רשב"א/גיטין/מ/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
תפארת יעקב
חידושי הרי"מ
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


רשב"א TriangleArrow-Left.png גיטין TriangleArrow-Left.png מ TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כלומר הודאת המקבל שאומר לא כתב ולא נתן לי

כמאה עדים ויכול זה לחזור ולזכות בשדהו. ושאלו בתוספות מפני מה אין אנו אומרים לגבי נותן הודאת בעל דין ויפסיד הפירות כמו שאנו אומרים לגבי המקבל, ששניהן בעלי דין ושניהם מודים, ותירצו שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת אותה קודם שיתננה ופעמים שהוא סבור שנתן מפני שעלה בדעתו שיתן והוא לא נתן אבל המקבל אם קבל אין לו במה יטעה וישכח שלא קבלו. ופירשו דהא דאיבעיא להו מי אוכל פירות, הוי כשואל פירוש הברייתא, כלומר כיון ששניהן אומרין שאינה שלהן שהלה אומר שנתן והלה אומר שלא קיבל מי אוכל פירות, ואסיקנא דבאבא שיודע באמת אם קבל אם לא מוכר אוכל פירות, ואיכא נוסחי דכתיב בהו מזכה, ולספרים נמי דגרסי מוכר לא דקדק בלשונו לפי שהדין אחד הוא בין במוכר בין בנותן, אבל בבריא [בנדפס: בברא] שאומר לא כתב ולא נתן לאבא משלשין את הפירות לפי שאינו יודע בבירור אם קבל אבא אם לא ושמא עדים יש שקבל ולפיכך משלשין את הפירות ביד שליש עד שיבא אליהו. וקשיא לי דאם היתה השאלה על פירוש הברייתא היה לו לומר מאן ניהו בעל דין כלשון הברייתא, ועוד בשאלת פירוש בעל דין דמתניתא מי משניהם הוא היאך באה תשובת רבא [רבה] דאמר משלשין את הפירות שבדין זה לא דברה הברייתא לכאורה אלא רבא [רבה] הוא שמסדר והולך דיניו על הברייתא לומר אם יהיה כך יהיה הדין כך, ועוד דדבר פשוט דהודאת המקבל נקראת הודאת בעל דין ומעמידין שדה ביד נותן דכיון שזה מודה וזה מודה העמד קרקע בחזקתו ביד בעלים ראשונים, אחר כך מצאתי כן לר"א אב בית דין ז"ל, ומשום כך היה מסתבר לי דבעיין ארישא דברייתא קאי דקתני האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר. ולא נתפרש בברייתא כי חיישינן מאי הוי ומי אוכל פירות ומשום הכי איבעיא לן מי אוכל פירות ואמר רב חסדא מוכר אוכל פירות דאף על פי שאפשר שזכה לו על ידי אחר חזקה אם איתא דנתן כמו שאמר מידע הוי ידע דאין אדם עשוי לזכות בשביל חברו ואיננו מודיעו אחר שקבל, ועוד דאפשר שזה כשאמר נתתי שדה פלוני לפלוני על ידי עצמו ממש קאמר וכיון שזה אמר שלא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים וזה שאמר שנתן טועה הוא סבור שנתן ולא נתן, ומיהו חיישינן ליה ונפקא מינה דאף על פי שאמר זה שלא נתן לו אם באו עדים לבסוף ואמרו שזכה לו על ידי אחר נאמנים ולא אמרינן אנן אהודאתו של זה סמכינן דאין הודאתו הודאה גמורה. ורבא אמר משלשין את הפירות כלומר האי חיישינן דקתני היינו שאם אמר לברא נתתי לאביך שדה פלוני והוא אומר לא נתן לו משלשין את הפירות לפי שזה קרוב לטעות מד דאפשר שזכה לאביו על ידי אחר ואותו אחר לא הגיד לאביו [בנדפס: ואפילו] ואף אם הגיד לו או אפילו נתן לאביו ממש אין ראיה כשלא ידע הבן דאפילו גדול במילי דאביו אינו יודע בהן ומסופק הוא בהן, והילכך הודאתו אינה הודאה וקרוב הדבר שהדבר כמו שאמר נותן ועדים יש ויעידו ולפיכך אין מניחין את המוכר לירד בו ולאכול את הפירות כדי שלא יהא צריך זה לחזור על בתי דינין לגבות פירותיו אלא משלשין אותן ביד שליש עד שיבא אליהו או יביא עדים ויקח פירותיו. כן נראה לי. אלא שמצאתי בתוספות בבא בתרא פרק עשירי האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי לא אמר כלום שמא זיכה לו על ידי אחר מדקתני לא אמר כלום משמע שהוא אוכל פירות כדברי נותן והודאתו של זה אין בה ממש.

כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. פירש רש"י זצ"ל הקדיש קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו, ופירשו בתוספות דהוא הדין לכל קדושה שאין לה פדיון כגון קונמות דכיון דבשעת הקדש אכתי של מקדיש הוא וברשותו עומד חל עליו הקדש וכיון שחל עליו שעה אחת לעולם אין טירפת בעל חוב מפקיעו דלאו אלים שעבוד בעל חוב להפקיע קדושת הקדש יותר מפדיון וכיון שאין פדיון מפקיעו אף שעבוד בעל חוב אינו מפקיעו, אבל בקדושת דמים כיון שיש לו פדיון אף גביית בעל חוב מפקיעו ואתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק, ואפילו בשעבוד גרידא בלא אפותיקי, והיינו טעמא דחמץ ושחרור דכיון שנאסר איסור שאין לו פדיון אף טירפת בעל חוב לא עדיפא מנתינת דמים, והיינו דאמרינן בפרק אף על פי אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ וכו' אלמא דוקא משום דקדושתן אין לה פדיון הוא דמפקיע הא הקדש שיש לו אינו מפקיע, ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם קדושת הגוף נינהו אלא אמר רב אשי שאני קונמות כדרבא, וגירסת הגאונים קדושת הגוף נינהו.

והא דלא חשיב הכא איצטלא דפרסה אמיתנא דבפרק אלמנה לכהן גדול משום דבכלל הקדש דרבא איתיה, דהקדש כללא הוא לכלל [בנדפס: לכל] דבר שנאסר גופו ושאין לו פדיון, ומכר דמפקיע מידי שעבוד כגון שעשה שורו אפותיקי ומכרו שאין בעל חוב גובה ממנו המנו, דלא חשיב ליה הכא משום דההוא טעמא אחרינא אית לה דמדינא בעל חוב גובה ממנו אלא תקנה תקנו ללקוחות לפי שאין לו קול, ותדע שהרי עשה עבדו אפותיקי שיש לו קול ומכרו בעל חוב גובה ממנו, וכן נמי בשעשה שורו אפותיקי אגב מקרקעי דאית לה קלא בעל חוב גובה הימנו, וכדאמרינן גבה מקרקעי גבה מטלטלי.

ורבינו תם ז"ל פירש דאפילו קדושת דמים במטלטלי דבשעת ההקדש היו ברשות המקדיש, ועוד שהיו צריכין גוביינא מפקיע מידי שעבוד, דמה ביתו שלו וברשותו קרינא בהו, ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת מידי שעבוד ומוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים אלא במקרקעי משום דקרקע כגבוי דמי ומה ביתו שלו בעינן וזה לאו של מקדיש הוא אלא של מלוה ומשום הכי קרי להקדש קרקע קדושת דמים משום דההוא פסיקא ליה דהוי קדושת דמים לבד לפי שאינו ראוי להיות גופו קדוש שאין גופו של קרקע ראוי לא לבדק הבית ולא למזבח, אבל מטלטלין לא פסיקא ליה דאפשר למיבנייה בבנין אבן לשקעה בבימוס וגזירין למערכה ולבנין, והביא ראיה לדבריו דקרקע כגבוי דמי מההוא מסותא דבפרק קמא דבבא מציעא [ו, ב] דקם חד מינייהו אקדשה ואסיקנא התם [ז, א] דאינו קדוש לפי שאינו יכול להוציאו בדיינין, שאין עדים לא לזה ולא לזה, הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו קדוש. ואקשינן והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדישו וכו' ומשני מי סברת מסותא מטלטלי מסותא מקרקעי קאמרינן, אלמא קרקע אף על פי שאינו בידו כגבוי דמי ויכול להקדישו, ואינו מחוור, דעל כרחין לא דמי, דאם כן כי היכי דנגזל [בנדפס: לא] מצי מקדיש ליה התם הכי נמי מלוה מצי מקדיש ליה כאילו גבאו כבר. וליתא, דהא אמרינן בפסחים [ל, ב] בפלוגתא דאביי ורבא הקדיש לוה וזבין לוה דכולי עלמא לא עשה ולא כלום [בנדפס: דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק. כי פליגי דמקדיש מלוה וזבין מלוה, אביי אמר למפרע הוא גובה וכו' ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה אשתכח דהשתא הוא דקני, ואי פלוגתייהו בין בקרקע בין במטלטלין קשה לרבינו תם ז"ל בתרתי, חדא דהא אמרינן דזבין לוה ואקדיש לוה דכולי עלמא לא עשה ולא כלום אפילו במטלטלי, ועוד דבמקרקע לרב אקדיש מלוה לא עשה ולא כלום, ואי פלוגתייהו בקרקע בלחוד קשיא ליה הוא דרבא דהא קיימא לן כותיה], אלא טעמא דהתם דקרקע אינה נגזלת וכל היכא דאיתא בחזקת מרה קיימא, אבל הכא אכתי מחוסרת גוביינא היא. ועוד מביא ראיה מההיא דאמרינן במציעא בפרק המקבל [קי, א] יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה ואמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה דכיון דלגוביינא קיימי כמאן דגבייא דמיא, וגם זו אינה ראיה דההיא באפותיקי מפורש מיירי דעל כרחין לגוביינא קיימא, והיינו דמייתי עלה ההיא דספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים דאמרינן ליה כיון דלמיקץ קאי זיל קוץ ולמישקל דמי אמרינן ליה זיל אייתי ראיה ושקול אלמא הכי נמי מיירי בקרקע של אפותיקי דלגוביינא קאי ואפילו בעל כרחייהו דיתמי, הילכך אמרינן להו ארעא לגוביינא קיימא שבחא אייתיהו ראיה דארעא לאו בידא דאבוכון אשבחת ושקולו, והוא הדין למטלטלי בכי האי גוונא ולא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי כיון דמהאי טעמא הוא, ובההיא דקונמות דבפרק אף על פי איהי ז"ל נמי גריס קונמות קדושת הגוף נינהו כגירסת רוב הספרים ומפרש ז"ל דמשום הכי נקט בהני קדושת הגוף נינהו משום דלא תימא דכמי שהקדיש מעשה ידיה דמי והוי דבר שלא בא לעולם, שהרי אין הקדישה לידים עצמם וכיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא, אלא כמקדישה גוף ידיה דאי דמעשה ידיה אגידי בידיה ויחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא הילכך חייל נדרא אידיה ומהשתא לא קדוש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל גבי מעשה ידיה ולא גבי ידים עצמן הילכך כיון דהיא מקדשת גוף ידיה ודינא הוא דחייל עלייהו הקדש כדרבא אף על גב דמהשתא לא קדשי משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל גבי מעשה ידיה גוף ידיה מיהא קדיש כדיניה, ודעת הגאונים ז"ל כדברי רש"י ז"ל דדוקא קדושת הגוף ולא קדושת דמים, ומצאתי בירושלמי בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ולאסוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא שלא יהא הקדש נראה כיוצא בלא פדיון רבי אבהו בשם רבי יוחנן מועלין בו מעילה גמורה וקשייה אם מועילין בו מעילה גמורה יהא נפדה בשויו אם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו כל עיקר מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה בקרקע אלא אם כן קיימין בקמה. עד כאן גירסת הירושלמי, אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר אפילו במטלטלי היא וכדברי רש"י והגאונים ז"ל.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.