פני יהושע/גיטין/ב/ב

פני יהושע גיטין ב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בא"ד והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר בו עכ"ל ול"ל דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון או שמא כתב ללות ולא לוה דא"א שם לומר כן אליבא דאוקימתא דשמואל דא"כ לר"מ נהדר ללוה לצור ע"פ צלוחיתו אע"כ דלוה אמר להד"ם דהיינו מזוייף כן הוא שם בגמרא להדיא וע"ש בתוס' ובחדושי וא"כ מדר"מ נשמע לרבנן נמי דבהכי איירי:

רש"י בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה כו' וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כו'. עכ"ל עיין מה שהקשו בתוספות על זה מיהו לקמן בדף הסמוך כתב רש"י בעצמו בד"ה לא גייז וממילא שיילינן ליה כו' א"נ סתמא לשמה קמסהדי עכ"ל ונראה דדוקא לקמן שייך לפרש כן למאי דמסקינן רוב בקיאין הן וליכא אלא חששא בעלמא שייך שפיר לומר דמסתמא לשמה קמסהדי כדמסקינן דמעיקרא מידק דייק וכפירש"י שיודע שברצון מגרשה ולא יערער עוד וא"כ א"ש דמסתמא לשמה קמסהיד משא"כ כאן למאי דס"ד עכשיו שאין בקיאין לגמרי הוצרך רש"י ז"ל לפרש דשיילינן ליה מיהו בלא"ה יש לדקדק במ"ש רש"י ז"ל וממילא שיילינן ליה היאך הוי ממילא לכך נראה דהמשך הל' הוא כך שעיקר התקנה היה לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שהשליח צריך להיות דוקא בשעת הכתיבה והחתימה בכדי שיכול לשאלו אם היה לשמה ומה ששנה התנא בל' צריך לומר ולא קתני צריך שיהא בפניו הכתיבה והחתימה היינו משום דכיון דבני מד"ה שאין בקיאין לא צייתי ליה לתנא כי היכי דלא צייתי לענין לשמה לכך הטילו הדבר על בני א"י שאין לקבל הגט מהשליח של בני מד"ה אם לא שצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן הוא בהדיא בתוספות וא"כ לעולם דעיקר התקנה היה שצריך להיות בשעת הכתיבה והחתימה כדי שנוכל לשאלו אם היה לשמה ובזה מיושב לשון רש"י ז"ל משום דנראה באמת דבלא"ה מעיקר הדין הוא שאף בא"י צריכין שידעו עידי מסירה לכתחילה שהגט נכתב לשמה וכן הוא בסדר גיטין וכן נראה מלשון המרדכי וספר התרומה שהביא הב"י בסי' קל"א וכן העליתי לקמן מסוגיית הגמרא ד' ה' ע"ב גבי האי דאמר ד"א אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה ע"ש והטעם נ"ל דאע"ג דבא"י כמעט כולם בקיאין אפילו הכי לא סמכינן לכתחילה ארובא היכא דאיכא לברורי דאפילו ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כותבין הגאונים דבדאיתא קמן שיילינן ליה ואף דלרש"י ותוס' א"צ לשאלו י"ל דמשום חומרא דא"א מודו ובזה יש ליישב טעם מנהגינו לשאול כדאיתא בסדר גיטין אלא דבגט שהוא ע"י שליח מא"י כיון שאין הבעל והסופר והעדים לפנינו הוי כמאן דליתא קמן דלשיילו ליה ולא החמירו על השליח כיון דלא רמיא עליה זימנין דמימנע ולא עביד ומשום תקנות עגונות לא רצו להחמיר כלל על שליח כיון דלא שכיח כלל מי שאינו בקי משא"כ במביא ממ"ה כיון דאיכא דלא בקיאי החמירו על השליח להיות בשעת הכתיבה והחתימה כדי שנוכל לשאלו על כל מאי דאיכא לספוקי בדברים הפוסלין מן התורה וכמו שאפרש בסמוך ובזה מיושב היטב לשון רש"י ז"ל דכיון שאומר בפ"נ ובפ"נ ממילא פשיטא דשיילינן ליה כיון דאיכא לברורי ולפ"ז מצינן למימר דאף לרבא דלית ליה טעמא דלשמה היינו דמעיקרא לא הוצרכו לתקן בשביל לשמה אבל כיון דסוף סוף צריך שיהיה הכתיבה והחתימה בפניו ואומר בפ"נ ובפ"נ מטעמא דלקיימו ממילא אפשר דאיהו נמי מודה דשיילינן ליה על כל מאי דאיכא לספוקי והיינו דלא קאמר מאי בינייהו ונתיישב' קושיית התוס' על רש"י ז"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וא"ת מ"ש לשמה כו' עכ"ל. ולכאורה לשיטת רש"י ז"ל לק"מ למאי דמסקינן דספרי דדייני מיגמר גמירי אלא דחיישינן דאיכא דאשכח כתוב ועומד כפירש"י לקמן א"כ זו החששא לא שייך אלא לענין לשמה אלא דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לקמן דחששא היינו משום לעז דבעל שיערער שלא נכתב הגט אלא על ידי סופר ועדי' דלא בקיאי כלל וא"כ הקשו שפיר מ"ש לעז דלשמה דוקא דבכולהו נמי איכא למיחש שיערער הבעל ויאמר בברי שנכתב במחובר או פסול אחר ע"י מי שאינו בקי מיהו יש לדקדק עוד על קושיית התוס' דמאי קשיא להו מנכתב ביום ונחתם בלילה דהא לא דמי כלל לפסולא דלשמה דהוי דאורייתא לכך החמירו לחוש אף למעוטא דמעוטא שאין בקיאין משא"כ פסולא דמוקדם אף אם הקדימו בכוונה לא מיפסל אלא מדרבנן כמבואר בא"ע סי' קכ"ו זולת הרא"ש ז"ל שסובר שהוא מדאורייתא ומ"מ בנכתב ביום ונחתם בלילה או מכאן ועד עשרה ימים מודה דאף מדרבנן כשר בשעת הדחק כמבואר שם וא"כ מאי פסיקא להו לחוש בכה"ג ולשמא הקדימו בכוונה ודאי ליכא למיחש דזה אינו תלוי בבקיאות ואי ס"ד למיחש לרשיעי א"כ בא"י נמי ליחוש אע"כ דאחזוקי ברשיעי לא חיישינן כלל אלא לשאינן בקיאין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגדולה מזו קשה דלא שייך כלל פסול מוקדם בגיטין הבאים ממ"ה כדאמרינן לקמן דף י'ט דהנהו קלא אית להו ולא תליא בזמן הכתיבה מידי אלא ביום הנתינה ומה"ט כתבו רוב הפוסקים דאפילו גט מוקדם גמור יש תקנה ליתנו ע"י שליח דאית ליה קלא וא"כ קשיא טובא על לשון התוספות וע"כ נראה דאגב גררא נקטוה מיהו לכאורה ממחובר נמי י"ל דלק"מ דאף המיעוט דמיעוט שאינן בקיאין בדין מחובר אפ"ה מהיכי תיתי ניחוש שכתבו במחובר דלא שכיח כלל והדר הו"ל מיעוטא דמיעוטא מהני מיעוטא דמיעוטא דלא בקיאי ומנ"ל לחוש לכך משא"כ פסולא דלשמה מי שאינו בקי רובא דרובא לא כתבי לשמה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים שצ"ל בפיו שכותב וחותם לשמה ואם לא הוציא בפיו פסול כמ"ש הבית שמואל בשם כמה פוסקים וכן נראה מלשון התוס' במסכת עבודת כוכבים ד' כ"ז וכן מוכח מלשון התוס' בשמעתין ומשום דאמרינן בזבחים דסתם אשה לאו לגירושין עומדת א"כ פשיטא דמי שאינו בקי כתבו שלא לשמה אלא דאף להסוברים שא"צ להוציא בפיו אפ"ה יש לחוש לכמה חששות שפוסלין בדיעבד מה"ט דסתמא לאו לגירושין קאי מיהו לפמ"ש בסמוך יש ליישב בדוחק דלשיטת התוס' דעיקר החששא משום ערעור הבעל בכה"ג נמי יש לחוש שיערער לומר בברי שנכתב במחובר לפי שכתבו מי שאינו בקי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וא"ל דנקט לשמה כו' וה"ה שאר הלכות גיטין עכ"ל. ולפ"ז היה מההכרח לפ' כפרש"י דשיילינן ליה על כל החששות דאל"כ מהיכי תיתי לומר דבמאי דקאמרי בפ"נ ובפ"נ יצאנו מידי כל חששות אע"כ דמאי דמסקו התוספות דלא שיילינן היינו למאי דמפרשי דבקיאי בכולהו חוץ מלשמה וק"ל:

בא"ד זה אינו דהא אמר לקמן בג' דרכים כו' אלמא לרבה דוקא נקט עכ"ל. ואני בעניי שותא דמרנן בעלי תוס' לא ידענא דאיכא למימר דהתם הכי קאמרינן דלרבה נמי קשיא האיכא מחובר פי' בשלמא אי לא הוי שום פסול כ"א פסולא דלשמה הוי א"ש לרבה דממילא ידעינן כיון דקתני דשוו לענין בפ"נ ובפ"נ ומ"ט צ"ל בפ"נ אע"כ משום פסול דלשמה מש"ה לא איצטריך למיתני לשמה אבל פסולא דמחובר לא ידעינן כלל לענין גט שחרור דהא איכא למימר נהי דגבי גט אשה תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ משום כולהו פסולי היינו משום דדין הפסולים ידעינן להו בפשיטות משא"כ בשיחרור מנ"ל לפסול במחובר לעולם אימא לך דכשר ומה שתיקנו בפ"נ ובפ"נ בשחרור היינו משום פסולא דלשמה לחוד והא דפשיטא להו פסולא דלשמה טפי ממחובר י"ל משום דאף למאן דלא יליף לה לה מאשה לכל מילי אפ"ה צריך לשמה דכמו דדרשינן בגט אשה לה לשמה ה"נ כתיב או חפשה לא ניתן לה ודרשינן נמי לה לשמה משא"כ לענין מחובר לית לן קרא בשחרור אי לאו מג"ש וכמו שאפרש בעז"ה ובאמת מצאתי ראיה ברורה מירושלמי דהא דאמרינן לפי שאין בקיאין לשמה לאו דוקא דאמרינן שם להדיא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ודוחק לומר דפליג אתלמודא דידן דמרא דשמעתא דתנא ירושלמי היינו ריב"ל ואיהו גופא אמר לקמן בתלמודא דידן לפי שאין בקיאין לשמה והתם קאמר סתמא שאין בקיאין בדקדוקי גיטין אע"כ דלאו דוקא אלא כמ"ש התוספות בסברת האין לומר משום דפסולא דלשמה שכיח טפי נקיט לה או כמ"ש לעיל דלא שייך עיקר החששא אף באין בקיאין אלא בלשמה וכמו שהארכתי ועפ"ז יש ליישב בטוב מה שהניחו התוספות בתימה בדף הסמוך ע"ב ד"ה דתנן אין כותבין עיין עליו ודוק היטב:

בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה קשה דלקמן תניא בעל עצמו כו'. ואור"י דמסקינן וכו' וליכא אלא לעז בעלמא כו' עכ"ל. כתבו כן לשיטתם בכל הסוגיא דליכא אלא לעז בעלמא שיערער לומר שהסופר כתבו להתלמד והעדים לא היו בקיאין לשמה וא"כ הערעור הוא שלא כדין דאנן ידעינן דרובא דרובא בקיאין משא"כ לפירש"י ז"ל דרבנן הוא דאצרכו משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד וכו' א"כ הערעור הוא ערעור גמור לפסול מן הדין וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתיה מ"ש הוא משלוחו ומיהו לפמ"ש לעיל מבואר דלשיטת רש"י בלא"ה לק"מ דאף שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ והכתיבה והחתימה היו שלא בפניו מ"מ כיון שהוא עצמו לפנינו ודאי שיילינן ליה אם ציוה לסופר ולעדים לכתוב ולחתום לשמה כדשיילינן בכל הגיטין שנותן הבעל לאשתו מש"ה אצ"ל בפ"נ ובפ"נ משא"כ בשליח דאי לאו שתיקנו לומר בפ"נ ובפ"נ לא היה שייך לשאול אותו דלאו עליה רמיא וכדכתיבנא לעיל ודו"ק:

גמרא ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי מידי דהוה אשאר עדיות שבתורה. משמע לכאורה מלשון הגמרא דלמאי דלא ס"ד השתא דרוב בקיאין הם ס"ד דחששא דלשמה לרבה הוי חשש פסול דאורייתא והיינו דקאמר בסמוך דאיתחזק איסורא דאשת איש וקרי לה נמי דבר שבערוה ולפ"ז נראה להכריח מכאן שיטת התוספות דפ' אין מעמידין שהבאתי לעיל דלשמה דגיטין היינו שצריך להוציא בשפתיו שכותב לשמה וא"כ מי שאינו בקי ודאי אינו עושה כן וא"כ הו"ל שפיר ספיקא דאורייתא במקום חזקה משא"כ אם נאמר דא"צ לומר בפירוש לשמה אלא כל שכותב ע"פ הבעל מיקרי שפיר לשמה א"כ אף במי שאינו בקי ליכא חשש איסור דאורייתא דרוב הגיטין שכותב הסופר שם האיש והאשה והזמן ומקומן אינו כותב אא"כ אמר לו הבעל דשמו כשמו ושמה כשמה ונמלך לגרש באותו יום ודאי מילתא דלא שכיח הוא אלא דמשום הא לא איריא דהא קי"ל כשמואל דצריך להניח ג"כ מקום הרי את מותרת לכל אדם וא"כ סופר שאינו בקי אפשר שדרכו לכתוב טופסי גיטין הרבה שיהיו מוכנים בידו כדאיתא לקמן דף כ"ו שהתירו לכתוב טופסי גיטין משום תקנת הסופר ולפ"ז נכתב הרי את מותרת שלא לשמה ופסול מדאורייתא. אלא דאכתי קשיא לי מאי ס"ד דלרבה באינו בקי פסול מדאורייתא ממש וקאי בחזקת אשת איש דא"כ תיקשי למה לא חששו חכמים לפסול כל הגיטין שנכתבו וניתנו במדינת הים עצמו ולחוש לבניהם לחשש ממזרות ח"ו ועוד דתיקשי מתניתין דלקמן דף ט' במביא גט ממ"ה ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ יתקיים בחותמיו וכשר אמאי האיכא חששא דשלא לשמה מדאורייתא למאי דלא ס"ד השתא דאיירי לאחר שלמדו מדקרי לה דבר שבערוה ממש וחזקת אשת איש מדאורייתא אלא דיש ליישב דודאי משמע להמקשה דהכא דעיקר מילתא דרבה ע"כ היינו החשש פסול דאורייתא מדאחמרו כולי האי ופסלו אף בדיעבד כשלא אמר בפ"נ ובפ"נ כדאיתא ריש פרק שני לקמן וע"כ סבר משום דחששא דאורייתא היא ובודאי דהו"מ לאקשויי מגיטין דמ"ה עצמן וממתניתין דואינו יכול לומר אלא דניחא ליה לאקשויי אעיקר מימרא דרבה דלמאי דס"ד דע"כ חששא דאורייתא היא א"כ ליבעי תרי בהך מילתא גופא דאיירי רבה וא"כ לא משכחת כלל עיקר תקנתא דבפ"נ ובפ"נ וכן צ"ל לפי לשון סוגיית הגמרא אלא דמל' התוספות לא משמע כן מדכתבו בד"ה ליבעי תרי אכתי לא ידע הא דפרישית דלא הוי טעמא אלא משום לעז עד לבסוף ולכאורה דבריהן תמוהין מאד דפשיטא דהמקשן לא ידע התירוץ דרוב בקיאין דרבנן הוא דאצרוך והוי סבר דחששא דאורייתא היא. ועלה בלבי ליישב על פי דברי מהרש"א ז"ל דכוונתם דאע"ג שכתבו לעיל להוכיח מברייתא דהוא עצמו שהביא גיטו דלרבה נמי לא הוי אלא לעז אפ"ה השתא מיהא לא אסיק אדעתא משום דלא ידע הך ברייתא כמ"ש מהרש"א ז"ל. אמנם למאי דפרישית לא יתכן לפרש כן דהא בלא"ה איכא כל הנך קושיות שכתבתי ואפ"ה ניחא ליה להמקשה להקשות אעיקר מילתא דליבעי תרי למאי דהוה פשיטא ליה דלרבה איכא חשש איסור דאורייתא ממש למאי דלא ס"ד דרוב בקיאין הם והנלע"ד בכוונת התוספות דאדרבה פשיטא להו טובא מכח כל הנך קושיות שכתבתי דאף לסברת המקשה נמי לא הוי חשש פסול דאורייתא ממש מדלא פסלו גיטין דמ"ה עצמן אע"כ דהוי סבר דליכא אלא חשש פסול דרבנן דמדאורייתא רוב גיטין נכתבו לשמה אלא דאפ"ה סבר המקשה כיון דפסול מיהא מדרבנן נמי בעי תרי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובהכי הוי אתי ליה שפיר נמי מתניתין דלקמן דואינו יכול לומר כיון דפקח ונתחרש מילתא דלא שכיח הוא ואנוס הוא לא גזרו רבנן לפסול בדיעבד כיון דליכא חשש דאורייתא ומש"ה כתבו התוספות שפיר דאף דע"כ ס"ל להמקשה נמי דליכא איסור דאורייתא אפ"ה לא אסיק אדעתיה נמי דלרבה ע"כ אף פסולא דרב ליכא אלא לעז כמו שהוכיחו ופירשו לעיל בדיבור הקדום מהאי ברייתא דהוא עצמו שהביא גיטו משום דהמקשה לא הוי ידע להאי ברייתא דאי אסיק אדעתיה דטעמא דרבה היינו משום לעז בעלמא לא הוי מקשה שפיר דליבעי תרי דמהיכי תיתי הא לא דמי לשאר איסורין כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולא שייך כלל לשון דבר שבערוה ואיתחזק איסורא כן נ"ל בכוונת התוספות ועדיין צ"ע דאפשר לפרש דבריהם ג"כ על הדרך שכתבתי בל' הגמרא ודו"ק:

תוספות בד"ה מידי דהוה כו' ובד"ה עד א' נאמן כו' פירש הקונטרס כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב לשון רש"י ז"ל ולפרש לשון הגמרא דהא דמקשה מעיקרא מידי דהוה אכל עדיות שבתורה היינו משום דהוה משמע ליה דקרא דלא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת לכל חטא אשר יחטא מקרא מלא דיבד הכתוב דבכל איסורין דשייך בהו עון וחטאת בעינן תרי ואהא משני דהא ודאי ליתא דהא ע"א ודאי נאמן באיסורין וכמו שפרש"י מדהאמינה תורה לכל אדם להפרשת תרומות ומעשרות ושחיטה וכיוצא ולא הצריך לעשות כלל בפני עדים אלמא דקרא דלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת לא איירי בכה"ג דכיון דבשל עצמו נאמן כ"ש בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו וע"כ מוקמינן קרא דלא יקום ע"א באיש לבדדמי להעיד באיש לחייבו מלקות או חטאת ע"י הכחשת הבעל דבר כדאיתא בר"פ האשה רבה ובכריתות פ' אמרו לו ואהא מקשה שפיר דנהי דמוקמינן קרא דלא יקום בדדמי ולא בשאר איסורין להתיר היינו בחתיכה ספק שומן ספק חלב סברא הוא דכיון דליכא חזקת איסור סמכיע שפיר אחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומינה נמי דאע"ג דאיתחזק איסורא נמי מהימן עד א' ממעשה בכל יום והיינו נמי משום דאיכא סברא לפי שהוא בידו ולא שביק התירא ועביד איסורא משא"כ היכא דאיתחזק איסורא ואינו בידו דליכא סברא לעולם דהוי שפיר בבלל לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת שאין אדם נאמן לומר לחבירו אכלת חלב לחייבו חטאת אף באינו מכחישו אם לא היכא ששותק דאיכא סברא דשתיקה כהודאה דמיא כדאיתא בר"פ האשה רבה וכמו שאבאר באריכות אי"ה שם ובפ' האומר וע"כ היינו משום דע"א לא מהימן להוציא דבר מחזקה אף לאיסור וה"ה להתיר דמדאורייתא אין לחלק כמ"ש התוס' בכמה דוכתי כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל. ולהתוספת דלא משמע להו הכי והוצרכו לפרש דע"א נאמן באיסורין להתיר טפי מלאיסור נ"ל דאע"ג דבעלמא לא שני לן ואדרבא ילפינן בק"ו כיון דלהקל אמרינן כ"ש להחמיר מ"מ שאני הכא דפשטא דקרא הכי משמע דלכל עון ולכל חטאת אינו קם דהיינו לאיסור ולחיוב ולא להתיר ולפטור דודאי מהימן אף בממון כן נ"ל ובקונטרס דכלל גדול ועיגונא דאיתתא אבאר אי"ה בתכלית האריכות ודו"ק:

בד"ה ע"א נאמן באיסורין הקשה ר"ת מאי תשובה היא זאת עיקר הגט יוכיח שצריך לחתמו בשנים כו' עכ"ל. ולא ידענא במאי פשיטא ליה לר"ת אף בעיקר הגט דאין ע"א נאמן מדאורייתא. ואדרבה לכאורה פשטא דלישנא דמתני' דסוף מכילתין משמע איפכא דתנינן להדיא ג' גיטין פסולין כו' וחד מינייהו יש בו זמן ואין בו אלא ע"א וקתני אם ניסת הולד כשר ואע"ג דמוקמינן לה התם דדוקא בכתב ידו ועד או בכתב סופר ועד איכא למימר דהיינו לפי האמת דהיכא דאיתחזק איסורא אין דבר שבערוה פחות משנים משא"כ למאי דלא ס"ד לחלק בכך הוי משני שפיר דע"א נאמן באיסורין לגמרי ובעיקר הגט נמי לא מיפסל אלא מדרבנן ונראה דאפ"ה קשיא ליה לר"ת שפיר דכיון דאשכחן דבעיקר הגט פסול מיהא מדרבנן א"כ אכתי תקשי לרבה ליבעי תרי למאי דאכתי לא ס"ד דמשום עיגונא אקילו:

בא"ד ותירץ דהכי קאמר דע"א נאמן באיסורין בכה"ג שהעיקר הגט נעשה כבר ושוב אינו צריך אלא גילוי מילתא לעדות שלשמה נכתב עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דא"כ מאי מקשה אימר דאמרי כו' הו"ל דבר שבערוה כו' דהא אכתי איכא למימר דנהי דבכולהו דבר שבערוה ממש בעינן שנים וילפינן מדבר דבר היינו בעיקר העדות דדבר שבערוה ממש משא"כ הכא דליכא אלא גילוי מילתא לא דמי לדבר שבערוה. ולמאי דפרישית אתי שפיר דדוקא לעיל למאי דמשני ע"א נאמן באיסורין דלא אסיק אדעתיה לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורין וקס"ד דבעיקר הגט נמי לא בעינן תרי אלא מחומרא דרבנן שפיר הוי משמע ליה לחלק דהיכא דלא הוי אלא גילוי מילתא אפילו מדרבנן נמי לא צריך משא"כ השתא לסברת המקשה דפשיטא ליה דהיכא דאיתחזק איסורא ובדבר שבערוה הוי מדאורייתא מג"ש דדבר דבר תו ליכא לחלק בינייהו דסוף סוף אתחזק איסורא עד שיודע לך שנתגרשה בגט כשר ומקרי שפיר כמו דבר שבערוה. ועוד דאפילו את"ל דמדאורייתא נמי שייך לחלק אפ"ה מקשה שפיר דמדרבנן מיהא ליבעי תרי וכמו שאפרש בסמוך דהמקשה סמיך אמתניתין דר"פ שני דאחד אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול ולרבה ע"כ היינו משום חששא דלשמה גופה אלמא דלרבה ע"כ דבכה"ג נמי מקרי דבר שבערוה וא"כ מקשה שפיר למאי דלא אסיק אדעתיה דשליח מידק דייק טפי מאינש דעלמא כן נלע"ד ועיין עוד בסמוך:

גמרא אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן כו'. לכאורה מוכח מכאן כשיטת רש"י ותוספות וסייעתם דספק השקול היכא דליכא חזקה אסור מן התורה ומש"ה אצטריך להתיר ולהאמין ע"פ ע"א משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספק השקול היכא דליכא חזקה מותר מן התורה והא דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא היינו דמדרבנן אסור וא"כ מה צורך לנאמנותו של ע"א ויש ליישב דאין ה"נ דלשיטת הרמב"ם וסייעתו הא דמשנינן עד אחד נאמן באיסורין לאו מדאורייתא איירי אלא ממעשים בכל יום מייתי ראיה ואהא מקשה שפיר אימר דאמרינן דנאמן ממעשה בכל יום אלא משום דלא איתחזק איסורא דמשום דמותר מדאורייתא לגמרי וליכא אלא חומרא דרבנן מש"ה מהימן עד אחד דהימנוהו רבנן בדרבנן משא"כ בדאיתחזק איסורא דאיכא איסור דאורייתא לעולם דלא מהימן כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם ואין דבר שבערוה פחות משנים. כבר כתבתי בחידושי כתובות בדף כ"ב שמצאתי בל' הסיפרי בפ' שופטים לא יקום עד אחד באיש באיש אינו קם אבל קם בעדות אשה להשיאה וא"כ לא הוה מקשה הכא מידי דלפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן מדבר דבר דכתיב כי מצא ערות דבר היינו דדוקא לאסור אינו נאמן אבל להתיר נאמן להשיאה ואע"ג דלכאורה ר' יהודא הוא דקאמר הכי בסיפרי מ"מ המעיין שם יראה דר' יוסי לא פליג עליה בהא אלא מילתא אחריתא קאמר דלכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם לשבועה אבל בהא דדריש רבי יהודא מייתורא דלאיש לא אשכחן לר"י דפליג ועוד דהא לקמן מוקמינן למילתא דרבה בטעמא דלשמה כר' יהודא כדמסיק רב אשי וא"כ לא מקשה מידי דליבעי תרי. מיהו מדלא מייתי הש"ס הך ברייתא דסיפרי בכולה תלמודא ואדרבה מסקינן בפ' האשה רבה דע"א אף במה שהאמינו לומר מת בעלה לא הוי אלא מדרבנן ולא אשתמיט בכולה תלמודא לומר דפלוגתא דתנאי היא א"כ צ"ל דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא ודוקא לעד אחד שמעיד מת בעלה דתקנת חכמים היא. ואף לשיטת הסוברים דעד אחד באשה שמת בעלה הוי מדאורייתא כמבואר בפוסקים בשיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ איכא למימר דילפינן לה מהאי קרא דמייתי בסיפרי אפ"ה איכא למימר דלא איירי אלא בע"א שמעיד על מיתת הבעל שעיקר עדות העד אינו להתיר האיסור דדבר שבערוה אלא על מיתת הבעל דהוי כעין גילוי מילתא בעלמא ואיתתא ממילא משתריא משא"כ לענין עד אחד בגירושין לכ"ע הוי דבר שבערוה ומקשה הכא שפיר בפשיטות ובזה נתיישב מה שהקשיתי שם בכתובות דף כ"ב על לשון הטור ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה ואין דבר שבערוה ראוי להתירו בפחות משנים דיליף דבר דבר מממון כו' וכתיב התם כי מצא בה ערות דבר כו' עכ"ל. לכאורה אכתי מהכא לא מוכח מידי דהתם איירי שהיא מכחשת את העד ואומרת שלא נטמאת דבמודית ודאי אסורה מדאורייתא דשויא נפשה חתיכה דאיסורא משא"כ בלא הכחשה דומיא דהכא לענין לשמה אפשר דע"א נאמן. אלא דבקידושין פ' האומר מסקינן להדיא דאפילו בשניהם מודים נמי אין דבר שבערוה פחות משנים ושם אבאר בעזה"י וגם יבואר שם היטב לשון דבר דבר ממון דלכאורה אדרבה קרא דלא יקום איירי טפי באיסורי עון וחטאת ע"ש:

תוספות בד"ה הוי דבר שבערוה כו' אור"י משום דבהאשה רבה כו' מספקא לן כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דא"כ למאי דמספקא לן דבטבל וקונמות ע"א נאמן להתיר אף בדאיתחזק איסורא ואין בידו א"כ אכתי מדבר שבערוה נמי לא מקשה הש"ס הכא מידי מהא דאין דבר שבערוה דאיירי קרא דדבר דבר דהתם לאוסרה הוא דאינו נאמן אבל להתיר לעולם איכא למימר דמהימן שהרי כתבו התוס' דעיקר תירוץ הראשון דעד אחד נאמן באיסורין היינו משום דמשמע ליה לחלק בין להתיר מלאסור וכ"כ התוספות להדיא בפ' האשה רבה ע"ש ולכאורה נ"ל ליישב שיטת התוספות דהא דמקשה הש"ס הכא בפשיטות דאף את"ל דבטבל ושאר איסורים עד אחד מהימן אפ"ה בדבר שבערוה אינו נאמן לאו מג"ש דדבר דבר מקשה אלא ממעשים בכל יום דאף משום חששא דשלא לשמה ע"כ לרבה לא מהימן עד א' דעלמא דהא תנינן להדיא לקמן בר"פ המביא שני דעד א' אומר בפ"נ וא' אומר בפ"נ פסול והיינו ע"כ דמעיד שנכתב ונחתם לשמה אליבא דרבה דאל"כ אפי' בשנים פסול היכא שאין הוכחה שנכתב לשמה אע"כ דאיירי שהעיד לשמה ואפ"ה לא מהימן עד אחד והיינו ע"כ משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ מקשה הכא שפיר ובלא"ה ע"כ צריך לפרש כן בשיטת התוספות לפירוש ר"ת בדיבור הקודם והשתא א"ש נמי סוגייא דפ' האשה רבה דאף לבתר דקאמר אין דבר שבערוה פחות משנים אפ"ה בעי לדמויי ע"א באשה להתיר לטבל וקונמות משום דלפי האמת אין ראייה ממתניתין דר"פ המביא דהא למסקנא דרבה אית ליה דרבא בקיום שטרות ומש"ה בעינן דוקא שהשליח יאמר בפ"נ ובפ"נ כתיקון חכמים או כקיום שטרות אבל בעלמא איכא למימר דאף דבר שבערוה נאמן מן התורה והא דבעינן שנים בעיקר חתימת הגט י"ל דהיינו נמי מדרבנן כדפרישית בסמוך בדיבור הקדום כן נ"ל נכון בשיטת התוספות אמנם למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל א"ש טפי בפשיטות דאין לחלק כלל בין עד אחד שבא להתיר או לאסור דאדרבא להתיר יש לומר יותר דלא מהימן כדמשמע להדיא מל' רש"י בד"ה ואין דבר שבערוה ראוי להתיר ולפ"ז הא דמספקא לן בפ' האשה רבה היינו נמי משום האי סברא גופא דאין לחלק נמי כלל בין דבר שבערוה לשאר איסורין דאיתחזק איסורא אלא הא דמייתי התם דבר שבערוה היינו משום דבלא"ה הוי פשיטא לן דבכל האיסורין עד אחד נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל כיון דאשכחן בדבר שבערוה דאין עד אחד נאמן בדאיתחזק איסורא ולא סמכינן אסברא דאין אדם חוטא לא לו מש"ה מספקא לן נמי בטבל וקונמות ושאר איסורין דאיתחזק איסורא מיהו הא דבעי למילף התם איפכא דבר שבערוה מטבל וקונמות היינו למאי דס"ד מעיקרא דבטבל מעשים בבל יום דע"א נאמן דאל"כ אין לך אדם שאוכל משל חבירו וע"כ היה מההכרח לומר דיש לחלק בין לאסור מלהתיר דלהתיר נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ לאסור אימר לצעורי קא מכוון. או שנאמר דג"ש דדבר דבר היינו דוקא משום שהיא מכחשת העד לומר לא נטמאתי והיינו דומיא דממון ממש דאיירי בהכחשה משא"כ לבתר דדחי התם דמעשים בכל יום דטבל לא ילפינן מידי דשאני התם שהוא בידו אבל היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו איכא למימר דלא מהימן בין בדבר שבערוה ובין בשאר איסורין דאין לחלק כלל ובזה מדוקדק היטב לשון הסוגיא שלפנינו בשמעתין דהא דאיתחזק איסורא גופא לא פשיטא לן אלא משום דילפינן לה מדבר שבערוה כן נ"ל נכון בעזה"י והוא כפתור ופרח. ועיין בזה בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין בפ' האומר ובחידושינו בפ' האומר ודוק היטב:

בא"ד וא"ת אי עד אחד נאמן בשאר איסודין א"כ ל"ל וספרה לה לעצמה כו'. ולמאי דפרישית לק"מ. דמאן דלא מדמי שאר איסורין לדבר שבעדוה שפיר פשיטא ליה מסברא דבשאר איסורין עד אחד נאמן אפילו באיתחזק איסורא להתיר משום חזקה דאין אדם תוטא ולא לו דחזקה אלימתא היא משא"כ בנדה סד"א דהיא בעצמה אינה נאמנת דאימר יצרה תקפה מש"ה איצטריך קראי ובאמת תמיהא לי על דברי התוספות דקשיא להו לעיל בד"ה עד אחד נאמן באיסורין מנ"ל דעד א' מהימן מיהא בדלא איתחזק איסורא ולא שתו אל לבם דמסברא אתיא לן משום האי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו תדע דהא אפילו בדבר שבערוה אמרינן בקדושין פ' האומר דף ס"ג ע"ב בקדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי נאמן ליתן גט לכ"ע ומטעמא דאין אדם חוטא ולא לו. וכ"ש היכא דלא איתחזק איסורא כלל ואינו דבר שבערוה סמכינן שפיר אהאי סברא ולא איצטריך קרא דוספרה לה אלא בנדה דהיא עצמה נאמנת משום דאימר יצרה תקפה דהא מה"ט מסקינן התם דאינו נאמן לכנוס אימר יצרו תקפו. כן נלע"ד נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן. אמנם לענ"ד בלא"ה מאי דפשיטא להו לתוס' נמי לעיל דהא דעד אחד בעלמא נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לענ"ד לאו מילתא דפסיקא היא דאיכא למימר נמי איפכא דדוקא היא עצמה נאמנת דחזקה שאינה מקלקלת את עצמה באיסור נדה ומעשה כי האי ודאי לא עבדה דכל ישראל בחזקת כשרות משא"כ בעד אחד דעלמא דלית ליה שייכות בגווה ודבורא בעלמא הוא דקאמר אפשר דלא סמכינן עליה דלא דייק כ"כ ואמר בדדמי כדמפליג הש"ס בדוכתי טובא בין דיבורא בעלמא למעשה וכמו שאבאר עוד בסמוך. וכן מבואר להדיא בתוס' רי"ד פ' האומר דף ס"ה דאע"ג דפשיטא לו דבעלים נאמנים על שלהן בטבח וכיוצא בהן וכן הא דאשה נאמנת לומר לבעלה טהורה אני או טמאה אני. אפ"ה איצטריך ליה לאביי לאשמעינן דע"א בעלמא נמי נאמן דסד"א דלא מהימן והיינו כדפרישית. דחדא מאידך לא אתיא דכל חדא אית ביה צד למעליותא. אלא דאפ"ה לקושטא דמילתא פשיטא לן מסברא דהיכא דלא איתחיק לא היתירא ולא איסורא דעד אחד דעלמא נאמן משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. כן נלע"ד ועדיין צ"ע ודוק היטב:

גמרא ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך כו' פירש רש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד שמו כשמו וכו' ונמלך לגרש עכ"ל. ויש לדקדק ממ"נ דהא לכאורה דהא דמשני הש"ס סתם ספרי דדייני מגמר גמירי קאי נמי אהעדים דסתם גיטין נחתמין ע"י עדים זריזין ובקיאין דאלת"ה אכתי תקשי לר"מ דבעי תרי אחתימה דהא לר"מ וכתב לה לשמה אחתימה קאי אע"כ כדפרישית וא"כ קשה להיפך אמאי אצרוך רבנן כלל לומר בפני נחתם בבפני נכתב לשמה לחוד סגי לאפוקי מהאי חששא דאשכח כתוב ועומד. ויש ליישב דרש"י גופא לא הוצרך לפרש משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד אלא לענין הכתיבה משום דמשמע דכולהו ספרי דדייני מגמר גמירי כדמשמע לשון הש"ס ואפילו מיעוטא דמיעוטא ליכא ודלא כמ"ש התוס' מש"ה הוצרך לפרש משום חששא דאשכח כתוב ועומד משא"כ לענין חתימה נהי דרובא דרובא בקיאין מ"מ רבנן הוא דאצרוך משום דבאיסור א"א חיישינן למיעוטא דמיעוטא דמסייע לחזקת א"א כדאשכחן לענין מים שאל"ס. כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפ' האשה בתרא ובכל הפוסקים. מיהו להתוס' שכתבו דהכא נמי דסתם ספרי דדייני איכא מיעוטא דמיעוטא ואפ"ה לא חיישינן אפילו מדרבנן אי לאו משום לעז ואפ"ה לא תקשי להו ממים שאל"ס משום דאיכא למימר דשאני משאל"ס דאיכא תרי חזקות חזקה דא"א וחזקה דמוקמינן לגברא בחזקת שהוא קיים כמ"ש הריב"ש סי' שי"ח ובתשובה הארכתי בזה:

שם ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא אקילו ביה רבנן. ולכאורה יש לתמוה מאי איצטריך למימר דמשום עגונא אקילו תיפוק ליה דמדינא יש להאמין בכה"ג בע"א כיון דמסקינן השתא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי וא"כ הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וה"ה לר"מ במיעוטא דמיעוטא. ואף אם ת"ל דהו"ל כפלגא ופלגא הדר הו"ל כחתיכה ספק חלב וספק שומן דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא דעד א' נאמן בין מדאורייתא ובין מדדבנן. מיהו למאי דפרישית לעיל אתי שפיר דהא ע"כ לרבה החמירו חכמים בהאי חששא דשלא לשמה גופא דבעינן תרי כעין דאורייתא תדע שהרי לא האמינו בה עד אחד דעלמא כדאיתא להדיא במשנה בפ' שני עד אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ולא האמינו אלא לשליח אחד דוקא שיאמר בפ"נ ובפ"נ א"כ ע"כ היינו משום דלא הקילו להאמין לשליח יותר מלעד אחד אלא משום עגונא וכן נראה מדקדוק לשון רש"י זיל בד"ה משום עגונא הקילו להאמין לשליח כן נ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה ורבנן הוא דאצרוך וקשה דבהוחזק ב' יוסף ב"ש וכו'. ואפילו לר"א כו' עכ"ל וכוונתם דא"כ אי חיישינן לב' יוסף ב"ש מאי מהני כשאמר השליח בפ"נ ובפ"נ סוף סוף לא מוכחא מילתא מתוך הגט ולא מתוך כתב השליחות הי מינייהו מגרש וא"כ הגט פסול ועיין מ"ש בחידושי הרשב"א ליישב שיטת רש"י ולענ"ד בלא"ה יש ליישב דודאי איירי הכא דלא הוחזק שני יוסף ב"ש אלא דאנן חיישינן בעלמא אמרינן וא"כ לענין שיהא מוכח מתוכו לא איכפת לן בהאי חששא דכיון שלא הוחזקו בודאי הרי מוכח מתוכו והעידי מסירה יודעים שזה שהוחזק הוא המגרש וזה עיקר החילוק בין הוחזקו לא הוחזקו והאי חששא דמוכח מתוכו לא הוי אלא מדרבנן לכתחילה כמ"ש רש"י ז"ל בפירוש דב"ד משום חומרא דא"א חיישינן להכי וכיון דמלתא דרבנן וחומרא בעלמא היא ממילא בלא הוחזקו לא חיישינן משא"כ לענין לשמה חיישי' שפיר למיעוטא דמיעוטא דאפשר דאיתרמי שמו כשמו וממילא יש לחוש שהגט פסול מדאורייתא כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י. מיהו בלא"ה כתבתי לקמן ריש פרק כל הגט דלשיטת רש"י וסייעתו לא בעינן שיהא מוכח מתוכו ע"ש ודוק היטב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.