה שמיטה על החוב דנהי דלגבי אפותיקי לא מהני שמיטה דמלוה על המשכון אינו משמט וא"כ לא מחייב אלא משום מזיק שיעבודו של חבירו מה שאין כן מאן דפטר משום מזיק ממילא דפטור נמי מהחוב דשביעית משמטתו אלא דשנויי דחיקא הוא לאוקמי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בהכי ומסתימת ל' רש"י בשמעתין גבי מזיק שעבודו נמי לא משמע הכי לכך נלע"ד דודאי אף לרש"י לאוקימתא דרב ע"כ צריך לאוקמי באפותיקי מפורש אע"ג דלרש"י לא מצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא לאחר שעבר זמן שקבע לו לפרעון אבל תוך הזמן ודאי רש"י ז"ל נמי מודה דמצי לסלוקי בזוזי ועיין בש"ך ח"מ סי קי"ד וקט"ו נמצא דלפי זה א"ש דסובר רש"י דכיון דמצי לסלוקי בזוזי תוך הזמן מה"ט מצי לשחררו ואיירי מתני' ששחררו קודם שהגיע הזמן דהכי פשטא דמילתא ואע"ג דרש"י מפרש להדיא בפרק איזהו נשך דאף תוך הזמן אינו יכול לסלק י"ל דהתם איירי שבשעת הלוואה התנה כן ולפי שיטת הסוגיא הוצרך לפרש כן אבל כל אפותיקי מפורש שנזכר בש"ס אף לרש"י ז"ל יכול לסלקו תוך הזמן מיהו לפי מה שאפרש בסמוך א"ש טפי דאף כל היכא דאינו יכול לסלקו בזוזי אפ"ה סובר רש"י ז"ל דהלוה יכול להקדיש קדושת הגוף כיון דמחוסר גוביינא אכתי ברשותיה קאי וכ"נ מפירש"י ביבמות גבי איצטלא והא דבפסחים משמע דטעמא דרבא משום דיכול לסלקו בזוזי היינו לענין אקדיש מלוה דוקא וכמו שאפרש בסמוך בשיטת לשון התוספות. מיהו מה שלא פירש רש"י ז"ל בהדיא בלשון אפותיקי מפורש היינו משום דלעולא דמוקי לה בשחררו רבו שני איירי אפילו באפותיקי סתם משום הכי לא דייק לפרש דוקא באפותיקי מפורש וכה"ג מצינו בלשון רש"י ז"ל בכמה דוכתי ועיין מה שאפרש בזה בסמוך לענין חמץ ובל' התוספות לענין הקדש ודוק היטב:

גמרא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעים מידי שעבוד. וקשיא לי הא דחמץ מפקיע מידי שעבוד היכי משכחת ליה דהא בהרהינו אצלו תנן בהדיא דמותר דהו"ל חמצו של עכו"ם אע"כ בשלא הרהינו כמו שפירש"י ז"ל להדיא כאן ואם כן מאי איריא דמפקיע מידי שעבוד ות"ל דאפילו אם נאמר דברשות העכו"ם קאי לענין שעבוד אפ"ה אסור דכיון שלא הרהינו אצלו וברשות הישראל הוא ממילא חייב הישראל באחריות וכה"ג אפילו חמץ גמור של עכו"ם אסור אם קיבל הישראל אחריות וכ"כ שם הרא"ש ז"ל וכל המפרשים דלמסקנא דפסחים מוקמינן הא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דהיינו בדאמר לו מעכשיו וא"כ למפרע הוא גובה אף לרבא ואפ"ה מוקי לה דוקא בהרהינו אצלו וכתב שם הטעם דבשלא הרהינו אצלו לא מהני דא"ל מעכשיו דאכתי באחריות הישראל הוא וא"כ היכי משכחת דחמץ מפקיע מידי שעבוד ויותר קשה דאיפכא הוה ליה לרש"י לפרש הא דחמץ מפקיע מידי שעבוד איירי בשהרהינו אצלו אלא דלא א"ל מעכשיו בכה"ג אסור דנהי דהרהינו אצלו הא מסקינן שם דעכו"ם מישראל לא קני משכון והנלע"ד ליישב עפמ"ש בסמוך דמוכח ממשנתינו דאפילו באפותיקי מפורש השיחרור מפקיע מידי שיעבוד אף לשיטת רש"י ז"ל דלא מצי לסלוקי בזוזי והיינו ע"כ משום דכמאן דא"ל מעכשיו דמי כמבואר בש"ך ח"מ סי' קט"ו בשם כמה פוסקים וכן העליתי בחידושי למס' ב"מ ואפ"ה מצי לשחרר כדפרישית ואם כן מדכייל רבא הקדש חמץ ושיחרור כהדרי אלמא שדין אחד לכולם ולפ"ז בחמץ נמי אפילו אם א"ל מעכשיו והישראל לא קיבל אחריות דומיא דאפותיקי מפורש דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דתו לא קיימי באחריות הישראל אפ"ה מפקיע מידי שעבוד אם לא הרהינו אצלו והיינו מטעם שכתבתי לעיל כיון שקודם שהגיע זמן הפרעון מצי לסלוקי בזוזי א"כ עדיין מחוסר גוביינא וזה קרוב לשיטת הרמב"ם ז"ל שהובא בלשון הרא"ש ז"ל בפסחים ובטוא"ח הל' פסח סימן תמ"א שצריך שיגיע זמן הפרעון קודם פסח ואין כאן מקומו להאריך אבל הרא"ש ז"ל סובר כשיטת התוספות בשמעתין דכל היכא דלמפרע גובה תו לא שייך לומר דמפקיע השעבוד לא בהקדש ולא בחמץ ולא בשיחרור ולפ"ז למאי דמוקמינן בפסחים ההיא דעכו"ם שהלוה בדא"ל מעכשיו וא"כ למפרע הוא גובה ואפ"ה מוקי לה בהרהינו אצלו לפיכך הוצרך הרא"ש ז"ל לפרש משום דבאחריות הישראל קאי וממילא דלפי זה לא מיתוקמא ההיא דחמץ באפותיקי מפורש דתו לא הוי באחריות הישראל מיהו התוספות והרא"ש ז"ל סברי דאפותיקי מפורש לא הוי כמאן דא"ל מעכשיו וא"כ מיתוקמא אף באפותיקי מפורש אי לא א"ל מעכשיו או דא"ל מעכשיו ולא עשאו אפותיקי מפורש ומשו"ה בעינן הרהינו אצלו משא"כ אם עשאו אפותיקי וא"ל מעכשיו לשיטת התוספות והרא"ש ז"ל אינו מפקיע ולשיטת רש"י בכה"ג נמי מפקיע אם לא הרהינו אצלו לפי פירושו כאן והא דלא מפרש רש"י ז"ל מילתא דרבא בהרהינו ולא א"ל מעכשיו היינו דדומיא דהקדש ושיחרור קתני להו והתם ע"כ בלא הרהינו איירי דאי בהרהינו הא קי"ל דישראל מישראל קונה משכון וא"כ תו לא מצי להקדישו ולשחררו והיינו כמ"ש לעיל בסוגיא דפרוזבול דלשיטת רש"י ז"ל למסקנא איירי הא דר"י אף במשכנו בשעת הלוואתו כנ"ל נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה הקדש חמץ ושחרור כו' ואור"י דרב לטעמיה דאמר בפרק כל שעה דב"ח מכאן ולהבא גובה עכ"ל. ואע"ג דהתם אמרינן היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה וטריף סברי התוספות דהיינו דוקא לענין קדושת דמים אבל לענין קדושת הגוף אף באקדיש לוה שייך פלוגתא דאביי ורבא דלאביי כיון דלמפרע גובה אין הלוה יכול להקדיש אפילו קדושת הגוף וממילא דה"ה בחמץ ושחרור נמי הוי דינא הכי דלאביי לא מפקיע מידי שעבוד ואע"ג דממשנתינו מוכח דאיירי באפותיקי מפורש כמ"ש התוספות בסמוך מיהו התוספות סברי דאפותיקי מפורש נמי מכאן ולהבא גובה לרבא דלא הוי כמאן דא"ל מעכשיו ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בפסחים כי פליגי היכא דאקדיש מלוה ולא משכח פלוגתייהו בדאקדיש לוה לענין קדושת הגוף וחמץ ושחרור היינו משום דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא התם איירי במקרקעי מדקאמר דאתי מלוה וטריף מלקוחות והיינו בקרקעות דוקא וא"כ ניחא ליה לתלמודא לפרש פלוגתייהו במידי דשייך בקרקעות והיינו קדושת דמים דוקא ועדיין צריך למודעי מי הכריחם לפרש כן דבפשיטות הוי מצי לשנויי לחלק בין קדושת דמים דחייל והדר פקע משא"כ בקדושת הגוף דכיון דחייל תו לא פקע בין לאביי בין לרבא ומנ"ל לאפושי פלוגתא בין אביי ורבא לענין הקדש חמץ ושחרור דהא בפסחים משמע דלא פליגי אלא בדאקדיש מלוה וזבין מלוה והיינו בקדושת דמים והנראה מזה דפשיטא להו לתוספות מסברא דנפשייהו דלאביי אפילו קדושת הגוף לא חייל כלל אף בשעתא דמעיקרא ברשותיה דמלוה קאי לגמרי ולענ"ד יש לתמוה טובא דהא מסקו כאן בסוף הדיבור דאפילו באיצטלא דפרסוה אמיתנא דמודה רבא דלמפרע גובה ואפ"ה חל עליה קדושת הגוף בדפרסוה יתמי אמיתנא והיינו מטעם כיון דמשתמשין באיצטלא ואם מכרוה היורשים מכורה משו"ה מצו למיסרה בקדושת הגוף וא"כ כ"ש בשאר מטלטלין כגון בשור שעשאו אפותיקי דמסתמא משתמש בו הלוה לכל חפצו ואם מכרו הלוה מכור לגמרי וא"כ מה"ט אף לאביי א"ל דחל עליו קדושת הגוף בשעתיה וממילא דתו לא פקע והא דקאמר בפסחים דלאביי המלוה יכול להקדישו היינו אם טרפו לבסוף חייל ההקדש למפרע משא"כ אם הקדישו הלוה מעיקרא בהא איכא למימר דלא פליגי אביי ורבא דחל קדושת הגוף בשעתיה וממילא דתו לא פקע וכן לענין חמץ ושחרור וממה שראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין נראה דמשמע ליה הסוגיא דפסחים דלאביי לית ליה ההיא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד ונ"ל דמשמע ליה הכי מדקאמר התם דלאביי ניחא ההיא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אפילו בלא הרהינו אצלו ואף שאיני כדאי להשיג מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד יראה להיפך דדוקא מעיקרא ס"ד דתלמודא הכי לפי מאי דלא מסיק אדעתיה אוקימתא דהרהינו אצלו אבל למסקנא אפילו לאביי איירי דוקא בהרהינו אצלו ותדע דהא למסקנא מוקמינן התם בדא"ל מעכשיו דתו לא שייך פלוגתא דאביי ורבא דלכ"ע למפרע גובה ואפ"ה מוקי לה דוקא בהרהינו אצלו אי משום דבלא הרהינו הלוה חייב באחריות כמ"ש לעיל בשם הרא"ש ז"ל או משום דבלא הרהינו מחוסר גוביינא כמ"ש לעיל שהיא שיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל וכ"נ ג"כ להדיא מלשון רש"י ז"ל ביבמות גבי איצטלא דהטעם משום דמחוסר גוביינא נמצא דלפ"ז יהיה איך שיהיה עכ"פ לאביי נמי צריך לאוקמי בהרהינו אצלו ומה"ט גופא כמו לרבא כיון דבדא"ל מעכשיו לא פליגי ועפ"י הדברים האלה ממילא רווחא שמעתא בפסחים ומה שהקשו שם בתוספות בד"ה אלא הכא בהרהינו אצלו דוק ותשכח ולשון הרא"ש ז"ל שם ג"כ צ"ע ואין להאריך כאן בזה נחזור לענינינו שלא מצאנו שום טעם למ"ש התוספות ורשב"א ז"ל דלאביי לית ליה ההיא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד ומהיכן יצא להם כן ויותר קשה דאפילו במשכונא מוחזקת שהמלוה אוכל פירות וא"כ נראה דלכ"ע למפרע גובה ואפ"ה כתבו התוספות בכתובות דף נ"ט בד"ה שדה זו שמשכנתי דאפשר דאפילו קדושת דמים מצי הלוה לאקדושי בשעתיה אבל בקדושת הגוף משמע דפשיטא להו דהלוה מצי לאקדושי וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא בנדרים בריש פרק השותפין אם כן אמאי פשיטא להו הכא דאפילו סתם אפותיקי שהיא עיקר מימרא דרבא בהקדש חמץ ושחרור ואפ"ה פשיטא להו הכא דלאביי אין הלוה יכול להקדישו ואטו מי עדיף סתם אפותיקי ממשכונא מוחזקת ועוד שהרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין כתב בשם רבינו חננאל ור"י בעל התוספות והרמב"ן ז"ל דאפותיקי סתם היינו משכונא מוחזקת וא"כ דברי התוס' דכאן סותרין דבריהם בכתובות והנלע"ד דעיקר סברת התוספות כאן כיון דלאביי אמרינן בפסחים דהמלוה יכול להקדיש ממילא שאין הלוה יכול להקדיש דלא מסתברא להו שום סברא לומר דשניהם יכולין להקדיש ולפ"ז צ"ל דלדידהו באיצטלא דפרסוה אמיתנא אי פרסה האשה עליה דמיתנא לא מיתסר כיון דמיתסר בדפרסוה יתמי ולענ"ד נראה תימה לומר כן דהא הדין עמה וידה עדיפי מדיתמי ועוד דבירושלמי בשמעתין משמע להדיא דאיכא מאן דאמר דשניהם יכולין לשחרר או הלוה או המלוה אלא דהירושלמי לא מדמה חמץ לשחרור ובלא"ה ל' הירושלמי מגומגם וצריך נגר להולמו ואין להאריך יותר ודו"ק:

בא"ד דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י כו' עכ"ל. עיין במהרש"ל ז"ל שכתב בספר חכמת שלמה שדבריהם כאן סותרין מ"ש בפרק המניח דלר"י מצי לסלוקי בזוזי אלא שמהרש"א ז"ל כתב שיש ליישב דמ"ש כאן דלר"י לא מצי לסלק בזוזי אלוקח קאי כו' ע"ש. ולענ"ד דבריו תמוהין בזה דהיאך אפשר לפרש דבהכי תליא מילתא דהיכא דהלוקח לא מצי לסלוקי בזוזי אף על גב דלוה יכול לסלק אפ"ה מודה רבא דלמפרע גובה דא"כ תקשי ליה מתני' דהכא דהא ע"כ באפותיקי מפורש איירי כמו שהכריחו התוס' בסמוך בד"ה במזיק וא"כ הא באפותיקי מפורש אליבא דכו"ע הלוקח לא מצי לסלוקי בזוזי כמבואר בש"ס ובח"מ סי' קי"ז ואפ"ה מייתי עלה הא דרבא אלמא דלרבא בכה"ג מכאן ולהבא גובה דאי למפרע גובה לא מצי הלוה לשחררו כדמסקו התוס' כאן אליבא דאביי אע"כ דמ"ש התוספות לא מצי לסלוקי בזוזי אפילו לר"י אלוה גופא קאי וכשיטת מהרש"ל ז"ל וצ"ע ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.