אילת השחר/גיטין/ב/ב
רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה. מבואר בר"ן דמה דסגי בפ"נ ובפ"נ בלי שיאמר בפירוש לשמה, א' דכיון דחושב השליח למה להו לרבנן למשאל אם נכתב ונחתם בפני ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואילו לא נכתב לשמה הי' אומר כך וכך אירע מעשה שלאחר נכתב, ועוד כיון שהוא שליח הבעל תולין להקל שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו בפניו ואח"כ מצאו זה ונתן לו ועשאו שליח שאין הדבר מצוי כן.
וצ"ע לשיטת הסוברין דלשמה לא סגי במחשבה אלא צריך שיאמר בפירוש שכותבין וחותמין לשמה, הא מזה שנכתב ונחתם בפניו אינו מוכח שאמרו הסופר והעדים בפירוש שחותמין לשמה.
ע"א נאמן באיסורין. ויש לעיין להני דסברי דבדבר שבערוה בעי שנים רק באיתחזיק, א"כ לפי הצד בגמ' יבמות דגם בע"א באיסורין אינו נאמן באיתחזיק, א"כ למה בעי קרא בדבש"ע דצריך שתים הא גם בכל האיסורין הוא כן. ואם נימא דבאיתחזיק איסורא אע"ג דבעי שנים מ"מ לא צריך להעיד בב"ד דוקא, א"ש דכאן בדבש"ע נתחדש דבעי בב"ד דוקא. ולפי המבואר בשב שמעתתא (שמעתתא ו') ובבית הלוי (ח"ב סי' ל"ז) דבדבר שבערוה בעי בידו עתה ובאיסורין סגי מה שהי' פעם בידו א"ש. אלא דצ"ע עדיין לאביי דס"ל לקמן נ"ד ע"ב דנאמן באיסורין רק אם כעת עדיין בידו. ועי' בפנ"י שם דף נ"ד ע"ב דחילק דרק לאסור ס"ל לאביי דבעי שיהי' בידו כעת.
בביה"ל שם רוצה להוכיח מרש"י דס"ל דבדבר שערוה אינו נאמן גם היכא דליכא איתחזיק, דרש"י פי' דילפינן לע"א משחיטה, וא"כ מאי קאמר בגמ' אימור דאמרינן ע"א בדלא איתחזק הא מקור הדין הוא משחיטה ושם הדין הוא באיתחזיק ומ"מ נאמן דהתם בידו, א"כ העיקר חסר בגמ' דהו"ל למימר אימור דאמרינן היכא דבידו אבל לומר אימור דאמרינן היכא דלא איתחזק הא אינו כן דהא שפיר נאמן גם באיתחזק. וביאר בבית הלוי דס"ל לרש"י דהיכא דהי' בידו הו"ל לגבי זה כאילו לא איתחזק כיון דבידו שלא יהי' האיסור, וצ"ל לפי"ז דאיתחזק אינו תלוי בעצם הדבר אם איתחזיק אלא דלגבי מי שבידו הוי כלא איתחזיק איסורא ולגבי אדם אחר שאינו בידו הוי איתחזיק ואינו נאמן, ואם נימא דנאמן בדבש"ע היכא דלא איתחזיק, למה בעל שאמר גירשתי אינו נאמן למפרע כמבואר בב"ב דף קל"ד, הא הי' בידו והו"ל כלא איתחזיק דהא מה שהי' פעם בידו לעשות זה כאילו לא איתחזיק ואז כ"א נאמן, וע"כ דגם בלא איתחזיק אינו נאמן בדבש"ע, ויש לדחות דהתם כיון דלא אירע בה שום שינוי והוחזקה בעינינו לאשת איש עד עתה וכשרוצים להעיד נגד זה הו"ל מעיד נגד חזקה לכך לא מהני וצריך שיהי' כעת בידו ממש, אבל בשחיטה דכמו שהוא כעת אינה חי' לא הוחזקה בעינינו כלום, היינו דמה דאינה חי' הא זה שינוי במצבה ויכול להיות ע"י שחיטה או מיתה, ורק משום דהוחזק איסורא ע"ז אמרינן דזה לא מקרי איתחזיק מחמת בידו, ואיה"נ דאם לא איתחזיק בעינינו וגם לא הוחזק איסור שפיר נאמן.
שם. ע"א נאמן באיסורין. ופירש"י שהרי האמינה תורה כל אחד וכו' ועל השחיטה. ובתוס' כתבו דלא הי' לו להזכיר שחיטה דהתם נאמן אפילו איתחזיק משום דבידו, ובבית הלוי (ח"ב סי' ל"ז סק"ג) הוסיף לבאר דקשה לפי"ז מה דאמרינן אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא, דהא לרש"י הקושיא היא מחמת דכאן אינו בידו משא"כ באיסורין דהיינו בשחיטה, דלרש"י זה המקור דע"א נאמן כמש"כ רש"י בחולין דף י' ע"ב דמקרא דוזבחת ילפינן דנאמן כ"א על השחיטה, והתם הא הוי איתחזק ורק משום דבידו נאמן, א"כ בעיקר הו"ל לומר התם בידו ולא לומר אימור דאמרינן דנאמן היכא דלא איתחזק איסורא, וביאר דהיכא דבידו לסלק אז לגבי נאמנותו הוי לא איתחזק איסורא לפירש"י.
והסברא צ"ע דא"כ נמצא דלגבי דברים שאינו תלוי בנאמנות כגון בספק נשחטה כהוגן לגבי זה הוי איתחזק איסורא משא"כ לגבי נאמנות הוי לא אתחזק, וצ"ע דהא כל ענין אתחזק היינו דין בהחפצא ולא שיהי' לגבי דבר זה אתחזק ולא לגבי נאמנות.
והנה בבית הלוי שם הביא דהר"ן הקשה על רש"י, והוסיף וכ"ת משום דבידו לתקנו, אינו נוח לישנא דהגמ' דקאמר משום דלא אתחזק אא"כ תאמר דאתחזק איסורא ובידו לתקנו שוה ללא אתחזק ואין בידו לתקנו, ולדבריו זה כונת הר"ן, אמנם אפשר דכונתו דכיון דשניהם נאמנים שפיר לא דק להזכיר משום דבידו אבל אין ראי' שע"י שזה שבידו עושה זה ללא אתחזק.
ועי' במשנ"ת להלן בתוד"ה ע"א נאמן בסוה"ד על מה שהקשה בשמעתתא (ו' פ"ו) דאם אחד שהי' פעם בידו אומר שנתנסך יינך והבעלים מכחישים מ"מ זה אסור, ולמה הא כתב הרא"ש דהוא כבעלים ולמה נאמן יותר מהבעלים, וכתבנו שם לתרץ (בד"ה והי' נראה) דכונת הרא"ש דדינו כבעלים על דין הזה ולא הכונה דבעלים נאמן, אבל להבית הלוי יקשה עדיין כיון דכל דבידו הוא דהוי כאינו מעיד נגד אתחזק, א"כ הבעלים דאומרים דלא נתנסך היין ואינם אומרים נגד מה דהוחזק אין להם פחות נאמנות מהאומר נתנסך ולמה זה אסור. אבל לפי משנ"ת בדברינו דבידו הוא עיקר הנאמנות דהוי כבעלים על דינו ולכן הוא נאמן יותר ממי שמעיד דלא נתנסך.
אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה. בתורת גיטין הקשה למה זה נקרא מעיד נגד איתחזק איסורא ומעיד בדבר שבערוה הא כעת אינו מעיד על האשה שהיא כבר מגורשת אלא מעיד על הגט שהוא נכתב בכשרות, ואע"ג דממילא תהי' מותרת אם תתגרש בו מ"מ אינו מעיד נגד האיתחזק, וכמו במקוה אם א' יעיד שיש במקוה שיעור מ' סאה בודאי נאמן אע"פ שמעיד שבזה יוכלו הטמאים ליטהר וזה נגד חזקת טמא שבהם, מ"מ כיון שאינו מעיד כעת אלא על המקוה נאמן. וכן הקשה מהא דחזינן דנשים נאמנות לבדוק להעיד על הסימנין שהיא גדולה אע"פ שעי"ז יחולו קידושין בה אם תתקדש, וכן הביא מה שכתב הרי"ף בפ' החולץ בדף ל"ט ע"ב דאם העידו שזה אח של המת יכולים להתיר היבמה ע"י שיחלוץ לה זה אע"פ שלא נודע שזה אחיו אלא ע"י ע"א ואפילו ע"י אשה, ואע"פ שזה נוגע לדבשב"ע מ"מ נאמנין דכעת אינם מעידים עדיין על הדבר שבערוה.
והנה אפשר לומר דאם א' אומר על דבר שאינו נוגע לשום דין לא לדבר שבממון ולא לאיסורים לא שייך כלל בזה נאמנות, ואם חצי דבר אינו נאמן כ"ש אם לא נוגע כלל לאיזה דין, ואם לא שייך בזה ענין נאמנות א"כ צ"ע איך יתחדש להאמין לו אח"כ כשיהי' נוגע לאיזה דין, כיון דאז לא הי' דין נאמנות על דיבורו. כן יש לעיין דכמו שנאמן באומר לפני זה, גם באומר אחרי זה נאמין לו על עצם העובדא, דהא מכאן ולהבא אנו מאמינים לו שכן הוא ולמה לא נאמין לו גם על העבר. והנה באומר יש לי בנים נאמן הבעל רק משום דבידו, ולמה לא נאמין לכל אחד ונאמר דכעת מעיד רק שיש לו בנים וממילא תהי' מותרת כשימות אח"כ כיון דכבר נודע לנו שיש לו בנים.
והנה בהא דפסק הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין דאם העיד א' דזה חלב ואח"כ אכל א' את החלב לוקה כיון שהוחזק כבר שזה חלב עפ"י ע"א, ואם א' אכל קודם חלק מהחתיכה שהע"א העיד שזה חלב לא ילקה כיון דאין ע"א נאמן למלקות, ולמה לא נימא דכיון דנאמן שזה חלב בהכרח ילקה זה שאכל קודם [אם התראת ספק שמה התראה].
ואפשר לומר דהא דנאמן ע"א לגבי איסורין כגון בהעיד שהמקוה כשרה ויש בה כשיעור, אין הביאור דאין אנו דנין כלל כעת במה שיצא מזה לטהר את הטמא ולהוציאו מחזקת טומאה, דאם לא דנין כלל אין שייך כלל נאמנות, אלא דבאמת נאמן על מה שיצא נגד החזקה או שיצא איזה דבשב"ע, וכן באומר שזה חלב הכליות מאמינין לו גם כעת לגבי מה שיצא מזה מלקות, אלא דמה דאמרינן דמהני מטעם יוחזק היינו דאינו נקרא דמעיד על האיש שחייב מלקות אלא על החלב שזה כזה מין חלב שילקו אם יאכלו את זה אח"כ, וכן אנו מאמינין לו על הדבר שיצא מזה דבשב"ע אבל לא מקרי דדנין כבר על הדשב"ע עצמה כיון דאינו מוכרח שיהי' מזה דשב"ע, ולכן כשמעיד אחרי שאכל חלב אז אם רוצים להוציא מסקנא דחייב מלקות הרי דאנו דנים על האיש לחייבו מלקות וזה א"א ע"י ע"א, דהא החלק חלב שאכל אינו נוגע רק לענשו, וגם כיון דבהכרח הוא חייב מלקות נמצא דמעיד על מלקות על הגברא, משא"כ לפני שאכל אין אנו דנין על האיש שאכל אלא על הדבר כיון דאין הכרח שיתחייב מלקות אלא אם יאכל זה יהי' חייב מלקות, גם אין הכרח שכדי שיתחייב מלקות יאכל דוקא חתיכה הזאת ולכן אין מעיד במלקות אלא בחלב, ובמקוה ג"כ כשמעיד שזה מקוה כשירה הוא מעיד שהיא תטהר את הטמאים אבל לא מקרי שדנים על הטמאים ולכן נאמן דאינו מחדש דין על הגברא אלא על המקוה. והנה אם לא הי' בידו להיטהר רק ע"י הדבר הזה הי' נקרא דכבר כעת אנו דנין על גברא כיון דנתחדש ענין טהרה, דהא סתם נאמנות אין לו אלא מחמת שנוגע להטמא נמצא דמעיד עליו, אלא דכיון דיש הרבה מקומות טהרה בעולם, ובא רק לומר שגם מקוה זה מטהר, אז אינו מעיד על הגברא רק על המקוה ולכן זה כשר.
ונמצא לפי"ז דבגט דאין בידה להתגרש ולהיות ניתר אלא ע"י הגט של הבעל, אז כשמעיד דזה גט שעשוי כדין הוי כבר מעיד שנתחדש ענין בהדבשב"ע, וכן באומר יש לי בנים כיון דאין אפשרות להאשה להפטר מידי יבום, אז בזה שאומר שיש לו בנים מקרי דמעיד כבר בהדבר שבערוה כיון דאין אפשרות אחרת ולכן אדם אחר אינו נאמן דהוי דבשב"ע ורק הבעל נאמן דבידו.
וצריך לומר לפי"ז דהא דמהני כשנודע שהוא אחי המת עפ"י ע"א ועפ"י אשה, משום דזה רק ענין בירור דידוע שיש לו אח ורק לברר מי הוא האח אין זה נקרא מעיד בדבר שבערוה. ומה שמשמע מלשון הרי"ף יבמות ל"ט משום דאינו מעיד רק סתם שהוא אח לכן מהני אח"כ, היינו דאינו מעיד עדיין בדבר שבערוה גופי' אע"פ שבאמת נאמנותו כיון שזה נוגע לדין דבשב"ע. ולכן מי שהביא שני גיטין שנתערבו אם לא היו מעורבין הי' נאמן לומר שזה בשביל פלונית וזה בשביל פלונית אפי' שאנו כאן לא יודעים למי מיועד הגט הזה, כיון דאין זה אלא לברר ואינו בא לחדש שיש מתיר בדבש"ע, ובשליח שאבד דהספק הוא דאולי זה לא של השליח, ע"ז מהני טביעת עין מצורבא דרבנן כמו בכל אבידה.
ובשערי יושר (שער ו' פ"א) רצה לומר דהא דבמעיד שזה לשמה מקרי דמעיד נגד איתחזיק ומעיד בדבר שבערוה משום דגט צריך לעשות לשמה, ולא דמי למקוה, דמקוה אין דין לעשות אלא דכל שיש מקוה אפשר להטהר בה דאז אין הכשר המקוה עדיין אומר בהטמא, משא"כ בגט דכיון דצריך לעשות גט ולא יהי' כשר אם נעשה מעצמו לכן מקרי דמעיד כבר בדשב"ע. והגרעק"א כתב בשו"ע יו"ד סי' ט"ו בעגל שא' מעיד שכבר עברו עליו ח' ימים דאפשר לשוחטו ולאוכלו, דכמו שאחר שנשחט אם הי' בא להעיד שהי' בן ח' לא הי' נאמן כיון שהי' לו חזקת שאינו זבוח והעד בא להעיד נגד מה דאיתחזק איסורא ה"נ אם מעיד לפני השחיטה, וכמו דחזינן הכא בגט דכשמעיד שזה לשמה אפילו לפני הגירושין הוי כמו שהעיד לאחר הגירושין דמעיד נגד חזקת אשת איש ומעיד בדבר שבערוה, אלא שרוצה להאמינו מחמת דרובם אינם נפלים, ובשערי יושר שם משיג ע"ז כיון דכאן אין מה שצריך לעשות להכשירו אז לא מקרי דמעיד נגד איתחזק ויהי' נאמן בזה. ולפימש"נ באופן דמיירי הגרעק"א אפשר דמקרי מעיד נגד איתחזיק כיון דאין בידו להכשירו בלי שיעברו הח' ימים והמעיד בזה מקרי דמעיד להכשיר העגל שהוא בחזקת אינו זבוח אע"ג דמעיד לפני זה וכמו בגט.
ובשערי יושר נקט דבמקוה כיון דאי"צ לעשות מקוה לטהר אז גם כשמעיד אחרי שטבל הטמא יהי' נאמן דאין זה כלל עדות נגד איתחזק רק על המקוה. ולדברינו יש להסתפק אולי לא יועיל וכמו במעיד שזה חלב לאחר שאחד אכל את החלב דלגבי מלקות אינו נאמן, וצ"ע בזה. ועכ"פ בדבר שכל הנאמנות הוי גילוי מילתא בעלמא אינו מהני אלא לפני שנעשה הדבר בהגברא, וכן במעידין על אשה שיש לה סימנין אע"ג דזה נוגע שאם תתקדש יתפסו הקידושין, מ"מ כיון דאין עדיין דבר מכריח שתהי' אשת איש דאולי לא תתקדש ובידה לא להתקדש, הוי שוב כאינו מעיד על הדבשב"ע אלא כגילוי מילתא ולכן גם נשים נאמנות, אבל אם כבר נתקדשה ובאין להעיד אז אינו גילוי מילתא אלא עדות על הקידושין, דלדבריו בהכרח היא מקודשת ואז נקרא שמעיד עלי' ואינו נאמן.
ובש"ש (שמעתא ו' פ"ו) הקשה על הא דנאמנת אשה לומר שיש לה מכה שמוציאה דם ובזה רוצה לטהר עצמה שלא נטמאת, ולמה נאמנת הא מעידה נגד חזקת הגוף והי' לנו לומר שאין לה מכה וטמאה. ולדברינו הא לא שייך שנאמנת או לא נאמנת אם אין נפק"מ לאיזה דין, נמצא דכיון דמה שנוגע לנו להאמין הוא לגבי שלא תהי' טמאה ובזה אינה סותרת לחזקה ושפיר נאמנת, ורק חזקת איסורא דלגבי זה שאנו רוצים להאמין לה יש נגד זה חזקת איסור אז אינה נאמנת. ובאמת כ"כ גם בשערי יושר (שער ו' פ"א), אלא דלדברינו זה יותר פשוט כיון דכל הנאמנות הוא רק לגבי איסור לכן לא איכפת לן חזקות אחרות כלל.
ובקידושין דף ס"ג ע"ב באב שאמר קדשתי את בתי פליגי אם נאמן גם לסקול ורב חסדא ס"ל דאינו נאמן. והק' בפנ"י דלמה לא נימא יוחזק ואח"כ כבר יתחייבו סקילה וכן שאר עונשים וכמו בהעיד אחד שהוא חלב דהאוכלו אח"כ לוקה כמש"כ הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין. והגרעק"א (בשו"ת סוף סימן ק"ז) בהביאו קושית הפנ"י כתב דיש לחלק בין מלקות למיתה, והיינו דאפשר דיוחזק מהני רק למלקות אבל לא למיתה. ולדברינו יש בזה מקום דהנה אם הדין יוחזק הוא כמו כל חזקה כיון דהחזקנו מהני למה שיוצא אפי' עונש אע"ג דאין נאמנות לגבי עונשין קשה לחלק בין מלקות למיתה דהא לכל דיני התורה מהני חזקה, אבל אם החידוש הוא דנאמן מה שנוגע למלקות אלא דזה רק אם אינו מעיד על הגברא לחייבו מלקות וזה מה שנתחדש בדין יוחזק, אז יש לחלק דחידוש זה הוא בדין ע"א נאמן דנאמנותו גם אם יהי' נוגע לעונשין, וכיון דמה דמצינו דנאמן ע"א הוא או מקרא דוספרה לה דנדה או כמש"כ רש"י דמעשים בכל יום, אבל לא מצינו נאמנות ע"א בשום מקום למה שנוגע למיתה ולכן אין ע"א נאמן לגבי מיתה אפילו אם אין מעיד על הגברא לחייב דהא אינו מוכרח שתזנה ותתחייב סקילה, מ"מ גם בזה לא מצינו דעדות ע"א תועיל לזה.
אמנם יש עדיין מקום לומר דלענין איסורין דילפינן מנדה הרי לא מצינו נאמנות לגבי דבר הנוגע למיתת ב"ד, אבל באב שנאמן על בתו שקידשה דמיירי בדבר ששייך מיתה נפרש הגזה"כ דיועיל מדין יוחזק לחייב מיתה אפשר לומר דצריך עדיין לדין נאמנות ע"א, וכיון דדין ע"א אינו לגבי עונש מיתה וכמו שיבואר [ולפי"ז למ"ד סוקלין ע"כ צ"ל דס"ל דא"צ כלל לדין נאמנות עד אחד, וצע"ק].
ומסתבר במה שנתחדש נאמנות האב על בתו דצריך עדיין מ"מ לנאמנות האב בתורת ע"א נאמן באיסורין אלא דהאב נאמן אע"ג דזה דבר שבערוה, וכמו שהבאנו במקו"א את הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף דהא דאדון נאמן ששיחרר עבדו לקמן דף מ' דבידו לשחררו, היינו דלכן נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין, וה"נ כאן חידוש התורה הוא דנאמן גם בדבר שבערוה כמו ע"א בכל איסורין, ואע"ג דמעיד נגד חזקת פנויה מ"מ הא לגבי זה מהני מה שהי' בידו לקדשה ככל ע"א נאמן באיסורין כגון לומר ששחט כיון שהי' פעם בידו לשוחטו. ומבואר בתוס' כתובות (דף כ"ב ד"ה מנין לאב) דאע"ג דאינו בידו ממש לקדשה מ"מ מקצת בידו זה מקרי.
ובתורת גיטין כתב דמה שפסק הרמב"ם (בפט"ז מסנהדרין) דאם ע"א העיד שזה חלב יתחייב האוכלו אח"כ מלקות משום דהוחזק, משמע מתוס' חולין דף צ"ו א' ד"ה פלניא דפליגי עלי' בזה, והיינו דאמרינן שם בגמ' דבסימנין לא קטלינן ואם יעידו פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא יהרגוהו ע"פ עדותם, והק' בתוס' למה למ"ד סימנין דאורייתא משיאין אשה שמת בעלה עפ"י שמכירין סימניו וכשתנשא לאחר ותזנה יהרגו את הבועל אפילו אם יתברר שבשעה שזנתה כבר ודאי מת הבעל דאז כל מה שיהרגוהו הוא מפני קידושי השני ואע"פ שאין ברור לן שקידושי השני היו קידושין רק ע"י שסמכו על הסימנין הרי דהורגין עפ"י סימנין, ותירצו התוס' דבאמת בכה"ג לא יהרגוהו, ואם יסברו התוס' כהרמב"ם מי דמי דבמעידין ממש שפלוני עם סימן כזה הרג לא יהרגוהו משום דסימנין לא סגי לענין מיתה, אבל באופן שהתירוה להנשא עפ"י סימנין הא הוחזק שהוא מת והקידושין של השני הוו קידושין וממילא אם תזנה אח"כ חייבת מיתה.
וקשה לומר דהתוס' יחלקו על הרמב"ם שכבר הביאו שמקור דבריו מהירושלמי בסוטה פ"ו. אמנם כ"ז אם נפרש דענין יוחזק הוא מדין חזקה [ואע"פ שלא צריך ל' יום כחידוש הש"ש שמעתתא ו' פ"י, מ"מ ע"י שנתקבלו דבריו הו"ל חזקה] ואח"כ עונשין, אבל להאמור אפילו אם נסבור כסברת הפנ"י דאין לחלק בין עונש מיתה לעונש מלקות, היינו משום דע"א יש לו נאמנות על הדבר גם לגבי עונש אם אך אינו מעיד על העונש, אבל בסימנים דאינם מדין נאמנות אלא הוכחה, א"כ אם אינם הוכחה לגבי מיתה מאי נפק"מ אם הסימנים מחייבים מיתה או שע"י הסימנים יוצא שנתקדשה ותתחייב מיתה, ובזה אפשר דגם הרמב"ם יודה דלא יהרגוה וכמו שכתבו התוס'.
ובקובץ הערות (סימן ע"ז אות ח') כתב דאדרבה מהתוס' מוכרח דס"ל יסוד הדין דיוחזק, דהא כתבו שם דשטר הנמצא מחזירין בסימנין אע"ג דזה לא סגי להוציא ממון כיון דכעת אין מוציאין ממוחזק במה שמחזירין לו השטר וממילא יוכל המלוה להוציא הממון, ואיך זה מהני ע"כ מדין יוחזק, ולדברינו לא שייך בהוכחה כלל ענין יוחזק ואינו כלל מדין יוחזק אלא דהא זה ודאי דאם האובד עצמו מצא השטר יוכל לגבות, ואפילו אם נדע שמצאם ואומר דמכירו, וא"כ כיון דעפ"י סימנים יש לנו להחזירו אז יוכל להוציא כמו במצא בעצמו, בודאי במצא בעצמו השטר מה דיוכל להוציא בזה אינו מדין יוחזק, וכאן כשנתן סימנין והחזירו לו הו"ל כשטר שמצא בעצמו דיוכל שפיר להוציא.
סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי. וכתבו התוס' דהוי מיעוטא דמיעוטא. מבואר בריטב"א דיש מיעוט סופרים שאינם יודעים. ולפי"ז הא דהוי מיעוטא דמיעוטא היינו רוב סתם אנשים יודעים ומהסופרים יש שוב רוב שיודעים, וצ"ע דמה נוגע לנו שאר האנשים שאינם כותבין גיטין, הא לנו יש להסתפק רק על הסופרים וא"כ הא יש מיעוט שלא יודעים ואיך זה מיעוטא דמיעוטא, וע"כ צ"ל כמו שהעירוני דרוב יודעים וממילא יש להניח דהבעל הזה ידע ולא ישלח גט שלא נכתב לשמה, ואפילו אם הוא לא יודע הרי סופרים יודעים, אלא דצ"ע מדמסקינן דרבנן הוא דאצרוך, ופירש"י שמא נמלך ולקחו הבעל הזה, ולרבנן דלא חיישי למיעוטא יקשה עדיין דהא אמרינן רוב בקיאין הן, ואין לחוש דהבעל הוא מהרוב ולא יקח גט כזה לגרש.
ורבנן הוא דאצרוך. יש לעיין דנמצא דהי' כאן תקנה מיוחדת לחשוש למיעוטא דמיעוטא ובעצם אין שום נ"מ מהתקנה הזאת [ר"ל דאין בשום פעם שבאמת חוששין שהוא שלא לשמה, כי תמיד סמכינן אשליח].
רש"י ד"ה ומשני. על הפרשת תרומה. ביבמות דף פ"ח אמרינן אי דידי' בידו לתקנו אי דחברי' אי קסבר התורם משלו על של חבירו אי"צ דעת בעלים בידו לתקנו. מבואר דבדידי' בודאי בידו לתקנו. ולכאורה הא אם יתקן יהי' חלק מזה תרומה וכעת הא אומר דהכל מותר לאכול, ובשלמא אי אין מחזיקין מאיסור לאיסור נמצא דבידו לעשות הכל שלא יהי' טבל ואע"פ דחלק יהי' אסור איסור חדש מ"מ על האיסור טבל נאמן דבידו להפריש, ומה דלא חיישינן שמא יש כאן תרומה, הא לגבי תרומה לא איתחזק איסורא, אבל אי מחזיקין מאיסור לאיסור כמו דס"ל לרש"י בביצה דף כ"ה, וכן ס"ל להרבה פוסקים, עי' ש"ך יור"ד סי' נ', א"כ הוי כאיתחזק כאן איסור תרומה ואיך נאמן הא אין בידו לעשות שלא יהי' כאן תרומה [ואם לקוח פוטר תבואה שאינו לקוח, אפשר דבידו לקנות ולעשר על של זה ונמצא דהכל יהי' היתר]. ואפשר לומר דאף אי מחזיקין מאיסור לאיסור זהו רק אם ממילא מוכרח להיות האיסור, כגון דמאיסור אבר מן החי אם לא נשחט יהי' בהכרח נבילה, אבל הכא אם לא יפריש לא יהי' תרומה אלא אם יפריש, והואיל ואם יהי' לו עוד תבואה יוכל להפריש באופן שהפירות האלו לא יהיו תרומה לכן לא מקרי כלל דאיתחזק כאן איסור תרומה אפי' אם כעת אין לו עוד פירות להפריש על אלה, דמ"מ הם מצד עצמם לא מוכרח שיהי' בהם חלק שאסור מחמת תרומה, ובמקו"א נתבאר דלא כל הפוסקים מסכימים בזה וצע"ק.
רש"י ד"ה ורבנן הוא דאצריכו. כגון שנכתב וכו'. צ"ב למאי מייתי רש"י האי כגון, לימא דרבנן הצריכו למיחש למיעוטא, ומה מוסיף זה שיש אופן שאפשר לטעות בו, והא על זה אמרנו שהוא מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לי'.
תוד"ה לפי שאין בקיאין לשמה (הא'). אין חוששין לדרשה דלשמה. יש לעיין קצת הא תמיד עד נאמן משום דאסור להעיד שקר, וכיון דהשליח הוא בן חו"ל ויתכן דהוא גם מאלו שאין חוששין לדרשה לשמה א"כ מאי איכפת לו לשקר [עי' ריטב"א סוכה דף י' ע"ב ושו"ע יור"ד סי' קי"ט סעיף ז' בהג"ה], ובשלמא אם הי' צריך להעיד בב"ד, אפשר דכה"ג אסור לשקר כיון דב"ד שואלים הרי דזה נוגע להם איך הי' ואסור לשקר בב"ד, אבל הא למ"ד משום לשמה אי"צ להעיד בפני ב"ד כמבואר לקמן דף ה' ע"ב אלא דאנו סומכים דודאי לא יכשיל באיסור, וכיון דיתכן דחושב שאין איסור בזה למה נקבל עדותו.
תוד"ה לפי (הב'). ואומר ר"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין הן וסתם ספרי גמירי וליכא אלא לעז בעלמא דמסתמא שלא כדין יערער. יש לעיין למה לא יהא נאמן דלא נכתב לשמה דהי' מהמיעוט דאינן בקיאין, והא משמע דאם לא הי' רוב בקיאין אלא מחצה הי' נאמן, וא"כ גם כשיש רק מיעוט למה אינו נאמן. ושוחט שיאמר על מה ששחט שלא נשחטו הסימנין כדין נאמן ואע"פ שאנו רואין בהמה שחוטה לפנינו מ"מ נאמן, ואע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואף אם יאמר דשהה מחמת דלא ידע הלכות שחיטה לכאורה נאמן אע"פ שזה נגד הרוב דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין ויודעין כל זה, וה"נ כאן למה לא נאמן שלא ידע שצריך לשמה, ואם נאמן רק כשזה בידו ושם בידו לנבלה, הא גם כאן בידו לא לכתוב לשמה, ואע"ג דכבר יצא מתחת ידו, הא לרבא לקמן דף נ"ד מבואר דאף ביצא מתחת ידו נאמן, ואע"ג דבאשכחי' ולא אמר לי' שנטמא אינו נאמן אח"כ לומר שנטמא וכאן הא נתן להשליח הגט, מ"מ זה רק כשאין לו אמתלא, אבל כאן שטוען דלא ידע שצריך לשמה, למה לא נאמין לו. ולכאורה בשוחט שאין ידוע למומחה וכשנתן לו הבהמה השחוטה לא אמר לו כלום ואח"כ יטעון ששהה בשחיטה ולא ידע דשהייה פוסל מסתבר דיהא נאמן, וצע"ק.
בא"ד. והכא שמביאו הבעל בעצמו ליכא למיחש אפילו ללעז דתו לא מערער. הנה הר"ן ביאר על מש"כ רש"י במתני' דרק בשליח להולכה צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח משום דשליח להולכה דעדיין לא מגורשת במסירתו לשליח אפשר דעדיין לא החליט לגרשה ובדעתו שאם ירצה יחזור ואח"כ כשמתיישב בדעתו לא לגרש ויבוא ויראה שהשליח כבר מסר הגט יוציא לעז אבל כשנותן לשליח לקבלה דאז מגורשת מיד ובודאי מחליט לגרשה ואז בודאי לא יחזור וממילא לא יוציא לעז. וסברתו לא תועיל אם הבעל הביא גיטו כאן ורוצה למוסרו לשליח לגרש דאז יצטרך לומר בפנ"כ ובפנ"ח, דהא כיון דעדיין לא מגרש אולי יתחרט ויוציא אח"כ לעז, ומלשון התוס' משמע קצת דבבעל שהביא גיטו יש סברא אחרת דכיון דטורח להביא גט משם לא יוציא לעז, ולפי"ז אפי' אינו מוסרו תיכף לאשה אלא מוסר לשליח למסור לה ג"כ לא יצטרך לומר בפנ"כ ובפנ"ח, ועי' בחזו"א (סי' ק"ג ס"ק ה' ו' ז' וס"ק י"ג).
תוד"ה דאתיוה בי תרי. וקשה דאטו בכיפא תלו להו וכו' ועוד דלמה לי דאתיוה בי תרי כך שוים שנים מן השוק שמכירין חתימת העדים וכו'. והנה על הקושיא השניה כבר תירץ רש"י בדף ט"ז דלא פלוג רבנן בין בא בחבורת אנשים לבא יחידי, אמנם הקושיא הראשונה עדיין קשה.
אמנם עיקר פלוגתתם היא, דרש"י סבירא לי' דעיקר התקנה הי' שיהי' אפשרות לקיימו, ואפילו אם אין העדים מצויים כל כך מ"מ אם יש אפשרות לקיימו זה כבר מהני, ואין צריך אלא שיהי' ב' עדים, ותוס' סבירא להו דהתקנה היתה שצריך לדאוג שיוכלו לקיימו בקל כשיצטרכו.
ולכן לפי דעת רש"י לא קשיא מה שהקשו תוס' אטו בכיפא תלו להו וכו', דהעיקר שיש ב' עדים הגם שיכולים ללכת, וזה כבר נקרא מצויין לקיימו.
תוד"ה מידי דהוה. והא דבעי תרי הני מילי לאסור דחד לאו כל כמיניה. וכך כתב הרא"ש בפרק הניזקין דנאמנות עד אחד הוא להתיר ולא לאסור [ועיין חזון איש יורה דעה סי' נ"ג סק"ט].
והנה צריך ביאור למה נאמן להתיר ולא לאסור והא איפכא מסתברא (ועיין בשו"ע יור"ד סי' קכ"ז סעיף ג' וש"ך ס"ק כ"ג).
ונראה הביאור בזה דהנה בתורה הקדושה לא נאמרו היתרים רק איסורים, כלומר דלא כתבה התורה דמותר לאכול לחם מעושר וללבוש בגד שאינו כלאים וכו' אלא נאמר שאסור לאכול טבל ואסור ללבוש כלאים, אבל מה שמותר זה ידעינן ממילא דכל שלא כתוב איסור הרי הוא מותר, וא"כ מי שאומר על דבר שהוא מותר כגון שאינו חלב הרי הוא אומר דדבר זה לא נתחדש עליו איסור בתורה, נמצא שאינו בא לחדש דבר, אבל כשאומר על דבר שהוא אסור, הרי בא לחדש איסור ולומר שבתורה נאסר דבר זה ואין עד אחד נאמן לחדש דבר [והוא כעין הא דאמרינן דאינו נאמן להעיד נגד חזקה ולשנות מצב, ואף דכאן עסקינן בלא איתחזק איסורא כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, מכל מקום כשאומר שאסור הוי כבא לחדש דבר ולא נאמן].
תוד"ה עד אחד (הא'). דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול א' עומד על גביו. ויש לעיין בקטן וגדול עומד על גביו למה לא יצטרכו שנים, דהא הא' שאומר דנשחט כדין איך נאמן כיון דאיתחזק ולאו בידו דהא לא נמסר לו לשחוט, ובקטן הא לא שייך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ומה שאפשר לזה שעומד על גביו לקחת מהקטן לשחוט לא מקרי בידו, וא"כ איך נאמן יחידי והקטן הא אינו נאמן.
בא"ד. ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר. משמע דמהא דנאמן כשבית השחיטה ניכר לא הי' ראי' דמהני מה שהי' פעם בידו, משום דהא דנאמן הוא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וצ"ע נהי דמומחין הן ואם הוא רוצה יכול לשחוט כדין מ"מ מאי ראי' דהשתדל לשחוט כדין, דהא בהפרשת תרומה צריך לטעם דבידו להפריש אע"ג דכל א' יודע להפריש ואין צריך לזה שום מומחיות, מ"מ לולא מה דמהני בידו לא הי' נאמן, א"כ גם בשוחט אם לא מהני מה שהי' פעם בידו איך נאמן מחמת דרוב יודעים טוב לשחוט, דהא מי יימר דהשתדל ושחט כדין, אמנם דא"כ מצא שחוטים לא יתכשר, דאע"ג דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן מ"מ מי יימר דרצה לשחוט כדין, ובחולין דף י"ב הא מבואר דמותר מחמת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וע"כ צ"ל דבודאי תלינן דאם כבר שוחט ודאי שוחט כדין, משא"כ בהפרשת תרומה דלא ראינו כלל ראי' שתרם לכן צריך לבידו כדי להאמינו שתרם.
בא"ד. עי' בפנ"י לקמן דף נ"ד ע"ב דתמה לאביי דס"ל דע"א אינו נאמן באיסורין היכא דכעת אין בידו אע"ג דהי' פעם בידו ולמה כאן נקטינן בפשיטות דנאמן על השחיטה אע"ג דכעת זה כבר לא בידו לשחוט [וכן הק' במרדכי ריש חולין סימן תקע"ט] ותירץ לחלק דרק לאסור הוא דס"ל לאביי דלא מהני היכא דאין בידו כעת דאולי רוצה לצערו אבל להתיר נאמן לכו"ע היכא שהי' בידו.
ואפשר דכאן בשחיטה כשנחתך הראש הא לא נגרע רשותו על הדבר שזה תחת רשותו אלא דא"א במציאות לשחוט, ע"ז מהני מה שהי' בידו לשחוט או להשכיר, אבל היכא שכבר הוציא הדבר מרשותו לא מהני מה שהי' פעם ברשותו ודינו כלא הי' ברשותו, וה"נ בטומאה אם כעת אין שרץ ודבר שיוכל לטמא מ"מ נאמן לומר שטימא כשהי' בידו לטמא אפי' לאביי, אלא דעדיין יהי' חידוש, דלאביי אם ישכור שוחט והלך ואח"ז מצא הבהמה חתוכה, לא יועיל מה שהשוחט יעיד שנשחטה כדין כיון דכבר אינה ברשותו של השוחט.
בא"ד. בש"ש (ש"ג פ"ט) הביא דברי המהרי"ט, דהעלה דחזקה העשוי' להשתנות לאו חזקה היא, ופירש בזה דברי התוס' יבמות ס"ח דספק בן ט' לא מעמידין אחזקה דמעיקרא כיון דעשוי להשתנות, ובפרק י"א הביא ראייתו מהא דנדה נאמנת לספור ז' נקיים אע"ג דאיתחזיק איסורא, ובשמעתתא תמה עליו דהא התוס' הקשו למה נאמנת ותירצו דאין כאן כלל איתחזיק שתראה דם, ובקהלות יעקב ביאר כונת המהרי"ט דנהי דאינה בחזקת שתראה, התינח בנדה דאחרי שבעה טהורה אלא א"כ ראתה, ואז תיטמא מחדש וע"ז אמרינן דאין חזקה שתיטמא עוד, אבל בזבה דכ"ז שלא עברו ז' נקיים טמאה, נהי דאין חזקה שתראה דם, מ"מ הא איתחזיק טומאה, וכמו באיתחזיק א"א, אע"ג דלא איתחזיק דלא יכול לגרש, מ"מ כיון דאיתחזיק איסורא, אין ע"א נאמן בזה, א"כ גם כאן הא איתחזיק טומאה, וכ"ז שלא עברה ז' נקיים נשארת הטומאה הקודמת ולמה נאמנת.
והנה צריך קודם לברר למה נאמנת לומר שעברה ז' ימים בנדה, נהי דאינה בחזקת שתראה אבל מי יימר שראתה לפני ז' יום דאולי התחילה לראות לפני פחות מז' ימים דאז עדיין היא טמאה, והיכא דידעינן רק ע"י דיבורא מסתבר דנאמנת כיון דכל מה דמחזיקין אותה טמאה הוא רק מחמת דיבורה שראתה אז, אבל באופן שידוע שאתמול ראתה, ולא צריכים להגדתה, דלפי"ז הא צריכה לחכות עוד ו' ימים ולמה נאמנת לומר שראתה לפני ז' ימים, אלא משום דזה לא מברר לומר שלפני זה לא ראתה, וא"כ נשאר כמו בלא יודעים מתי ראתה ולכן נאמנת, נמצא דכל מה שיש להסתפק הוא אם המשיכה לראות דאז בזבה לא נטהרת עד שיעברו ז' נקיים, וע"ז לא שייך לומר דיש לה חזקת טומאה כיון דברור דאם לא יתחדש זיבה תטהר, ולא דמי לחזקה העשוי' להשתנות שצריך להתחדש איזה דבר או בקטן שזה עצמו הספק אם עבר הזמן, אבל כאן דעל הזמן הא נאמנת שעבר וע"ז אין שום חזקה וכל הספק מה הי' בתוך הזמן אם ראי' או נקיים, ובלי שיתחדש זיבת דם היא טהורה, וע"ז אין חזקה שלא יהי' נקיים ויתחדש זיבת דם, ולא שייך חזקת טומאה כיון שאין חזקה שיתחדש זיבה ובהכרח כיון שעבר זמן טהורה, ולא דמי לחזקת א"א דבלי שיתחדש כלום היא א"א, דכאן אם לא יתחדש כלום בתוך הזמן שעבר היא טהורה. וצ"ע בר"ש ספ"ד דנגעים.(מהדו"ק)
בא"ד. בסוף דבריהם מבואר דנדה לא איתחזק איסורא דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול. וביאר במהרש"א דהיינו מחמת מה דראתה וזה הא אינו בידה שתפסיק לראות, ע"ז אמרינן דלא איתחזיק שתראה, ועל מה שהיתה טמאה ואינה נטהרת מעצמה בלי טבילה ע"ז נאמנת דהא בידה לטבול, וממילא שני הדינים אנו למדים מנדה דמהני בלי איתחזיק אע"פ שאינו בידה, וגם שבידה מהני אפילו איתחזיק, וצ"ל דבקרא דוספרה לה גילתה תורה דנאמנת לא רק על הספירה אלא על כל הטהרה דהיינו גם על הטבילה דהא כתיב ואחר תטהר.
ומבואר בתוס' דגם אם הראש חתוך דלא שייך לומר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ג"כ נאמן לומר שזה נשחט כיון שהי' פעם בידו והיינו דאינו משום מיגו. וכבר ביארו בש"ש (שמעתתא ו') ובבית הלוי (ח"ב סי' ל"ז) דדין זה הוא רק באיסורין דמהני אפי' אין כעת בידו, אבל בדשב"ע אינו נאמן אלא אם כעת בידו לגרשה.
וכן מבואר ביבמות דף פ"ח דאמרינן התם בטבל דחברי' אם אפשר לתרום משלו על של חבירו יהי' נאמן דבידו לתרום, ובודאי דאין זה מגדר מיגו דלמה ילך ויפסיד תבואתו בשביל חבירו, וכמש"כ הרא"ש (בפ' הניזקין סי' י"א) דאטו בשופטני עסקינן, וע"כ דכאן לא בעי בידו מדין מיגו ולכן מהני גם מה שהי' בידו קודם.
והעירוני דבאמת מנ"ל זה כיון דילפינן מנדה נימא דיהי' נאמן רק כשזה בידו כעת. אמנם באמת גם נדה אין בידה ממש דהא נאמנת לטהרות ולבעלה תיכף אע"ג דצריך שהות זמן עד שתטבול, ובודאי לא אמרה תורה שתהא נאמנת רק כשעומדת בבית הטבילה, ואפילו בבית הטבילה הא צריך קצת זמן לטבול, ואם זה הי' מדין מיגו הא אין לה מיגו תיכף ממש להיות טהורה, וע"כ דהגזה"כ דנאמנת היכא דהענין בידה, ולכן מהני אפילו אם אומרת בזמן שכבר אין בידה ג"כ נאמנת כיון דהי' בידה.
ובש"ש (ש"ו פ"ו) נתקשה לפי מש"כ הרא"ש (בהניזקין סי' י"א) דהיכא דבידו נאמן דהוי כבעלים, הרי דבעלים נאמנים תמיד, א"כ מה הקשו כאן תוס' דאיך נדה נאמנת דאיתחזיק איסורא, דמ"מ הא היא בעלים ובעלים הא נאמן, ורצה לחלק דרק בעלים על ממון האמינה תורה ולא על עצמן. ושוב הקשה מהא דיבמות דף פ"ח דאמרינן דבטבל דידי' נאמן דבידו לתקנו, ולמה צריך לזה תיפו"ל דהוי בעלים דהא אדרבה מה שבידו מהני מדין בעלים א"כ לבעלים למה צריך הטעם משום דבידו לתקן. עוד הקשה מהא דמבואר ביו"ד סימן קכ"ז באומר זה שהי' בידו, נתנסך יינך והבעלים מכחישים נאמן שנתנסך, ולמה הא כיון דכל נאמנותו משום דהוי כבעלים, ולמה עדיף מהבעלים עצמם.
והי' נראה לומר דמה דקאמר הרא"ש דהוי כבעלים אין הביאור דבעלים נאמנים מצד עצמם אלא דלגבי מה שבידו נאמנותו מדין בעלים על דיניו, והיינו דזה רק ביאור והגדרה על הדין נאמנות, ואע"ג דלפי"ז מה הוצרך לומר זה כיון דהוא נאמן מה צריך להסביר דהוי כבעלים, היינו משום דהי' אפשר לפרש דבידו עושה דהוי כלא איתחזיק דאז נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין [וכן ביאר בבית הלוי ח"ב סימן ל"ז], ולזה כתב הרא"ש דאינו כן אלא דדינו מחמת דמסרה תורה ענין הנאמנות אל זה שבידו דהו"ל כבעלים על הדבר, ונפק"מ דאם א' יכחישנו לא נימא כיון דהעד שמכחישו לא מעיד נגד החזקה ונמצא דנאמן כמוהו, דהא כל נאמנותו מדין ע"א וגם השני שמעיד כמו החזקה נאמן, לכן כתב הרא"ש דזה שבידו הוא נאמנות מיוחדת מדין בעלות על דיניו, וזה באמת ילפינן מהא דנדה נאמנת שטבלה כיון דאין לומר מדין מיגו, וכן לגבי מה שמבואר בשו"ע (יור"ד סי' קכ"ז סעיף א') דאם זה שהי' בידו אומר שנאסר דאז נאמן אע"פ שהבעלים מכחישים אותו, דרק זה שבידו הוא הנאמן בזה והוא כבעלים העיקרי ונאמן על מה שאומר.
ובחזו"א (סי' נ"ט סק"א) כתב שהתורה מסרה נאמנות להבעלים ובעלים לענין זה הוא מי שהדבר מסור בידו, וכתב דזה רק לאסור אבל להתיר נאמנותו לזה שבידו מדין מיגו, ונתקשה שם (סק"ט) על מש"כ הרא"ש בפ' הניזקין על הא דנאמן על של חבירו שזה מתוקן משום דיכול לתרום משלו על של חבירו דאטו בשופטני עסקינן וכו' אלא כיון דבידו הוא כבעלים, ותמה דהא אדרבה בעלים נמי אינו נאמן להתיר אלא משום דבידו. אבל להאמור מש"כ דהוי כבעלים היינו הגדרה במה שמסרה לו תורה נאמנות [ומש"כ שם בחזו"א דלהתיר אינו נאמן אלא מטעם מיגו דבידו, צ"ע דהא כתבו מפורש דנאמן גם כשנחתך הראש ואינו ניכר אם נשחט].
וכ"ז לענין איסורין אבל בדשב"ע מבואר בכולי דוכתי דזה מדין מיגו, וגם שם צ"ע דהא אין בידו לגרשה תיכף דהא צריך זמן לכתוב גט ורובא דאינשי אין בקיאין לכתוב גט וצריכים לסופר ולפעמים ישהה הרבה זמן ואין בידו שתיכף תתגרש ותהי' מותרת לעלמא ואיך ע"י דיבורו ניתרת תיכף, ואם נאמר דבאמת אינה ניתרת תיכף, קשה כיון דאין בידו כעת ממש שתהי' מותרת, נמצא דלאחר שיעבור זמן כזה שהי' אפשר שתתגרש גם כן לא היתה צריכה להיות מותרת, כמו באומר גרשתיה למפרע דלמ"ד בב"ב דף קל"ד ע"ב דלא פלגינן דיבורא אין נאמן כלל וה"נ אין נאמן.
ואין לומר דבאמת הפשט דבידו הוא ככל מיגו דבמקום לטעון טענה הזאת הי' יכול לטעון טענה אחרת, וה"נ כאן במקום לומר גרשתיה הי' בידו להכין גט וברגע הזאת יגרשנה, דא"כ יהא נאמן רק אם האשה כעת לפנינו שיוכל לגרשה, וגם לא שייך מיגו כזה דאולי עד עכשיו לא רצה לגרשה וכעת רוצה לגרשה ולא שייך שיכין גט בשביל לגרשה כעת ואין כזה מיגו.
ובחזו"א (אהע"ז סי' ק' סקט"ז) מבואר דאם יש אפשרות לגרשה באותו יום מהני, אבל אם יגיע בכמה ימים מסתפק. ובדבריו מבואר דעל היום דבין כך יכול לחפות דהא אין כותבין שעות לכן לגבי זה נאמן אבל אם יגיע בעוד כמה ימים לא, ובס"ק י"ד כתב ג"כ מה"ט דבאומר גרשתיה היום נאמן אבל לא באומר אתמול, וכ"ז צ"ע דא"כ לפני שתקנו זמן הי' יכול לומר גירשתי לפני הרבה זמן וכן כעת בידו לכתוב שבוע, ולמה לא יוכשר באומר גרשתיה לפני כמה שנים מהאי טעמא דהא בידו לחפות על כל השבוע [ועי' בתשו' רעק"א ס' קכ"ד בריש התשובה].
והנה יש להסתפק בהאי דינא דנאמן הואיל ובידו לגרשה אם הנאמנות הוא מדין מיגו ממש ככל מיגו, או דהביאור דעל מה שתלוי בו דהיינו דכיון דהאישות הוא תלוי בו וברצונו ממילא אין דינו כמעיד בדשב"ע, ועדיף מבידו לשחוט דבזה כל א' שישחוט יועיל משא"כ הגירושין תלוי בו ממש, ודבר שמסור רק בו נתנה לו תורה כח נאמנות, ולפי"ז סגי אם משום דינו הי' בידו לגרשה דאם הי' לו גט מוכן הרי יכול לגרשה, ואע"פ שבמציאות זה יקח קצת זמן, מכל מקום הא מיהת דלגבי הבעל שכל הענין מסור אליו אין נקרא דמעיד בדשב"ע ונשאר דינו ככל מעיד באיסורין דנאמן, וזה רק במעיד גרשתיה סתם, אבל באומר גרשתיה למפרע דאז גם מצד דינו לא שייך שכעת יש לו דין על העבר ולא נקרא בידו כלל לכן אינו נאמן.
ואפשר לומר לפי"ז כיון דע"י דינו הוא בידו לגרשה אע"פ שבמציאות אינו יכול מ"מ אינו מעיד כבר בדשב"ע [ועי' חזו"א סי' ק' סקי"ד וסי' ק"ג ס"ק כ"ה דתמיד מבאר דבידו לגרשה הו"ל אינו מעיד בדשב"ע], ויש אופן דיועיל רק אם במציאות יוכל לעשות שיהי' מהני דאז נאמן, כגון אם אומר יש לי בנים דמבואר בב"ב (דף קל"ד ע"ב) דנאמן מחמת בידו לגרשה, דאפשר דבאומר גרשתיה דאז אנו מאמינים לו על דבר שבזה התורה מסרה לו כל הכח ע"ז נאמן הואיל דעפ"י דין זה מסור לגרשה, אבל באומר יש לי בנים דע"ז לא שייך שבזה הענין הוא הבעלים והשולט לגבי זה, אז יצטרכו אולי שיהי' בידו ממש, והתם לא איכפת לן מה שימשך זמן, דהא רצונו שתהי' מותרת לשוק ולא תהי' זקוקה ליבם אחרי מותו, ובזה סגי אפילו אם יארך הזמן עד שתוכל להתגרש במציאות כיון שבידו לגרשה לפני שתזקק ליבום.
ולפי"ז נוכל ליישב קושית הגרעק"א בקידושין דף ס"ד ע"ב דכתבו בחד לישנא דבאומר יש לי בנים סמוך למיתתו אינו נאמן משום דשמא אין לו כח לגרשה פי' כיון דכל נאמנותו משום דבידו לגרשה, ואולי אין לו כח היינו דירא שלא יספיק לגרשה לפני שימות. ובגליון הש"ס תמה דהא גמ' מפורשת בב"ב (דף קל"ה ע"א) ההוא דשכיב ואמרו לי' אתתי' למאן ואמר חזיא לכהנא רבה, ומבואר שם דנאמן לומר גרשתיה משום דבידו לגרשה, הרי דאפילו סמוך למיתתו נאמן מחמת דבידו לגרשה.
ולהנ"ל אפשר דבאמת בהא דחזיא לכהנא רבה, הא מבואר שם בתוס' דכונתו לומר גרשתיה וכמו שהביא בגליון הש"ס בעצמו, והתם אין אנו צריכים אלא מה שעפ"י דין מסור בידו לגרשה באותו רגע, ואע"פ שאפשר שבמציאות לא יספיק לא איכפת לן דהאי מיגו דבידו עדיף דסגי מה שעל הענין הוא הבעלים והשליט לענין זה ולכן מהני שפיר, וכן מה שהקשו בתוס' כתובות דף כ"ב דלמ"ל קרא דאב נאמן לומר שקידש בתו תיפוק לי' שזה בידו היינו שהתורה עשאתו בעלים לזה, אבל ביש לי בנים דעל עצם הענין הזה לא שייך לומר דיהי' נאמן מחמת בעלותו אלא מחמת מיגו דבידו במציאות לגרשה שממילא במותו לא תהי' זקוקה ליבם, ע"ז צריך שיהי' במציאות ממש, וכיון דאין לו כח דירא שמא תטרף עליו השעה לכן לא הוי בידו ממש ולא מהני. ובזה יש לתרץ מה דהקשה בקובץ שעורים (ב"ב אות תנ"ז) דלמה אינו נאמן למפרע דהא בידו ליתן גט ולבטל שלא בפני השליח דאפקעינהו רבנן לקידושין, ומה שתירץ דאז לא יפקיעו, הא בתוס' לקמן דף ל"ג איכא סברא דכן יפקיעו, ולהנ"ל זהו לא מפני שהוא הבעלים דהא אין מסור בידו לעשות אפקעינהו ולגבי זה בעי מיגו ממש ואסור לעשות כן ואינו בידו משום מיגו ממש להאמינו.
[וצ"ל דאע"ג דבאומר יש לי בנים צריך שיהא באפשרותו ממש לגרשה לפני מיתה כדי שלא תזקק ליבום, מ"מ גם כאן עדיף מכל מיגו, דהא כתבו התוס' בב"ב דף קל"ד דאע"ג דאם הי' מגרשה היתה נאסרת לכהן וכעת דאומרת יש לי בנים אינה נאסרת לכהן, מ"מ מיגו דבידו גם כה"ג מהני וצע"ק].
ולכאורה יש להוכיח כהנ"ל דענין בידו דמהני בדבר שבערוה הוא מחמת דעי"ז אין זה כמעיד בדבר שבערוה, דהנה מבואר לקמן דף מ' ע"ב באומר עשיתי עבדי בן חורין אע"פ שהעבד אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ובראב"ד בהשגותיו על הרי"ף שם מבואר דרוצה לומר דאפשר דמותר אפילו לכתחילה להעבד לישא בת חורין משום דהאדון הוי כמעיד באיסורין כיון דבידו לשחררו. מבואר דאחר שבידו לשחררו מ"מ צריך עדיין להסברא דהוי כמעיד באיסורין, ולפי"ז אם האדון הוא חשוד באופן דאין לו נאמנות באיסורין גם בזה לא יהא נאמן. ולכאורה בכל מיגו הא גם רמאי ומי שהוחזק כפרן כמה פעמים בכ"ז נאמן במיגו אם לא שהוחזק כפרן בתביעה זו ממש, וא"כ גם כאן כיון שיש לו מיגו דבידו לשחררו, למה צריך לומר דנאמנותו מדין מעיד באיסורין, דהא אפילו אין לו נאמנות להעיד באיסורין מ"מ כאן יש לו מיגו דבידו לשחררו, וע"כ משום דאינו בידו שישתחרר תיכף בשעת אמירתו וע"י שבידו לשחררו הוי רק כאינו מעיד בדשב"ע ואז צריך עדיין לנאמנות של ע"א באיסורין, אלא דיש לדחות דשאני מכל מיגו דאם הוא שקרן ורוצה להרויח כסף שלא כדין הי' לו לטעון טענה אחרת, אבל כאן אולי לא איכפת לו כלל להתיר דבר האסור ולכן צריך לבוא נאמנותו מדין ע"א נאמן באיסורין [ומצד איתחזיק הא מהני כיון דבידו כל דהו מהני לזה].
וכעין זה יש להבין דבב"ב דף קכ"ז פריך לרבנן דיכיר מיירי דצריך היכירא למ"ל קרא דנאמן לומר שהוא בכור הא בידו ליתן לו במתנה, ותירץ בגמ' דלגבי שיועיל על נכסים שיבואו לידו אחרי כן צריך קרא דיכיר, ופריך ולר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל למה צריך קרא דיכיר, והק' הגרעק"א (בתשו' סי' קל"ב) דהא צריך קרא לגבי מעות דא"א להקנות אלא במשיכה והגבהה, וכיון שהם אינם עדיין שלו אין לו דרך להקנותם בקנינים אלו, וקנין אגב הא כתבו תוס' ב"ק דף י"ב דאינו אלא מדרבנן, א"כ מה"ת אין לו דרך איך להקנותם, ולכן צריך קרא דיכיר. ולהנ"ל הא על שלו אדם נאמן מדין הודאת בע"ד וכל מה דרצינו שלא להאמין לו משום דכאן חב לאחריני, וכיון דעל ממונו הוא השליט ובידו ליתן למי שהוא רוצה לכן הוא נאמן ואין דינו בזה כמעיד בממון אלא כמעיד באיסורין, אלא לדבר שלא בא לעולם חסר בכוחו עפ"י דין להקנות ולגבי זה לא מקרי בידו, אבל לר"מ דמצד בעלותו וכוחו יכול להקנות אפילו מה שיבוא לידו אח"כ אלא דבמעות חסר מעשה קנין איך להקנותם, אבל בכוחו ובבעלותו הוא במעות כמו בשאר דברים לכן הוי כבידו והי' צריך להיות נאמן, לכן צריך הגמ' לתרץ דלגבי נכסים שנפלו כשהוא גוסס דאז חסר בכחו לגבי להקנות ולא רק חוסר מעשה קנין.
ואע"ג דנתבאר בתוס' קידושין דף ס"ד ע"ב דהיכא דאינו אומר על גירושין שזה ממש תלוי בו רק אומר יש לי בנים אע"ג דבידו עפ"י דין לגרשה לא סגי בהכי וצריך שיוכל במציאות לגרשה, וה"נ כאן הא לעשותו בכור אינו יכול אלא בידו ליתן מתנה א"כ יצטרך שיוכל ליתן לו ממש, אפשר לחלק דהנה לכאורה אפילו לרבנן למה לא מקרי דבשלב"ל בידו להקנות הא יכול גם אח"כ להקנות, וע"כ דכיון דכעת אינו בידו דאין לו כח על אח"כ לא מהני מה שאח"כ בידו ליתן, אמנם אפשר דכ"ז באם אין לו כעת כח ליתן אבל אם יש לו כח אלא דחסר מעשה קנין ע"ז יועיל מה שבמציאות הא יוכל אח"כ ליתן וממילא לא צריך קרא דיכיר נאמן, ולפי"ז בנכסים שיפלו כשהוא גוסס הא דלא מהני על שאר חפצים משום דאין לו כח כעת על אח"כ ועל מעות לא צריך לזה כיון דמעיד על שהוא בכור וע"ז אין לו כח שליטה לעשות אלא משום דבידו, ועל מה שיבוא לידו כשיהי' גוסס דאף פעם לא יהי' בידו לתת ממילא א"א להאמין לו.
והנה המהרי"ק סובר דגם בדשב"ע נאמן היכא דלא איתחזק איסורא, והוקשה לו מה שהקשה ג"כ הגרעק"א (בתשו' סי' קכ"ד) על התוד"ה הוי דבר שבערוה, שהקשו דלמ"ד דנאמן ע"א אפילו באיתחזיק איסורא ולאו בידו דא"כ למ"ל קרא דוספרה לה לעצמה, והיינו כמו שביאר הגרעק"א בתשו' חדשות (עמוד ע"ג) דלמ"ד הזה ע"כ יש לו איזה לימוד ממקו"א דנאמן, וא"כ למ"ל קרא דוספרה לה לעצמה, ותירצו דס"ד דהוי כדבר שבערוה, והק' המהרי"ק דאף אי ס"ד דהוי כדבר שבערוה מ"מ הא גם בדבר שבערוה נאמן אם לא איתחזיק איסורא, ותירץ המהרי"ק דס"ד דלא תהי' נאמנת לומר שטבלה דע"ז הא איתחזיק איסורא ולא יועיל מה שבידה לטבול כיון דהוי דבשב"ע, ובקהלות יעקב (סי' א') תמה דהא להדיא מבואר בב"ב דף קל"ד ע"ב דבדבר שבערוה ג"כ מהני בידו דלכן נאמן לומר גירשתי את אשתי ומאן דסבר חוש לה ואינו נאמן הוא משום דאם איתא דגירשה קלא אית לה וזה הא לא שייך באומרת טבלתי, ואפילו לפי"מ שכתבו דבדשב"ע לא מהני מה שהי' בידו קודם כמו בשחיטה מ"מ הא כאן בידה כעת לטבול. ולהנ"ל דבידה לטבול הא אינו ממש תיכף, והא דמהני כה"ג זה באיסורין משום דאז לא בעי כעת בידה, וכן מהני בדבר שבערוה היכא שכל ענין האיסור תלוי בדינו ורצונו כמו בבעל דהתורה נתנה לו בעלות והוא הגורם האיסור ע"ז נאמן שגירש והוי כאינו מעיד בדבר שבערוה, אבל בנדה אם הי' דבשב"ע הא אין האיסור מחמת דין התלוי מחמת שייכותה ורצונה, וטבילתה אין ענין התלוי ברצונה כלל, ואף אם יטבילוה אחרים נגד רצונה ג"כ יועיל, דזה רק ענין מציאותי ולא שדינה ושייכותה הוא הנותן האיסור ולא שייך שעי"ז תהי' אמירתה כאינה אומרת על דבר שבערוה, ובכה"ג צריך שיהי' בידה ממש כעת במציאות ולכן לא תהי' נאמנת כיון שאין במציאות שתעשה מעשה להתיר ממש בשעה שאומרת שטבלה ולכן לא היתה נאמנת אם הי' לזה דין דבר שבערוה.
ולכאורה צע"ק דהנה בדף י"ט ע"ב בנתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך ס"ד דמגורשת ודאי, והקשו שם בתוס' ד"ה טעמא דאיך ס"ד דתהי' מגורשת ודאי הא בעינינו זה נייר חלק, ותירצו דכיון דאמר הר"ז גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל כמו בעל דאמר גירשתי את אשתי דנאמן. ויש לעיין אם הכונה דבידו לכתוב גט הא כיון דנותן לה את זה אין בידו לכתוב ע"ז גט, גם הא צריך לשהות קצת זמן עד שיכתוב ובפרט דרובא דאינשי לא ידעי לכתוב וצריך לחפש סופר שיכתוב ואיך נאמן, וע"כ צ"ל דכיון דאומר הר"ז גיטך הרי אומר בזה שהיא מגורשת ואז אין צריך בידו במציאות על הפרט של כתיבת הגט אלא דכיון דלענין האישות הוא בעלים הוא נאמן [וע"כ דכה"ג באיסורין ג"כ יהי' נאמן לפימשנ"ת בדברינו, והבאנו בשם הראב"ד בהשגות על הרי"ף לקמן דף מ' דגם כשאומר גירשתי צריך עדיין להסברא דעד אחד נאמן באיסורין דנהי דע"י שבידו עפ"י דין [ואפי' לא במציאות] עושה דהוי כאינו מעיד בדבשב"ע, מ"מ עדיין צריך לנאמנות כדין ע"א באיסורין הרי דבאיסורין נאמן כה"ג].
ובחזו"א (סי' ק' ס"ק כ"ח) הקשה על מה דאמרינן לקמן (דף ס"ד ע"א) בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד הוי דבר שבערוה, ופריך וליהמני' לשליש מי קא נפק מתותי ידי', והקשה כיון דהבעל מסכים לגרש א"כ ליהמן להשליש דהוי כאינו מעיד בדשב"ע, וחידש דביד השליש אינו בידו דירא שמא יחזור הבעל ולא ירצה, ולפי"ז כשהגט ביד השליח ואומר דגירשה כבר והיא הפקידה אצלו גיטה אינו נאמן. ולמש"כ א"ש בפשיטות דכיון דאינו בידה שתתגרש באותו זמן שאומר וצריך לבוא להחידוש דבידו מצד ההלכה, והיינו כיון דכל האישות הוא מכחו וסגי מה שהוא בידו עפ"י דין והשליח הא אין בידו עפ"י דין רק אם הי' במציאות אפשרי שיעשה גט שתתגרש תיכף בזמן שאומר דלא יהי' מתירה יותר ע"י אמירתו מאשר אם יכתוב לה גט הי' שייך מדין מיגו ממש, אבל הא אין בידו על הזמן ממש ומצד דינו הא אין השליח הבעלים על ענין הגירושין לכן לא יהא נאמן השליח.
תוד"ה ע"א (הב'). הקשה ר"ת מה תשובה היא זאת עיקר הגט יוכיח שצריך לחותמו בשנים. הנה לא הקשו מהא דלהעיד על אשה שנתגרשה בעי שני עדים, דזה הא פשיטא דלא דמי להעיד על הגט מלהעיד על גירושין ממש, וא"כ יש לעיין אליבא דמאן קושייתם, אם אליבא דר"א דס"ל עדי מסירה כרתי, ושיטת התוס' הא הוא דלר"א אינה מגורשת בעדי חתימה בלי עדי מסירה והחתימה היא רק לראי' ולעדות שנתגרשה כשהגט בידה, וכיון דחתימתם אינה אלא להעיד בזה שכשהגט יהי' בידה זה יהי' ראי' שנתגרשה, א"כ כמו דלא הוקשה לי' מהא דלהעיד על אשה שנתגרשה דודאי צריך שנים, ה"נ מאי הוי קשה לי' בהא דצריך ב' להחתימה, וע"כ דאליבא דר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי, ומבואר בתוס' לקמן (דף ד' ע"א בד"ה דקיימא לן) דאפילו לדידי' בעינן עדים בשעת מסירת הגט מחמת דאין דבר שבערוה בפחות משנים. וידוע הביאור בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל דלר"א העדי מסירה פועלים בין בעצם הגירושין ובין באשוויי שטרא, ולר"מ העדי חתימה הם העושים את דין שטר ורק להגירושין צריך עדי מסירה, ונמצא דלר"מ העדי חתימה עושין רק את הדין גט. ולפי"ז יש להבין בזה דהוקשה להם כיון דבעי שנים לעשות הגט הרי דענין עשיית הגט צריך שנים ואיך רוצה הגמ' לומר דלהעיד שזה לשמה הוא ענין של איסורין.
והנה הגר"ח הקשה דמאי ראי' מעיקר הגט דהתם אפשר דבעי שנים משום דבלי זה אין לו דין שטר, דשטר בלי שנים אין לו דין שטר, וכבר העירו דמנ"ל דגם היכא דהענין הוא איסורין ג"כ צריך לדין שטר שנים.
ולכאורה אם כל מה דמהני חתימה דמתוך חתימתם נדע שהיא גרושה, שפיר הקשה דכיון דבחתימה של א' לא נדע שהיא גרושה אין לזה מעלת שטר, דהא נתבאר דזה ודאי ידעינן דלהעיד שמגורשת א"א אלא ע"י עדות שנים, וכיון דכל קושית רבינו תם הוא רק כיון דהחתימה שזה ענין דעשיית הגט צריך שנים, הרי דענין הגט ג"כ אינו כאיסורין, וא"כ שפיר הקשה הגר"ח ז"ל דאולי ענין הגט הוא איסורין, אבל כיון שא"א שיהי' עליו תורת עדות אא"כ נדע עי"ז שנתגרשה, וכיון שכן לא נדע ע"י ע"א. אלא דאם זה כונתו לא הוצרך להקשות מחמת דין מיוחד של שטר רק מחמת דא"א שיועיל חתימה של אחד אפילו שיהי' לזה תורת שטר, מ"מ כיון דלא נוכל להתירה אין כאן עדות אע"פ שעצם הגט הוא ענין איסורין. ומשמע דמפרש דענין החתימה אינו משום דממנו נדע להתיר אותה אח"כ, אלא דעצם החתימה דין עדות שמעידין שהבעל ציוה להם לחתום וזה עושה דין שטר, א"כ מה הקשה דאפילו באיסורין יצטרכו לדין שטר.
עוד יש לעיין דהנה מה דיש סברא דלא יועיל ע"א בשטר הוא או משום דבלי דין שטר אלא בעדות גרידא הוי אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם, ואין לקבל זה כלל לפי שיטת רש"י דכל עדות בכתב לא מהני, ולר"ת דס"ל דיכול לשלוח עדות לבית דין מ"מ אינו מועיל אלא כ"ז שהעדים זוכרין העדות עדיין, וכ"ז שייך בממון דרק ע"י דין שטר מהני בכתב אפי' שאינם זוכרין אח"כ העדות, אבל באיסורין דמסתמא מפי כתבם כשר אפילו כשאין זוכרין כבר כשבא הכתב למישהו, גם אין דין מפיהם ולא מפי כתבם, אז גם לרש"י למה לא יועיל ע"א בכתב, וכ"ש לר"ת דודאי צריך להועיל דהא באיסורין גם כשמעיד בכתב מהני עדותו, וא"כ למה יצטרכו דיני שטר לענין שיוכל השטר לעשות גירושין, עוד קשה כיון דבאיסורין גם עד מפי עד נאמן ולא צריך שיעיד בב"ד ולא צריך כל פרטי דיני שטר ולמה לא יועיל ע"א.
אמנם נראה דכל דין שטר שמהני לעשות חלות קנין או גירושין הוא רק אם בעצם החתימה נגמרה כבר דין עדות שבכתב והוי כנחקרה עדותן בב"ד, וזה רק כשנכתב לפי כללי ודיני שטר דאז תיכף בחתימה חל עליו דינו שיכול לפעול במסירתו להשני, אבל אם צריך שיבוא הכתב לב"ד ואז ב"ד ידונו אין זה שטר אלא אז מעיד והוי כמעיד אז בעל פה, והא עדותן בעל פה לא עושה גירושין או חלות קנין, לכן שייך שפיר להקשות דאם לע"א בכתב אין דין שטר אפי' אם יהי' לו דין עדות, מ"מ אינו עדות להגט מצד עצמו וא"א לעשות בו גירושין.
ועדיין יש להסתפק אם על מה שנאמר גזה"כ בשטרות דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד זה בדבר שצריך לזה דין ב"ד, אבל באיסורין שאי"צ להעיד בב"ד, וגם עד מפי עד כשר באיסורין, לא שייך לומר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וממילא אם דין גט הוי רק כאיסורין ולא כדבר שבערוה אז אפי' יעידו שני עדים לא יהי' ע"ז דין שטר דהיינו כמו שנחקרה עדותן בב"ד, כיון דעל ענין כזה אין תלוי עדות בב"ד וא"כ כבר לא יהי' נפק"מ אם העיד א' או שנים.
אמנם ידוע מחלוקת הראשונים (הובא בש"ך יור"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד) אם גם באיסורין נאמר דאם העיד ע"א הרי הוא כשנים ואם העיד השני אחריו אינו יכול להכחישו דהראשון הוי כשנים, וכיון דמבואר בתוס' כתובות (דף כ"ב ע"ב) דזה אחר זה מקרי רק אם העיד הראשון בב"ד, ואם נימא דבאיסורין דלא צריך ב"ד אז גם כשמעיד בב"ד זה אותו הדבר כמו שלא אמר בב"ד, איך יצוייר זאח"ז שהשני לא יהי' נאמן, וע"כ דגם באיסורין שונה כשמעיד בב"ד, וה"נ שייך לומר בשטר דכשהעידו באיסורין חל ע"ז דין כמו שנחקרה עדותן בב"ד ולכן יהי' לו מעלת שטר.
וכן מבואר ברעק"א תשו' קכ"ב דהסתפק דאולי בעדות עיגונא תועיל רק כשיבוא לב"ד עדותו ואע"פ שגם עד מפי עד כשר.
והגם שבריטב"א שבועות דף ל"ב ע"ב נוקט בפשיטות דבעדות אשה שמת בעלה דכשר כל א' להעיד אז כשאמר לאשה שלא בפני ב"ד שמת בעלה שוב אינו חוזר ומגיד, משמע דאין מעלה מיוחדת כשמעיד בב"ד באיסורין, מ"מ יש גם דין ב"ד, ואם יהי' תרי כשרים ותרי פסולין אז אם הכשרים העידו בב"ד אז דברי הפסולים אינם כלום משא"כ חוץ לב"ד יתכן דישאר ספק.
ולפי"ז יש להבין קושיתו דכדי שיהי' לזה דין שטר צריך שיהי' עדים. אמנם צריך להבין להאי מ"ד דע"א בשטר לא חשיב שטר, למה, נהי דהוי כממון הא לכל הפחות יהי' לו דין כע"א והא לא מצינו יותר אלא דממון בעי שנים וכן בד"נ וכן בדשב"ע, א"כ איך מצינו דנתחדש הלכה ודין מיוחד דלא יהי' לו דין שטר רק בשנים.
תוד"ה הוי דבר שבערוה. הקשה הגרעק"א סי' קכ"ד דדברי התוס' סותרים את עצמן לכאורה, דבתחילת דבריהם משמע דסבירא להו דאין דין דבר שבערוה בדלא איתחזק, דהא התוס' פירשו קושית הגמ' באם תמצי לומר, דאף אי נימא דעד אחד נאמן גם באיתחזק, מכל מקום כאן הוי דבר שבערוה ולא נאמן, והרי יכלו התוס' לפרש הגמ' בדרך חדא ועוד [וכמו שכתבו הראשונים], חדא דהוי איתחזק, ועוד אף אם לא איתחזק הרי הוא דבר שבערוה ועד אחד לא נאמן בדבר שבערוה, ולפי זה יוצא דבאמת אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה גם בדלא איתחזק, ומדלא פירשו התוס' כן משמע דסבירא להו דבאמת אינו כן, אלא דעד אחד בדבר שבערוה אינו נאמן רק באיתחזק איסורא, ובסוף דבריהם משמע דיש דין דבר שבערוה גם בדלא איתחזק, מדכתבו דאיצטריך וספרה לה כדי שלא נימא דהוי דבר שבערוה, משמע דאי הוה דבר שבערוה לא היתה נאמנת, אע"ג דכתבו תוס' לעיל ד"ה עד אחד (הא') דנדה לא חשיב איתחזק.
ואפשר לומר דודאי אי הוה סבירא לן דנדה לא הוי דבר שבערוה היינו אומרים דהא דאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה היינו דוקא באיתחזק, דהא כל המקרים דדבר שבערוה הם באיתחזק [עכ"פ מדאורייתא], כגון על אשה שהוחזקה פנויה להעיד שהיא אשת איש וכן להיפך, או להעיד שסטתה מבעלה שהיתה בחזקת כשירה, א"כ מסתבר דקאי הקרא על ענין כזה שהוא איתחזק, ולכן לא יכלו התוס' לפרש דברי הגמ' דחדא ועוד קאמר, דאף אם תמצי לומר דלא איתחזק הרי הוי דבר שבערוה, דהא אם נדה לא נקרא איתחזק, לא יצוייר שהתורה תדבר על דבר שבערוה בלי איתחזק, אבל להוה אמינא שגם נדה הוי דבר שבערוה, אם כן משכחת לה שהתורה מיירי על דבר שבערוה בלא איתחזק, דהיינו נדה דלא חשיב איתחזק כמו שכתבו התוס' לעיל, וא"כ למה נאמר דהג"ש דדבר דבר מממון לא קאי על זה, ועל כרחך אי הוה סלקא דעתך דנדה חשיב דבר שבערוה הוי סלקא דעתך גם כן דדבר שבערוה גם בלא איתחזק אין עד אחד נאמן, ועל כן הוצרך הפסוק וספרה לה לומר דעד אחד נאמן.
תוד"ה ורבנן. ואפילו לרבי אלעזר צריך עדי מסירה שידעו שעשאו הבעל שליח וליכא. בדרו"ח דהגרעק"א תמה דהיכא מצינו חידוש כזה דמוטל על העדים לדעת שעשאו שליח, דעל עדי מסירה רק לדעת שאיש זה אמר שהוא שליח ומסר גט לאשה הזאת ועל הב"ד לחקור ולברר אם הוא שליח. והנה בגמ' ב"ב (דף קס"ז ע"ב הובא בתוס' לקמן דף כ"ד ע"ב בד"ה בעדי מסירה) פריך דאיך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש לשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת ודלמא ממטי גיטא לאשה של השני, ומשני דשני יוב"ש הדרין בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה, ועי' בתוס' לקמן דף כ"ד ע"ב דבאופן שב"ד יבררו שיש שני יוסף בן שמעון אז ב"ד ישאלו אם הי' זה בפני זה, ופשוט וכן משמע שם דאם היו עדי מסירה מכירין את האיש ואשתו עדיף טפי, וכיון דאמרינן דאין מגרשין אלא זה בפני זה יהי' פסול אם לא יעשו כן רק אם יכירו את האיש והאשה, וא"כ בבא ממדינת הים דלא שייך שיהי' ב' היוב"ש נוכחים נשאר עליהם לדעת שזה האיש הוא מגרש את אשתו, ואיך זה ע"כ אם ידעו שזה שליח של האיש יוסף בן שמעון הזה, וכיון שכן נמצא דבאופן שיש שני יוב"ש שם לא יוכלו לגרש כאן, וזה מה שהקשו דהא בל"ז פסול לגרש.
בא"ד. ואור"י וכו' כדי שלא יערער הבעל ויאמר שכתבו הסופר כדי להתלמד והוא החתים עליו עדים שהוא לא הי' בקי לשמה. צ"ע לפימש"כ הגרעק"א דהא דבעי חתימה לשמה הוא רק משום שמא כתב גט לאיזה שארצה, דלחתום בלא לדעת מי מגרש את מי אין זה חסרון רק בלשמה אלא דאין כאן עדות כלל, וגם בשאר שטרות אין זה שטר, א"כ גם כאן ע"כ דצ"ל בפני נחתם משום חשש שהחתימם על איזה שארצה אגרש, וע"כ יש לו לפי"ז שתי נשים ששמותיהן שוות וא"כ הדרא קושייתם לדוכתה דלר"מ בין כך לא מהני כיון דאין מוכח מתוכו [וע"ע משנ"ת בדברי הגרעק"א, לקמן דף ט' ע"ב תוד"ה אע"פ].
[ובמש"כ תוס' דיאמר שכתבו הסופר כדי להתלמד וכו'. הנה אם לסופר אסור לזרוק לאשפה או לתת לאיש גט כזה שאפשר להכשל בו, נמצא שכשהבעל מערער הוא אומר על הסופר לשון הרע ומגנהו בזה שזרק הגט לאשפה ולאו כל כמיניה, ויש לדון דבאמת אינו נאמן לערער בזה.
אכן בתוס' לקמן עמוד ב' ד"ה שלשה משמע דאין זה עבירה כל כך להסופר לזרוק הגט לאשפה, ורק ראוי ליזהר ויעוי' משנ"ת בתוס' שם].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |