חתם סופר/גיטין/ב/ב

חתם סופר גיטין ב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאין בקיאין לשמה. פירש"י וממילא שאלינן לי' ולקמן פירש"י סתמא לשמה קמסהדי י"ל לפי מ"ש הפוסקים דלא סגי בכתיבה לשמה אא"כ מוציא בפיו הריני כותב לשמו לשמה ולשם גירושין הנה בזה לא שייך סתמא לשמה קמסהיד נהי סתמא כשנכתב ונחתם בפניו נכתב ונחתם לשם בעל הלז ואשתו זו מ"מ אין מבואר מדבריו שהוציא הסופר כן בשפתיו ע"כ צריכין לשאול לו. אך למסקנא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ואין חששא אלא שמא אשכח מי ששמו ומשהעיד שנו"נ בפניו שוב לשמה קמסהיד שהסופר כתבו לשם זה ושוב לא מספקינן דלמא לא הוציא הסופר כן בשפתיו דהרי ספרי דדייני מגמר גמירי ע"כ פירש"י סתמא לשמה קמסהיד וא"ש. ואמנם בתוס' ומהרש"א משמע משו"ה שיילינן לי לרש"י משום דלא בקיאין בשום דבר מהל' גיטין ואיכא כמה חששות אחרים ג"כ מלבד חששא דשלא לשמה. וע"פ ד"ז ג"כ י"ל סתירת רש"י הנ"ל דהנה רש"י ד"ה רוב בקיאי' הם ואין לחושדן עכ"ל לשון זה צ"ע דמשמע דס"ל כר"ת דלאו משום שלא למדו אלא שלא קבלו דרש זה וחשודים על ככה ונ"ל דהנה קיי"ל בשו"ע יו"ד סי' קי"ח כר"מ דמס' בכורות דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וא"כ הוה קשה לרש"י להס"ד דרוב אינן בקיאין אי ס"ד די"ל רוב חשודים וכפי' ר"ת איך נאמין להשליח שהוא מאנשי חו"ל החשודים וכשם שאין עם הארץ נאמן על דמאי ועל טהרות ועל שביעית החשודין עליהן ג"כ אין להאמינו על לשמה אע"כ בהס"ד אין בקיאין ר"ל שהם עמי הארץ ולא חשודים וא"כ כיון שלא למדו הדינים ה"ה שיש לחוש למחובר ונכתב ביום ונחתם בלילה ושינה שמו ושמה וכמה חששות וע"כ שיילינן לי' וכל זה להס"ד דרוב אינן בקיאין אך להמסקנא דרוב בקיאי' י"ל חששא דמיעוט דאינם בקיאים ה"ל לא קיבלו עליהם אבל רוב אינם חשודים רק חיישינן שהבעל יהיה מהמיעוט ואשכח גט ששמו כשמו אבל השליח אינו חשוד ומאמינים לו עדותו. ולפ"ז לא שייך חששא אלא דרשה דלשמה לא קבלו אבל בשארי דינים בקיאין הם ולא צריך למשיילי' דסתמא לשמה קמסהיד וא"ש. איברא פנ"י כ' דממילא שיילינן בין לרבה בין לרבא דאפי' רוב בקיאין מ"מ היכי דאתחזק איסורא ואזלינן בתר רובא נגד החזקה צריכי' לברורי היכא דאיכא לברורי וה"נ כיון שהשליח עמד שם ויש לברר ולשאול ממילא מחויבים לשאול ולברר ע"ש. ונ"ל לפ"ז הא דבמסקנא פירש"י סתמא לשמה א"נ שיילינן לי' רש"י מסופק דבפ"ק דפסחים מוכח הא דשיילינן לי' היכי דאפשר וכ' הפוסקים הטעם כנ"ל כיון דאתחזק איסורא לא סמכי' ארובא היכי דאיכא לברורי אבל הר"ן לא חילק בכך אלא דהוה מיעוט המצוי וזה טעם בדיקת הריאה לדבריו ע"ש. והשתא להס"ד דלא הוה ידעי' דליכא אלא מיעוטא דמעוטא א"כ ממ"נ שיילינן לי' דהרי אתחזק איסורא ולכל הפחות איכא מיעוט המצוי' שאין בקיאין. אך למסקנא דליכא אלא מיעוטא דמיעוטא וא"כ לטעמא דמיעוט המצוי הכא ליכא מיעוט המצוי דליכא רק מיעוטא דמיעוטא ע"כ סתמא לשמה קמסהיד ולא שיילינן לי'. אך לטעם דאתחזק ה"נ אתחזק ע"כ שיילינן לי' אע"ג דליכא רק מיעוטא דמיעוטא. משו"ה פירש"י א"כ שיילינן לי'. אך מ"ש פנ"י ליישב בזה קו' תוס' דלימא שיילינן לי' איכא ביניהו ותי' דלרבא כיון שע"כ אומר בפ"נ משום קיום וכיון שעמד שם ואיכא לברורי שיילינן נמי לרבא כמו לרבה וליכא ביניהו. יש לי לפקפק דהתוס' הקשו לקמן לרש"י לימא ידעתי איכא ביניהו ותי' דלא חשיב אלא שאין צריך לומר ע"ש. וא"כ צ"ל הא דהקשו הכא לימא שיילינן איכא ביניהו דזה הוה כמו אין צריך לאמרו. ולפ"ז מה תי' פנ"י גם לרבא כיון שהיה שם ונכתב בפניו שואלין אותו. עכ"פ לימא ידעתי א"ב דלרבא סגי אם אומר ידעתי ולא עמד שם אלא יודע החתימות וממילא לא שיילינן לי' עכ"פ על החתימות כיון שלא היה שם ולרבה שואלים וזה הוה כאלו אין צריך לומר ושפיר הקשו תוס'. גם מ"ש ליישב קו' תוס' מבעל שהביא דאע"ג דאינו אומר בפ"נ מ"מ שיילינן לי' עכ"פ כיון שהוא הי' שם תמוהין דבריו כיון שאינו אומר בפ"נ אינו צריך לתת בפני בי"ד אלא לפני עדי מסירה אטו כל דמגרש בב"ד מגרש ומי ישאלנו על ככה. הגם אמנם שבנוב"י בתרא סי' קל"ד כ' מלשון רש"י ריש סנהדרין דסידור גט בעי ג' דיינים ותולה עוד במ"ש א"ז דאין לגרש בלילה מפני שהוא התחלת דיני ממונות לגבות כתובה. דבריו תמוהים דמבואר לכל הפוסקים דלא בעי ב"ד ובכל סדר הגט לא כ' אלא הרב המסדר והיינו דנוהגי' שהרב יסדר גטין כדאמרינן לקמן ה' ע"ב פירש"י ד"ה ממונה אגטין וכו'. אבל דלבעי ג' מבואר ממ"ש תה"ד המובא בפתיחת סדר גט שבד"מ דלא בעי ג' ע"ש. ודברי רש"י ריש סנהדרין מיאונין בג' דכל דתיקון רבנן כעין דאוריתא תקון לא כעין דאוריתא בגטין קאמר רש"י אלא כעין דאורייתא בחליצה כמ"ש תוס' במס' יבמות ק"א ע"ב ד"ה אי הכי וכו' דבין במיאון בין בחליצה יוצאת ע"י מעשה שלה משא"כ גט יוצאת ע"י מעשה שלו וכ"כ מהר"ם שי"ף ריש סנהדרין. ואי משום דאית בי' התחלת דיני ממונות לא יהא אלא דיני ממונות הא בבא מרצונם לדון לפני חד שפיר דמי אלא שלא יכול לכופם לדין לפניו וא"כ בזמנינו שאין מגרשים בע"כ א"כ מרצון שניהם באו לסדר גט ואפי' היו באים לדין על כתובה ופירותי' בעצם ובאו מרצונם לפני דיין א' היה דינו דין כיון שקבלו עליו מכ"ש שאינו אלא מסתעף ממנו דיני ממונות. האמת מה שאנו נוהגים סוף סידור הגט לשאול לעדים הראיתם שציוה הבעל וכו' כמבואר בסדר הגט א"כ ה"ל קבלת עדות וזה המעשה צריך ג' אבל לא סידור הגט. והאי גופא נ"ל דנשתרבב ממ"ש בט"ז דהפטורן שנותנים להאשה להראות שהיא מגורשת (כיון שנוהגי' להטמין הגט אצל הרב וצריכא האשה כ' ראי' שנתגרשה) אותו כתב פטורין צריך ג' דיינים ולא ב' עדים דמפיהם ולא מפי כתבן נאמין להתיר א"א לעלמא ונכון הוא וע' בשו"ע ססי' קנ"ב וס"ס קמ"ב בהגה'. ולפ"ז אותן ג' שיחתמו הפטורי' צריכי' שיקבלו מהעדים שנעשה הכל כדת משה וישראל דאל"ה איך יכולי' הב"ד להעיד על אותו הפטורי' משו"ה מושיבים ב"ד לקבל העדים אחר סידור הגט אבל הסידור גופא לא בעי דיינים כלל. וזה ברור בעה"י. ועיין ס' גט פשוט סי' קכ"ג ס"ק כ"א מד"ה כלל העולה וכו' עד סוף ובתשובה הארכתי:

בקיאין לשמה. ע' תוס' דמייתי מדקאמר בש"ס בשלמה לרבה ניחא אלא לרבא הא איכא לשמה. עיין פנ"י מה שתי' אקושית תוס' ונכון הוא. וצ"ל הא דקאמר לרבה ניחא ואע"ג דרבה אית לי' דרבא וא"כ י"ל מוליך ומביא משום קיום ואכתי לשמה מנ"ל י"ל כיון דשוו לגטי נשים היינו אפי' באותה מדינה במ"ה כמו גטי נשים לרבה. א"כ מוכח לשמה וכן דלא מהני ידענו ולא שחרור מקויים בכל זה שוו ג"כ לשחרורי עבדים ומוכח דבעינן לשמה:

לפי שאין עדים מצוין לקיימו. לכאורה משמע דרבה לא חשש משום זיוף אלא חששא דלשמה אלימי' לי' לרבה. ובזה יישב מ"ו הגאון החסיד מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל מה שמקשים אפירש"י דמשמע דס"ל חששא דלשמה שמא אשכח ששמו כשמו הוא חששה גמורה לא לעז בעלמא. ואילו לקמן אמרינן בהדי' טעמא מאי דלמא אתי בעל ומערער וכו' משמע דטעמא דרבה משום ערעור בעלמא. ולהנ"ל י"ל בהס"ד דרבה לית לי' דרבא ע"כ משום דרבה לא חשש ללעז דזיוף משום שאינו אלא ערעור ומשו"ה קאמר משום לשמה דהוה חששא גמורה. אבל למסקנא דרבה אית לי' דרבא נימא דחששא דלשמה נמי לרבה משום ערעור דבעל הוא כמו חשש זיוף לרבא ודפח"ח ושפתים יושק. איברא חזינא להפוסקים להמסקנא נהפוך הוא לרבה הוה חשש זיוף חמיר מלרבא. וחששא דלשמה אינו אלא לעז בעלמא. והא דלרמב"ם למאי דקיי"ל כרבא אי לא אמר בפ"נ ובפ"נ אם ניסת לא תצא דכל פסולי דרבנן לא תצא והוא שיטת רבינו האי ורי"ף בהלכות לפי' רמב"ן ור"ן לקמן פ"ו ע"א במתני' דג' גיטין פסולים. ואמנם זהו לרבא דקיי"ל כוותי' אך לרבה ע"כ מוקי לי' ברייתא לקמן ה' ע"א בשניסת וקתני אם לא נתקיים בחותמיו פסול והיינו תצא אע"ג משום חששא דלשמה לא תצא אחר שלמדו. ולגירסא איבעית אימא שם בתוס' אפי' קודם שלמדו לא תצא אבל משום חשש זיוף תצא. משא"כ לרבא לא מוקי בריתא בשניסת ומשו"ה פסק רמב"ם אפילו באינו מקויים לא תצא. ולרבה לטעמי' ניחא קושית תוס' ד' ע"ב ד"ה אי מההיא וכו' די"ל קמ"ל מיתורא דמשניות דפסול אפי' אם ניסת תצא. ולרבא לא הוה קשי' ממתני' דמדינה למדינה. ואמנם חששא דלשמה ע"כ לרבה למסקנא קיל מחששא דזיוף אפי' לרבא. שהרי קיי"ל לקמן וי"ו ע"א דסגי בקן קולמסא ומגילתא ופסק רמב"ם וראב"ן וטור סי' קמ"ב דוקא בכתיבה דאינו אלא משום איחלופי אבל בחתימה שהוא מעיקור הדין צריך בפניו דוקא ולכאורה משמע כן בבריתא דתני' כוותי' דלא הוזכר שם אלא סופר ולא עדים ע"ש. וא"כ אי ס"ד לרבה הוה לשמה חששא כמו זיוף לרבא א"כ לא תהני קן קולמסא אפילו בפני נכתב וא"כ בריתא דתני' כוותי' אמאן תרמי' אע"כ צ"ל לרבה נהי דחשש לזיוף טפי מרבא אפי' ניסת תצא. מ"מ חשש דלשמה קיל אפי' מזיוף אליבא דרבא דמהני בי' קל קולמסא ומגילתא. והנה תוס' ורא"ש ומרדכי הקשו סומא אמאי פסול הא מצי להעיד ע"י קל קולמסא ומזה הוכיחו דבעי היכר בטביעת עין בגט והרא"ש דחה דלעולם לא בעי ט"ע ואפ"ה סומא לא מצי למימר משום דמחזי כשיקרא אם יאמר בפ"נ וס"ל לרא"ש דבעי לומר דוקא אותו הלשון שתיקנו חז"ל ודלא כרש"י דידעתי מהני דא"כ הה"נ דהוה מהני שמיעת קל קולמסא וע"כ צ"ל פסול סומא משום דאינו מכיר בט"ע. והרגיש ב"ש סי' קמ"ב ס"ק ל' להפוסקים בחתימה לא מהני קל קולמסא לא מקשו תוס' ורא"ש ומרדכי מידי. ובאמת כבר הרעשו העולם הרי"ט בתשו' רח"ש סי' ב' והרח"ש סי' ג' ומכתב מאלי' בהל' שליחות ססי' ל"ח ולא מצאו יישוב אקושי' זו. ולהנ"ל י"ל דעכ"פ קשי' להו לרבה באותה מדינה במדינת הים דליכא משום קיום אלא משום לשמה לתכשר סומא ע"י קל קולמסא בין בכתיבה בין בחתימה וסתמא תנן לקמן כ"ג ע"א סומא פסול אע"כ בעי היכר בט"ע ומדרבה נשמע לרבא דבהא לא פליגי דבעי ט"ע:

דאתיוהו בי תרי. רש"י לקמן רפ"ב פי' דוקא שניהם שלוחים אבל שליח א' ועוד א' בא עמו להעידו לא מהני דלא חילקו חכמים בין בא לבדו לבא בחבורת אנשים ע"ש. וכ' בתשובת מהר"א מזרחי בהכרח גמור דגם כוונת רש"י כהרמב"ם ומ"ש רש"י מצויין לקיימו היינו קיומו כיון שאמרו הבעל עשאנו שליח ותרי נאמנים. וא"כ ממילא הרי הוא מקויים שאין הבעל מקלקל האשה במזיד בגט מזויף אלא לרש"י בעי' דוקא שיהי' שניהם שלוחים מעידים על עצמם. ולריב"א אפי' א' שליח וא' מעיד עליו ע"ש. וצ"ל נמי הא דמשני לקמן בי תרי דאתי' גיטא לא שכיחא לרש"י דוקא יוצא מת"י שניהם לא שכיחא ולריב"א אפי' יוצא מת"י ואידך מעיד עליו נמי לא שכיחא. ובין לרש"י ובין לריב"א צ"ל מה דאמר ש"ס מה אילו יאמר בפנינו גרשה ולא אמר הטעם האמיתי כיון ששניהם מעידים ששלחום הבעל ממילא הוה מקויים דלא חשד לקלקלה בידי שמים. וצ"ל דלא מהימני בהכי דהוה כמעידים על עצמם שנעשו שלוחים משו"ה קאמר דשנעשו שלוחים נאמנין במגו דבעי אמרו בפנינו גרשה ומדנאמנו שהם שלוחים ממילא הוה מקויים. אלא דיש לעיין דה"ל מגו דבי תרי ובעלמא אמרינן מגו דבי תרי ל"א וי"ל וק"ל:

ולבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה. פירש"י קושי' היא. רצה בזה דלכאורה הלשון מיותר הוא דפשיטא דבעי תרי קרא כתיב ע"פ ב' עדים יקום דבר. ע"כ הוה ס"ד דשינוי הוא ולא קושי' דהמקשה הקשה וליבעי תרי. ותי' לא בעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה דע"א נאמן באיסורין והיינו משחיטה ונקור וכדומה הכי הוה ס"ד קמ"ל רש"י דקו' היא. והיינו דהרי בשקלא וטרי' דלקמן לרבא וליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות א"א לפרש אלא בלשון קושי' ה"נ הכי. אלא באמת יתור לשון הוא ונ"ל משו"ה יש גורסים מידי דהוה אכל עריות שבתורה דהמקשן ידע ע"א נאמן בחלב ושחיטה אך הקשה מעריות ומשני בעריות נמי ע"א נאמן באיסורי' להתיר אבל לא בהיתרא לאיסור. וכדי לעמוד על עיקור כונת תוס' שקצרו מאד אאריך קצת בעה"י. בקרא כתיב כי מצא בה ערות דבר וכו' ויצאה והיתה הרי מפורש בפרשה זו איסור אשה על בעלה ע"י מציאת ערות דבר. ויציאה והוי' ואין צריך ללמוד יציאה והוי' מהדדי כי שניהם מפורשים בפרשה וקבלנו ג"ש דבר דבר מממון דבעי ב' עדים ובודאי לב"ש דס"ל לא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה. א"כ קרא אתי' שאסור לגרש אא"כ מצא ע"י ב' עדים ערוה. א"כ לא ידעתי מנ"ל דקאי דבר אשארית הפרשה. אך למאי דקיי"ל דמותר לגרש אפי' לא מצאה חן ומכ"ש אם מצאה בה ערוה בלא ב' עדים שמותר לגרשה א"כ האי דבר לא קאי אלא לומר שעכ"פ לא תיאסר על בעלה בלא עדים ברורים ויען כי אין זה ענין לפרשה וה"ל למכתב בפ' סוטה אע"כ משמע דקאי אמאי דכתיב בכל הפרשה הן לענין איסור אשה על בעלה ע"י עדים ברורים הן לענין יציאה הן לענין הוי'. ואמנם יען בכל התורה כולה ע"א נאמן להתיר האיסור כדמוכח משחיטה או מוספרה לה. אבל לאסור המותר לא אא"כ פועל ובידו וילפי' מכ"ג ביוה"כ דנאמן לפגל לקמן בפ' הנזיקין וע"ש י"ד שערים לרי"ף ורא"ש. ע"כ כדפריך הכי ולבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה דגלי קרא דבר מממון. ומשני ע"א נאמן באיסורין רוצה לומר התורה לא אמרה דבעי' ב' עדים אלא לאסור אשה המותרת לבעלה ונמצא בה ערוה והה"נ הוית קדושין לאסור פנוי' אכולי עלמא אהא קאי דבר אבל לא איציאה דהוה היתר דבר האסור מוקמי' אדין כל התורה ע"א נאמן להתיר איסורין. ומה שדחה ש"ס ע"ז אין דבר שבערוה יבואר לקמן אי"ה. והתוס' דחו גירסא זו מדאמר מידי דהוה אכל עריות כיון דכל עצמו לא באנו אלא לומר גט יהיה דומה לערות דבר ולקדושין מאי לשון כל עריות כיון דליכא אלא תרי וזולת גירושין ליכא אלא ערות דבר וקדושין ואתרי מילי לא שייך לשון כל. כמ"ש תוס' בכתובות ח' ע"א סוף ד"ה שהכל וכו'. וק"ל. אמנם לפי גירסא זו לא יובן מה שדחה ש"ס הכא דאתחזק הוה דבר שבערוה וכו' ונ"ל עפ"י מ"ש רמב"ם פ"א מגירושין הל' י"ג וז"ל ומנין שיתנו לה בפני עדים הרי הוא אומר עפ"י ב' עדים יקום דבר וא"א שתהי' זו היום ערוה והבא עלי' במיתת ב"ד ולמחר תהיה מותרת בלא עדים לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפי' בע"א אינו גט כלל עכ"ל ולכאורה צ"ע דבש"ס מגז"ש דבר דבר מפיק ורמב"ם התחכם ללמוד כן מסברא דנפשי' אע"כ הוא הדבר אשר דברנו דס"ל לא מצינו גז"ש זו בש"ס אלא שלהי גיטין וריש סוטה לענין לאסור אשה על בעלה. ובקדושין ס"ה ע"ב לענין קדושין לאסור אשה אכולי עלמא ע"י קדושין אבל להתיר איסור ע"י גט לא ילפי' מהך גז"ש וכתי' ש"ס ע"א נאמן באיסורי' להתיר וה"ה בגירושין. וחזר ש"ס ודחי אימר דאמרינן ע"א נאמן חתיכה ס' חלב וכו' אבל היכא דאתחזק איסור דא"א הוה דבר שבערוה ר"ל לא מגז"ש הנ"ל אלא מסברא איך אפשר אתמול הבא עלי' חייב מיתה והיום תהיה מותרת לעלמא אין לך יקום דבר מקיים דבר גדול מזה וש"ס קיצר והרמב"ם הסביר הענין בטוב:

ע"א נאמן באיסורין. שיטת הריטב"א שבנמו"י ר"פ האשה רבה ומייתי לי' ש"ך י"ד סי' קכ"ז סוף ס"ק י"ד ע"ש. דכל היכי דהאמינה תורה ע"א להדי' כגון בסוטה ועגלה ערופה ה"ה כשנים ואחר הבא אח"כ להכחישו לא כלום הוא. וכן היכי דמעיקור הדין בעי' תרי והאמינו ע"א כב' כגון מת בעליך הוה כתרי ואין המערער אח"כ נאמן. אבל ע"א נאמן באיסורא לא האמינו תורה אלא כע"א אם יבא אח"כ ע"א להכחישו הרי הוא מוכחש. ורבים חולקים וס"ל לעולם הוה הראשון כשנים. והקשני מו"ח הגאון מו"ה עקיבא איגר נ"י אבדק"ק פוזנא יע"א. הא תוס' לקמן סוף ד"ה האי קולא הוא וכו' הוכיחו דאי ס"ד דאי אתי בעל ומערר משגיחי' בי' א"כ ליתני ברישא אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ע"ש. הנה אותה קושי' תיקשי למאי דמשני א"כ אי הימנותא דשליח הוא ככל ע"א דעלמא אי אתי בעל אח"כ ומערער משגיחין בי' א"כ תיקשי ליתני ברישא אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו אע"כ דלא כריטב"א וגם ב הוה כתרי. והשבתי לו לפע"ד דברי תוס' בלא"ה צריכין ביאור דבשלמא בסיפא בא"י קתני א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ משום דהרי אם יש עליו עוררים יכול להתקיים שהרי עדים מצוים. אך ברישא לאיזה צורך יאמר אם עליו עוררים פשיטא ומאי קשי' להו להתוס' וצ"ל כיון דבעלמא היכי דבעי תרי והאמינו ע"א ה"ל כתרי ולא מועיל ערעור והכא הוה ס"ד אי אתי בעל ומערער ופסיל לי' אע"ג דהשליח נאמן במקום ערוה דצריך בעלמא תרי אפ"ה הוה ס"ד דאינו כשנים ואי אתי בעל ומערער פסיל לי' א"כ ק' לתוס' דה"ל להשמיענו חידוש זה ברישא אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ושפיר הוכיחו תוס' מזה דלא פסיל לי' הבעל. אבל השתא בהס"ד דהשליח נאמן ככל דעלמא והתם אי אתי אחר ומערער אח"כ להכחיש. הע"א מהימן וה"ה הכא ומה צורך זה להזכיר במשנתינו דוקא כי הכי דלא נזכר בשאר איסורין וסמיך אסברא חצונה ה"נ הכא. כנלע"ד:

נאמן באיסורין. הקשה ר"ת עיקור הגט יוכיח ותי' אינו מובן דממ"נ אי הוה ידע דבר דבר ממון אלא הוה ס"ל כיון שהגט כבר נכתב תו ה"ל גילוי בעלמא א"כ מאי מקשה אח"כ ה"ל דבר שבערוה אבל כוונת תוס' כך דקרא עפ"י ב' עדים יקום דבר קאי אשני ענינים א' שלא יקום דבר בלי עדים כגון קנין וגט וקדושין שאם נעשה בלא עדים אינו מתקיים אפי' אין כאן הכחשה שהעדים כורתי' וגומרי' הענין. ועוד אפי' אחר שנעשה כדינו ובאים להעיד על דבר צריכין ב' עדים לראי' ולנאמנות ועל אלו ב' דברים בא הכתוב לומר עפ"י ב' עדים יקום דבר. ושוב ילפי' גז"ש דבר דבר ממון דגם בגירושין וקדושין בעי' ב' והוה סד"א דהיינו לעיקור קיום הדבר שאין כריתות וקדושין פחות משני עדי מסירה או חתימה אבל אם נתקיים הדבר בשני עדים תו לענין נאמנות להעיד שנתגרשה או נתקדשה לזה סגי בע"א ככל איסורין שבתורה ומשני לא היא אלא כל דבר שבערוה בעי תרי הן לקיום הדבר הן להאמין הדבר:

באיסורין. לרש"י ורוב הפוסקים מושחט בן הבקר נפקא ומעשים בכל יום ותוספות לא ניחו להו בהכי דאין דנין אפשר משא"א כן למדתי מחי' רמב"ן ע"כ נפקא מוספרה לה וס"ל להו בבדיקת נדה לבעלה הוה שפיר אפשר שיעמוד הבעל אצל הבדיקות ואפ"ה כתי' וספרה לה לעצמה ש"מ שנאמן ע"א היכי דלא הוחזק א"נ הוחזק ובידו כמ"ש תוס' והסביר המהרש"א וצ"ל לרש"י ולרוב הפוסקים דנפקא לן ממעשים בכל יום א"כ וספרה לה ל"ל ותי' ר"ת דחוק דה"א דהוה דבר שבערוה זה דוחק. ונ"ל שתהא נאמנות לעקור וסת הקבוע כבר ג' פעמים ויותר לא מיבעי' למ"ד וסתות דאורייתא מדינא כשהגיע הרגע ולא בדקה כשיעור וסת טמאה מן התורה חזקה אורח בזמנו בא. וכשאמרה שבדקה בתוך שיעור וסת ולא מצאה טהרה ונאמנת על זה נגד החזקה אורח בזמנו בא וכבר עמד בזה בס' סדרי טהרה סי' קפ"ד סקי"ב ע"ש. אלא אפי' למאי דקיי"ל וסתות לאו דאורייתא מ"מ כבר השריש נודע ביהודה וכן נמצא בהרא"ה בבדק הבית דפרישה סמוך לוסתה דאורייתא נהי שמא ראתה לא אמרינן אבל שמא תראה חיישינן מן התורה ביום דאתחזק הוסת. וכעת נ"ל סברא גדולה לזה דהא הך חזקה דאתחזק ג' פעמים משור המועד ילפינן והתם אינו אלא שמא יגח דהבעלים ה"ל לשמרו או לשחטו שמא יגח היום ולכן אם נגח חייבי' אבל אם עבר היום ולא נודע לנו אם נגח או לא אין אומרים בודאי נגח וכן אשה שמלה בנה ג' פעמים ומת לא תמול עוד שמא ימות אבל עם עברה ומלה ולא נודע לנו מה היה לו אינינו בחזקת מת וכן ברוב הדברים חוץ מי שלקה ושנה שמכניסים אותו לכיפה צ"ע קצת. ועכ"פ וסתות לאו דאורייתא לענין שלא נאמר ודאי ראתה אבל צריך לפרוש סמוך לוסתה מדאוריתא שמא תראה ואפי' נימא עונה סמוך לוסתה נמי לאו דאורייתא ע' תוס' יבמות ס"ב ע"ב. אבל לפרוש ברגע הוסת הוא עכ"פ דאוריתא לפי הנ"ל. וא"כ לא תאומן האשה לומר אח"כ שעברה הוסת ג' פעמים ואיך תאומן נגד החזקה הלז שאין בידה לזה צריך וספרה לה ומוכח ע"א נאמן נגד חזקת תלתא זימני דנפקא משור המועד נגד חזקה זו מהימן ע"א. אבל דבר שאתחזק ממש שהוא כן ונפקא מויצא כהן מן הבית אין ע"א נאמן לומר שנשתני' החזקה וק"ל:

דלא איתחזק איסורא. פירש"י איסורא דחלב בהך חתיכה גופא עכ"ל. יתור לשון הוא זה. והיינו משום דכבר ביאר מהרי"ט בתשו' ח"ב ריש חי"ד שלו דרש"י ס"ל כהרמב"ם דספיקא דאוריתא מן התורה לקולא. וכן הוכחתי ובררתי בכמה מקומות בעזה"י. ועל כן חתיכה א' שאנו מסופקים אם הוא חלב או שומן מותר מן התורה בלי ע"א כלל. אך הכי מיירי מב' חתיכות א' חלב וא' שומן דאתחזק איסורא והאוכל א' מהם מייתי אשם תלוי'. ומ"מ ע"א נאמן לברר הספק ולומר שהוא מכיר שזו שומן. אע"ג דאתחזק איסורא בהאי דוכתא אבל בהאי חתיכה לא אתחזק איסורא משו"ה ע"א נאמן. אבל חתיכה שאתחזק בהאי חתיכה עצמה איסור כגון כרי טבל שהוא עצמו בחזקת איסור ובא עד אחד לומר שנתקן ואין בידו לא מהימן כיון שהחתיכה עצמה היה בחזקת איסור וה"נ איתתא בחזקת א"א ובא ע"א להעיד שנתגרשה ולהוציאה מחזקתה אין ע"א נאמן וזהו פשוט מאד בכוונת ותמיה גדולה על הגאון פנ"י ז"ל ע"ש שלא עמד בזה:

הוה דבר שבערוה. כ' תוס' משום דמספקי' ר"פ האשה רבה אי ע"א נאמן במקום חזקה או לא ע"כ נקיט תרווי'. ומ"ו הגאון חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל אמר תרווי' צריכא דודאי גם בס"ד ידע דרובא בקיאי' ורק הואיל ואתחזק איסורא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי' רובא וה"ל פלגא ופלגא והדר ה"ל ע"א נאמן באיסורין אך הכא ולא מהימן בפלגא ופלגא. נמצא אי ולא אתחזק הוה סגי בע"א דהרי איכא נמי רוב בקיאי' וסגי בע"א אפי' בחומרא דאשת איש. ואי לאו ערוה אע"ג דאתחזק מ"מ כיון דאיכא רובא נהי סמכינן מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא. מ"מ ע"א יכריע אבל השתא דהוה אתחזק וערוה א"כ אי סמכת מיעוטא לחזקה ה"ל פלגא ופלגא בדבר ערוה ולא מהני ע"א וא"ש ודפח"ח ושפתים יושק. אמנם רמב"ן והרבה פוסקים ס"ל מסוגי' דשמעתין דע"א נאמן אפי' נגד חזקת איסור וסוגי' דר"פ האשה שקלא וטרי' בעלמא הוא ולעולם ע"א נאמן אפי' אתחזק מוספרה לה ולא ס"ל כהתוס' עי' חי' ר"פ האשה רבה וזה דעת התשב"ץ בי"ד ססי' ר"א לענין מקוה שנתמלאת ומביאו ש"ך י"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ו. והנה בח"מ סי' פ"ז בש"ך סקט"ו בסופו בע"א המחייבו שבועה ושוב אח"כ בא ע"א המסייעו פטרו דכשם שהראשון האמינו תורה ה"נ השני המסייעו. והקשה קצה"ח שהוא נגד מ"ש בש"ע יו"ד סי' ל"ט סקמ"ב ע"ש. ותי' התם טעמא משום כיון שבא הראשון ואמר כך כבר נתחזקה אצלינו כדבריו דהרי פסק רמב"ם פ"י מהל' סנהדרין ע"א אמר כלאים פירותי ושתק והאמינו הרי הם כלאים ולוקין עליו. וה"נ כבר נתחזקה הבהמה ע"י אמירת הע"א והשני הבא אח"כ ה"ל כמעיד נגד החזקה וע"א לא מהימן נגד החזקה ע"ש. ויפה כתב אלא שלא ביאר שהרי הך די"ד סי' ל"ט בסרכא הוא בב"י שם בשם תשב"ץ והתשב"ץ ס"ל ע"א נאמן אפילו דאתחזק איסורא. ואני אבאר בעזה"י דע"כ לא ס"ל לרמב"ן וסיעתו ע"א נאמן אפי' נגד החזקה אלא לומר שנשתנית ממה שהיתה לומר שנתקן הכרי ונתמלאת המקוה ונטהרה האשה ע"י המקוה וכדומה. אבל אין ע"א נאמן להכחיש החזקה מה שאנו מתחזקים שהענין כך ובא ע"א לומר לא הי' כך לא נתחייב הכרי הזה בתרומה מעולם כי הכניסוהו דרך גגות זה לא נאמן ע"כ גבי סירכת הריאה שנתחזקה הבהמה ע"י ע"א שהיא טריפה וכך נתחזקה ואח"כ בא ע"א להכחיש החזקה בזה אינו נאמן גם לרמב"ן ותשב"ץ. אך כל זה ע"א שלא בהכחשת בעלים אבל אם הכחישוהו הבעלים לא נתחזק ע"פ מעולם ולכן בע"א מעיד שזה חייב לפלוני מנה ובע"ד מכחישו ובאיסור כה"ג דברי העד כמאן דליתא. אלא בממון הטילה התורה שבועה על הבעלים לברר דבריו אבל לא נוכל לומר שע"י העד הלז נתחזק הדבר אצלינו ז"א שהרי הבע"ד מכחשו אלא שצריך לברר ולכן כשיבא עד המסייעו הרי מוכחש הראשון וכבר בירר הבע"ד ע"י עד המסייע והבן זה:

רוב בקיאין הן. הא דחיישינן הכא אע"ג דאיכא רובא י"ל משום חזקת א"א מדאוריתא אפי' איכא רובא כמו במים שאין להם סוף כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא מממונא. ובגט שאינו מקוים ולא אתוי' בי תרי איכא עוד טעם דנהי דמזויף לא טענינן לרבה מ"מ שלא לשמה במגו דמזויף ניטען כמו בממון בגובה מלקוחות אפילו אי לא טענינן מזויף מ"מ פרוע במגו דלקוחות אע"ג דפרוע לא שכיח דשטרך בידי מה בעי מ"מ במגו דמזויף טענינן לי'. ולפמ"ש פנ"י בכתובות פ"ב ע"ב לר' מנחם בר יוסי כשניסת יש לה חזקת היתר לבעלה השני א"כ ה"נ כשנתקיים בחותמיו וגם ניסת אם כן מגו ליכא דנתקיים וחזקת איסור ליכא דאדרבא יש חזקת היתר לבעלה השני. ולית לנו למיחש דלמא אשכח מי ששמו כשמו רק שהבעל יערער והיינו דאמרינן לקמן ה' ע"ב דמיירי בניסת ונתקיים בחותמיו טעמא מאי דלמא אתי בעל ומערער וכו' ע"ש ולפ"ז מיירי אפילו קודם שלמדו ע"ש וק"ל:

ורבנן הוא דאצרוכי. פירש"י דלמא אשכח וכו' ופ' רמב"ן אע"ג דהיכי דלא אתחזק תרי יוסי בן שמעון לא חיישינן לי' מכל מקום מיעוטא איכא אפילו בלא אתחזק ואיכא נמי מיעוט סופרים הכותבים להתלמד וזורקים ה"ל תרי מיעוטא. ולפ"ז מ"ש לעיל עיקור חששא משום ב' נשיו ושמותיהם שוות ואפשר הא נמי מיעוט הוא שיהי' ב' נשיו שמותיהן שוות. והקשו תוס' הא בעי' מוכח מתוכו עיין לקמן שם דלרש"י לא בעי מוכח מתוכו ויש לו שם שיטה אחרת אך מה שהקשו הא לר"א אין מגרשים אלא זה בפני זה י"ל דלרש"י דלא בקיאים לשמה ה"ה דלא בקיאין בשינה שמו ושמה ואיכא קרתא דאיתי בה תרי יב"ש אלא מ"מ אין שמותיהן שוות שיש לכל א' חניכא שניכר בו ואין צריך לגרש נשותיהם זה בפני זה כיון שאין שוות בחניכא דשמותיהן. והכא חיישינן דילמא נכתב גט לאידך והי' מסומן ושוב מסרו לזה ולא חשש בשינה שמו שלא כ' בו חניכתו של זה שהרי אין בקיאים בשינה שמו ושמה. ועיין לקמן ר"פ כל הגט גרסי' בעדי מסירה ור"א הוא והוקשה תוס' לשיטתם ד' ע"א ד"ה דקיי"ל וכו' דס"ל דר"מ נמי בעי עדי מסירה אם כן מהאי טעמא אמר ור"א הוא מזה הוכיחו לר"מ בעי מוכח מתוכו ושוב הוקשה להם בב"ב דקאמר ביב"ש אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה ת"ל אפילו זה בפני זה לא יגרשו דאין מוכח מתוכו ותירצו דאתי' כר"א דאפי' איכא עדי מסירה בעי' זה בפני זה. ומכח זה הקשו קושיתם אפירש"י בשמעתין אבל רש"י פסק כרי"ף ורמב"ם דלר"א ע"ח נמי כרתי לדידהו לא בעי לר"מ עדי מסירה אצל עדי חתימה. א"כ א"ש דאמרינן עדי מסירה ור"א היא דלר"מ ליכא ע"ח אם כן אין הכרח דבעי לר"מ מוכיח מתוכו. וגם אין הכרח בב"ב דבעי לר"א זה בפני זה ולק"מ קו' תוס':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף