פלתי/יורה דעה/מ

פלתי ‏ יורה דעה מ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) ניקבו לאחד מהם טריפה אמת לכאורה משמע דהויא ספק דהא בגמ' מספקא ליה לבית חלל גדול או לבית חלל קטן וחשב אביי לפשוט כמו דאמרינן ר"ש אומר עד שתנקוב לבי' סמפונ' ואמר רבי עד שתנקב לבית סימפון גדול ה"ה הכא לבית חלל גדול ודחה הגמ' הכא השתא התם לבית סמפונות קתני ולהיכי דשפכי סמפונו' כולהו הכא לבי' חלל קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן וא"כ הדבר בספק ומסתימ' רוב פוסקים משמע דאי נקב אפילו לבית חלל קטן טריפה ודאי ומדברי הרא"ש נראה דנשמר מזה וכתב דהא נפשט מדקתני לבית חללו ולא לבית חללים כמו לבית סמפונות ש"מ דכל חלל מיטרף. אבל לא הבנתי בשלמא התם כל סמפונות הם נשפכים לסמפון גדול והיינו בית סמפונות מקום לכל סמפונות אבל בלב אין החללים מתאספים ביחד כלל ואיך יכנה בית חללים הא לא שפכי אהדדי כלל ומרשב"א נראה דדייק בית חללו מיותר די לומר הלב שנקב בס"ד ה"א דקאי לבית חלל גדול אבל במסקנא דלא משמע מיני' ע"כ להורות לכל חללים ע"ש. ולפמ"ש הר"ן קמ"ל דאפילו נקב מפולש מעבר לעבר כל שאינו עובר החלל כשר ואצטריך. ונראה לומר דודאי איך ס"ד לספק הא סתם קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן ואי כוונת המשנה דוקא על חלל גדול לא ה"ל למסתום רק בעל האבעי' ר"ז ס"ל אולי סמך המשנה בית חלל הוי כמו בית סמפונות דמפרשינן סמפון גדול ה"ה חלל גדול אבל בתר דפשטי' דלא דמי' זה לזה חלל לסמפון א"כ תו ל"ל דסמך התנא על כך א"כ תו ליכא לספק דנתכווין לסמפון גדול דלא הוי לסתום על כך ודו"ק:

(ב) וי"א דלא מהני סתימת שומן הלב וכו' הרמ"א כנראה בד"מ תמך יסודתו על מה שכתב בס"ס ממרדכי וכבר השיגו האחרונים כמש"ל אמנם היה לו להביא דברי רמב"ם בפ"י מהל' שחיטה הלכה ט' שכ' חלב טהור סותם חוץ חלב הלב והקרום על הלב כולו וכו' וחלב המעי אחרון מפני שהם קשים עכ"ל וכן כתב או"ה וכן כתב בה"ג אר"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם א"ד חוטא דכרכשתא וא"ד חלב דטרפש' דלבא ומן הכא טרפינן בתרבא דליבא עכ"ל ונראה דלהבה"ג דכתב מן הכי יש להבין בממ"נ אם מפורש בגמ' כגי' הרמב"ם מאי מן הכא פשיטא אי תניא תניא אי לא מפורש מהכ"ת לאסור וצ"ל דודאי גי' שלו כרמב"ם רק דקשיא הא נותן טעם דעשוי ככובע ולא מהדק שזהו שייך בטרפש ולא בשומן הלב בעצמו וס"ל להבה"ג דבאמת עיקר אסורו בטרפש הואיל ועשוי ככובע רק דלא למחלף שומן הלב בטרפש דגם זה מיקרי שומן הלב כנראה מהך ראי' של רמ"א וכמ"ש האחרונים גם זה אסרו דלא לסתום וזה דברי הבה"ג טרפשא דלבא ומהכא טרפינן בתרבא דליבא והיינו מהך חשש דלא לאחלופי ולפ"ז ה"מ בבהמה אבל שומן הלב בעוף דלא שייך אחלופי כשר וסותם וכן הרמב"ם שנתן טעם שהן קשים ופי' אינם מתדבקים יפה בנקב וזה לא יתכן בשומן של עוף השומן רך בתכלית ומהדק ותרבא דעל מעי אחרון אינו סותם ובעוף הכל סותם משום דשם אינו קשה וה"ה לשומן הלב ולכך רמ"א כווונתו לאסור אפי' של עוף הביא ראי' מהך דלקמן ס"ו דעובדא היה בעוף ע"ש לכן לדינא נראה בבהמה יש להחמיר כדעת בה"ג ורמב"ם אבל בעוף שייך להקל וכן מסתבר. ובאמת אני תמיד חוכך בזה מה שנהגו לסמוך על סתימת שומן של אבר עצמו כמו שומן לב קרקבן וכדומה כי שומן אבר אינו בקביעות על מתכנ' א' ומשתנה יום יום על טוב העוף ובהמה ואם שמן אף שומן יתרב' ואם יהיה רזה ויכחיש אף שומן יתמעט וזהו משתנה יום ביומו וא"כ אף כי השומן סותם בנקב אולי אתמול וימים כי עברו היה רזה ולא הי' השומן כ"כ והיה הנקב מפולש וא"כ אין זה סתימה מעיקרא וכן להיפוך למחר יתמעט השומן ויהי' רזה ויראה הנקב א"כ אין זו סתימה המתקיימת כמו שאמרו בקרום מחמת מכה ודוחק לומר דהולכין בזה הכל אחר מציאתן אם שומן אם רזה. אבל דוחק לומר כי דבר שכיח ומצוי והוא ענין טבע איך לא נחוש לכן וצ"ע:

(ג) מיהו אם לא נמצא וכו' מקור הדין הוא בה"ג וז"ל מחטא דאשתכח בלבא אע"ג דלא נקיב טרפה וה"מ כי משתכחא בסמפון רבא דלבא לגואי דלית לי' דוכתא למיפוק וכי רישא לתתאי דכמה דאתא נקובי מנקבי מטרפה אבל קופא לתתאי דלא על אלא בסמפון רבא תלינן דלמא בהדי דשעיל פלטי לי' ואחזוקי באיסורא לא מחזקינן וכו' עכ"ל ובזה רבו פרושים. #א) ומה שנ"ל פשוטן של דברים כך דטבע הלב לדחות כל הבא לחללה כי היא מלא תנועה ודם ההולך ושב כנודע ולכך בבא מחט לקרבה מן סמפון וירד למטה מן סמפון לבפנים ללב (וזהו לשונו כי משתכח בסימפנא דליבאי לגיואי ופירושו מן סמפון ללב מבפנים הסמפון נוטה ונמשך ללב) הלב לא יכול לסובלו ויעשה הטבע כל פעולות להוציא ולהעלתו לסמפון ולשוב אחורנית וקשה מאוד והטבע בוחר תמיד דרך הקצר והקל לעשות ולכן ברור שתדחה המחט לנקוב הלב ולצאת הואיל כי ראשו דהיינו חודו לתתא וכמה דאתי נקובי מנקב וא"כ ודאי יפעול הטבע לנקוב ולצאת וכיון דודאי סופו לנקוב ולא ספק טרפה אבל אם קופא וראש עב מחט לתתא דאין באפשרי למיעל ונפק אלא דרך סמפון (דלא על דרך סמפון שכתב בה"ג על פי' על ויוצא ותפס לשון קצר וכך אמרו חז"ל הוצאה והכנסה חד) א"ו צ"ל על ונפק א"כ הטבע דלא אפשרי לנקוב אף הוא כחה תסייע להוציאו דרך שיעול ופליטה וא"ש ואין כאן חשש איסור ופי' זה הוא מרווח וא"צ לשום דוחק או הג"ה וכדומה אלא שהרב בב"י כתב דא"כ לפ"ז עיקר הטריפות שסופו לנקוב וכתב אבל קשה בעיני לומר מפני שסופו לנקוב ולכן פירש הוא פי' אחר וכן שאר מפורשים פי' בו ובכולם החמיר הרמ"א וצריך ביאור מה זה שקשה בעינו אף כי מ"ש הפר"ח דמצינו כן באכלה קורט של חלתית וכן מורה אליו הב"ח באצבע אינו ראיה ואפשר תיכף באכילתו נקב ואתי וגם שם תיכף מתחיל אולי קדחת אש צרבת בכל גופי' עד שנמוס אברים הפנימים ואמרינן שם מאן דאכל תלתא חלתית וכו' משלח משכי' ופרש"י לרב חמימת ואחיזת קדחת כי יש בו חום גדול ובזה מיושב מה שמקשים דפריך בריש פרק תערובת כל זבחים שנתערב בהם טרפה וכו' ופריך הגמ' אי ידיע' לשקליה ואי לא מנא ידעי וקשה דלמא אכלה קורט של חלתית והיא טרפה ונתערבה ועיין מש"ל בסימן נ"ז ע"ש. ולפמ"ש ניחא דאכול קורט של חלתית אחזה תיכף קדחת וחמימות אש אכלה למאוד בכל גידיו ודופקי' וא"כ ינכר החולשא מבחוץ וקשה ליתא ולשקליה ולק"מ אלא חסרון בגלגלת שנתנו הטעם סופו לנקוב ונתמזמז המוח ושדרה טריפה שסופו לנקוב הקרום וכ"כ רש"י כל מומי ריאה ולקותא הטעם דסופו לנקוב כמ"ש רש"י דף מ"ג ע"ש ובכל הסרכות חלקו אבות עולם אי הטעם דאין סרכה בלי נקב או סופו להתפרק וסופו לנקוב וכן טובא. ואי דעכ"פ אחזתו תיכף החולשא אף בזה ברור בהגיע מחט לחדר לבב שקרה לה חולשא גדולה כי אין הלב סובל דבר בקרבה וקרה לה חום וכובד נשימה וחולי שיעול וכדומה כידוע לרופאים טבעי ובעלי חכמת נתוח ולכן לא הבנתי קושי' שהי' לרבינו ב"י בזה: אברא בכל הדברים כאלה שאין עכשיו חולשא רק אח"כ יקרה לה שיהיה נקב באברים המטרפי' אם בתוך הזמן טרם שנקב ונפרק תוכל להוליד או לא קשה כ"א אמרינן שאינו מוליד משום דהחולשא גרידא מונע ממנו פרי בטן אף שלא נטרפה עדיין א"כ בסריכי כסדרן דכשרה דאין סופו להתפר' ובשלא כסדרן משום דסופו להתפר' ואם כן טרם שנתפר' החולשא בשניהם שוה בסירכה דכי בשביל שהם בהדדי ואין סופן להתפרק והי' מתחילה חולשא בפחות ודאי שוים הם רק אח"כ זה נתפרקה וזה לא נתפרקה א"כ כל סירכה כסדרן לא תוכל להוליד והחוש מכחישו בכל אופן. וכי תימא ההיפוך בכה"ג דסופו לנקוב כל זמן שלא נקב בהחלט תוכל להתעבר ולהוליד א"כ הא דטרח הגמ' בחולין דף נ"ח למצוא דרך בהא דפליגי ר"א ור"י בולד טריפה אם יקרב הא טריפה אינו מוליד והוצרך לאוקמי בעיברה ולבסוף נטרפה ולא משני בכה"ג דנסרכה שלא כסדרן והוא טריפה דסופו לפסוק אבל מ"מ מוליד וצ"ע: ואם נאמר כמ"ש הת"ח כלל ע"ב דטריפה חיה יב"ח בשנת עיבור י"ג חדש וכו' כמו שדרשו במדרש אקרא וכו' גומר עלי שמסכימים לגזירת ב"ד ואם הגיע סוף אדר הרי הגיע זמן בהמה למות ואם ימלכו ב"ד לעבר שנה חי' יחיה עוד חודש דהטבע מסורה ביד ב"ד וא"כ י"ל זה הלכה למ"מ דאם סופה לפסוק ויהי' טריפה דטריפה מהיום וחלבה אסור הואיל והוא טריפה אף הטבע מוכנע מבלי להוליד כמו דמוכנע ענין חיות אבל אם אין סופה להיות טריפה אף שהוא עכשיו בתכלית החולשא הואיל ואין נקרא טרפה אף הטבע גורם הריון ולידה וחדא בכלל חברתא שייך וא"ש. אלא דגם זה גוף הדין של ת"ח לא נח לי ועיין מש"ל סי' נ"ז ע"ש וע"ז נאמר כמעט אין לנו עסק בסתרי טבע ומה שנ"ל דבל"ה צ"ל לפי דעת מהרש"ל דהא דאמרינן טריפה אינו חי יב"ח היינו רובא אבל יש מיעוט דחיים ודאי דה"ה ביולדת דמ"ש חי או יוליד שניהם סימנים לטריפה וא"כ קשה מה טרח הגמ' למצוא פלוגתא דנ"מ אליבא דאמימר דס"ל טריפה אינו מוליד מפלוגתא דר"א ור"י בולד טריפה דלמא הא דס"ל אינו מוליד היינו הרוב אבל מיעוטא דמיעוט המה מולידין וא"כ יש במציאות טריפה המוליד ובהך איירי ר"א אי הוליד אם יש להכשיר הולד ומ"מ שפיר קאמר הני ביעי בשיחלא קמא דבספק טריפה אזלינן בתר רוב וצ"ע לכאורה ועמש"ל סי' כ"ט ולקמן סי' נ"ז אבל י"ל דהא דפריך הגמ' אי איירי בנטרפה ואח"כ עיברה וקמפלגי בזו"ז גורם אדמפללי לגבוה לפלגי בהדיוט ומשני להודיע כח ר"י דאפילו לגבוה שרי וזהו דיהי' ס"ד לאסור לגבוה ע"כ מדרבנן דהחמירו אצל גבוה דהתורה מ"ש הדיוט ומ"ש גבוה או זו"ז גורם מותר או אסור רק מדרבנן י"ל דהחמירו לגבוה. וזהו ידוע מילתא דלא שכיח לא חשו רבנן ולא גזרו. וא"כ א"ש איך ס"ד דאיירי בנטרפה ולבסוף עיברה ובמעוט' דמיעוטי קשה אדמפלגי לגבוה וכו' ול"ל דה"א בשל גבוה החמירו דכיון דאינו במציאות רק דמעוט' בשביל זה לא חשו חכמים להחמיר בגבוה חוץ לשורת הדין ונכון הוא. וא"כ גם קושי' הנ"ל מיושב דודאי הוא דסופו לפסוק ולנקוב הוא הכל באברים פנימי' ריאה ומוח ושארי פנימים וא"כ איך יתכן ולד טריפה דלמא לאחר שנתעברה קרה זה הטריפות ומוקמין אחזק' השתא דאתרע ובשעת עיבור הי' כשרה ואי אתה מוצא רק בחסרון דגלגלת דראינו דנחסר בידינו אבל של בה"ג אף דראינו דבלע מי יודע אימת הגיע מסימפון הגדול לתוך הלב דסופו לנקוב ואין לנו רק חסרון גלגלת לדעת ר"ת ובזו א"ש תי' הנ"ל דמשום כך לא תקנו רבנן ודו"ק. מכל הנ"ל נראה דהא דמטריפין בסופו לנקוב היינו כשמתחיל תיכף חולשא באיברים וכדומה ואם כן בעצם הנמצא בלב מיני' קגדיל ואין חולשא בבהמה וגם אין הטבע דוחק עליו להוציאו מן הלב כי בו נתגדל ואין כאן ודאי שינקוב ולא דמיא כלל לעובדא דבה"ג לכן אין להחמיר יותר מדעת הב"ח ודו"ק:

(ד) ניטל הלב וכו' טריפה ברמב"ם בפ"י מהלכות שחיטה הלכה ט' נתן הכ"מ טעם שהשמיט הרמב"ם ניטל הלב מפני שלא רצה למנות רק אם יחסרו וינטלו האיברים מ"מ אפשר לבהמה להחיות קצת זמן אבל איברים שאם ינטלו לא יכלו להתקיים אפי' שעה אחת לא מנאם לפי שזה לא תקרא טריפה אלא נבילה ולכך לא מנה ניטל הלב וכו' עכ"ל. #ב) גילה דעתו שניטל הלב נבילה ואלו פה בספרו כתב טריפה ול"ל דלית נ"מ דבסי' ל"ג דקדק בנקיבת הושט לכתוב נבילה אף דהטור כתב טריפה כי באמת אף לדידן יש הבדל בין טריפה לנבילה כמ"ש האחרונים. וכ"כ קשה על הטור דבסי' כ"ז העתיק נשברה מפרקת וכו' נבילה ועיין כ"ה דנ"מ לענין או"ב ודניטל הלב כתב טריפה הרי להדיא דלא ס"ל הך דכ"מ ורוב פוסקים ותוס' ורשב"א ר"ן רא"ש כללהו לב בהדי קיבה ויתר איברים דלכך לא נמנו במשנה הואיל קתני דנקבו טריפה ולא ה"ל לכלול לב בהדיא דעל לב לא חל כלל השאלה למה לא נמנה דבדף ל"ב איכא כמה שנוי' בגמ' לחד תי' אלו טריפות דוקא ונבילות לא קחשיב כלל ולחד תי' דאלו אסורות קתני מ"מ הא אמרינן נבילה דמטמאה בחיי' לא קחשיב ולפי שיטת הכ"מ היא נבילה ומטמאה מחיים דבזה לא שייך שחיטה כמו בניקב ושט וא"כ איך יזכירו לב במה דלא קשי' כלל למחשבי'. דלכ"ע נבילה דמטמאה בחיים לא קחשיב. והרמב"ם גופי' בפ"ג מהל' שחיטה מנה ששה נבילות ולא מנה שגם ניטל הלב נבילה כמו דחשיב ניטל ירך אף דמנה ניטל מן ארכובה למעלה דטריפה מ"מ חוזר ושנאה ניטל הירך דהוא נבילה משום איסור נבילה. ואיך לא ימנה ניטל הלב במה דלא מנה עצם טריפות כלל רק ניקב. וכן בפ"ב מהל' אבות הטומאה מנה הכל דמטמאין מחיים כנ"צ והשמיט דניטל הלב מטמא מחיים והוי נבילה אם מיהר לשוחטו וכדומה והדברים צ"ע: לכן נראה טעמו של הרמב"ם כי זה דניטל הלב נבילה לא מצינו לו ראיה ברורה וזכר מדברי חז"ל רק הרמב"ם לרב חכמתו וחקירתו בטבע חשבהו למשפט היותו מצב הגוף בחסרונו היא נבילה. ויראתו היתה קודמת לחכמתו לכך בכל הפרקים לא רצה לחשבו בכלל נבילה הואיל לא מצא לו עזר ודבר מדברי חז"ל. ועל שכלו לא רצה לפסוק וכבר העיד על עצמו שרוב ספרו הכל מפי סופרים וספרים ולא עינה מלבו ובמקום שעינה מלבו אמר בפי' נראה לי וזעיר זעיר שם בספרו: לכך לא מנאם בשום מקום אף להיפוך ג"כ לא רצה לכתוב נגד המושכל ומציאות הטבע לדעתו לכך לא מנאם גם כן בכלל טריפות והעלים עין ממנו וזהו ברור ולזה נתכוון ג"כ הכ"מ וא"ש. ועתה #א) נבוא מ"ש בשו"ת הגאון מהור"ר צבי אשכנזי ז"ל סי' ע"ז בריבה אחת שהיה פותחת תרנגולת והחתול עומדת בחדר לאכול כי יפול הנופל ולא נמצא הלב והאריך בו הגאון הנ"ל ודבריו תחילתו מתוק וסופן מרור ולא יכלו עדת בני ישראל לשתותן כי מרים הם כי נשען מל דברי הכ"מ וחשבהו לבלתי אפשר שיהי' בעל חי זמן בלי לב ולכך שפט בלי השגחת הריבה נפל לארץ והחתול אכלתו וזהו יפה הורה כי תלינן תמיד דבר המצוי ושכיח ולהיות חסר בלי לב ולהיות בריא מ"מ לא שכיח ולכך תלינן בחתול וכדומה ודאי מה שנמצאו בפ"פ בשם מהר"ל מפראג שהתיר ניטל הלב הי' ע"ז אופן. וסוף #ב) דבריו אפי' נפתח התרנגולת בעדים כשרים והעידו שהשגיחו ולא נמצא לב פסק כי עדים שקרים המה ונשען על רשב"א שכתב כן גבי ודאי טריפה אף שהעידו שחי יותר מיב"ח ע"ש. והפריז על המדה ביותר כי איך מדמה חומרא לקולא הרשב"א אמרו להחמיר דאין לסמוך על עדותן לבטל ד"ת ולהקל באיסורים אבל להקל לא שמענו דנימא עידי שקר הם ולאכל תרנגולת בלי לב הס מלהזכיר להתיר טריפות וספק נבילות ויאמר נא העדים שהם פתחו בהשגחה ולא מצאו לב מותר להם לאכול או לא אם תאמר מותר לאכול הם מלהזכיר הם ראו והעידו שלא מצאו לב ושוי' תד"א וכי אמרינן לי' אכול תרבא ואי אסור נמצא חתיכה א' לזה אסור ולזה מותר נשתקע הדבר ובפרט כי הרשב"א אמר מה שמקובל בידינו ומסורת הל"מ שטריפה אינה חי' יב"ח אפי' חוקות שמים וארץ אינם יכולין להכחישו ולנתק מוסרות התורה של בע"פ ואם תאמר כן הרי אתה עוקר ד"ת. אבל דבר זה וכי יש עליו קבלה או רמז בדברי חז"ל רק בנוי לדעתו עפ"י השכלת הטבע ומציאות שלא יצויר לב"ח להיות חי בהעדר הלב וכי זהו הכחשת הקבלה והתורה עד שנימא שיבטל אלף עדים ואות אחת מהתורה לא יבוטל וכי בזה הכחשה לתורה וקבלה אדרבה חיזוק מבלי לילך אחר מציאות הטבע רק כפי התורה אשר לנו מורשה ומה בכך שמכחיש חוקות הטבע וכי עי"כ יצא חורבה כמו שיש לחוש אם נכחיש כללות התורה בטריפה אינו חי' וכדומה ובפרט יסודת חכמי טבע בנוי עפ"י נסיון היום היתה הסכמה כך וכאשר באו אנשים שראו ההיפוך אף הם נזרו אחור מהסכמתם ועשו כלל אחר וכן תמיד עד כי עכשיו ע"י נסיון בזה נסוגו אחור ממש מכל הנחת גלינוס ארסט"ו וכדומה ובחרו הנחות ויסודות חדשים א"כ איך בשביל יסודות טבע מציאות נכחוש העדים ונתיר איסור טריפה וספק שלה. וכל זה אילו הדבר מוסכם וברור בלי חולק מבעלי תורה אבל הוכחתי לעיל דאבות עולם אינם מסכימים על כך וסוברים דהוא רק טריפה והרמב"ם בעצמו לא מנאוהו בכלל נבילות בשום מקום ולכן ח"ו להקל באופן כזה והנה ברור דלפעמים נימס וניטל הלב רק יש אבר אחר אשר למראית עין אין מראהו דומה ללב כלל ולא תואר לו כלב רק יש לו בעצמתו חללים וכדומה כמו לב אזי שם משכן רוח חיוני ויכול להחיות הן בהמה והן עוף אלא בבהמה ודאי מורגש בכמות אבל בעוף אין לו ממש כמות רק הוא קטן בתכלית הקטנות ויחשב רק כחתיכות בשר קטן אשר נמצא כזה הרבה בפתיחת עוף ואין אנו שם על לב להשגיח בו שהוא משמש במקום הלב וע"י חיה העוף וא"כ איך ס"ד להתיר ניטל לב אולי הי' נמצא בו כזה ולית דמשגיח בי'. וזהו אשר כתבו פוסקים הנ"ל ניטל הלב טריפה ודאי ידעו כי א"א להחיות בלי לב כלל רק הם כוונו אל אופן כזה שיש בו כמו דנדל משמש במקום לב וגוף ניטל א"כ יכול להחיות והלב אינו והוא טריפה וזהו שכתבו טריפה ודבריהם אמת וברוך שבחר במשנתם. ולמען בירור הדברים כי תורה היא ולא יהיה גרעון במלאכת שמים קמתי וכתבתי ע"י הישיש התורני המופלא מוהר"ר העניך האלי לעשות בשמי שאלה שקורין רעזפאנזי אצל כל רופאים בהאלי וזהו העתק תשובתם אות באות. וא"כ ידין כל א' כמה צריך להיות מתון בהוראה: אחרי אשר הגיעו לידינו שתי שאלות. #ג) לא ידענו סבתם ונתבקש מאתנו חקירת הרופאים פה מהמדרש הזה להשים עליהם ע"פ יסודות חכמת הרפואת והנתוח. התאספנו יחד בישיבה ואחרי העיון והעצה הסכמנו בדבר התשובה הזאת. נציע הנה. אמנם השאלה הא' זה תורפה. אם אפשר לבעל חי איזה שיהיה להחיות זמן מה. אחרי אשר נטל הלב מקרבו אם ע"י חולי או בסבה אחרת איזה שתהי'. קודם כל צריך שנודע כי לא ימצא בשום אופן ואפשרות ע"פ חכמת הרפואה שניטל הלב ע"י איזה חולי. אמת הדבר לפעמים יגיע איזה חולי ללב עצמו והנסיון הורה גם הוא לפעמים שהיה הלב רך וחלוש בתכלית הרכות. גם נמצא בו תולדות חדשות כדמות השרץ הנקרא פאלופוס. לפעמים היה נמוח מבחוץ גם נמצא בו מכות בשר כאלו נשרף באש בסיבת הדם הנבלע בורידים ועורקים שבגופו וכדומה לזה נמצא בשר בשטחו החיצון אבעבועות קטנות. אמנם בכל אלה האופנים הוא תקוע כיתד במקום נאמן בחזה ולא יזוז ממקומו אף לא נמוח ונפסד לגמרי מה שא"א. הנה הבעל חי אשר יקרה לו חולי' הלב כזה יתמיד להחיות כל עוד שלא יוגבר החולי באופן שתנועתו אשר הי' מקור החיים לא נתבטל' לגמרי. אך אם יגבר החולי ותכלה התנועה אזי בודאי תמות הבריאה אשר חלתה החולי הזה. ומבואר א"כ מזה שאם הי' אפשר ללב שיוטל בשום אופן לגמרי היינו שיפסיד ויאבד לגמרי. שאי אפשר לאותו החי להחיות אף רגע אחת. כמו שא"א לשום בריאה להחיות אם ניטל ממנה הלב ביד רמה או שנחתך מקרבו אבל תמות מיד או בזמן מועט אחרי אשר נטל ממנו הלב. כי בהכרח יצא הדם במהירות ובשפע כעין נחל הנובע ועל דברי השאלה השנית עוף שנפתח כעין תרנגול או אווזין ולא נמצא בו לב. אם נוכל לומר שיש שם אבר אחר שנולד במקום משכן הלב. שיפעול פעולות הלב. וא"כ יחי' העוף אע"פ שנטל הלב. הנה נקדים לך כלל זה. לנמנע טבע קיים שיחי' שום בעל חי אם עוף אם בהמה אם לא יהי' שם לב או עכ"פ איזה אבר או בשר חי שתבניתו ומתכונתו כתבנית הלב. דהיינו שיש בו חלל. גם וורדים ושופכים מוכנים לתנועת הדם וסביבו. ולפיכך אם יש שם אבר אחר כזה כדמותו וכתבניתו. בעל ב' חללים גם ב' אזנים ורידים ועורקים מוכנים לתנועת הדם כנ"ל. בודאי אפשר שתחי' הבהמה הזאת או העוף הזה ויתקיים זמן רב. אע"פ שאין צורת האבר הזה דומה לצורת הלב מבחוץ. ואע"פ שימצא במקום אחר בחזה אם למעלה ממושב הלב או למטה ממנו אי בצד אחרת ממה שדרכו להיות שם. כל זאת הסכמנו ולראי' באעה"ח. ע"כ התשוב':

(ה) בעובי הלב קורט דם. נראה דראבי"ה ס"ל כהנך רבוות' דסברי כמו דאמרי בריאה אין סרכה בלי נקב כן הדין בשאר אברים בלב ודכוותי' ודאמרינן דסרכ' מעיד על נקב היינו נקב מפולש דאל"כ אף בריאה נימא דלמא קרום עליון לבד אנקב. אלא דודאי פי' נקב דמטרף בהו וסרכה סותמ' וא"כ אף בלב כך רק הואיל וטרפש הלב אין הנקב פוסל א"כ מאן ימר דהסרכה מלב דלמא מן טרפש ואין הנקב פוסל כמ"ש הר"ן להדי' הך דינא. אבל בנמצא בחלל הלב קורט דם זה ראי' דהיה מכה בלב כי אם מכה ק"ד מנין וא"כ הואיל וברור דהי' מכה שם תלינן אף הסרכא בו דכמו דאמרינן העלתה צמחין חוששין לה. ולק"מ על הראבי"ה ולפ"ז לדידן דקי"ל לעיל סי' ל"ז וסי' מ"ו דאין סרכה אלא בריאה אין מקום לחילוק זה אם לא דנימא דבלא"ה הרבה פוסקים דיש אף בשארי אברים סרכה ומטריף רק רבים חולקים דישנו בלי נקב וס"ל לרמ"א ה"מ בסתם אבל ביש ק"ד דודאי הי' מכה לכ"ע אמרינן אף בשאר אברים אין סרכה בלי נקב ולכן במקום הפסד מרובה יש לצדד להכשיר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.