תפארת יעקב/גיטין/מ/ב

תפארת יעקב גיטין מ ב

דף מ' ע"ב

בתוס' בד"ה וכתוב לי' גיטא דחירותא על שמי', לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונטרס וכו'. דבריהם דחוקין וכבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי אמנם גם לפי דבריהם דהקטן קנה העבד לגמרי ממונא ואיסורא עד שיועיל שיחרורו ג"כ נראה לי לפרש בפשיטות טפי והוא דהכא לא נתברר לנו אי ניזיל בתר אומדנא דלא הקנה כלל רק להבריח ואין קנין זה כלום ונכוף לאב לשחרר או דבאמת הקנה, והשתא יהיב עצה לצאת ידי שניהם ליקח שיחרור מן האב, ומשום שמא הקנה באמת מפקינן לי' מרשות קטן בכסף ואף דקטן אינו מוציא בשיחרור כמו אשה דאין קטן מוציא בגט, אך ה"מ בגט דילפינן לה לה מאשה, אבל בכסף כיון דאין אשה יוצאה בכסף כלל לא ילפינן יציאות כסף ממנה, הלכך שפיר יכול להוציא בכסף ע"י אפוטרפוס רק מקרקשין לי' בזוזי כדי שיהא להאכיל כמו שכתבתי לעיל, כנ"ל:

בגמרא האומר עשיתי אעשנו וכו' וכולן בשטר. פירש"י דהך האומר אינו ר"ל אמירה רק כותב כך בשטר דאמירה לא מהני ואיכא למידק דהא לקמן תני בברייתא האומר עשיתי והוא אומר לא עשאני מוכח בהדיא דהאי לישנא מהני בלי שטר דבשטר היאך יאמר לא עשאני כיון שכותב עכשיו שטר וע"כ דבהאי לישנא אמרינן דכבר שיחרור בשטר והיאך יאמר ר"י וכולן בשטר דמשמע דרישא נמי בכותב שטר דוקא:

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב דאף דאמירתו מהני היינו דוקא שיהא ב"ח אבל להיות מותר בבת חורין לא, והביא ראי' מעבד שנשא אשה בפני רבו שרבו השיאו אשה ומ"מ בעי גט שיחרור ואני תמה על זה דאין כאן ראי' כלל דהתם לאו מטעם הודאה הוא רק אנן הוא דמוכחינן דאי לאו דשחררי' לא עביד איסורא להשיאו בת חורין ועל כרחנו אנו צריכין לומר או כמו שכתב הרא"ש דהטעם שלא יאמר עבדי אתה או כסברת הרמ"ה שהביא הרא"ש דהך הוכחה אינה גמורה לענין להתירו בב"ח לכך בעי שיחרור, אבל באומר בפי' ששיחררו מאן לימא לן דאינו נאמן להתירו בבת חורין וכ"ש כשהעבד מודה לו ואינו מכחישו כלל:

אך אמנם בעיקר הדין נראה לכאורה דתליא בהך דב"ב דף קל"ד ע"ב בבעל שאמר גרשתי אשתי דלמ"ד התם דנאמן על להבא נראה לכאורה ברור דהכא נמי דהא הכא ג"כ בידו לשחררו ואף דיש לחלק קצת דהכא שאני דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו הילכך אינו רוצה לעבור לפנינו בעשה משא"כ עכשיו שכבר שיחררו יכול להיות לדבר מצוה שיחררו, אבל באמת זה אינו מתרי טעמא, חדא כיון דמודה הר"ן ז"ל דעכ"פ נאמן בהודאה זו לחייבו במצות כמו שכתב להדיא א"כ ממילא אסור בשפחה א"כ כיון דאכתי אסור בב"ח ג"כ הרי דינו חרוץ לכופו על השיחרור א"כ למה יכפוהו כיון דע"כ יתן שיחרור ואינו עובר בעשה נאמין אותו שכבר שיחרר דהא בידו לשחרר ע"י כפי' דע"כ מוכרח ליתן שיחרור ודוק, ועוד שאין ענין בידו מכח מיגו שנאמר דאין רצונו מטעם עבירת העשה רק כל שבידו נאמן בלי ענין מיגו כלל אבל אין צורך לזה דודאי מיקרי בידו כנ"ל:

אמנם לפי מה דמסקינן בב"ב שם זיל חוש לה דאינו נאמן להבא ולא מהני בידו דא"א דגירשה קלא אית לה כמ"ש הרשב"ם שם א"כ נראה לכאורה פשוט דהכא נמי אינו נאמן דא"א דשיחררו בגט שיחרור קלא אית לי':

אלא דאכתי קשיא דהא התם מספקא לן בדברי ר"י שאמר אינו נאמן אי כוונתו דוקא למפרע או אפי' להבא אינו נאמן ומהאי טעמא אמרינן חוש לה, והשתא נפשוט מהכא דאינו נאמן אפי' בידו לשחררו דהא ר"י גופא קאמר הכא דוקא בשטר ואפשר לי לומר להיפוך דלא כהר"ן הנ"ל רק אי אינו נאמן אינו נאמן כלל לאיסורא אפי' לאסרו בשפחה הלכך ממילא ליכא למיפשט מהכא דהכא לאו בידו מכח שאינו רוצה לעבור לפנינו בעשה ממילא מותר בשפחה דאינו נאמן רק להפקיע ממונא כמו מפקיר עבדו דלדעת רוב הפוסקים מותר בשפחה קודם שיחרור ואין כופין כלל ושפיר אין בידו מכח העשה, אלא שגם בזה אני חוכך דמשמע דלכ"ע כל שנפקע ממנו השיעבוד כופין לשחרר אפי' אי מותר בשפחה כהך דרב שמן בר אבא דלא הוי רק יאוש ומ"מ כופין:

לכן נראה לי דהך לישנא דעשיתי יש לפרשו דכבר עשאו, ויש לפרשו ג"כ דעכשיו עושה אותו ב"ח בדיבור זה, והשתא בהך ברייתא דלקמן דאמר לא עשאני שפיר חיישינן שמא בהך לישנא גופא משחררו רק דחיישינן ג"כ שמא זיכה הילכך הכא דסיפא דאעשה ע"כ דעבד אומר לא עשאני דלשון זה ודאי אינו במשמע דעשאו כבר א"כ ע"כ רישא נמי אפי' אומר לא עשאני הוי משוחרר והוצרך ר"י לאוקמא בשטר דאי אומר בעל פה הוי ספק כהך דלקמן ולפי' זה יהא מוכח דהך חיישינן דלקמן ספק הוא ולא ודאי שלא כדברי התוס' שכתבו דהך חיישינן הוי ודאי אך אפי' לדברי התוס' יש לומר דס"ל דהתם ע"כ שאמר בפי' דעשאו כבר ב"ח ע"י שיחרור דאי בלשון הזה אמר מאיזה צד נימא דזיכה לו ע"י אחר הוי לן לומר דכוונתו דבלשון הזה משחררו עכשיו וכיון דיש להם הכרח דהך חיישינן הוי ודאי כמו שאבאר לקמן ממילא ע"כ שפי' דכבר שיחררו בשיחרור ולכך מהני שם, אבל הכא דמיירי שאמר בלשון הזה שפיר יש להסתפק שמא עכשיו הוא משחררו ולכך מוקי ר"י בשטר ועיין מ"ש בתוס' בד"ה חיישינן ודע שיש לדקדק עוד לפירש"י דהוי לי' להביא בפשיטות דאינו משתחרר בלשון הזה עכשיו דא"כ מה בכך דאמר לא עשאני כיון דבלשון הזה הוא משתחרר, וע"כ דאין בלשונות הללו לשון שיחרור רק שיתן שטר או יכתוב אותם בשטר, ודוק:

בתוס' בד"ה חיישינן, האי חיישינן הוי וודאי. ולא נתבאר טעמם, ונראה לי דס"ל הא דקתני בסיפא הודאת בעל דין כמאה עדים גבי עבד פשיטא דלאו משום הודאתו ניתר בשפחה מה שהי' אסור בה בלי הודאתו רק בבת. חורין נאסר מכח הודאתו, והשתא ממילא דינו לכופו ליתן גט שיחרור וכבר כתב הרשב"א ז"ל לקמן גבי נגחו שור בחציו עבד דכל שדינו לכופו לשחרר אינו משתעבד בו, והשתא אי הכוונה הכא חיישינן והוי ספק א"כ מה הפרש בין רישא לסיפא וע"כ דהך חיישינן הוי ודאי ומותר בבת חורין ובסיפא מכח הודאת בעל דין אסור בב"ח עד שישחררנו, אבל מ"מ אין צורך לדמות הך חיישינן להך דלעיל דהכא הכוונה כיון דהודאת עבד אינה מבוררת והודאת אדון מבוררת ממילא אזלינן בתר הודאת אדון, אבל מפירש"י ז"ל משמע דבהודאתו הוי עבד ויכול רבו לזכות בו, וזה תימא לפע"ד ועמ"ש בדבור שאחר זה ולפי דברי התוס' הנ"ל יש לתמוה על הר"ן שכתב דבהודאת האדון אסור בב"ח עד שיתן גט שיחרור דאכתי מה נפקא מינה בין רישא לסיפא:

בד"ה הודאת בעל דין, בנותן כו' וזכה בה משמע דלא קאמרי הכי רק בשדה דבהא אמרו דבנותן לא אמרינן הכי אבל בעבד לא שייך זה כמ"ש מקודם כיון דודאי אסור בשפחה וב"ח וכופין לשחרר ואינו משתעבד מאי קשיא לן על המשחרר רק בשדה קשיא להו דמהני הודאה שיהא של נותן וקשה נימא להיפך:

אמנם בעיקר פירש"י ותוס' דהך הודאה על מקבל קאי, הוא דחוק מאד דא"כ היאך שאל מי אוכל פירות פשיטא דכולה שייך לנותן ולדעתי הכוונה דהודאת נותן כק' עדים דנתנה והודאת מקבל כק' עדים דלא קיבלה והשדה בספק עד שיתברר בעדים, דמוקמינן הודאתו של זה כנגד זה וסומכין על הבירור בעדים, ועל זה שאל מי אוכל פירות עד שיתברר וקאמר דבמקבל חי נותן אוכל מכח חזקת מרא קמא ואי מת רק בנו הודה משלשין דלא הוי הודאה גמורה כ"כ דשמא טעה ולא ידע שנמסר לאביו, ואפשר לומר דה"ה במת נותן משלשין דברי' ל"ל חזקת מרא קמא דלא היתה שלו מעולם:

ודע שיש מקום לפרש הך שאלה מי אוכל פירות בפשיטות ג"כ והוא דודאי בגוף הקרקע אין שאלה כלל דשייך לנותן כיון שהודה ואמרינן הודאת בעל דין כק' עדים רק השאלה בפירות שגדלו קודם הודאה אי נימא אף דהודה, עכשיו הוא מקנה לו בהודאתו ואינו רוצה במתנתו ואומר דרך הודאה, אבל פירי דקודם הודאה של מקבל, או כיון דהודה שלא קיבל מעולם הוי לנותן וכה"ג ממש איתא בב"ב דף ל"ג ע"א דהודה דהוא קרוב טפי וקאמר ליהדר לי' פירי עד השתא, ואמר זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא עיי"ש פי' רשב"ם דהוא ממש כמו שכתבתי ואף דהתם ס"ל לר"ח דלא יחזיר הפירות והכא ס"ל נותן אוכל פירות היינו דהתם קודם הודאה הי' אומר שהוא קרוב טפי רק אח"כ הודה משא"כ הכא כיון דלא אמר מעולם שקיבל מתנה שפיר שייך לנותן, והיינו דקאמר דבברי' משלשין דכיון דיש סברא לומר דלא ידע במילי דאבוה רק עכשיו הוא מקנה לו בהודאתו שאינו רוצה בה מעכשיו, משא"כ בי' דאומר שלא קיבל גרע ונותן אוכל במה פירות:

והנה מדברי הרי"ף נראה דהא דקאמר בברי' לאו שמת האב רק שאינו מצוי, לכך משלשין שמא יבוא האב ויתברר אי קיבל המתנה או לא ונראה טעמו דאי מת מאי ישלשו איזה בירור יהא כאן דאפי' יבואו עדים הודאת בע"ד יותר מעדים, אבל לא ידעתי לפי פירושו כיון דהאב חי היאך יוכל הבן להודות בנכסי האב ומה יועיל הודאתו של זה, ואולי כשהניחו אפטרופוס על נכסיו:

בגמרא שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני לכאורה משמע דמה שהעבד כותב שטר על דמיו ג"כ אינו רק מת"ה דמן הדין אינו חייב כלום, אבל קשיא לי דמוקי פלוגתייהו במזיק שיעבודו של חבירו וקשה מה בכך דפטור הא העבד ודאי פטור דקתני שורת הדין אינו חייב כלום, והרב אפי' למ"ד פטור מ"מ פשיטא דחייב בדיני שמים דהא לא גרע מהנך ד' דברים דחשיב פרק הכונס דגריעי מדיני דגרמי דהא לכ"ע פטור מד"א ומ"מ חייב בד"ש כ"ש מזיק שיעבוד דאפי' למ"ד גרמי פטור מחייב כאן כמ"ש התוס' לקמן א"כ כ"ש למאן דפוטר אפי' במזיק שיעבוד דעכ"פ חייב בד"ש, א"כ יותר ראוי לחייב רבו מפני ת"ה אפי' בד"א מה שמתחייב בלא"ה בדיני שמים מלחייב העבד דשורת הדין דפטור לגמרי:

לכן נראה לי דהא דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום היינו לפי שמן הדין הוא משוחרר ואין צריך עוד גט חירות מן השני אבל כיון דתקנו רבנן דצריך גט חירות מן השני מדינא אין השני מחויב למסור גט עד שישלם לו כיון שמשועבד לו ואין חיוב על השני לשחררו בלא כלום כיון שהוא רוצה להפקיע עצמו ממנו, ואף שאין צריך לו רק מדרבנן ס"ס כיון שצריך לשחררו חייב לשלם לו דמיו, והשתא שפיר קאמר כיון דמזיק שיעבודו פטור ראוי לחייב העבד מן הדין מלחייב רבו שלא כדין:

ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה לכאו' במה נפשך אי באפותיקי באופן שכשימות העבד וכדומה יגבה משאר נכסיו א"כ מה בכך דמזיק שיעבודו פטור הא מ"מ לא גרע מה ששיחררו מאם היה מת דהוי חייב לשלם חובו משאר נכסיו, ואי דשיעבד לו העבד דאפי' ימות לא יגבה משאר נכסיו כלל א"כ למה יפטר המזיק הא שלו ממש הזיק כיון שאין לו להשתלם רק מזה, ואף שהי' יכול לסלקו בזוזי מ"מ כשהוא מזיק אותו הרי שלו הוא מזיק כיון שלא ישלם עוד והרי נמצא שהעבד זה הוא מעותיו של זה ממש ושלו ממש הזיק והכל בא כאחד דבעת שהוא משחרר ולא שייך שוב סילוק, בשל חבירו הוא משחרר, ולא דמי להא דפרק המניח בשחטו דהתם אכתי יכול לסלקו מן הבשר ונמצא שלא הזיק רק שיעבוד, משא"כ כאן דלא שייך שוב סילוק, וראיה דלא נקט פרק המניח שהרגו והאכילו לכלבים או שאין הנבילה שוה כלום ומ"מ פטור, וע"כ דכה"ג לא הוי מזיק שיעבוד כי בעת שהזיק בשל חבירו ממש הזיק כיון דלא שייך סילוק, ודוק:

וראיתי לה"ה ז"ל פרק ז' מהלכות חובל ומזיק שפי' דברי הרמב"ם ג"כ באפותיקי מפורש שאפי' ימות לא יגבה ממקום אחר מכח קושיא הנ"ל דאל"כ לא גרע שיחרר ממת, אבל מלבד מה דקשה לכוון ברמב"ם דמיירי דוקא כה"ג אבל בלא"ה קשה דכה"ג אינו בכלל מזיק שיעבוד רק מזיק של חבירו ממש, כנ"ל:

ולהנ"ל ניחא לי דודאי מיירי באפותיקי סתם דדינו שכל זמן שיש במציאות להפרע ממנו אינו נפרע משאר נכסים רק במת שאין במציאות להפרע רק משאר נכסיו הלכך לא מיקרי רק מזיק שיעבוד ואי קשיא הא לא גרע שיחרר ממת לק"מ דכיון דמדינא אין רבו שני מחויב לשחררו שיחרור דרבנן עד שישלם לו מעותיו או יכתוב לו שטר על דמיו א"כ אפי' שיחררו ראשון אכתי יש לו מקום להפרע ממנו כיון דאגיד גבי' מפני ת"ה לקבל ממנו גט שחרור ואין לו פרעון רק מזה ואין על האדון שום חיוב כמו קודם שיחרור, והיינו דפליגי במזיק שיעבודו של חבירו דלמ"ד חייב רבו ראשון חייב מטעם אחר דמה בכך דאינו חייב לשלם מכח החוב דאכתי יש לו מקום גבי' בעבד מ"מ חייב מטעם מזיק שיעבוד דמעיקרא היה לו בטוחות על חובו גוף העבד ועכשיו נהי דעבד יכתוב לו שטר מ"מ אין לו שיעבוד על חובו ומזיק שיעבוד חבירו חייב והשתא כיון דס"ס חייב לו המשחרר שנית אינו כותב רק משחרר כיון דבלא"ה חייב המשחרר להעמיד לו שיעבוד אחר על חיובו ושאר נכסיו משתעבדין לו וממילא העבד פטור ורבנן סברי מזיק שיעבוד פטור הלכך אף דמעיקרא היה לו שיעבוד ועכשיו לית לי' מ"מ פטור ואי משום מלוה ראשונה הא העבד קיים ויש לו מקום להפרע ממנו א"כ עדיין לא דמי למת שאין לו מקום להפרע כלל משא"כ שיחרור דיכול להיות שישתלם על ידי העבד, ועיין מ"ש עוד בתוס' בד"ה במזיק:

בתוס' בד"ה הקדש חמץ ושיחרור, פי' בקונט' וכו' אבל קדושת דמים לא כדמשמע בעירוכין ובפרק אעפ"י וכו' דקדושת הגוף נינהו משמע וכו' ע"כ. צ"ע שלא הביאו סוגיא מפורשת בפסחים כל היכי דאקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה ופריק, ומייתי התם הך דמוסיף דינר מבואר להדיא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ולמה להו להביא מפרק אע"פ מדיוקא דמשמע דדמים לא והתם מבואר להדיא:

בא"ד וקשה לר"ת וכו' ואור"י דרבא לטעמי' וכו'. לדבריהם צ"ל דלאביי אין קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד, וקשי' לי דקאמר התם בפסחים דאקדיש לוה וזבין לוה דכ"ע לא פליגי דאתי מלוה ופריק כי פליגי דאקדיש מלוה, וקשה הא גם באקדיש לוה פליגי בקדושת הגוף דלרבא מפקיע השיעבוד ולאביי לא כיון דלמפרע גובה ואף דלא משכחת קדושת הגוף רק במטלטלין כגון שור וכדומה ובהא בלא"ה אפי' עשאו אפותיקי אינו גובה דלית לי' קלא, מ"מ מלבד מה דבהקדש לא שייך זה אבל בלא"ה גם בבית משכחת לה בע"ג שעשאה אפותיקי והשתחוה לה או שפרס על מת דלרבא מפקיע ולאביי לא וכמו כן לאביי אם הקדיש מלוה קדושת הגוף ג"כ חל, וזה אי אפשר דהא אין עבד שנשתחרר חוזר ומשתעבד, א"כ כששיחררו או בדבר אחר והקדיש קדושת הגוף היאך יהא מוקדש כיון שאם יסלק זה בזוזי אין לו למלוה כלום, וממילא כשהקדיש קדושת הגוף תו לא פקע:

לכן נ"ל ברור כמו שאמרו במוכר שט"ח דשיעבוד גופו לא נמכר רק שיעבוד נכסים וכשהוא מוחל הגוף נכסים ממילא מופקע כמו כן כאן לכ"ע קנין גופו שיש לו ללוה באותן הנכסים כגון בעבד לשחררו ובהמה למזבח לא חל עלי' שיעבודו של מלוה כלל וחשיב ברשותו של לוה וכשהוא מקדיש הגוף ומשחרר ממילא קנין דמים שיש למלוה נפקע אבל קנין דמים לא חשיב ברשותו של לוה כיון דמשועבד למלוה ולכך קדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ולהיפך במלוה קדושת דמים הוי ברשות של מלוה כיון דלמפרע הוא גובה אבל קדושת הגוף אינו ברשותו כלל כנ"ל ולרבא אפי' קדושת דמים אינו ברשותו של מלוה רק הלוה ג"כ אינו יכול להקדיש דאינו מפקיע שיעבוד של מלוה ולא חשיב שלו כל כמה דחל שיעבוד המלוה אבל קדושת הגוף לכ"ע ביד הלוה הוא ולא שייך על זה שעבוד כלל וכשהוא מקדיש שעבוד דמיו שיש לו למלוה ממילא מופקע כנ"ל:

בא"ד דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפי' לר"י וכו'. דבריהם תמוהין מאד כמו שתמהו מהרש"ל ומהרש"א דנהפוך הוא דלר"י יכול לסלקו בזוזי, ואף דבפרק המניח לא קאמר נ"מ בין ר"י לר"ע רק בהקדישו ניזק כבר כתבו התוס' התם דה"ה דהוי מצי לומר הך נ"מ וטובא איכא התם, אבל נראה לי דעיקר כוונת התוס' דשם מבואר בהך ברייתא דמחלקת בין עמד בדין ללא עמד בדין והתם כר"י אתי' דהא קתני שחטו מה שעשה עשוי, ומפרש שם לא נצרכא רק לפחת שחיטה דאין מזיק חייב ולר"ע דשותפי נינהו לא הוי מזיק שיעבוד כלל דהוא שותף בגוף השור, ואפילו תימא דכר"ע נמי אתיא ומ"מ כיון שיכול להודות וליפטר לא הוי רק שיעבוד אבל עכ"פ כר"י ודאי אתיא, ועוד דמכרו מכור מוקמינן לרדיא כדמוקמינן לה לר"י לעיל, והשתא ממילא מוכח דאחר שעמד בדין שוב לא מצי לסלוקי בזוזי אפי' לר"י דאל"כ אכתי לא הוי רק מזיק שיעבוד ולמה אחר שעמד בדין חייב בפחת שחיטה וע"כ דאז כבר הוחלט השור כשלא שילם ולא סילקו אפי' לר"י א"כ ממילא בהקדישו ואח"כ עמד בדין ולא סילקו קודם במעות ממילא אין הקדש מפקיע דבהא מודה רבא דלמפרע גובה כיון שאינו יכול לסלקו, כנ"ל ברור כוונת התוס', ואף דמדברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון מבואר דהך ברייתא כר"ע מדקאמר הקדישו מוקדש כר' אבוה מ"מ עכ"פ מבואר מדברי ה"ה שם דכר"י נמי אתיא, ומכ"ש שאין להקשות על התוס' דיש לומר דס"ל דכר"י אתיא דלר"ע אינו מכור לרדיא כלל ומכ"ש שאינו מזיק שיעבוד כלל כנ"ל, ויש לי ליישב ג"כ סתירת דברי התוס' מהך דהכא למה שכתבו בב"ק שם דמיירי בבעל מום אבל בתם דקדוש למזבח מפקיע דהתם קאי להך ברייתא דר' תחליפא דאתיא כר"י ור"ע ע"ש, וא"כ ע"כ דלכ"ע מכור לרדיא והיינו משום דיכול להודות עדיין אינו של ניזק, א"כ בתם דקדוש למזבח ודאי אין צורך לדר' אבוהו, אבל הך ברייתא דמחלקה בין עמד בדין כר"י אתיא כיון דלא קרי לי' רק מזיק שיעבוד ולר"ע לא שייך זה הלכך לר"י שפיר יש לומר דאפי' תם אינו קדוש משום למפרע הוא גובה כמ"ש כאן ואין להאריך:

בא"ד וא"ת כו' כל לוה יפקיע נכסיו. דברי התו' הללו צריכין ביאור כי לכאורה לק"מ מכמה טעמים חדא דדוקא קדושת הגוף מפקיע כגון קונם דידים של אשה דאמרה יקדשו ידי דאין להם פדיון, אבל קונם נכסיו על חבירו יש להם היתר כגון שימכור אותם לאחר הותר זה ג"כ בהם והיינו דפריך בפשיטות ריש פרק המדיר וכיון דשיעבד לה היכי מצי להפקיע שיעבודה דהתם במזונות מיירי ושפיר הוי קדושת דמים שלא הדירה רק להנות משלו אבל כשיצאו יכולה להנות ויש להם פדיון והוי ממש כמו קדושת דמים:

והא דפריך בנדרים דט"ו ע"ב אהא דקאמר קונם שאני משמשך והא משתעבד לה מדאורייתא וקשה הא קונם מפקיע ובזה מוכרחין אנו לכאורה לתירוץ התוס' דאלמוה לשיעבוד דאשה וכ"כ הר"ן שם אבל לדעתי התם בלא"ה לק"מ שלא אמרו קונם מפקיע רק שיעבוד שאין לו על גוף הדבר בעצמותו כלום כגון בעל חוב שיש לו שיעבוד על להבא או ידים של אשה שהן משועבדין למעשי ידי' אבל אין לו בגופן כלום אבל שיעבוד דבעל הגוף בעצמותו משועבד לה והוי כשלה ממש ואין קונם מפקיע כלל והוי כמו מלוה שהגיע זמנה ואין לו לפרוע דאז הנכסים שלו ממש ואין קונם מפקיע כמו כן כאן, ועוד עדיף מינה דהתם מחוסר שומא לבד ומצי לסלוקו בזוזי משא"כ כאן וזה ברור:

ובהכי ניחא מה שפירש"י ריש פרק המדיר דאין עונתה נאסר עלי' דהא משועבד לה הילכך בשביל עונה אין לנו לכופו להוציא והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה והקשו עליו בתוס' דלמה לו להקשות מהך קונם שאני עושה לפיך הא במשנה גופה קשה דהא עונה לא איכפת לן מכח שיעבוד ומתוך כך מפרש ר"ת דלהנות לא משמע רק מזונות עיי"ש, ולהנ"ל לק"מ דשאני התם דגופו משועבד לה כנ"ל ולא מצי לסלוקי בדבר אחר ולכ"ע אינו מפקיע והוצרכו להקשות ממעשה ידי' דאין כאן רק שיעבוד ומ"מ אינו מפקיע ואף דהתם הוצרכו מכח אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל היינו משום דהוי קדושת הגוף אבל מזונות דהוי קדושת דמים כנ"ל בלא"ה אינו מפקיע כנ"ל:

ועוד בעיקר קושית התוס' יש לדייק דדוקא קונמת דפרק אע"פי באומרת יקדשו ידי דלעולם אין בהם רק שיעבוד ולא יהיו בעצמותן שלו כלל הילכך כיון דקונם מפקיע שוב אין כאן שיעבוד, אבל כאן וכי במאמרו קונם נפטר מתשלומין והרי כשמכר החוב לאחר יגבה אותו אחר וכן כשילוה מאחר דהשיעבוד לא פקע כלל, א"כ כשיגיע זמנו דהוי גבי' ולא שיעבוד ממילא אין קונם מפקיע גבי' ובשלמא אי הי' השיעבוד מופקע לגמרי מחמת הקונם ממילא אין כאן גבי' אח"כ, משא"כ השתא דאין הקונם מפקיע השיעבוד כלל ועוד אני אומרה בלשון אחרת שאין קונם מפקיע שיעבוד רק כשהשיעבוד סותר הקונם אבל כאן מה בכך דאומר קונם בשביל זה אין צריך להפקיע השיעבוד דהשתא נמי שהם משועבדין לו אין לו להנות מהם בלי רשות הלוה וגזל וריבית הם בידו כשיהנה רק שהם משועבדין כשיגיע זמנו יפרע מהן, וא"כ אין השיעבוד נפקע כלל ואח"כ הוי לי' שלו ממש ולא שיעבוד ואין קונם מפקיע של חבירו משא"כ קונם דפרק אע"פי דידים משועבדין לו תיכף והשיעבוד סותר הקונם לכך מפקיע לולא דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל:

ודבר ברור הוא לפע"ד דעיקר כוונת התוס' להקשות שיאמר נכסים אלו עליך קונם דבכה"ג אפי' מת ומכרן לאחר אסורין עליו הלכך ממילא כיון דבימי שיעבודו חל הקונם, חל אח"כ ג"כ בעת שנעשין שלו דיכול אדם לאסור דבר שברשותו אף אח"כ כשיצאו מרשותו אם אומר נכסים אלו וכה"ג הוי שפיר קדושות הגוף ג"כ שאין להם פדיון כלל ובטלו כל התירוצים הנ"ל זולת מה שכתבתי ליישב הך דפרק המדיר והך דנדרים דזה ודאי נכון ואין צורך לומר אלמוה רבנן לשיעבוד האשה כנ"ל רק מה שהקשו מב"ח הא לכאורה אכתי קשיא כשיאמר נכסים אלו כנ"ל:

אמנם נראה לפע"ד דהא נמי לא קשיא כלל והוא דע"כ לא אמרו דשיעבוד אינו דוחה קונם רק שלא יחול הקונם בימי שיעבודו, והשתא הקדש חמץ ושחרור וכן קונמת דיקדשו ידי לעושיהן דכל שחל עכשיו שוב אינו נפקע דאי אפשר שיקדש למזבח לשעה רק ע"כ חל לעולם וכן שיחרור אין עבד המשתחרר חוזר ומשתעבד כמו שאמרו בירושלמי, אבל קונם דב"ח נהי שאין השיעבוד מעכב הקונם לחול בימי שיעבודו אבל מעכב הוא שלא יחול אח"כ כשיבוא לידי גבי' דלכך הוא משועבד לו שיגבנו אח"כ ונהי דאינו יכול לעכב שיחול בימי שיעבודו, אבל מעכב הוא שלא יאסור אח"כ הילכך כיון שיכול לומר נכסי עליך חרם דאז חל בימי שיעבודו ואינו חל אח"כ רק הוא רוצה לומר נכסים אלו כדי שיהיו אסורין אח"כ בזה השיעבוד מעכב משא"כ חמץ והקדש ושיחרור וקונם דיקדשו ידי דאי יעכב השיעבוד אינו יכול לחול כלל דאי חל שוב אינו נפקע לעולם ע"כ ולאו מדיבורי' דידי' שאפי' יאמר שיהא קדוש למזבח לזמן או יהא משוחרר לזמן קדוש ומשוחרר הוא לעולם לכך הקדש ושיחרור מפקיע השיעבוד משא"כ קונם דב"ח כיון שיכול לאסור בימי שיעבודו באופן שלא יאסור אח"כ כלל ממילא השיעבוד מעכב עליו שלא יוכל לומר נכסים אלו כמו שבארנו כנ"ל:

ועוד נראה לי בעיקר קושית התוס' לפי דקי"ל דאם אמר נכסי עליך חרם אותו שנאסר עליו אף שאסור להנות, אבל מלקות ליכא גבי' כיון שלא אמר כלום אבל זה שאסר על חבירו אם ההנהו עובר בלאו ומלקות, והשתא יש לומר ה"מ דקונם מפקיע שיעבוד היינו היכי דאיכא חיוב מלקות כגון יקדשו ידי דאי עשתה מלאכה היתה חייבת מלקות, אבל קונם דב"ח ליכא אלא איסורא גרידא דב"ח וודאי אינו עובר דהוא אינו מהנה והמלוה ג"כ אינו עובר דלא אמר כלום וליכא אלא איסורא גרידא ואיסור גרידא אינו מפקיע כלל שיעבוד, משא"כ בהקדש מזבח דהכל מועלין בו שפיר מפקיע:

בא"ד ולאביי דאמר פרק כל שעה וכו' תמוה לי דהא מצי לפרש שפיר כעולא רק רבו ראשון שיחררו, ושורת הדין אין עבד חייב במצות כי שיחרור אינו מפקיע שיעבוד רק מפני ת"ה שהרי יצא עליו שם ב"ח, כופין רבו שני וכותב לו שיחרור ואדרבא השתא ניחא טפי דרבו שני קרי לי' רבו דהוא עיקר רבו וראשון נמי שייך לקרותו משוחרר דהא אי הוי מסלק לי' בזוזי הי' מועיל שיחרורו תדע דאל"כ תיקשי להו דפריך בש"ס עולא מ"ט לא קאמר כרב וקשה דלמא ס"ל הקדש אינו מפקיע שיעבוד, וע"כ דמ"מ יכול לפרש כרב והיינו כנ"ל והוצרך לומר דס"ל באמת שיחרור מפקיע מידי שיעבוד ומשום דרבו שני לא שייך לקרותו רבו גם מה שתרצו דרוצה לסלקו בזוזי הוא תמוה לפע"ד דהוי להו לומר דהתם לא קאמר אביי למפרע גובה רק היכי דחזינן עכ"פ עכשיו דודאי שלו דהגיע זמן ואינו מסלק לו בזוזי אז אמרינן דלמפרע הוי שלו אבל הכא איזה גילוי יש כאן עכשיו, דהא כבר מחל שיעבודו ולמה לו לסלקו בזוזי כי אין מגיע לו שום זוזי ואי הי' מגיע לו הי' מסלקו, גם דברי מהרש"א לא נתבררו לי בזה דבפי' כתבו התוס' דרק חלקו משוחרר ולא העולה יותר על חובו, ואין להאריך יותר בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף