אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/מ

יום ראשון ו' תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף מ

אדון שלימד תורה לעבדו אם יצא לחירות

דין עבד שעשה מעשים של בן חורין בהוראת או בפני רבו

בגמרא במסכת גיטין (מ.) אמר רבי יהושע בן לוי, עבד שהניח תפילין בפני רבו, יצא לחירות. ומקשה הגמרא: מיתבי, לוה הימנו רבו או שעשאו רבו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו, הרי זה לא יצא לחירות. אמר רבה בר בר שילא, כשרבו הניח לו תפילין, ע"כ.

וכתבו התוספות (מ. ד"ה כשרבו) שאין הראיה ממה שרבו מניח לו תפילין, ולא היה גורם לו לעבור על איסור, בברכה לבטלה. שכן כמה מצוות עשה יש שהנשים מברכות עליהן על אף שהן פטורות. אלא הראיה היא משום שאין עבדים רגילים בתפילין, ואילו לא שחררו לא היה מניחן.

ומבואר אם כן שכאשר עושה העבד פעולות שאין רגילות שיעשה אותם אלא אדם בן חורין, עדיין אין להביא ראיה מכך שרבו שחררו, אך כאשר רבו עצמו עושה לו כן - כגון שרבו מניח לו תפילין - אזי יש ראיה מכך שרבו שחררו, ויצא לחירות.

וכך פסק הרמב"ם (עבדים פ"ח הי"ז): עבד שהשיאו רבו בת חורין, או שהניח לו רבו תפילין בראשו, או שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקין בספר תורה בפני הציבור, וכל כיוצא באלו הדברים שאין חייב בהן אלא בן חורין - יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור... אבל אם לוה מעבדו או שעשהו אפטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו ולא מיחה בו - לא יצא לחירות, ע"כ. והוא ממש כפי העולה מסוגיית הגמרא.

פסק הרמב"ם שאדון שלמד את עבדו תורה אין ראיה ששחררו

אלא שהרמב"ם מוסיף וכותב (שם הי"ח): ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה, ואם למדו - לא יצא לחירות, ע"כ. כמקור לפסק הרמב"ם כתב הכסף משנה: נלמד ממה שאמרו שאם קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות. [ובעיקר האיסור ללמד עבדו תורה הארכנו במק"א].

ותמה הלחם משנה כיצד הביא הכסף משנה ראיה לדברי הרמב"ם מגמרא זו, הלא אדרבה משם נראה להפך, שהרי לגבי קריאת שלשה פסוקים - אם רבו אמר לו לקרות שלשה פסוקים הרי יצא לחירות, וכל מה שלא יצא לחירות הוא משום שלא רבו אמר לו לעשות כן אלא עשה כן על דעת עצמו ורק שרבו לא מיחה בו - ואם כן כיצד הביא הכסף משנה ראיה מכאן לכך שאם לימד אדם את עבדו תורה בעצמו אף שאסור לו לעשות כן לא יצא לחירות. הרי המקרה הדומה ל'לימד עבדו תורה' הוא 'אמר לו לקרות שלשה פסוקין' ולא 'קרא שלשה פסוקים בפני רבו'. בכעין זה מעיר הלחם משנה גם על עצם הדין, במה נשתנה לימוד מקריאת שלשה פסוקים, וכשם שבקרא שלשה פסוקים אמרינן שאם רבו הוא שאמר לו לקרותם - יצא לחירות, כך גם בלימדו רבו מדוע לא יצא לחירות.

וקושיה נוספת מעורר הלחם משנה, שהרי בגמרא בגיטין שם מבואר לגבי עבד שהשיאו רבו בת חורין, שיצא לחירות, כיון שרבו לא 'מעבד ליה איסורא', ואם כן הרי טעם זה שייך גם לגבי לימוד תורה, כי מאחר שאסור ללמדו תורה אם כן נימא 'אי לאו דשחרריה לא הוה עבד איסורא ללמדו תורה'.

ולחומר הקושיות מעלה הלחם משנה הצעה ליישובן: ואולי נראה לרבינו ז"ל דאין זה כל כך איסורא ולכך לא אמרינן דשחרריה. ולא דמיא לקריאה בתורה שהיא בציבור דהוי איסור טפי, ולכך לא היה לו לומר לקרוא אם לא שחררו, עכ"ד. ואמנם גם לדבריו לכאורה אין המקור מהמבואר בגמרא שאם קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות.

והנה לכאורה היה אפשר לומר שראיית הרמב"ם היא להפך, שהרי כפי שנתבאר אם אמר לו רבו לקרוא שלשה פסוקים בבית הכנסת יצא לחירות, ומשמע שרק באופן זה שקרא בפרהסיא בבית הכנסת מזה יש ראיה שהוציאו לחירות, אבל עצם מה ששלחו ללמוד תורה אינו יוצא בכך לחירות. אלא שאי אפשר לומר כן, כי הרי לא נתבאר בגמרא כלל שאם אמר לו רבו לקרוא שלשה פסוקים יצא לחירות, אלא להפך שאם עשה כן מעצמו אפילו שעשה כן בפני רבו - לא יצא לחירות, ואם כן יש לומר שלרבותא נקטה הגמרא אופן זה שאף שעושה כן בקריאת התורה בציבור בפני רבו - כיון שלא אמר לו רבו לעשות כן אינו יוצא לחירות, אך עדיין אין ראיה שבאופן שרבו אמר לו - שיוצא לחירות - שהוא רק באופן שעולה לתורה בציבור, שמא בכל לימוד תורה אם רבו הורה לו ללמוד או שמלמדו בעצמו, שמא יוצא לחירות.

הגהת המים חיים שרק כשלמד בעצמו לא יצא לחירות

ובמים חיים (על הרמב"ם ונדפס בש"ס וילנא גיטין שם) כתב להגיה את דברי הרמב"ם, ולגרוס כך: ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה, ואם למד לא יצא לחירות. כלומר, אף אם נמצא עבד שלמד תורה לא יצא בכך לחירות, שהרי אין לנו ראיה שרבו הוא ששלחו ללמוד תורה או לימדו בעצמו, אלא אפשר שלמד כן מעצמו, וכיון שלמד מעצמו הרי אין ראיה לשחרור, וכמבואר בגמרא בגיטין שאם קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות. וזה אכן המקור שמביא הכסף משנה לפסק הרמב"ם.

ולפי זה אם אכן רבו למדו תורה - יצא לחירות, ממש כדין מי שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקים בציבור. וצריך לומר שמה שנקטה הגמרא שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת, הוא לרבותא כמו שנתבאר שאפילו שעשה כן בקריאת התורה בציבור בפרהסיא מכל מקום לא יצא לחירות כיון שעשה על דעת עצמו ורק שלא מיחה בו רבו.

חילוק הגמרא בין עבד שעלה לתורה לעבד שיצא מבית הספר

ובמשנה בכתובות (כח.) תנן: ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן... ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה. ובגמרא: ודילמא עבד כהן הוא [- ואין ראיה שהוא כהן כשר ממה שאכל בתרומה]. מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל אסור לאדם שילמד את עבדו תורה. ומקשה הגמרא על המבואר שאין עבד לומד תורה, ממה שאמרו בברייתא שעבד שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת לא יצא לחירות. ופירש רש"י: ולא אמרינן אי לאו דשחרריה לא הוה שביק ליה לנהוג מנהג בין חורין. ושמעינן מינה דיש עבד שלומד תורה.

ומיישבת הגמרא: התם דאיקרי עבד מדעתו, כי קאמרינן דקא נהיג ביה מנהג בנים, ע"כ. דהיינו שהראיה שאינו עבד היא ממה שיוצא מבית הספר כמנהג בנים, ומה שמצאנו שיש עבד שקורא שלשה פסוקים בבית הכנסת הוא באופן שקורא מדעתו.

ויש להעיר על יישוב הגמרא שלכאורה נקטה שתי סברות לחלק בדבריה, שהרי לאור המבואר בגמרא בגיטין היה לגמרא ליישב בפשיטות, שבברייתא העבד קרא את הפסוקים מעצמו ולכן לא יצא לחירות, ואילו היה רבו מורה לו לעשות כן היה יוצא לחירות, וכמו שאמרו בגמרא בגיטין לגבי הנחת תפילין שאם מניח בעצמו לא יצא לחירות ואם הניח לו רבו יצא לחירות. וכך משמע בתחילת דברי הגמרא 'התם דאיקרי עבד מדעתו'.

מאידך, מהמשך דברי הגמרא 'כי קאמרינן דקא נהיג ביה מנהג בנים' משמע שכל הראיה היא רק כיון שהיה 'יוצא מבית הספר' היינו שלימדו כסדר כמנהג בנים, ומשמע שאף אם למדו בעצמו אם נעשה כן על דרך אקראי שלא כמנהג בנים, עדיין אין ראיה ששחררו.

ואף שיש להבין מדוע נקטה הגמרא את שני הדרכים, הרי שיש לנו לכאורה מקור ברור לפסק הרמב"ם "ואם למדו לא יצא לחירות", והיינו ממה שמבואר בגמרא שהראיה היא רק ממה שנהגו בו מנהג בנים, הרי שלולי זה אין להביא ראיה מעצם מה שלמדו תורה ששחררו.

שני יישובי הירושלמי שלמד בעצמו או שלימדו רבו כטבי

סוגיא דומה מובאת גם בירושלמי שם (פ"ב ה"י): וחש לומר שמא עבד הוא [- וכיצד ישנה ראיה ממה שיוצא מבית הספר שהוא כהן]. הדא מסייעא לההיא דמר רבי חמא בר עוקבה בשם רב יוסי בר חנינה, אסור לאדם ללמד את עבדו תורה. ומקשה הירושלמי: לא כן א"ר זעירא בשם רב ירמיה, העבד עולה משבעה קרייות כו' [- הרי דעבד קורא בתורה]. ומיישב: תיפתר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי, ע"כ.

הרי שהקשה הירושלמי כעין קושיית הבבלי, ממה שמצאנו שעבד קורא בתורה ויישב בשני דרכים, א' שלמד מאיליו, והוא כעין יישוב הגמרא [בחלקו הראשון] 'התם דאיקרי עבד מדעתו'. ב' שלימדו רבו כטבי. וכתב במים חיים שם שמשמע מהירושלמי שרבן גמליאל לימד את טבי עבדו תורה ואעפ"כ לא יצא לחירות. ולכאורה לפי זה אפשר היה לומר שזהו מקור פסק הרמב"ם, אלא שהמים חיים כותב שנראה שהבבלי חולק בזה על הירושלמי, ולכאורה כוונתו ממה שהבבלי לא יישב באופן זה את קושייתו.

ביאור הקרבן העדה שטבי למד בעצמו וביאור הפני משה שנהג בו מנהג עבדים

ואמנם עיקר יישוב הירושלמי 'שלימדו רבו כטבי' קשה, הלא זה גופא קושיית הירושלמי כיצד ישנה ראיה ממה שהיה יוצא מבית הספר שהוא כהן, שמא הוא עבד שרבו שלחו לבית הספר ללמוד, ומה הועיל הירושלמי ביישובו. ואכן מפרשי הירושלמי עמדו על הערה זו על אתר. הקרבן העדה פירש: או שלימדו רבו, ואפילו הכי אין בו איסור, כגון טבי שהיה רבן גמליאל מלמד עם החכמים ושמע טבי, וזה נמי כלומד מעצמו, ע"כ.

ולכאורה כוונתו למבואר במשנה במסכת סוכה (כ:) מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה. והתוספות (כ:) הביאו דברי הירושלמי שטבי היה עושה כן 'דרוצה היה לשמוע דברי חכמים'. ואמנם כבר העירו שלפי זה לכאורה אין כאן שני יישובים בירושלמי, כי באמת שורש אחד להם, שאין איסור אלא ללמדו תורה ואם למד בעצמו אין בכך איסור, וזה דוחק.

ובפני משה ביאר: שלמדו רבו כטבי, עבדו של רבן גמליאל, ומנהג עבדים נהג בו. אבל מתני' קתני שיצא מבית הספר דמשמע שנהגו בו מנהג בנים, ע"כ. דהיינו שגם במלמדו תורה יש חילוק בין מנהג עבדים למנהג בנים. ולפי זה נמצא ששני היישובים בירושלמי הם הם שני החלקים שביישוב הבבלי, שכנגד מה שאמרו בבבלי 'התם דאיקרי עבד מדעתו' אמרו בירושלמי 'תיפתר שלמד מאיליו'. וכנגד מה שהוסיף הבבלי 'כי קאמרינן דקא נהיג מנהג בנים', הוסיף הירושלמי ואמר 'או שלמדו רבו כטבי' וכמו שביאר הפני משה דהיינו שלמדו במנהג עבד. ולפי זה אפשר שהבבלי לא חולק על הירושלמי, ונמצא מקור לדברי הרמב"ם מיישובו השני של הירושלמי שהוא חלקו השני של יישוב הבבלי, וכמו שנתבאר.

ביאור האחרונים שמותר ללמד תורה לעבד כשר כטבי

מהלך שלישי בביאור דברי הירושלמי כתבו בפירוש שדה יהושע על הירושלמי שם, בצפנת פענח (הל' מתנות עניים) ובשו"ת יוסף אומץ לחיד"א (סימן לג) שרבן גמליאל למד עם עבדו תורה לפי שכשר היה. ולפי דבריהם לכאורה נפלה הראיה לפסק הרמב"ם, אלא אם כן נפרש שזה עצמו טעם פסיקתו של הרמב"ם שאין להביא ראיה ממה שלמדו תורה שהוציאו לחירות, כי אפשר שמה שלימדו תורה לפי שהיה כשר כטבי, וכיישוב הירושלמי.