עץ יוסף על בראשית רבה/ח

עץ יוסף על בראשית רבה ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה ח

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  

א  [עריכה]

פתח אחור כו'. מפרש סבת אחור מעשהו. וכונתו לדרשב"ל דבסמוך. ואגב דרשו ג"כ לדרשא אחריתי (יפה תואר):

א"ר יוחנן אם זכה כו'. דאחור וקדם צרתני משמע ברווחה. אחור וקדם. ותשת עלי כפך משמע לרעה כמ"ש כפך מעלי הרחק. והכריע. כאן כשזוכה. כאן כשלא זכה:

שני עולמות אחור זה העוה"ב שבא לבסוף. וקדם זה העוה"ז הקודם לו (מתנות כהונה):

בא ליתן דין וחשבון. שנענש על חטאיו. והנאתו בעה"ז נהפך לו לרועץ שנענש עליו (יפה תואר):

דין וחשבון נתינת דין הוא העמדה בדין לתת חשבון:

ותשת עלי כפך לשון יסורים דומיא דכפך מעלי הרחק:

אנדרוגינוס פי' במ"ע בלשון יוני ורומיי מי שיש לו זכרות ונקבות. ובערוך ערך אנתרופי. אנדרי בל"י זכר גינוס נקבה. והכא פירושו דו פרצופין. ורשב"נ בא לפרש דבריו (יפה תואר):

זכר ונקבה בראם וגו' ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. הרי כשקרא שמו אדם היו זכר ונקבה יחד. והיינו בתחלת בריאתו כמ"ש נעשה אדם (רש"י):

דו פרצופין דו בלשון יוני שנים:

גב לכאן וגב לכאן. שהיו מחוברים במקום הגבים. ולא היו הגבים נכרים. וכשנסרן ניכרו הגבים:

והא כתיב כו' מצלעותיו דמשמע דצלע ממש הוא שלקח מגוף האדם. ולא פרצוף:

מן תרין סטרוהי אחד משני צדדיו כלומר חלקיו:

ולסטר משכנא דופן המשכן צד אחד. וכן כאן אחת משני צדדים. וע' לקמן פ' י"ג:

גולם בראו כל דבר שלא נגמר מלאכתו מיקרי גולם:

גלמי ראו עיניך כלומר גלמי היה מוטל בכל מראה עיני דהיינו כל העולם:

מלא כל העולם כולו בראו. שגופו מלא העולם מכל צדדיו ממזרח למערב ומצפון לדרום. וכן קומתו ממלא החלל מהארץ עד לרקיע (יפה תואר):

אחור וקדם צרתני דקדים רוח מזרחית כדכתיב קדמה מזרחה. ומדמזרח קרי קדם מכלל דמערב קרוי אחור:

ולמקצה שמים דרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכנים (מתנות כהונה):

ותשת עלי כפיך מלשון כיפה. היינו כיפת השמים. וכמ"ש לעיל פ"ד הרקיע דומה לבריכה ולמעלה מן הבריכה כיפה:

כמד"א כפך מעלי הרחק לא גרסינן ליה הכא ושייך לעיל ריש הפרשה כמ"ש שם (יפה תואר):

אחור למעשה יום ראשון צריך להיות למעשה יום אחרון. והיינו הגוף שנברא אחר מעשה יום אחרון. וכן הוא בתנחומא סדר תזריע. וכן גרס רש"י:

הוא דעתיה דרבי אלעזר הכא דפירש הכי אזדא לטעמיה דתוצא הארץ נפש חיה ס"ל שזה רוחו של אדם הראשון. ולהכי מפרש שהנשמה נבראת קודם מעשה יום אחרון:

אחור למעשה יום אחרון שגופו מאוחר לכל ורוחו קודם לכל. דאזדא לטעמיה דרוח אלהים מרחפת זו רוחו של מלך המשיח:

זה רוחו של מלך המשיח זהו הנוסחא האמתי מדמייתי עלה קרא ונחה עליו רוח ה' דאיירי במשיח. וכבר כתב הזוהר וחכמי האמת בכמה דוכתי דבן דוד הוא עצמו נשמת אדה"ר. ואדם נוטריקון אדם דוד משיח. הרי דרוחו של אדה"ר היינו רוחו של משיח (יפ"ת נזה"ק מת"כ):

אתה קדמת למה"ש שעיקר שלימותו בנפש:

למה"ש שנבראו בשני או בחמישי כדלעיל פ' א' סימן ד':

ואם לאו שלא זכה שהפסיד נפשו ולא נשאר לו כי אם שלמות הגוף שבו דומה לב"ח א"כ הוא פחות מהם שהרי הם קדמו בבריאה:

זבוב קדמך יתוש קדמך עיין מ"ש פ"ה ריש סי' ט':

אחור לכל המעשים דס"ל דנפשו וגופו נבראו אחרי הכל כפשטיה דקרא (יפה תואר):

וקדם לעונשין כדכתיב במבול וימח את כל היקום מאדם עד בהמה. ברישא אדם והדר בהמה:

מאי טעמיה שברייתו היתה באחרונה. ואתא לאפוקי מדר' אלעזר דאמר דותוצא הארץ היתה בריאת נשמתו:

ב  [עריכה]

ר"ח בר חנינא פתח כו'. משום דבנעשה אדם קיימינן פתח בהאי קרא דמסיק ביה שאין לדרוש מני שיש אדם על הארץ (יפה תואר):

משל למדינה כו' עיר גדולה שבני הפרזות מספקים להם מים ומזון. ור"ל כי להתבונן על סדר הבריאה למה זה נברא קודם. ולמה זה נתאחר. ומאיזה סבה נתאחר. נוכל להבין מעט סדר התקשרותם ע"ד השתלשלות ואיך שייכים סדורי הבריאה זה אחר זה דוקא כאילו ע"ד משל שהיום האחור שואל לשלפניו מה שנברא בו. ואם אחר סידור שלפניו סדר הדבר האחרון ביום שלאחריו. אכן היום ראשון זהו התחלת הבריאה מאין גמור. וזה אין לו התלות מאומה ליום שלפניו אחר שנברא מן האין. רק באמת תחלת הבריאה וכללותיה נמשכת מהתורה העליונה שקדמה להם. והיא העיקר בבריאה כדלעיל פ"א סימן ב'. והיא אשר הודעתנו מה שהיה קודם שנברא העולם:

מן החמרין מוליכי תבואה על החמורים:

והיו שואלין כו' החמרין הנכנסין למדינה שואלין לאלו היוצאין ממנה מה שברון כלומר מקח ושער התבואה במדינה. ע"ד לשבור אוכל. שבו שברו לנו:

של ששי שואלין לאלו אשר היו שמה ביום חמישי:

בדמוסה פרש"י בסדר המדינה לקבוע שער התבואה על נכון:

ואהיה אצלו אמון וגו' יום יום. הרי כאן ב' ימים שקדמה:

ידעת מני עד וגו' התורה יודעת כו' התורה נקראת עד כמו העדות והחוקים. ומתקיים לעולמי עד. והכי דריש אם תוכל לידע מן התורה מה שהיה קודם. בתמיה. אף אם התורה יודעת. אין לך רשות לדרוש כי אם מני שים אדם על הארץ:

בגדול ממך כו' ד' מדות יש כאן גדול וחזק שלא תחקור מה לפנים ומה לאחור. במופלא ובמכוסה שלא תדרוש מה למעלה ומה למטה (רש"י ויפ"ת):

במה שהורשית התבונן לרבי חמא בר חנינא פי' במה שהורשית היינו מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. ולת"ק דבר קפרא בירושלמי דשרי מיד מבריאת העולם אפילו בפרהסיא (עיין לעיל פ' א' סימן י"ג) פי' במה שהורשית מיום ראשון לבריאה:

ואין לך עסק בנסתרות לרבי חמא בר חנינא פי' בנסתרות היינו במעשה בראשית ומעשה מרכבה. ולת"ק דבר קפרא הנ"ל דס"ל דביחיד מיהת יש לעסוק בכל מעשה בראשית ומעשה מרכבה צריך לומר דנסתרות היינו מה למעלה וכו':

ג  [עריכה]

במי נמלך דנעשה אדם משמע לשון המלכה (נזר הקודש):

סנקליטין (פי' שרי המדינה. והערוך פי' ב"ד. והמוסף כתב פי' בל"י סנקליטים ב"ד) ולא היה עושה דבר חוץ מדעתם. כי אע"פ שאינו צריך ליקח מהם רשות מ"מ הוא נמלך בהם מדרך מוסר וענוה וכן הוא המדה בהקב"ה:

במלאכת שמים וארץ נמלך כי להם יאות ההמלכה שהם ראשי הגייסות שהנבראים רובם מהם:

במעשה כל יום ויום ס"ל שההמלכה תאות למעשה הימים. ר"ל המעשים הפרטיים של כל אחד ואחד ולא למלאכת השמים וארץ בכלל לבד (יפה תואר):

סנקתדרון הערוך פי' שרים שיושבים עמו תדיר בקתדריות ומייעצין אותו. והמוסיף כתב בל"י יועץ למלך יושב למשפט:

בלבו נמלך שכמו שהלב הוא מקור החיות אשר ממנו יתפשט החיות לכל האברים. כן כביכול נקרא ה' לב העולם. ויש בדברים ההם סודות חתומים:

ארדכל ז"ל המעריך. נ"ל שהוא האומן לחשוב מחשבות לעשות ולסדר הבתים והחצרות והאכסדרות והעליות ונותן שיעור לגובהן ולרחבן לרומן ולעומקן ואין הבנאין עושין דבר אלא על פיו:

ע"י סרסור חילוף המשלים שבין רב אמי ובין רבי אסי אכתוב לקמן בפרשה כ"ז סימן ו':

ד  [עריכה]

מכנגד פניו שהסתיר פניו מהם כאילו אינן כלום למנוע הבריאה בעבורן:

ושתף בו מדת רחמים מתחלה כתוב שם אלהים לבד. ובבריאת אדם כתוב וייצר ה' אלהים ששיתף בו מדת רחמי' ובראו (מתנות כהונה):

כי יודע ה' דרך צדיקים. שהם הנחשבים וקיימים וראוי שיברא האדם אבל דרך רשעים תאבד שהעבירם כו' שלא למנוע בעבורם בריאת האדם (יפה תואר):

לא אמר כן אלא דרש יודע הודיע. שדרך צדיקי' הודיע למלאכים ודרך רשעים איבד מהם:

נמלך ובהם יצדק יפה בצלמנו כדמותנו שהם שכלים נבדלי' שזהו ענין הצלם (יפה תואר):

הודיע ה' דרך צדיקי' למה"ש. פרש"י פסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. וזהו כי יודע ה' כלומר שמחבב דרך הצדיקים. להודיעה למלאכי השרת להכריע דעתם להסכים לבריאה ובהיפך דרך רשעים תאבד שאיבדה מהם ולא גילה להם מעשיהם (נזר הקודש):

לא היתה מדת הדין. שהיו מקטרגין:

ה  [עריכה]

חסד אמר יברא כו' משום שע"י מעשה האדם בא תיקון ופגם בעולמות העליוני' לכן חסד אמר יברא לפי שהוא גומל חסדים ומחזיק מדתו. ואמת אמר אל יברא שכלו שקרים ופוגם במדתו. וכן הוא בצדק ושלום (נזר הקודש):

שכלו שקרים קרוב לכולו:

שהוא עושה צדקות צדקה לאו היינו ג"ח. דצדקה הוא נתינת ממון לעניים וג"ח הוא ההטבה עם חבירו בגוף ובממון ולא במתנ':

דכוליה קטטה פי' קרוב לכולהו. כי א' מאלף לא ימצא בלתי מקפיד כהלל (יפה תואר):

נטל אמת כלו' לא שמע לעצתו אלא הכריחו לצד המליצים. והא דלא השליך לשלום. רש"י ז"ל תי' דשלום לא היה כל כך חשוב כאמת לעכב:

תכסים אלטיכסייה פרש"י חותם דחותמו של הקב"ה אמת. דאיכא בזיון לחותמו של הקב"ה. והערוך גרס אלטכסייא שלך כו' ולא גרס מלת תכסיס. וכתב המוסיף אליטיטכסיא בל"י אמת נדגלת עכ"ל:

תעלה אמת גם זה מדברי המלאכים שביקשו מה' שתעלה אמת מן הארץ. ולא נזכרה תשובת הקב"ה דפשוט ששמע להם שלא נשאר אמת בארץ. אבל בילקוט גרס אמר להם תעלה אמת פי' שהיא תשובת השי"ת. כלו' שה' יתברך שמע בטענתם שאין ראוי לבזות לאמת (יפה תואר):

אמת מארץ תצמח הוא ס"פ של חסד ואמת נפגשו:

מאד הוא אדם כי האדם הוא תכלית הכל ודיוקנו של מקום וציור פעולותיו ואותיות מאד הן אותיו' אדם (נ"ח):

הה"ד וירא אלהים כו' ראה דעת כל מה"ש והכריח שטוב האדם:

רבה של צפורין האדון של עיר ציפורי:

כבר נעשה קרי ביה נעשה השי"ן קמוצה והכתוב לא זכר אלא המאמר שאמר להם אחר שבראו שהודיעם בו סיבת בריאתו שהוא לפי שעשוי בצלם ורודה בשפלים כדכתיב בצלמנו וגו' (יפה תואר):

ו  [עריכה]

בדעת בראו באופן שתהיה לו תשובה נגד המלאכים המקטריגים:

הדא עקתא להן מבריא בתנחומא סדר תרומה מסיים כיון ששמעו המלאכים כן התחילו אומרים רבש"ע כו' כן הוא שבחך שתהא בשמים ע"ש. דבתחילת הבריאה חקרו המלאכים שבריאת האדם הוא רק לתכלית התורה. לכן צווחו הדא עקתא כו' פי' הצרה הזאת להיכן ולמה תהא נבראת. ובילקוט גרס למה מברי:

צונה ואלפים כלם כו' ודייק לה מדכתיב וירדו בדגת הים וגו':

למה נבראו שכל הנמצאות השפלות לתכלית האדם נבראו:

מלא כל טוב זה העולם בראתיו על מלואתו. אם לא אברא אדם לריק פעלתי באלו הששת ימים:

מה אדיר שמך ראוי שתראה גבורתך בארץ בבריאת האדם. ועביד מה דהני לך פי' עשה מה שטוב ונאה בעיניך:

ז  [עריכה]

בנפשותן של צדיקים אדלעיל קאי דקאמר במי נמלך ודריש עם נפשותיהם של צדיקים דחשיבי טפי מהמלאכים מצד נפשם שהיא למעלה מהמלאכים (יפה תואר). וכדי שלא יהיה להם תרעומות על מלחמת היצה"ר נמלך בהם:

המה היוצרים ע"ש ויצר כו'. קרי להו יוצרים כיון דבעצתם היתה היצירה של האדם:

יושבי נטעים שבעצתם נברא הג"ע דכתיב ביה ויטע גן בעדן מקדם:

גדרה שבעצתם נעשה גדרת הים דכתיב אשר שמתי חול גבול לים וגו':

שבהן נמלך הקב"ה דייק לה מדכתיב במלאכתו ישבו שמה דמלאכתו סתם כל העולם הוא. ומ"מ פרט ראשונה רמיזת יצירת האדם וג"ע וגבול הים. לחשיבותן. ומ"מ לא כתב נעשה אלא במלאכת האדם דחשיב טפי ושייכא טפי לענין הנפשות (יפה תואר):

ח  [עריכה]

היה כותב מעשה כו'. ר"ל לפי שראה משה שבמעשה כל יום ויום לא כתיב בהו נעשה. אמר שזה יהיה פ"פ לאפיקורסים לומר שביצירת האדם הוצרך ח"ו סיוע ממה"ש. אבל אילו היה כתיב נעשה ג"כ בכל הנבראים לא היה קשה כלל. משום די"ל דברה תורה כלשון בנ"א. והוא דרך מעלה וכבוד כמו לבן היה יחיד ואמר ונתנה לך גם את זאת (יפה תואר):

מה אתה נותן פ"פ באמת דנעשה אדם פירושו אני והארץ הנזכרת שתוציא הארץ הגוף מיסודותיה כאשר עשתה בבהמה וחיה. ושיפח בו הקב"ה הנשמה העליונה. וכמו שכתב הרמב"ן ע"ש. אלא דקשה ליה מה בצע בכתיבתו בהיות מזה פתחון פה לטועים:

א"ל כתוב שהרי תשובתו מפורש בצדו ויברא אלהים את האדם. ולא נאמר ויבראו. ואם עדיין ירצה להתעקש להחזיק בטעותו יטעה ומה דקשה לך מ"מ מה בצע בכתיבתו. אני אמר לך דנ"מ טובא. דאדם הזה שבראתי לכך נכתב ביצירתו נעשה אדם שהוא לשון המלכה ועצה עבור ענוה כדי שהאדם יתפוש ג"כ דרכי ענוה (נזר הקודש):

לית הכא מלכו אין נעשה אדם המלכה ועצה שנועץ עם אחרים. אלא כמדבר עם עבדיו לראות מה בדעתם ועד איזה מלאכה יוכלו להעלותה. אבל הוא יעשה הנראה בעינו. להראות להם יכלתו שיכול להעלות ענינה יותר ממה שעלה בדעתם:

בבלורין אבן גזית והעבדים חשבו שמדבר פחות כזה לא יעשה המלך כי אם דבר פחות כדימוסאות פי' מרחצאות בתי זיעה (מעריך). אבל המלך אמר אני עושה ממנו אנדרטין צורת המלך וכן אמר למלאכים נעשה אדם לראות מה בדעתם לעשות ממנו. וכל אחד השיב לפי דעתו שלא חשבו שיתעלה יותר משאר ב"ח. והקב"ה השיב אעשנו בצלמנו כדמותנו. והכא לא חש להזכיר תשובת המלאכים (יפה תואר):

ט  [עריכה]

נשאל לימים ראשונים ששת ימי בראשית. כי הם ידעו כהוגן כמה בראו העולם. ובירושלמי גרס נשאל לאדם הראשון שנא' כי שאל נא וגו'. אשר ברא אלהים אדם על הארץ:

בראו האל"ף במלאפום:

אלא אשר ברא ומ"ש אלהים. הוא דרך כבוד כמ"ש אדוני הארץ:

מהו דין דכתיב בראשית ברא אלהים ולא אל או אלוה. הו"ל פתחון פה לומר דהוא לשון רבים:

בצלמו ס"ל דכינוי הוי"ו של בצלמו מוסב על הקב"ה ולא על האדם (מתנות כהונה):

דחית בקנה ה"ל למימר ויאמר אעשה בצלמי ודמותי (מתנות כהונה):

חוה נבראת מאדם כדכתיב ויקח אחת מצלעותיו. וכמ"ד עלעא. ודלא כמ"ד דו פרצופים:

אין איש בלא אשה שלא יצא תולדתו מהאיש בלא אשה ולא מאשה בלא איש. ולא משניהם בלא שתוף שכינה. אלא הולד נעשה ע"י שלשתן:

מהו דין דכתיב אל אלהים ה'. מדכפל אל אלהים ה' הוי ליה פ"פ שהם ח"ו ב' רשויות כל אחד בשמו:

לאלו דחית כו' שמ"מ יאמר רק אחד מהם ולא יתן מכשול לפני העור בדבר (מתנות כהונה):

א"ל שלשתן כו' שהוא על הוראת גדולה כאומר. השר. האדון. הדוכוס. שכל תארי גדולה באחד (יפה תואר) ור"ל שכל תואר גדולה מורה על מדרגת ממשלה מיוחדת במדינה זו כך. ובמדינה זו כך. וכן הוא בשמותיו יתברך וכדמפורש בזוהר דשם אל חסד. ואלהים גבורה. וי"י רחמים. ובהם מנהיג הקב"ה עולמו כל אחד כפי שעתו וזמנו (נזר הקודש):

בסילוגוס כו' שם המושל הראשון אשר כבש הרומים תחת ידו. ואחריו נקראו כן מושלי הרומים. ואווגוסטניס בן אחותו היה ומשל תחתיו. ועל שמו נקראים המושלים אחריו. וזה ענין קיסר אווגוסטוס (מוסף הערוך):

אלהים קדושים הוא מה שלא אמרו התלמידים לאלו דחית כו'. לפי שיש לומר דה"פ אלהים של קדושים דהיינו מה"ש והצדיקים הנקראים קדושים (נזר הקודש). אבל בירושלמי אי' שאמרו התלמידים כך גם כאן:

י  [עריכה]

בקשו לומר לפניו כי האדם קודם החטא היה זיהרא עילאה שהוא שורש הנשמה העליונה חלק אלוה ממעל. וכן גופו היה כתנות אור וסברו שיהיה חי לעולם. לכך רצו לומר לפניו קדוש. לכך הפיל עליו תרדמה וישן וידעו שימות שהשינה אחד מששים ממיתה (ד"מ):

איפרכוס שר חשוב. בלשון ישמעאל באש"ה והוא מושל על עיירות רבות. וכלן נקראות אפרכיא שלו (מעריך):

בקרונין עגלה חשובה:

דומינו שבח וברכה כגון יחי המלך. ורש"י פי' שירה:

ולא היו יודעים ענין המשל שטעו וחשבו היותו נצחי. ולכן בקשו לקלסו בקלוסו של הקב"ה ולומר לפניו קדוש. שהקדושה והנצחיות אחים הם (ועיין ביפ"ת):

הה"ד חדלו כו' מן האדם בה' הידיעה. דרש על אדם הראשון. ועל שטעו בו הוצרך לומר להם חדלו לכם מן האדם. אשר צריך לישן ואין ניכר בו שחי הוא כי אם על ידי הנשימה. וזהו אשר נשמה באפו. ועל כן אמר בלשון ויפל. שהפילו שלא יטעו בו:

יא  [עריכה]

זכר ונקבה בראם זה הפ' כתיב בפרשה ה'. אבל כאן כתיב ברא אותם. ואין חילוק. אלא השינוי היה מנקבה לנקוביו משום דלא יקשה ליה לתלמי המלך דכאן כתיב זכר ונקבה בראם ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו. לכן כתבו לו זכר ונקוביו בראם. ע"ש שעשה נקוביו בחכמה שלא יתבזה. עשה השדים במקום בינה כדאי' בפ"ק דברכות (יפה תואר). וה"ה דשינו לו קרא דבראשית א' זכר ונקוביו ברא אותם:

ד' בריות כו' יש בו ד' מדות כמלאך וד' כבהמה כדמפרש ואזיל:

ד' מלמעלן לזה כתב בצלמנו כדמותנו כדמות מלאכי מעלה. זכר ונקבה בראם אלו ד' דלמטן (רש"י):

אוכל ושותה כבהמה שהעליונים אין ביניהם אכילה:

עומד כמה"ש שהאדם נצב בקומה. וכן מלאכי השרת זקופים כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו:

מדבר כמה"ש בלשון הקודש (גמרא פרק אין דורשין):

דעה כמה"ש שהיא שכלית אמתית בהכרת קונו מעניני העולם. אבל בהמה לית לה דעת אלא ערמה דמיונית לצרכיהם:

אלא זה מצדד שאפי' כשהוא מביט לפניו יכול להסתכל לצדדיו. אבל הבהמה אינה רואה לצדדיה אם אינה הופכת פניה (רש"י):

ואינו מת ואין הרשעים נענשים. ואם מת ואינו חי מה יעשו הצדיקים. על כן ברא אותם באופן שאם יחטא ויהיה רשע גמור ימות מיתת עולם. ואם יזכה בהחלט ויהיה צדיק גמור יחיה בעוה"ב חיי עולם. והבינונים רב חסד מטה כלפי חסד:

יב  [עריכה]

וירדו בדגת הים א"ר חנינא אם זכה ירדו ואם לאו ירדו כו'. את שהוא בצלמנו כדמותנו ירד כו' כצ"ל וקאי אוירדו דפסוק ראשון (יפה תואר). שלכך אמר וירדו ולא אמר וימשלו לרמוז בו זה הדרש (רד"ק). והיינו כפרש"י בחומש וירדו בדגת הים יש בלשון הזה לשון רדוי ולשון ירידה. זכה רודה בבהמות וחיות. לא זכה נעשה ירוד לפניהם. וחיה מושלת בו. ופירש הרא"מ דיש אם למקרא היו"ד בחיר"ק ויש אם למסורת היו"ד בצר"י:

את שהוא בצלמנו כדמותנו ירדו. כלומר אם זכה שהוא בצלם ודמות והיא נשמה העליונה ירדו בב"ח. ואם אינו בצלם ודמות שבחטאו מסתלק ממנו צלם אלהים כנודע. אז אדרבא ירדו לפני הב"ח. וביאר הטעם כי מה שהאדם רודה בב"ח הוא לפי שהוא בצלם ודמות. כי יבא צלמנו ודמותנו הוא האדם וירדה לשאינו דומה לצלמנו כדמותנו אם הב"ח ולפיכך דוקא הם זכה שהוא בצלם ודמות ירדו בב"ח. ואם לא זכה שמסתלק ממנו הצלם ודמות ונמשל כבהמות נדמה אדרבא החיה שולטת בו. כחיה המושלת בבהמה להזיקה (נזר הקודש):

תמן תנינן בריש כתובות:

אלא בחמישי וששי בחמישי בעופות ודגים. ובששי באדם. אבל בד' ליכא ברכה ומ"ט בתולה בד'. ומשני בר קפרא ד' אור לה' דאיכא ברכה אזמן בעילה. וכן בחמישי תהא הביאה אור לששי:

וכבשה כתי' בסוף פרק הבא על יבמתו ע"ש:

וכבשה כתיב פי' מדכתיב וכבשה חסר ו' לא מיירי אלא בחד. והיינו אדם שדרכו לכבוש ארצות במלחמה לא האשה. ועליו דוקא צוה על פ"ו דכנוי וכבשה אארץ קאי כפשטיה דקרא:

הלכה כר"י ובירושלמי יבמות כל הסוגיא ופוסק כריב"ב. וידוע דהב"ר הוא אגדת ירושלמי. ואנן נקטינן כש"ס דידן. שהלכה כת"ק ולא כריב"ב. ודע דבמקום שנאמרו הדברים במדרש ובירושלמי דרך הלכה כדהכא. ודאי במקום שאין הבבלי חולק למדין ג"כ מן הב"ר ושארי אגדות:

יג  [עריכה]

נטל הקב"ה כוס מכאן מוכח שברכת חתנים טעונה כוס. ודלא כחלקת מחוקק בר"ס ס"ב ע"ש:

וברכן ברכת חתנים. והיינו דכתיב ויברך אותם אלהים. דאין ברכה זו מ"ש אח"כ פרו ורבו בענין עופות ודגים דפרו ורבו מילתא באנפי נפשה ולחיוב מצוה אתא:

וברכן הכוונה שבירכהו ה' בענינים שאנו משבחים ומתפללים עליהם בברכת חתנים. שיצירתם ותיקון בנינן יתקיים ושיהיו שמחים אדם וחוה ושיבורכו בפרי הגפן ובמזונם וכל צרכיהם (יפה תואר):

מיכאל וגבריאל כו' עיי' פדר"א סוף פ' י"ב ביתר ביאור. ובש"ר פ' י"ח:

מצינו שהקב"ה סוטה י"ד. ועיין כל זה בפדר"א פרק ט"ז וי"ז באריכות. עיין קהלת רבה פסוק טוב ללכת:

ומקשט כלות ודרשו חז"ל בפרק המצניע מלמד שקשטה ככלה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא:

וירא אליו ה' כו' דיום ג' למילתו היה ולא בא הקב"ה אלא לבקר אותו כדאי' בפרק הפועלים:

מראה פנים לאבל לנוד לו ולנחמו כדכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד וגו' שאף שאין השכינה שורה מתוך עצבות. לנחם שאני:

הה"ד וירא אלהים אל יעקב עוד כן כתיב שם (בראשית לה ח-ט) ותמת דבורה וגו' ויקרא שמו אלון בכות וירא אלהים וגו' ויברך אותו. ובמדרש פרשה פ"א רשב"נ אומר אלון תרי עד שהוא משמר אבלו של דבורה באה לו בשורה שמתה אמו הה"ד וירא וגו' ויברך וגו'. ובגמרא ספ"ק דסוטה מביא מן המוקדם ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כה יא) אולם המדרש לשיטתו לקמן פ' ס"א דמפרש ברכת יצחק לענינא אחרינא. ורש"י בפי' החומש הביא שם שתיהם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף