פני יהושע/גיטין/מא/א

פני יהושע גיטין מא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בא"ד וא"ת ולאביי דאמר בפרק כל שעה דלמפרע גובה היכי משני למתניתין דהכא כו' עכ"ל. זהו לשיטתם דלאביי לית ליה לגמרי הא דרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד וכבר הארכתי למעניתי דאפשר דאביי נמי אית ליה מימרא דרבא אלא דלאביי שניהם יכולין לשחררו וא"כ מיתוקמא שפיר מתניתין לאביי בשחררו רבו ראשון ומצאתי סייג לדברי משיטת הירושלמי אלא דאף לשיטת התוספות קשיא לי מאי קשיא להו לאביי דהא ע"כ איירי מתני' שהעבד עדיין ברשות רבו ראשון דל"ל דאיירי במשכונא מוחזקת והשני משתמש בו דא"כ היאך מצי הראשון לשחררו שהרי השני יש לו בו קנין פירות והתוספות כתבו לקמן בדף הסמוך בד"ה בעבד של שני שותפין דכל היכא שיש לזה גוף ולזה פירות אין שום אחד מהם יכול לשחררו לר"א בפרק החובל ושם משמע דקי"ל כר"א אע"כ דאיירי שהראשון משתמש בו וא"כ לפ"ז הוי איפכא אליבא דאביי דנהי דלמפרע גובה והוי הגוף ברשות המלוה מ"מ יש להלוה ק"פ עד זמן הפרעון ואם כן לא מצי המלוה ולא הלוה לשחררו אליבא דר"א אלא דאיכא למימר דמשו"ה לא מצי לאוקמי מתני' כר"א דא"כ אכתי כשכופין את רבו השני לשחררו נמי לא מהני כדמסיק אמימר בפרק החובל דלר"א אפילו איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום ואם כן להתוספות לקמן גבי עבד של שני שותפין דמדמי שיחרור למכר ממילא דאפילו שחררו שניהם נמי לא מהני אלא דבפרק חזקת הבתים דף נ' משמע דלחד לישנא מהני לאמימר היכא דמכרו שניהם וא"כ א"ל דאביי סבר כהאי לישנא ועוד דמצי לאוקמי מתני' דהכא כר"מ דאמר בפרק החובל גבי המוכר עבדו לאחרים ופסק עמו שישמשנו ל' יום שהראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו א"כ לשיטת התוספות לקמן דמדמה שיחרור לשן ועין ה"נ הראשון יכול לשחררו מפני שהוא תחתיו אלא מפני הלעז של השני כופין את השני לשחרר או להיפך כר"י בפרק החובל דהשני ישנו בדין יום או יומים וה"ה לשן ועין משום דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וממילא דה"ה לשיחרור לשיטת התוספות וא"כ מיתוקמא מתניתין דהכא בשחררו רבו שני דלאביי אין העבד חייב כלום לרבו הראשון שהרי השני יש לו קנין הגוף ויכול לשחררו או כרבי יוסי בפרק החובל דכל אחד מהם יכול לשחררו ואיירי מתני' בכל ענין וכופין את השני לשחררו מפני הלעז ולדעתי היא קושיא עצומה על שיטת התוספות אלא דבלא"ה משני התוספות הכא שפיר וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וכעולא לא מצי לאוקמי כו'. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל דהא דלא מוקי לה כעולא בשחררו רבו השני ומדינא אין חייב כלום לרבו ראשון כיון שהשני יכול לשחררו ותירץ דלא מצי לאוקמי בהכי משום דלפ"ז לא מצי לאשכח פלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר דהא היזק הניכר הוי לשיטת התוס' בסמוך אבל עדיין קשיא לי אמאי לא מוקי לה כרב בשחררו רבו ראשון ואין העבד חייב כלום היינו במצות אלא משום שיצא עליו שם ב"ח כופין את השני ופליגי במזיק שעבודו של חבירו אע"ג דמדינא אין שיחרורו של הראשון כלום לאביי וא"כ הוי היזק שאינו ניכר אכתי מצינן למימר דכ"ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ויש ליישב דלא ניחא לאוקמי בהכי כיון דמסקינן בפרק הניזקין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא לפמ"ש התוספות דהאי דהכא חשיב היזק הניכר טפי הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע ויש ליישב:

בא"ד ואיצטלא דפרסוה אמיתנא כו' הא אינו יכול לסלוקי בזוזי כו' עכ"ל. ויש לדקדק בלשון התוספות דמעיקרא שקלו וטרו בזה הדיבור הכל במילתא דרבא ובתר הכי מקשו אליבא דאביי ועכשיו חזרו לדייק מאיצטלא דפרסוה אמיתנא אליבא דרבא ויש ליישב דמעיקרא הוי משמע להו כשיטת הסוברים דבאפותיקי מפורש לא מצי לסלוקי בזוזי כדאיתא בטוח"מ סימן קי"ז וא"כ כיון דמתני' ע"כ באפותיקי מפורש איירי כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה במזיק שעבודו ממילא דע"כ לרבא אע"ג דלא מצי לסלוקי בזוזי יכול הלוה לשחררו ולהקדישו והא דתלי רבא בפסחים טעמא במצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא לענין אקדיש מלוה וא"כ ל"ק להו כלל מאיצטלא דפרסוה אמיתנא דהו"ל כאקדיש לוה משא"כ עכשיו לבתר דקשיא להו מתניתין אליבא דאביי ומסקו דע"כ איירי שרוצה לסלקו בזוזי נמצא דלפ"ז ע"כ אפילו באפותיקי מפורש יכול לסלקו בזוזי וממילא דלרבא נמי דינא הכי דלא אשכחן דפליגי אביי ורבא בהא ומשו"ה מקשו שפיר מאיצטלא דפרסוה אמיתנא ולא משמע להו לחלק בין אקדיש לוה או מלוה דבתרויהו טעמא דרבא משום דמצי לסלוקי בזוזי כנ"ל ודו"ק:

בד"ה בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי לרב כו' חשיב שפיר היזק ניכר כו'. ויש לדקדק דלמאי דמסקו דהכא חשיב ניכר טפי וא"כ מי הכריחם לומר דלרב חשיב שפיר היזק ניכר דהא בלא"ה א"ש דבההיא דהכא סובר רב דכ"ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ולא ניחא ליה לרב לפרש דפליגי בהיזק שאינו ניכר דא"כ היה צ"ל דכ"ע מזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן אשכחן ברייתא דפ' המניח דף ל"ג דדייקינן מזיק שעבודו ש"ח פטור ואפשר דלקושטא דמילתא מ"ש התוס' דהכא חשיב ניכר טפי היינו דוקא לעולא אבל לקושטא דמילתא לא משמע להו לחלק ומש"ה ניחא להו לפרש דלרב דוקא הוי היזק הניכר כיון שיכול לשחררו מן הדין וק"ל:

רש"י בד"ה גובין משאר נכסים כלומר אם ירצה מוכר את אלו וגובין מן השאר עכ"ל. וכ"כ התוספות ונראה דאיירי באפותיקי סתם אבל באפותיקי מפורש נראה הסכמת כל הפוסקים דאף שהניח הלוקח מקום לגבות ב"ח אצל המוכר אפ"ה לא מצי לדחותו אצל ב"ח דהא א"ל בהדיא לא יהא לך פרעון אלא מזו נמצא דהני לאו ב"ח מיקרי שאין שעבודו עליהם וכ"כ כל המפרשים בשם הרי"ף ז"ל בתשובה דהכא באפותיקי סתם דוקא איירי ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות מלוה ובמפרשיו ועיין בסמ"ע סי' קי"ז מ"ש בזה:

תוספות בד"ה לישא שפחה אינו יכול וא"ת כו' הא אינו יכול לקיים בכך פריה ורביה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דאצד ב"ח קאי דאי אצד עבדות הא משמע מדבריהם לקמן בד"ה לא תוהו דלא מיפקיד והטעם משום דקי"ל נשים לא מיפקדו אפ"ו וכל שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב ואם כן ע"כ אצד חירות קאי הכא מיהו לפ"ז נראה דפשיטא להו להתוספות דצד חירות חייב בכל המצות אע"ג דעיקר לה לה מאשה דילפינן מאו חופשה לא ניתן לה איירי בחציה שפחה וחציה ב"ח כבר הרגישו תוס' בזה בריש פ"ק דחגיגה ותירצו דאצד עבדות קאי ולענ"ד הטעם מדאיצטריך קרא לפטור מחגיגה מדכתיב אל פני האדון ה' למעט חצי עבד וחב"ח מראיה אלמא דבשאר מצות חייב ול"ל דנילף מראיה דאם כן לישתוק מיניה ונילף לה לה מאשה אע"כ דבא ללמד שחייב בכל המצות אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות חגיגה נראה להדיא דח"ע וחב"ח פטור מכל המצות שנשים פטורות ואם כן לפ"ז ע"כ הא דחייב בפ"ו היינו דעבד גמור נמי חייב כמ"ש בסמוך מיהו לקמן שם אפרש מה שנלע"ד דצד עבדות נמי מיפקיד אפ"ו ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפייה עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש והניחו בצ"ע ולענ"ד לק"מ דהא לגבי דידיה ליכא עשה דבהם תעבודו כיון שהב"ד כופין אותו והפקיעו ממנו שעבודו ממילא פקע שעבודו שאינו רשאי עוד לשעבד לו דקי"ל הפקר ב"ד הפקר ולגבי הב"ד פשיטא דלא שייכא עשה ויש להם כח להפקיע שעבודו כדי שלא יעבור העבד בכל יום בלאו דלא יהיה קדש או אעשה דפ"ו. מיהו מלשון התוספות לקמן בד"ה כופין שהקשו וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך א"כ משמע קצת דאיכא איסורא דבהם תעבודו לגבי האדון. מיהו לפי שיטת הר"ן והרמב"ם ז"ל שכתבו דהאי דבהם תעבודו לאו איסור עשה גמור הוא אלא עיקר האיסור משום מתנת חנם וא"כ כשמתכוון לשם מצוה ולא לשם מתנה מותר ולפ"ז א"ש טפי אלא דאף לפי זה לא יתיישב קושיית התוס' לקמן בד"ה כופין וק"ל:

בא"ד ועוד דבדידה ליכא עשה דאפילו מיפקדא כו'. פירוש לרבי יוחנן בן ברוקא דנשים מצוות על פ"ו ועוד יש לפרש לפמ"ש לקמן בד"ה לא תוהו דאף עבדים לא מיפקדו אפ"ו ואפ"ה אלשבת יצרה מיפקדו וכתב שם דלפ"ז שפחה נמי מיפקדא אלשבת יצרה ולזה נתכוונו ג"כ כאן אבל בעיקר תירוצם בזה קשיא לי דאכתי לא סגי בהאי שינויא לחוד דאכתי תיקשי מה שהקשו בסמוך וישא ח"ש וחציה ב"ח ומה שתירצו בסמוך דאסור משום דאתי צד עבדות שבו כו' לא שייך כאן דאכתי ליתי עשה דפ"ו ולידחי הל"ת שיש בצד עבדות שבה דכיון דאיהי נמי מיפקדא וא"א לה לינשא אלא כיוצא בה א"כ ודאי מותר לחצי עבד וחצי ב"ח לישא חציה שפחה וחב"ח כדי שיקיימו שניהם מצות פ"ו ואתי עשה ודחי ל"ת ונלע"ד ליישב דאפ"ה אסור לישא ח"ש וחב"ח דלדידה ליכא עשה דאפשר לה להנשא לעבד עברי שימסרנה רבה לו ואע"ג דממה שהקשו התוספות לקמן בד"ה לא תוהו אהא דלא כפינן בחצי שפחה לשחררה אי מיפקדא וא"כ נראה דלא משמע להו לומר דאין כופין משום דאפשר לה לינשא לע"ע דאיירי שאין לרבה עכשיו ע"ע כמ"ש מהרש"א ז"ל שם אלא דאיכא למימר דדוקא לענין שכופין לשחררה כתבו שפיר דכיון שאין לו ע"ע עכשיו יש לכופו לשחררה משום מצות פ"ו אבל כאן דאיירי לענין איסור דאתי עשה ודחי ל"ת דצד עבדות א"ש דלא אמרינן אתי עשה ודחי משום לתא דידה דאפילו מיפקדא אפילו הכי אפשר בשום צד שתקיים העשה אם יזדמן לה ע"ע כן נראה לי נכון ודוק היטב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.