ערוך לנר/ראש השנה/כה/ב

ערוך לנר ראש השנה כה ב

דף כ"ה ע"ב

בגמרא ואומר ובאת אל הכהנים. הא דמייתי ואומר י"ל דבראיה ראשונה לא סגי די"ל דאף שלא נתפרשו שמותם של זקנים מכ"מ הראשי ב"ד היו גדולים שהיו משה ואהרן אבל אכתי לא מוכח דגם היכי דהראשי ב"ד אינם חשובים כמשה ואהרן לזה מייתי מויאמר שמואל וגם מזה אין ראיה כ"כ די"ל דאף דלא חשובים כמשה ואהרן ושמואל מ"מ היה להם החשיבות שהיו מושיעים לישראל מאויביהם לזה מייתי מובאת אל הכהנים ואכתי שמא תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה ולכך יש לשמוע לראשונים יותר עכ"פ מלאחרונים לזה מייתי ואומר אל תאמר שהיו ימים ראשונים טובים מאלה:

שם היו טובים מאלה. עיין פי' רש"י והמהרש"א כתב שאין לפירושו המשך לדרשת הגמרא ולענ"ד י"ל דרק עפ"י דרשת הגמרא יש לפרש מה דאמר הכתוב כי לא מחכמה שאלת על זה ולא מפרש למה אין כאן חכמה אבל י"ל ע"פ מה דאמרינן סוף עירוכין לחד מ"ד פרנס לפי הדור ועיין בזוהר פ' חוקת שמבואר כן לכן אם תשאל מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה דהיינו הפרנסים היו טובים מפרנסי דור זה הלא יכול להשיב לך שזה היה מפני שהדור היה הגון יותר ופרנס לפי הדור ולכן לא מחכמה שאלת על זה שפגמת בכבוד עצמך שגם אתה בן הדור הזה ואפשר שזה כוונת רש"י מפני שהדורות היו טובים וצדיקים לפיכך היו הימים הראשונים טובים דהיינו לפי מה שדרש זה על הפרנסים שאי אפשר שיהיו פרנסים אחרונים כראשונים באשר שאין הדורות טובים וצדיקים כראשונים:

שם ק"ו קטנים לגדולים. יש לומר דזה אמר ר"ג לר' יהושע להתנצלות שמה שגזר עליו כן לא היה לפגום בכבודו אלא למען ילמדו הקטנים ק"ו ממנו:

שם במתניתן ולא הספיקו לומר מקודש. בט"א דקדק למה לא אמר מקודש מקודש כמו בסיפא ותירץ דכיון דאמר ה"ז מעובר ולא ראוי לקדש וזה תלוי בלבד בראש ב"ד אם הוא לא הספיק לומר מקודש עד שחשיכה אז הוי מעובר אבל אם הוא אמר אעפ"י שהעם לא הספיק לומר אמירת העם אינו מעכב עכ"ד. ולא הבנתי דא"כ היאך קאמר ולא הספיקו ל"ר הול"ל ולא הספיק לשון יחיד כיון דרק אמירת הראש ב"ד מעכב. אבל לענ"ד בפשטות י"ל דברישא דאפילו אמרו ב"פ אינו מקודש לא הקפיד לומר מה שהיה צריך לומר אם היה מקודש ולכן לא נקט מקודש רק פעם אחד אבל בסיפא דבאמת מקודש שם נקט מה שצ"ל כדינו:

שם ראוהו ב"ד בלבד. עיין רש"י ותוס' והמהרש"א הקשה למה הוצרך רש"י לפרש דאיירי באיכא שהות דהא קתני ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש הרי דאיירי דאיכא שהות לקדש ועוד דבגמרא איירי בראוהו בלילה דודאי איכא שהות וכן הקשה הפ"י והוסיף להקשות מהיכי תיתי דאיירי בסמוך לחשיכה ע"ש שנדחק בישוב פי' רש"י. ולענ"ד פשוט דרש"י רצה לפרש מה היה ס"ד דמקשן לבד דמקשה ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ולא הוי ס"ל דאיירי בראה בלילה ומאי מקשה דלמא איירי ברישא דליכא שהות וכמו דמשמע ריהטא לישנא דמתניתן דברישא אמר ראוהו ב"ד וכל ישראל וכו' עד שחשיכה ה"ז מעובר ושוב אמר ראוהו ב"ד בלבד דמשמע דהחילוק הוא בלבד ששם ראוהו עם כל ישראל והכא איירי בראוהו בלבד ולכן כתב רש"י דודאי גם המקשן ידע דאיירי דאיכא שהות דא"כ לא שייך עמדו שנים ואמרו מקודש רק שלא ידע דאיירי בראוהו בלילה ולכן מקשה לא תהא שמיעה גדולה מראיה. שוב מצאתי בפי' מהר"ל בן חביב על הרמב"ם שהרגיש ג"כ בפירוש זה רק שהקשה דא"כ הו"ל לומר קא ס"ד. ולענ"ד זה אינו דכן דרך רש"י בכמה מקומות שמפרש סברת המקשן במתניתן והרבה פעמים לא קאמר קס"ד. ועיין בתוס' יו"ט ר"פ ב' דנדה שמפרש שם ג"כ פי' רש"י כן וכתב כמו שכתבתי הרבה פעמים שדרכו של רש"י לפרש במשנה כדס"ד בגמרא ולא כפי המסקנא ע"ש ששם רש"י ג"כ לא כתב בפירושו במתניתן קס"ד. אכן הכא בלא"ה לא שייך זה שמה שכתב רש"י אליבא דמקשן דאיירי ביש שהות אין זה ס"ד אלא האמת ורש"י לא רצה לומר רק דזה ידע גם המקשן דאיירי באיכא שהות:

שם בגמרא ל"ל למיתני ראוהו ב"ד. הט"א הקשה למה לא מתרץ דראוהו ב"ד או כל ישראל קאמר ותירץ דא"כ ה"ל למינקט ג"כ ונחקרו העדים ועוד דמדקאמר ראוהו ב"ד בלבד משמע דרישא איירי עם כל ישראל ועוד דאי רישא איירי ג"כ דראוהו ב"ד בלבד מאי קמ"ל דה"ז מעובר דאי דלא נימא דה"ל כתחלת דין ונקדשא בלילה הא מכש"כ דסיפא דנחקרו העדים כבר שמעינן דלא אמרינן כן עכ"ד. ומן התימה שלא העיר הט"א דבירושלמי באמת מפרש מתניתן כן דראוהו ב"ד או כל ישראל קאמר ונראה שמפרש כן שלא יקשה כקושית הגמרא דהכא. ומה שהקשה הט"א על פירוש זה יש ליישב אליבא דירושלמי דמה דלא קאמר ג"כ ונחקרו העדים כמו דקאמר וכל ישראל היינו דוכל ישראל קאי על ראוהו ובזה שפיר יש לפרש או כל ישראל אבל נחקרו העדים שהוא ענין חלוק לעצמו בזה לא הוי מפרשינן או נחקרו אם הוי כתיב ונחקרו ומה דדייק מדכתיב במציעתא ב"ד בלבד מכלל דרישא עם ב"ד קאמר י"ל דהך בלבד ר"ל בלבד שלא היו עדים שם אבל מכל ישראל דרישא לא איירי ומה דדייק דא"כ מה קמ"ל ברישא דלא ליקדשו ב"ד בלילה מסיפא שמעינן י"ל דכבר הקשה הרשב"א איפכא דסיפא ל"ל מראוהו ב"ד דרישא שמעינן דלא אמרינן דנקדשא בלילה ותירץ דמרישא לא שמעינן רק דראיית ב"ד לא הוי כתחלת דין אבל נחקרו העדים דודאי הוי תחלת דין ה"א דנקדשא בלילה לכן קמ"ל סיפא ולפ"ז איכא למימר ע"פ פירוש הירושלמי דלא זו אף זו קתני לא בלבד בראוהו ב"ד דלא הוי תחלת דין גמור אמרינן דלא נקדשא בלילה אלא גם בנחקרו העדים:

שם אמר קרא כי חוק לישראל. הט"א הקשה דאכתי לקדשא למחר למפרע על תחלת דין דיום שלשים ומתוך כך נדחק דאיירי בראוהו ביום כ"ט סמוך ללילה אבל קידוש למפרע לא אמרינן. והנה אף דהרמב"ם מפרש כן מכ"מ משאר מפרשים לא משמע דמפרשי הכי אבל קושייתו כבר הקשה הרשב"א ותירץ דדוקא בקדשוהו בלילה מיד סמוך לתחלת דין דיום אז שייך דמקדשין למפרע אבל למחר לא מקדשין למפרע כיון שעבר זמן שאין ראוי לקדש בו בין העדאת העדים ובין הקידוש:

שם אימת הוי חוק בגמר דין. הפ"י הקשה הרי בביצה פ"ב דרש חוק לישנא דמזונות ויליף מזה דכל מזונותיו קצובות לו מר"ה. ולענ"ד י"ל שלעיל (דף ח') אמרינן ת"ר כי חוק וכו' מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קדשו ב"ד של מטה את החודש תניא אידך כי חוק לישראל אין לי אלא לישראל וכו' ע"ש והנה לפי הנראה מה דדרש הכא חוק על קידוש וכתבו רש"י ותוס' דהוא עפ"י סוגיא דלעיל זה לא שייך רק לברייתא ראשונה דקאמר עד שיקדשו ב"ד את החודש דלפ"ז קאי חוק על הקידוש אבל לברייתא שניה דקאמר כי חוק אין לי אלא לישראל מזה נראה דדרש חוק על דין ולא על קידוש ולפ"ז י"ל דסוגיא דביצה אזלא אליבא דברייתא שניה דלעיל ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א בביצה שם היכי קאמר דמזונתיו קצובים מר"ה הרי אמרינן דבפסח נידונין על התבואה די"ל דמתניתן דלעיל ס"ל כמתניתן דהכא דחוק קאי על קידוש ולא על חוק מזונות אבל ברייתא דביצה אתיא כר"מ דס"ל לעיל דהכל נדון בר"ה גם מזונות:

שם בתוס' ד"ה לא תהא. דאפילו בד"נ אמרינן הכי. ודאי בפשטות י"ל דרש"י כתב כן אליבא תירוץ שני דגמרא שם דבדיני ממונות וכש"כ בד"נ בראוהו ביום ג"כ אינם נעשים דיינים וכ"כ הפ"י והט"א כתב תירוץ זה על רש"י בשם הרמב"ן במלחמות פ"ב דכתובות. אכן לענ"ד אולי י"ל דאפילו לתירוץ ראשון דשם כתב רש"י כן דהרשב"ם בב"ב (דף קי"ג) כתב דמה דאמרינן בראוהו ביום יכולים לדון ע"פ ראייתם ושמיעתם זה דוקא בלא נתכוונו להעיד אבל בנתכוונו להעיד כבר נעשו עדים ואין נעשים דיינים וכן כתב בשם רש"י שם ולכאורה קשה דא"כ מה פריך הכא לא תהא שמיעה גדולה מראיה דלמא איירי בנתכוונו להעיד. אכן ז"א דא"כ איך יעמדו שנים ויעידו לפני האחרים הא כולם פסולים לדין בנתכונו להעיד כמ"ש הרשב"ם שם. אמנם על שיטת הרשב"ם יש חולקים כמש"כ בשטה מקובצת שם דבנתכוונו להעיד לבד לא נעשו עדים להיות פסול לדין ע"ש ויש לומר דרש"י מכריע בין ב' השיטות דהדיינים עצמם אין יכולים לדון ע"פ ראייה ושמיעה בשנתכוונו להעיד אבל להיות דיינים לדון ע"פ עדים בזה לא נפסלו וא"כ שפיר הוי מצי לאוקמא בנתכוונו להעיד ולכן לא יכולים להיות כולם דיינים אבל אם יעידו בפניהם שפיר יכולים לדון לזה מתרץ רש"י כיון דבעדות החודש לא בעינן עדות רק ראיה לכן כולם יכולים להיות דיינים לדון בלא עדות כלל משא"כ בד"מ וד"נ דלא יכולים כלם לדון ע"פ ראייתם כשנתכוונו להעיד:

שם ד"ה עד. גבי עדות החודש אין להכשיר. ק"ק דאפילו נימא דבקידוש החודש ג"כ שייך תקנה דנעילת דלת ג"כ א"צ קרא שהרי תקנה זו מדרבנן היא וא"כ א"צ קרא להכי ובקיצור מבעי להו למימר כיון דמדאורייתא בעי שלשה בדיני ממונות בקידוש החדש לא צריך קרא דעד דאיכא אהרן בהדך. שוב ראיתי בסנהדרין (דף ה') בתוס' ד"ה ואם שכתבו בלשון אחר להוכיח דקאי הסוגיא למ"ד מדאורייתא חד נמי כשר דאי מדאורייתא בעי שלשה ורבנן הכשירו ביחיד מומחה משום נעילת דלת מאי מייתי ממשה ע"ש וכוונתם נראה כמו שכתבנו דאי למ"ד מדאורייתא צריך ג' קאי קשה ממנ"פ אם להוכיח דבקה"ח צריך שלשה מדאורייתא ל"צ קרא להכי כיון דגם בדיני ממונות צריך ג' ואי דלא כשר מדרבנן מומחה כמו בד"מ מאי מייתי ממשה אבל לשונם הכא צ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף