ערוך לנר/ראש השנה/כו/א
בגמרא והצילו העדה. עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל במכות (דף י"ג):
שם דרחמנא אמר ושפטו העדה. התוס' הקשה דבמכות נפקא ליה מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט. והט"א כתב דלרמב"ם מתורצת קושיא זו דלפירושו (ה' רוצח פ"א) הך דעד עמדו לא רצה לצוות שלא יהיו דיינים אלא שלא ימיתו בלא קבלת עדות ודין. וכתב עוד דלפ"ז מה דאמר רבא בסנהדרין (דף ע"ח) דטרפה שהרג בפני ב"ד חייב כיון דלא בעי עדות פליג על ר"ע. אכן תמהתי דאיך אפשר לומר כן שאחר שהביא הרמב"ם בה' רוצח (פ"א) דין הנ"ל הביא שם (פ"ב) דין דרבא וא"כ דבריו סותרים זא"ז ומן התימה על הט"א שלא העיר ע"ז. אבל לענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הריטב"א במכות (דף י"ב) שכבר העיר ג"כ על סתירת דברי רבא מהך דר"ע ותירץ דשאני התם כיון דאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת דה"ל עדות שאין יכול להזימו הלכך דייני ליה אינהו משום ובערת הרע מקרבך ע"ש ובזה א"ש דצריך רבא לפרש דכתיב ובערת הרע מקרבך וזה ללא צורך דתיפוק ליה דרוצח הוא ופשיטא דרוצח חייב מיתה אבל לפ"ד הריטב"א א"ש וזה ג"כ שיטת הרמב"ם:
שם שהוא גדול כפר. ומה שרבי יוסי לא דרש כן י"ל דלא ס"ל שביום שנברא בקומתו נברא דכפי הנראה מסוגיא דלעיל (דף י"א) פליגי בזה ר' אליעזר ור' יהושע דשם ר' יהושע דריש עץ פרי דלקומתן נבראו וא"כ ה"ה בהמות וחיות כמו שאמר כל מעשה בראשית לקומתן נבראו אבל ר"א דלא דרש קרא כן לית ליה הא דריב"ל דבקומתן נבראו וא"כ י"ל דרבי יוסי ס"ל כוותיה ורבנן ס"ל כר' יהושע וברייתא דע"ז (דף ח') שאדם הראשון הקריב שור שנולד בקרניו ס"ל כרבנן דהכא וכן מימרא דרב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היה לו במצחו אתיא כרבנן ולא כר' יוסי שלא דרש שור שהוא פר. שוב ראיתי בט"א שפשיטא ליה דע"כ ר' יוסי ג"כ ס"ל דרשות דשם ממה דכתיב מקרין מפריס. אכן לענ"ד ר' יוסי דרש ממקרין מפריס רק דבשור משתעי קרא כמו שאכתוב לקמן:
שם לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. הט"א הקשה דאכתי יקשה למה נשתנה האבנט להיות של בוץ ולא כשל כל השנה של כלאים למ"ד דשל הדיוט נמי היה של כלאים א"כ למה נשתנה מבגדי הדיוט באבנט לבד והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דלפי המבואר ברמב"ם ה' כלי מקדש (פ"ח) אפילו למ"ד של כלאים היה נשתנה של כה"ג משל הדיוט דשל כה"ג היה מעשה רוקם וע"ש במשנה למלך. ולכן כיון דע"י אבנט עכ"פ לא היה שוה לשל הדיוט רצתה התורה שהכל יהיה של מין אחד של בוץ:
שם נעשה סניגור. המהרש"א בח"א הביא בשם הרא"מ פ' שמיני הרי אמרינן בפסיקתא קח לך עגל יבא עגל ויכפר על מעשה עגל הרי דקטיגור נעשה סניגור. ותירץ כתירוץ הגמרא דהכא דמבפנים קאמרינן ועגל מבחוץ הוא והמהרש"א הקשה על זה דמכ"מ אין סברא לומר דמה שהוא קטיגור בפנים יהיה כפרה וסניגור בחוץ. ולענ"ד ביותר יש להקשות דהרי במדרש רבה פ' פקודי איתא אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל והלא מזהב זה נעשו גם ארון וכפורת וכרובים וא"כ הוי סניגור בפנים ואיך שוב יקרא קטיגור. אבל לענ"ד י"ל דודאי הדבר שהובא לכפרה על הדבר בעצמו בזה לא שייך קטיגור דכן דרך התשובה השלימה והאמיתית לשוב באותו דבר שחטא בו על דרך שאמרו באותו מקום ובאותה אשה ותשובה כזו היא סניגור ודאי כמו שאמרו זדונות נעשות כזכיות ולכן העגל והזהב שהובאו לכפרת עון העגל הוי סניגור ולא קטיגור אבל במה שלא בא לכפרת עון העגל רק לצורך אחר כגון בגדי כה"ג ושופר בזה שייך הזכרת החטא ונעשה קטיגור וא"ל דא"כ כי פריך האיכא ארון כו' לישני האי לכפרה הובא. די"ל דהרי היה ג"כ מזהב שלא הובא לכפרה מה שהביאו שבט לוי והנשים שלא חטאו בעגל ולא הוצרכו לכפרה ולכן משני חוטא בל יקריב:
שם למכירה כירה. ק"ק הרי לא המכירה אלא הלקיחה של לוקח נקרא כירה בפסוק אשר כריתי לי והול"ל קורין ללקיחה כירה ואולי מפרש המ"ם של מכירה לשון מפעיל כמו מגיש שגורם לנגישה וכן כאן מכירה שגורם שיעשה הלקיחה של לוקח ע"י שמוכר לו אכן הלשון קורין למכירה כירה לא מיושב בזה:
שם אלו כליות. רש"י כתב טוחות לשון חלוקות ולא ידעתי היכן מצינו לשון זה וגם לא ידעתי למה כליות נקראו חלוקות ואי משום שהם שנים לימין ולשמאל כדאמרינן בברכות (דף ס"א) כמו כן יקראו ידים ורגלים חלוקות ואולי כוונתו שיועצות דעות חלוקות של ימין לטוב ושל שמאל לרע כדאמרינן שם ובתהלים (נ"א) בפסוק הן אמת חפצת בטוחות פירש רש"י בטוחות אלו כליות שהן חלקות ומשמע שמפרש מלשון וטח את הבית שהוא מחליק את כותל האבן בעפר ולפ"ז גם הכא צריך להיות לשון חלקות ולא חלוקות אבל לולא פי' רש"י היה אפשר לפרש דטוחות לשון מכוסה דהיינו שהכליות מכוסות בחלב הכליות וכן משמע מסיפא דקרא ובסתום חכמה תודיעני וגם לשון וטח את הבית יש לפרש כן שמכסה קיר האבן בעפר:
שם ברש"י ד"ה ומקצתן. יעידו בפני יחיד. הט"א (באבני מלואים) תמה על זה הרי לקבלת עדות צריך ג"כ שלשה ומה דאמרינן בכתובות ליתבו בדוכתייהו וליקדשו הפירוש דיקחו שנים אחרים לקבלת עדות ואח"כ ישבו השנים העדים עמהם ויקדשו. ומלבד דפירוש זה דוחק הוא דמה מרויחים בזה כיון דעכ"פ צריך ליקח שנים. במכ"ה לא ראה שבירושלמי מבואר כדברי רש"י דאיתא שם ויקום חד ויתוב חד ויקום חד ויתיב חד שנייא הוא שאין עד נעשה דיין והמפרש כתב דהקושיא הוא למה יושיבו שנים לא יושיבו אלא אחד וכל אחד יעיד בפני שלשה. אבל לא ראה מה שכתב הרמב"ן הביאו השיטה מקובצת שם וז"ל אי ס"ד עד נעשה דיין ליתבו בדוכתייהו וכו' כלומר אחר שהעידו כל אחד בפני שנים יחזרו וישבו ויקדשו כפירוש רש"י דאי לא תימא הכי מאי קושיא דלמא שאני התם דלא מקיימי הגדה כלל וכן הקשו בירושלמי וליקם חד וליתב חד ומשני אין עד נעשה דיין עכ"ל. הרי מפרש הירושלמי כפשוטו דלא בעינן קבלת עדות בפני שלשה אלא כשירצה להעיד ישב האחד עם היחיד ויעיד עדותו לפני השנים ואח"כ ישב המעיד עם היחיד ויקבל עדותו של האחר וזה מה שכתב רש"י יעידו בפני היחיד דהיינו כשישב האחד עמו ועכ"פ מוכח דלא בעינן קבלת עדות בפני שלשה דמה דמפרש המפרש דכוונת הירושלמי דיקחו אחד עם השנים אין זה במשמעות ויקום חד ויתיב חד שהרי הירושלמי לא הזכיר מזה דיקחו אחד מחבריהם:
שם ד"ה ותיטב. ובשור קא משתעי קרא. אע"ג דהך שור דקרא הוא עם פר שופר מכ"מ איירי קרא בשור דכתיב מקרין מפריס שהוא שור שיש לו קרן ופרסה שסועה שמה שדרשינן מזה בע"ז (דף ע"ח) קרנותיו קודמין לפרסותיו ושקרן אחת היה לו במצחו הרי ר' יוסי לא ס"ל דרשות הללו כמו שכתבתי לעיל ולכן ל"צ למה שכתב המהרש"א דר"י דרש נמי מניה שור:
שם בתוספת ד"ה כיון. וי"ל דהשבטים זכרון הם. ק"ק הרי ע"י חשן ואפוד נעלו השבטים לזכרון כדכתיב ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט לזכרון וגו' וא"כ מאי שנא משופר דמעלה לישראל לזכרון כדכתיב ותקעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם והכא נמי האפוד והחושן מעלים השבטים לזכרון ולולא דבריהם היה נלענ"ד לחלק בענין אחר דשם לא החשן והאיפוד הם המזכירים אלא האבני שוהם ומלואים שעליהם נפתחו שמות ישראל ואם כן לא הזהב הוא המזכיר אבל הכא המזכיר הוא השופר:
שם ד"ה לנדה. כי עדת חנף גלמוד. בסוטה אמרינן כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה שנאמר כי עדת חנף גלמוד וענין המשל הוא דאין עדה פחותה מעשרה ובה כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל כדאמרינן במגילה וכן אמרינן כל בי עשרה שכינה שריא וא"כ עדה היא הדבקה להקב"ה כמו האשה הדבקה לבעלה אבל כשיש בה חנופה שמאוסה להקב"ה כדכתיב כי לא לפניו חנף יבא אז היא מאוסה וגלמודה מהקב"ה כנדה הגלמודה מבעלה. והא דלא מפרש הגמרא נפקא מינה זה ג"כ כמו דמפרש בסוטה ובאשר כריתי לפרושי קרא משום דהכא בלא"ה יש נפקותא טובא שאם אומרת אשה גלמודה אני שיפרשו ממנה ולהחזיקה נדה. א"נ י"ל דלא קאמר נפ"מ לפרושי קרא אלא לפרושי קרא של תורה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |