עץ יוסף על בראשית רבה/א

עץ יוסף על בראשית רבה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה א

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  

א  [עריכה]

ואהיה אצלו אמון בתורה כתיב:

יום יום היינו ב' ימים של הקב"ה שאלפים שנה קדמה לבריאת עולם:

אמון פדגוג שגדל ע"י פדגוג (הוא המגדל תינוקות) כסדר בני מלכים (שאומן הוא הפועל. ואמון הוא הפעול). כלומר שהתורה היתה אומנת ומגודלת בחיקו יתברך מאז עוד קודם הבריאה (נזר הקודש). והוא נגד הפשט שהוא מגולה כאשר ישא האומן את היונק בגלוי:

אמון מכוסה הוא נגד רמז ודרוש שהם מכוסים אלא שבקל נוכל להסיר הכיסוי:

המד"א האמונים פי' המכוסים תמיד עם תולע דהינו בגדי צבעונים של משי עתה חבקו אשפתות בלא כיסוי. אלמא אמון הוא לשון מכוסה (נזר הקודש):

אמון מוצנע היינו החלק הנסתר שמוצנע הוא דבר טמון ונעלם ביותר:

המד"א ויהי אומן פי' שהיה מרדכי מצניעה ומטמינה מפני שלוחי אחשורוש. והיינו אמון מוצנע שהוא נעלם ביותר ולא נמצא אלא אחר החיפוש היטב. כמו שהיה באסתר. וכדאיתא בילקוט ובתרגום שני שבאמת לא נמצאה כלל אלא שהוכרח מרדכי שוב לגלותה ע"ש (נזר הקודש):

אמון רבתא הוא מעשה מרכבה ע"ד שאמרו ז"ל (סוכה כח.) על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה כו'. דבר קטן ודבר גדול. דבר גדול מעשה מרכבה כו':

כמד"א התיטבי מנוא אמון גדולה וחשובה דמרבי בה מלכי כמו שפירש"י (כאן):

ד"א אמון אומן כו' כי הקשה להם שמהראוי יאמר אמונה בחט"ף האל"ף שהיתה מגודלת אצלו יתברך. על כן אמר כי אמון הוא כאומרו אומן. ומפני שהרגיש שהו"ל למימר אומן בפירוש. לזה אמר התורה אומרת כו'. כלומר גם כי יש בחינה שהתורה תקרא אומן. עם כל זה למה שהתורה עצמה היא המדברת. אינה אומרת על עצמה הבחינה הגדולה ההיא כי אם הקטנה הימנה (ללמד דעת ענותנותה על לומדיה). היינו היותה רק כלי אומנות. אבל באמת שניהם היו בה:

דיפתראות פי' יריעה של קלף דלא קמיח. ומציירין עליו צורות שונות של בנינים (מתנות כהונה). אבל בשבת פרק המוציא יין דע"ט (ע"א) אמרו דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ:

פשפשין חדרים קטנים:

והתורה אמרה בראשית ברא אלהים דלפי משמעו קשה דהו"ל למימר בראשונה מפני שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו. כמו ראשית דגנך וכפרש"י בחומש (בראשית א א). ולכך דרש בראשית עם התורה שנקראת ראשית דרכו ברא אלהים את השמים ואת הארץ (נזר הקודש). ובילקוט (רמז ב) גרס והתורה אמרה בראשית בי ראשית ברא אלהים. שנאמר בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו:

ב  [עריכה]

מונין מחרפין:

אומה של בוזזי' אתם. שכבשתם ארצות של שבעה עממין:

ואתם הלא בזוזה פי' תרתי קאמר חדא שהרי גם הם בוזזים. ולא נטלו משלהם. ומשום שאפשר לומר בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. לכן אמר שנית שהעולם ומלואו של הקב"ה וכו' (יפה תואר):

הכפתורים כו' י"ל דנקטיה לדוגמא בעלמא שמזה נלמד שכן היה דרכם לגזול ארצות:

הה"ד לתת להם הוא סוף פסוק של כח מעשיו וה"ק קרא כח מעשיו הגיד לעמו היינו סיפור הבריאה בפרטות של כל יום ויום וסיפורי שאר הדורות שנתפרסם בהם כח תוקף השגחתו בעולם. כדי לתת להם נחלת גוים ולא יאמרו עליהם לסטים אתם. ועיין בענף באורך. וברמב"ן ובמזרחי הובא הגירסא הה"ד לתת להם נחלת גוים וגו' הגיד להם מעשה בראשית:

ג  [עריכה]

כי גדול אתה כו' אתה אלהים לבדך אר"ת שהוקשה לו יתור מלת אתה פעם ב'. ומדייק שאין הכוונה לומר בתיבת אתה שאתה עושה נפלאות. רק הכוונה שתעשה נפלאות שאתה לבד תוכל לעשותם. ומקושר למלת לבד (אור עולם):

מחילים מחילים פי' חלולים חלולים:

מי עשה כן אתה אלהים אבל בהשגחת השרים והמזלות אי אפשר להיות זה. כי כלל זה מסור בידינו שכל פעולת השרים והמזלות לא יתיסד אלא בהנהגת הטבע טבע המציאות ולא במה שהוא חוץ לטבע. ואין בידם לשנות סדר הטבע אלא שהקב"ה לבדו אשר ברא הנהגת הטבע. וממילא עיקר הוייתם בתיקון הגוף מעשה הגוף שהוא כנוד המלא נקבים אינו אלא ע"י השגחתו יתברך המפליא לעשות דרך נס חוץ לטבע (נזר הקודש):

אימתי נבראו המלאכים גירסא שלפנינו קשה להולמה והעיקר כנוסחת השוח"ט והילקוט שגירסתם הפוכה. וה"ג הכא ד"א כי גדול אתה ועושה נפלאות בנוהג שבעולם מלך ב"ו מתקלס במדינה וכו' עד אתה לבדך בראת העולם. ועל זה אמר אימתי נבראו המלאכים וכו' עד והכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום (נזר הקודש):

המקרה במים וזו היתה מלאכתו ביום ב'. וסיפא דקרא עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט:

וכתיב ובשתים יעופף במלאכים כתיב:

שלא נברא ביום א' פי' מן המלאכים:

מותח פי' מושך והולך בדרומה:

ממדד פירוש מישר ומותח באמצע עד כדי שיעור שמותחים מיכאל וגבריאל מצפון ודרום. והוא לשון מדידה (מתנות כהונה):

מאתי מי אתי כתיב דהא דקרינן רוקע הארץ מאתי. ר"ל מכחי בלי עזר וסיוע משום נברא. וכדי להכריח זה כתיב מי אתי כלומר וכי מה היה אתי באותו הפרק לסייע לי. שאף המלאכים עדיין לא נבראו ביום א' (נזר הקודש):

ד"א כי גדול כו' כבר כתבתי לעיל כי אין כאן מקומו והוא שייך לעיל בתר פירושא קמא דהאי קרא:

מלך ב"ו מתקלס מתקלס בבנין המדינה שבנה על מתכונתה. וגדולי המדינה מתקלסים ג"כ עמו שנושאים במשאו בהנהגת המדינה. אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם. ולכן הוא לבדו מתקלס בעולמו מצד הבריאה. וכן הוא לבדו מתהדר בעולמו מצד הנהגתו והשגחתו בעולם. ולא כאותן שאומרים כי עזב ה' השגחתו מעולם השפל. וזשה"כ כל גוים אשר עשית דייקא כלומר מצד מציאת מעשה גופם הנמשך מבריאת עולם יבואו וישתחוו לפניך. ולא עוד אלא גם ויכבדו לשמך. ר"ל אף גם מצד הנהגת העולם. ועל זה אמר לראיה על השגחתו בעולם כי גדול אתה ועושה נפלאות חוץ לטבע משום שאתה אלהים לבדך. אתה לבדך אתה לבדך בראת את העולם כלומר אתה לבדך שבראת טבע העולם ג"כ יכולת בידך לשנות הטבע. אבל האמצעים אין בידם לשנות הטבע. וממילא מן הנפלאות הנעשים חוץ לטבע ניכר השגחתו בעולם. (נזר הקודש):

ד  [עריכה]

ששה דברים קדמו כו' דרש מלת בראשית בב' מלות. וכאילו אמר ברא שית. ברא ו' דברים אלה מהם בריאה ממש ומהם בריאה מחשבת (יפה תואר):

ה' קנני ראשית וע"כ בפועל מיירי. שהרי היתה כלי אומנתו של הקב"ה כדאיתא לעיל סימן ב':

נכון כסאך מאז וע"כ בפועל משמע. דנכון הוא לשון תיקון ושכלול כתרגומו. ולא שייך תיקון ושכלול אלא בהיותו כבר נגמר בפועל (נזר הקודש):

כענבים במדבר וסיפא דקרא כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. וראיתי הוא כמו רואה אני את דברי פלוני. כלומר עלו במחשבתי להבראות (רש"י):

קנית קדם קדם עד שלא נברא העולם:

כסא כבוד כו'. פי' כסא כבוד. מרום מראשון ומקדם לעולם. והיינו מקום מקדשנו. שבית המקדש נמי כסא כבוד איקרי כדכתיב יקראו לירושלים כסא ה' (יפה תואר):

יהי שמו לעולם וגו' לפני שמש ינון שמו. והאי מזמור במשיח מדבר שעליו יצדק יפה וירד מים עד ים וגו' לפניו יכרעו וגו' מלכי תרשיש וגו'. ושמש שם מושאל על כל סדרי בראשית. וקאמר קרא מלפני היות שמש היינו כל סדרי בראשית. ינון שמו ר"ל נקרא שמו ינון. ונקרא ינון על שם שעתיד ליינן פי' להקיץ ישני עפר כדאיתא בשוח"ט ובפדר"א. וזכר שם זה בכאן לומר שטעם קדימתו לעולם מפני חשיבותו שיקיץ ישני עפר (יפה תואר):

בטרם הרים וגו' היינו קודם שנברא העולם. תשב אנוש עד דכא היינו אותן תתקע"ד דורות שהיו ראוים להבראות ראה הקב"ה שרשעים הם ולא תועיל להם התשובה וקומטו בלא עת כדאמרינן בחגיגה והיינו תשב אנוש עד שנדכאו מן הבריאה. ומבריאת אדם ואילך ותאמר שובו בני אדם (רש"א):

ה' קנני וגו' קדם מפעליו מאז:

אמר טלו מילנין כו' הערוך גרס אמר טלו מילנין קלמין וקונדילין. וכתב פי' מילנין דיו. קלמין קסת. קונדילין בלשון רומי טבעת לחתום:

אסטרולגוס חוזה כוכבים. והיא מלה מורכבת מן אסטר שהוא בלשון יוני כוכבים. ומן ליגוס שפירושו דבור (מעריך):

א"ר בניה העולם ומלואו כו' בא ג"כ לפרש מלת בראשית ואמר העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנקראת ראשית דרכו. וב' בראשית הוא ב' הסיבה כלומר בשביל התורה שנקראת ראשית. ויליף לה מדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ וגו'. ופרשינן בשביל התורה והיא החכמה. יסד ארץ:

וירא ראשית לו וכתיב בראשית בשביל ראשית:

ה  [עריכה]

תאלמנה שפתי שקר וגו' יתחרשון יתפרכון ישתתקון. יתחרשון היך מד"א (שמות ד יא) ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגומר יתפרכון כמד"א (בראשית לז:ז) והנה אנחנו מאלמין אלומים. ישתתקון כמשמעו כצ"ל. וכן הוא בירושלמי ובשוח"ט (אות אמת יפה תואר נזר הקודש) ופירושו כמד"א ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש דמדלא קאמר נמי או מי ישום אזן או חרש להיות ג"כ דבר והפוכו כלפי החרש שימת האוזן אלא ודאי חרש הוא ג"כ הפוכו של מי שם פה לאדם וה"ק מי שם פה לאדם או מי ישום נעדר כח הפה וזה משני פנים או אלם בטבעו שאין לו כח הדבור. או חרש. כלומר שהוא אלם מחמת חרשות כי אם אינו שומע לא למד לדבר. יתפרכון כמד"א והנה אנחנו מאלמים אלומים. פי' הערוך לשון קשירה. ורש"י פי' לשון כריתה ופריכה. שהאוגד עומרים נפרכים. וכן אלומים בלשון ארמי פרכין ודרש כל זה מתיבת תאלמנה מדשני קרא בדיבוריה ולא אמר ידמו כדלעיל:

ישתתקון כמשמעו שאינו מדבר:

עתק שהעתיק מבריותיו כצ"ל. עתק לשון סילוק כמו ויעתק משם כך דברים אלו סתמן הקב"ה בתורתו שלא יבינו בהם רבים לפיכך אסור לגלותן:

בגאוה אתמהא פי' הקרא אתמוהי קא מתמה איך יבוזו על כבודו של הקב"ה בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית ובי"ת בגאוה כבי"ת ויעבוד יעקב ברחל שפירושו בשביל רחל (יפה תואר):

ובוז אתמהא הקרא אתמוהי הנכון שיהיה מבזה על כבודו יתברך:

דאמר ר' יוסי המת"כ כתב דצ"ל אמר רבי יוסי ולא דאמר עכ"ל. וכן הוא בירושלמי:

בכבודו של מקום אמר כבודו דרך כבוד של מעלה (יפה תואר ונזר הקודש):

ומה כתיב אחריו מה רב טובך משום דאייתי לדרבי יוסי דקאמר דאין לו חלק לעוה"ב ולא אשכחן דענשיה קרא אלא בהאי עלמא דתאלמנה שפתי שקר. לז"א דמדיוקא דבתריה נפקא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. הפך הראשונים הבוזים את מוראו. שלהם לא יהיה חלק במה רב טובך הצפון ליראים:

בנוהג שבעולם כו' זה ביאור הדבור המגונה שעליו נאמר בגאוה ובוז. ועיין בענף:

הביבים. צינורות שעושין לקלח שם שופכים:

הסריות הסרחון:

אינו פוגם בתמיה. דאין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה שהיה שם. כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תהו ובהו אינו פוגם בתמיה (יפה תואר):

א"א לאומרו אפי' היה יכול להבינו מדעתו לא היה רשאי לגלותו (רש"י):

ו  [עריכה]

הוא גלי עמיקתא כו' פי' הוא גלי הגיהנם והג"ע בתחלת ברייתו של עולם. וחושך זה גיהנם כדלקמן פ"ב ופי"ד ופל"ג. יהי אור ויהי אור היינו ג"ע הוא אור הגנוז לצדיקים כדאי' בפ"ב דחגיגה (נזר הקודש):

כי רפאים שם סד"ק בעמקי שאול קרואיה:

העמיק הרחיב קאי אגיהנם כדכתיב ברישא כי ערוך מאתמול תפתה. וכדלקמן פ"ד:

למכסה ולמסתור לעיל מהאי קרא כתיב וברא ה' על כל מכון הר ציון וגו' כי על כל כבוד חופה ודרשינן ליה פ' הספינה לז' חופות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בג"ע. וע"ז אמר שהג"ע יהיה להם למחסה ולמסתור משלוחי דינין שאין להם רשות לגשת אל הקודש פנימה. וכה"א תסתירם בסתר פניך. מריב לשונות של המקטריגים:

ד"א הוא גלי עמיקתא כו' גלי מעשיהם של רשעים ומעשיהם של צדיקים בתחלת ברייתו של עולם. ואתיא כמ"ד לקמן פ"ב וחשך אלו דורות הרשעים כדור אנוש כו'. יהי אור אלו צדיקים כאברהם וזרעו:

המעמיקים מה' לסתיר עצה בדבר מרמה בלב. כאילו אין ה' חוקר לב ח"ו. והיה במחשך מעשיהם כלפי העושים דבר עבירה בהסתר כאילו אין ה' רואה:

ונהורא עמא שרא כו' כי הם משורש האור שהבדיל לעצמו וכדלקמן פ"ב סי' י':

סרונגיא שם מקום. (ועיין בענף):

זה מלך המשיח שנא' קומי אורי וגו' תהו ובהו וחשך קאי ארמז הגליות והאור רמז לבית דוד וכדאי' לקמן פ"ב סימן ה' יהי אור ויהי אור הוא אורו של בית דוד באור הגאולה. וא"כ הא דדרשינן גלה עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא כלפי מעשיהם ש"ר היינו לרמוז הגליות. ונקט ג' לישני כלפי ג' גליות הבאות אחר נבוכדנצר שנתגלו לו. וע"ז אמר ונהורא עמיה שרא זה בית דוד שבימיו יהיה לה' המלוכה. ועל זה הדרש מסיים המדרש בפסיקתא. ור"ל שכן נדרש בפסיקתא רבתי ריש פרשה ל"ו על פסוק קומי אורי וגו'. איזה אור שכנסת ישראל מצפה. זה אורו של משיח שנאמר וירא את האור כי טוב. הרי שדורש שם פסוק קומי אורי ופסוק וירא אלהים את האור וגו' על משיח בית דוד:

עמיה שרא זה מלך המשיח שביום שנחרב בהמ"ק נולד. ויושב אצל הקב"ה שמור ומזומן כדאי' בירושלמי דברכות פרק היה קורא ובאיכה רבתי:

קומי אורי וגו' בפסיקתא תיבת בפסיקתא קאי למעלה כמו שכתבתי לעיל. אבל דרש דר' יודא בר סימון ליתא שם. אבל במדרש שעם היפ"ת נרשם סי' ט' בפסיקתא אמר ר' יהודה כו' לכן העתקתי כאן ג"כ:

מתחילת ברייתו של עולם כו' ר"ל שעמיקתא ומסתרתא היו בתחלת ברייתו של עולם שלא נתפרשו וגלה אותם אח"כ לעבדיו הנביאים איך היתה ברייתם. וכדמסיק בראשית ברא כו' ולא פי' והיכן פי' כו'. (רש"י ונזר הקודש):

הנוטה כדוק שמים וס"ד וימתחם כאוהל לשבת. שדמיון שמים על הארץ כדמיון האוהל על הקרקע:

והיכן פירש להלן כי לשלג יאמר הוא ארץ בקצת עפר למוצק וגו' כצ"ל. ור"ל ותליא בפלוגתתם ביומא דף נ"ד אם מאמצע אם מן הצדדים נברא העולם. ע"ש:

עוטה אור כו' עי' ריש פ"ג:

ז  [עריכה]

ר"י פתח ראש דברך אמת בראש דברך דהיינו בראשית ברא אלהים הודעתנו האמת היות ה' הוא אלהים ואין זולתו. והכוונה שאע"פ שלכאורה נראה היות פתחון פה למינים מהאי קרא דאמר אלהים לשון רבים ולא קאמר שם אל או אלוה. מ"מ דברו יתב' בהאי קרא דהוי תחלת ברייתו של עולם הנה הוא אמת ויציב בתשובתו בצדו וכדאמרו בראשית בראו אין כתיב כאן כו'. ולכן נחתם אותיות אמת בג' תיבות הראשונות בראשית ברא אלהים ס"ת אמת לרמוז שהוא יחיד ואין שני. שאילו יצוייר ח"ו שיש שתי רשויות אין אחד מהם אמת (מתנות כהונה ויפה תואר):

ולעולם כל משפט צדקך שכל גזירה כו' סיומא דקרא קדריש:

ומקבלין אותו עליהם באמונה:

וידברו אלהים אכ"כ דרך המדרש לתפוס לשון זה אע"ג דלאו בקרא דענינא איירי. והכי פי' אין כתיב בפסוק זה (יפה תואר):

ח  [עריכה]

זה שהוא בונה סתם בנין של אבנים (יפה תואר). ובא לדרוש ג"כ למה פתח בבראשית ולא בראשונה. ע"כ דורש נוטריקון ברא שית לרמוז על ששה דברים שקדמו לבריאת העולם כו':

ועצים לקרוי ולדלתות וחלונות:

ואינו צריך לקנים שהעניים הם בונין בקנים לא העשירים (יפה תואר):

הרי הוא צריך לקנה המדה שעל שבית עני הוא קטן אינו צריך לקנה המדה. ובתי עשירים שבבתיהם גדולים צריכין לקנה המדה. והאבנים והעפר צריכים ליסודות. והמים לגבי הטיט. והברזל לחזק:

כך התור' קדמה כלומר שהתורה סיבת כל חלקי העולם שעל ידה נעשה הכל כדאמר לעיל בסי' ב' שהיה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם. וכנגדן כתב שלמה שש קדימות. ואסמכתא בעלמא הוא. כלומר ששה חלקים קודמין לבנין. כך נרמז בתורה שש קדימות. ובזה מתיישב מלת בראשית כאלו אמר ברא שית (יפה תואר):

קדם ומאז כו' אבל ראשית דרכו לא חשיב דלגופיה איצטריך לאשמעי' שהתורה קדמה לעולם (יפה תואר):

מקדמי תרין דמדלא כתיב מקדם ש"מ רבים ומיעוט רבים שנים:

בפרשת ה' קנני כלומר כל הני שש קדימות הנזכרות כתובות בפרשת ה' קנני הנאמרת על התורה:

ט  [עריכה]

צייר גדול כו' כלומר האמת שהוא צייר גדול שהוא בורא בריאות רבות וצורות מתחלפות. אבל אין יכול להוציא החמרים מן האין. אלא שמצא סממנים וצייר מהם. כדרך האומן המצייר ציורים נאים כרצונו בסממנים הנמצאים. אבל אין בו יכולת להמציא הסממנים. והסממנים הם. תהו. ובהו. וחושך. ורוח. ומים ותהומות. דמדלא כתיב בהו בריאה בריש התורה (וכוונת הפילוסוף על מה שכתב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ואח"כ כתיב והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים הרי זכר כאן ששה דברים שלא נזכר בהם בריאה) משמע ליה דה"ק והארץ כבר היתה תהו ובהו שכל אלו קדמו ומהם ברא ה' בריותיו (יפה תואר):

בכולם כתיב בהו בריאה שהן עצמן נבראו. ומה שלא הזכיר בהן בריאה במעשה בראשית. היינו לפי שהם בכלל בריאת הארץ הנזכרת תחילה שהם מחלקי הארץ ודבוקים בה ונבראו עמה (נזר הקודש):

שנא' עושה שלום ובורא רע. ואין רע אלא תהו ובהו שהם רע המוחלט העדר הישות (יפה תואר):

יוצר אור וס"ד ובורא חושך עושה שלום ובורא רע:

שמי השמים והמים וס"ד כי הוא צוה ונבראו. הרי שגם המים נבראו ואע"ג דהתם במים שעל השמים מיירי. כיון דבתחלה קודם שהבדיל הרקיע ביניהם מים העליוני' ומים התחתונים היו לאחדים. וכיון דאשכחן בריאה בעליונים ע"כ גם התחתונים נבראו (יפה תואר):

באין תהומות חוללתי פי' שהתורה אומרת עד שלא היו ולא נבראו עדיין התהומות אני נבראתי. אלמא דתהום נברא שהרי התורה נמצאת קודם להם. וא"כ הו"ל כאילו כתיב בהו בריאה:

י  [עריכה]

למה העולם בבי"ת פי' למה מתחיל סיפור בריאת העולם בבי"ת. וכן הוא בתנחומא למה פתח בברייתו של עולם בבי"ת. ור"ל שהיה לו להתחיל בא' שהוא ראשון של האותיות לאמר אלהים ברא בראשית. ועיין בתד"א פרק ל"א:

מה בית זה סתום כו' דכתב זה שבידנו הוא הכתב שנכתבה בו התורה בתחלה והוא הכתב המקודש. ולכן נתן טעם להתחלתה בבי"ת מטעם צורתה (יפה תואר):

ופתוח מלפניו ובירושלמי ובפסיקתא הגירסא פתוח מצד אחד:

אין לך רשות כו' שאין לך לחקור אלא מה שלפניך וכמ"ש בין תבין את אשר לפניך. אבל תסתום פיך מלשאול מה למעלה מרקיע שעל ראשי החיות. ומה למטה מהן הרי אמר ומתחת זרועות עולם ואם שאל מי סובלן לא חס על כבוד קונו (רש"י בגמרא):

מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע למזרח. ומה לאחור למערב (רש"י שם). פי' אחר מה לפנים קודם הבריאה. מה לאחור לאחר שיחזור העולם לתהו ובהו היכן שכנו של מקום (רש"י כאן):

כי שאל כו' למן היום שנבראו אתה דורש ואי אתה דורש לפנים מכאן. ר"ל קודם שנבראו מעשה בראשית. בנזה"ק כתב שה"ג למן היום שנברא אדם אתה דורש וכו' וכדכתיב למן היום אשר ברא אלהים אדם. והמדקדק בירושל' יראה להדיא דבר קפרא ס"ל התם דמיום שנברא העולם עד בריאת אדם לא שרי אלא בצנעא ביחידי. ומבריאת האדם ואילך שרי בפרהסיא. ופליג את"ק דהתם דשרי בפרהסיא מיד מבריאת העולם ואילך ע"ש:

ואי אתה דורש לפנים. לפי גירסת נזר הקודש הנ"ל פי' ואי אתה דורש לפנים מכאן היינו קודם שנברא אדם. ומכ"ש מה שיהיה אחר העולם:

ואי אתה חוקר לפנים. פי' חוץ למחיצת הרקיע למזרח. וה"ה לשאר הרוחות. וה"ה למעלה ולמטה מהשמים דכולהו חוץ ממקצה השמים ועד קצה השמים הוו (יפה תואר):

בהדיה דבר קפרא כלומר עם בר קפרא היה דורש במעשה בראשית זה בענינו וזה בענינו (רש"י) דאילו שניהם יחד ודאי אסור לבר קפרא. ואפשר שצ"ל כמ"ש בירושלמי ובפסיקתא דרש ר"י בן פזי (בדורו מפסוק למן היום) כהדא דב"ק (פירוש באופן שדרש בר קפרא שסובר כמוהו (ועיין בענף)):

למה נברא העולם בבי"ת. כמו ד"א למה נברא בב':

להודיעך שהם ב' עולמים. להוציא מדעת הכוזבים שאומרים שאין עולם אלא אחד. וכדאי' בפ' הרואה (נזר הקודש):

שהוא לשון ברכה ויש להתחיל בשבח משום פתח דבריך יאיר כדאמרינן בריש פסחים. ועוד שיהיה סי' טוב לעולם. ואע"ג דמצינו ב' בלשון קללה. בוקק הארץ. ואשיתהו בתה. וכהנה רבות. י"ל דלא קפדינן אלא על מה שנמצא בתורה לא בנביאים וכתובים:

ולמה לא באל"ף שגם האל"ף יש לה מעלה שהיא ראשונה לאותיות. ונרמז בה שם המיוחד כדקאמר בסמוך שהבי"ת מראה בעוקצו שלאחריו על האל"ף לומר ה' שמו. אבל השתא דאיכא תרתי דהבי"ת לשון ברכה והאל"ף לשון ארירה וודאי בבי"ת עדיפא (נזר הקודש):

ד"א למה לא באל"ף. דמשום סימנא בעלמא לא תדחה. וקאמר כדי שלא יהיה פתחון פה להאומרים אין להשי"ת חפץ בעוה"ז וליתא השארה לנפש שהרי בראו בלשון ארירה. דהשתא הוה נפיק מינה חורבא. נברא בב' להורות שאמר הקב"ה הריני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד. כלומר מי יתן שיעמוד. כי כן רצוני שיזכו בני העולם לקיימו ולהעמידו בברכה (יפה תואר):

שני עוקצין כזה ב:

ה' שמו פי' שרומזת אל האל"ף שבאחורי הבי"ת. ופי' המת"כ וז"ל האל"ף תחלת אותיות של אדני ושל אהיה ושם של הוי"ה קריאתו אדני. וכן אל אלהים. או יש לומר ה' שמו האל"ף כותבין שני יודי"ן וי"ו באמצע כזה א גימטריא שלו כ"ו שם של הוי"ה. ואם נפשך לעיין בזה עיין בפ"ג מחלק היחוד בספר עבודת הקודש. ובספר יצירה בפי' הרמ"ב:

היה האל"ף קורא תגר כי האותיות למעלה רוחניות כדמפורש בזוהר:

למחר אני בא כו' כלומר לעתיד. ובאשר לא היה זמן קצוב לדבר לא נתפייסה האל"ף עד שהגיעה עת פקודתה במתן תורה בימי משה רבינו (נזר הקודש):

בחכמה יסד ארץ כלומר בשביל חכמת התורה וזכותה יסד ארץ:

שהוא מסכים מאלף. פי' אלף דור עלו במחשבה להבראות ונמחו מהם תתקע"ד דורות. וכ"ו דורות עד מרע"ה הרי אלף. ובמ"ת התחיל באל"ף אנכי. וע"כ נקרא אל"ף:

יא  [עריכה]

מנצפ"ך בפרק הבונה משמע דמנצפ"ך היינו הפתוחות. ובפ"ק דמגילה משמע איפכא. וכבר נתעוררו בזה רש"י ותוס' ז"ל:

צופים אמרום הנביאים שנקראו צופים. דמתחלה לא היו אלא מ"ם אחד ונו"ן אחד. ובגמרא פריך והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ומשני שכחום וחזרו צופים ויסדום ונראה דר"ס נמי ס"ל כן. והא גופא קמ"ל רבי סימון דלא חדשום מעצמם משום דאין נביא רשאי לחדש דבר:

מה שהתקינו הצופים למה נקרא מנצפ"ך ולא כמנפ"ץ כסדרן. ע"ש שהתקינום הצופים. וזהו מן צפך פי' מאן התקינם צופיך. וכן בירושלמי פ"ק דמגילה מהו מנצפ"ך כו' מה שהתקינו לך הצופים. מאן אינון אילין צופים:

ביום סגריר יום גשם שהכל נסגרים בבתיהם כמ"ש (משלי כ"ז) דלף טורד ביום סגריר:

לבית הועד לבית המדרש:

מ"מ מ"ם נו"ן נו"ן כו' ממאמר של הקב"ה כו'. שעל שמצאו כל חמש מעלות אלו במשה בלבד ולא באחר. בהכרח שבאו להורות על שלימות התורה שניתנה על ידו:

למאמר של משה תורה שבע"פ שנתנה הל"מ והוא יגידנה לישראל. ולא נתמצע מלאך ושרף בין מאמר הקב"ה לשל משה:

למשה שנקרא נאמן שהיה נאמן בית שנתעלה משאר נביאי' בידיעת סודות החכמה שחמשי' שערי בינה כולם נמסרו למשה חוץ מאחד. וכן אמר בספרי בכל ביתי נאמן הוא שהראה לו מה למעלה מה למטה כו' (יפה תואר):

לפיו של משה רמז למ"ש לקמן בש"ר פ' מ"א משל למי שבא בנו מבית הספר ונתן לו חתיכה שבתוך פיו כו'. והכוונה על גילוי סודותיו הכמוסים לו:

לכף ידו של משה תורה שבכתב. שהלוחות מעשה אלהים המה ומסרם מידו ליד משה ולא נתמצע מלאך ביניהם:

וסיימו אותן החכמים שהיו באותו הדור היו מסמנים ומציינים אותם מי ומי הם:

ר"א ור"י ור"ע תיבת ר"ע ליתא בירושלמי דמגילה פ"ק. וכן הנכון כי ע"ה היה בילדותו כדאי' באדר"נ פ"ו. ולקמן פ"ק סי' י"א:

גם במעלליו יתנכר נער וס"ד אם זך ואם ישר פעלו. וכמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואם רואים תינוק בנערותו שזך וישר פעלו. אז ניכר שיהיה בגדלותו אדם גדול בתורה ובמע"ט:

באנכי דרבי מאיר כו' נראה שהוא מיותר (מתנות כהונה): או אפשר מדרש אחד היה ידוע להם שהיה נקרא בשם אנכי דר' מאיר ששם איתא הך דרשא. וכמו שהביאו לעיל ס' ט' בשם הפסיקתא:

יב  [עריכה]

לזה נאה לקראו אלוה. דק"ל דה"ל למימר אלהים ברא בראשית. לכן אמר רבי יודן שבזה בא להורות שלזה נאה לקראו אלוה כו'. ברם יחידו של עולם בתחלה פעל בתיקון העולם ואח"כ נתקלס מן הדין בקבלת אלהותו. לכן אמר בראשית ברא ואח"כ אמר אלהים להורות שקבלת אלהותו ועול מלכותו על כל באי עולם הוא מן הראוי מצד פעולת הבריא' שקדם לפני קילוסו. לא כב"ו שמתקלס קודם הפעולה (נזר הקודש):

דימוסיאות מרחצאות של מים חמים היוצאין מן הקרקע:

פריבטאות בתי כסאות (מעריך). והמת"כ פי' מרחצאות ותענוגות ב"א:

בתחילה מזכיר שמו ולבסוף קטיזמא שלו. הני שש תיבות מיותרים ולא גרסינן ליה דהיינו דברי בן עזאי ממש. דקטיזמא פירושו שבחו. ואי רבי יודן נמי קאמר מה הוסיף לה בן עזאי. ועוד דאין ענין זה אצל דברי רבי יודן שתחלת דבריו וסופם אינם אלא בקילוס ופעולה לא בענין הזכרת השם קודם הקילוס או אחר הקילוס (יפה תואר):

בן עזאי אומר כו' בא לפרש טעם אחר על קדימת בראשית ברא לאלהים. שהוא מדרכי הענוה שדרך ב"ו להזכיר שמו ואח"כ שבחו פירוש שבח שררתו וכדמסיק פלן אגוסטלן פלן פראטאטא שהם מיני שררות ידועים. והוא מקדים שמו בעשותו שמו עיקר כאילו שמו מפורסם מצד עצמותו ויחוסו. ושבח השררה טפל אליו. אבל הקב"ה אינו כן משהזכיר שברא צרכי עולמו שממנו נמשך שבח שררתו על בריותיו אח"כ מזכיר שמו שם אלהים. בראשית ברא ואח"כ אלהים כאילו שמו טפל לשבח שררתו. אף כי גדול ה' ומהולל גם מצד עצמו. ולפ"ז סברת בן עזאי הפוכה מדרבי יודן דלרבי יודן תואר אלהים הוא שם שררה. ולבן עזאי הוא שם עצמותו ובהא מילתא גופא פליגי (נזר הקודש):

אגוסטלא הרומיים קראו לשלטון שלהם קיסר על שם המושל הראשון כי כן שמו. ולמושל שני קראו אגוסטוס. וטעם המלה מוסיף ומגדל. ועל שמו קראו כן לבאים אחריו. ולאשת הקיסר קראו אוגווסטא (מוסף הערוך):

פראטאטא פי' שלטון (ערוך):

יג  [עריכה]

תנא רבי שמעון בן יוחאי כו'. גם רשב"י בא לפרש טעם אחר על קדימת בראשית ברא לאלהים. לפי שאין ראוי להזכיר השם בתחלת הדבור כדאזהר לן גבי קרבנות שלא יאמר לה' עולה אלא עולה לה'. ויליף לה בת"כ מדכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. והענין מבואר ע"פ מ"ש בזוהר יתרו שהמוציא שם שמים לבטלה על דברי חול פוגם בקדושת השם ובכלל זה הוא אף המזכיר ש"ש על דבר מצוה שפוגם בהזכרת שם שמים תחילה. אלא אחר איזה דבור תחלה. ויליף לה מדכתיב בראשית ברא אלהים. ולא כתיב אלהים ברא בראשית. ומפרש שם הטעם לפי שאין ראוי להזכיר ש"ש על דבר ריקן. ולכן אפילו בהזכרת ש"ש על דבר מצוה אין ראוי להיות מתחלה קודם שום דבור כיון שעכ"פ באותו רגע תכ"ד מתעורר קדושת שם שמים על דבר ריקן אע"פ שמסיים דבורו לשם מצוה. וזהו שאמר והרי דברים ק"ו מה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול ש"ש להקריב. ר"ל שלא יתחלל שם שמים להזכירו לבטלה בתחלת הדבור אע"פ שכופו לדבר מצוה. ק"ו למחרפים ולמגדפים בשם עאכ"ו שפוגמים בקדושת השם. ולכך ראוי שימחו מן העולם לגמרי (נזר הקודש):

ב"ו בונה בנין כו' דק"ל דאת שמים וארץ מיבעי ליה. דהא אכתי לא היו מקדמת דנא לרמוז עליהן בה' הידיעה. לכן אמרו את השמים שעלו במחשבה כבר. נבראו בלא שנוי (נזר הקודש):

בשעה שהבנין אם נזדמנו לו חלקי הבנין והמקום בטוב. אז יוכל להגביה הבנין כרצונו. ואם לאו יקצר מלמעלה. אבל הקב"ה ביכולתו המוחלט כאשר שיער במחשבתו הקדומה כביכול כן החל וכן גמרו:

כבר הם ברואים והיינו בכח מחשבה. ולא בפועל. וגמר בריאתו יהיה לעתיד (נזר הקודש):

הה"ד כי כאשר השמים חדשים אכ"כ אלא החדשים. הארץ חדשה אכ"כ אלא החדשה כצ"ל (יפה תואר). וכן הוא בילקוט כאן. ועיין בילקוט ישעיה פסוק זה:

יד  [עריכה]

נחום איש גם זו שכל הבא עליו היה מקבל בשמחה ואומר גם זו לטובה:

אכין ורקין מיעוטין שנחום איש גם זו היה דורש כל אכין ורקין למעוטין. וכל אתין וגמין לרבויים:

שמים וארץ אלהות. הן ומפרש ואזיל כי האלהים הוא שמים וארץ. שהיו טועים לומר שהם שמותיו. וזה הוא כדעת הטועים שאומרים שאין הסבה הראשונה משגיח בהנהגת עולם השפל לשפלותו אלא השמים והארץ הן הם עצם אלהות ועל ידם נגמר כל פרטי תולדותיהם. אבל השתא דכתיב את השמים נעשה הפסק בין אלהים לשמים וארץ להורות שאלהים הוא הפועל והמה פעולים (נזר הקודש):

ואם רק הוא מכם וכאילו קאמר לא דבר רק הוא מצד עצמו ואם רק הוא היינו מכם. כלומר מסיבתכם שאינכם יגעים בו. וכן כאן אין אתה יודע לדרוש דמ"מ קשה ואת הארץ למה לי. אלא את השמים לרבות חמה ולבנה כו' ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וג"ע. וג"ע ר"ל ג"ע שבארץ. שכל צבא השמים נבראו בכח עם השמים שמהם נבראו. וכן הארץ. וכל אחד יצא לפועל דבר יום ביומו. וזהו כוונת הכתוב בראשית ברא אלהים. לא בלבד שמים וארץ. רק את השמים שמרבה האת כל תולדות השמים היינו חמה כו'. ואת הארץ כל תולדות הארץ היינו אילנות כו'. שהכל נתהוה בראשון שבהברא השמים והארץ היו כל תולדותיהם נכללו בהם בכח מציאות הויה דקה. וכל מה שנברא בימים שאחר יום א' לא היו רק כיוצאים ומתפרדים מן הכח אל הפועל. אלו מן השמים ואלו מן הארץ (יפה תואר ונזר הקודש):

רבי תנחום בשם כו' איידי דמייתי כי לא דבר רק בתורה בשעה שיגעים בה. מייתי כל הני לסייע שע"י טוב העיון והיגיעה מסכימים לדעתו יתברך אע"פ שלא נתפרש להם (יפה תואר):

תורת אמת היתה כו' אצל אהרן כתיב כמ"ש שם בס"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת כו'. כמ"ש בשם אדר"נ:

תורת אמת היתה בפיהו אלו דברים ששמע מפי רבו. ועולה לא נמצא בשפתיו אלו דברים שלא שמע מפי רבו כצ"ל. וכן הוא בירושלמי. ודרש עולה לא נמצא בשפתיו שאפילו אמר דבר שלא שמע מפי רבו אלא מעצמו. ג"כ לא נמצא בו עולה ושלא טעה. כי יגע והשיג האמת בעזר אלהי:

אפילו דברים שאתה כסיל בהם. שהם למעלה מן השכל. שתיבת בכסלך. מלשון כסיל וסכלות. והכוונה שה' יתמוך יד היגע לעיין שיגלה מה שהיה ראשונה מוסכל ממנו (יפה תואר):

מן ההוריה לבל יהיה נלכד בשגגת הוראה:

מן העבירה כמד"א עונותיו ילכדנו את הרשע. וקאמר כאן שה' ישמרנו מלכד זו. ע"ד רגלי חסידיו ישמור:

מן המזיקין שזה צריך נטירותא טפי שלא יזיקוהו. שאין ביד האדם להשמר מהם כלל:

אם נתת מכיסך. דריש בכסלך ב' מלות בכיס לך פי' בכיס אשר לך. וכן פתרון הכתוב כי ה' יהיה נזכר ומצותו תהיה נעשית בכיסך שתתן צדקה לשמו מממונך אז ושמר רגלך מלכד שתנצל וכו'. שנתינת הצדקה מצלת מהם. דמראש השנה נגזר על האדם כל מה שיחסר מממונו. ואם יוציאנו בצדקה ינצל מזה כדאיתא בויק"ר פ' ל"ד בעובדא דרשב"י (יפה תואר):

טו  [עריכה]

ב"ש וב"ה כו' שאנו מוצאים בתורה פסוקים שמקדימים בריאת שמים לארץ ופסוקים אחרים מקדימים ארץ לשמים. ופליגי בהכרעה:

שמים נבראו תחלה היינו ביום ראשון. ואח"כ הארץ ביום שלישי. כמ"ש ותראה היבשה. וב"ה סבר ארץ בראשון ושמים בשני יהי רקיע. וכן הוא בירושלמי:

דאינון אמרין השמים נבראו תחלה ואח"כ נבראת הארץ שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. משל כצ"ל (מתנות כהונה):

איפיפורין פי' שרפרף הוא הכסא שמשימין תחת רגלי הגדולים בשעה שיושבין על הכסא. ור"ל שלהיו' השרפרף לצורך הכסא וטפל לו אין ראוי להקדימו לכסא. דדמי למאן דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד (יפה תואר). ורש"י פי' כסא עשוי תחלה ולפי גובה הכסא מתקן השרפרף:

כך אמר הקב"ה השמים כסאי וגו'. וכיון דקרא קרי להו כסא והדום משמע שנהג בהם כדרך אומנותם:

אח"כ בנה את העליונים וכיון דמצינו דקרא קרי לארץ יסוד כדכתיב לפנים הארץ יסדת. וקרי לשמים עלייה כדכתיב הבונה בשמים מעליותיו. משמע שנהג בהם כמעשה אומנותם תחלה היסוד אח"כ העלייה:

מסלקין אותו דוחין דברי ב"ש:

והארץ היתה. כבר היתה דמדהוה סגי ליה כשיאמר והארץ תהו ובהו. וקאמר היתה משמע דה"ק והארץ הלזו כבר היתה נבראת קודם לשמים הנזכר (יפה תואר):

ולשכלול (ויכולו תרגם אונקלוס ואשתכללו) היינו הוצאת תולדותיהם שזהו גמר מלאכתן. הארץ קדמה דביום ג' כתיב תדשא הארץ. ואילו מאורות שהן תולדות שמים לא היו עד יום ד':

אנא אמרי טעמא לדברי רבי יוחנן:

ביום עשות עשות הוא לשון תיקון ועשיה ושכלול:

אבות העולם. ב"ש וב"ה קראן אבות העולם משום שבתחלת הבריאה אמר הקב"ה נעשה אדם בצלמנו. תיבת נעשה נוטריקון נמלך עם שמאי הלל שהם כלל כל נשמות הצדיקים והן הן ממש אבות העולם. שמאי בשמאל המרכבה. הלל בימין המרכבה (מגלה עמוקות אופן ע"ד):

אלא כאלפס וכסויה ששניהם נבראו בזמן אחד. ולא קדם זה לזה. אלא כאלפס וכסויה היצוקים בדפוס כאחד בעת עשייתן. ואחר עשייתן נחתכין במגרה (הראב"ד פ"ב דעדיות משנה ה'):

אם כדעת אבא ניחא מה שפעמים מקדים זה לזה. להגיד ששניהם שקולין כאחד ושניהם כאחד נבראו (מתנות כהונה). משמע דר"א בא לפרש ולסייע למ"ש אביו ר"ש. ועיין מ"ש בענף שבא לחלוק:

שמים לארץ אלא מלמד כו' ששניהם עיקרים והכרחיים בקיום הדבר. וכל אחד שלם בענינו ולא יתכן בלעדו. וא"כ איננו טפל:

וזכרתי את בריתי וגו' ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור:

מלמד ששלשתם כו' שבמהותם לפני השי"ת שקולים. והיינו בצדקות וחסידות. אבל בידיעה ונבואה פשוט שכל אחד גדול מאביו:

הוא אהרן ומשה כו' היינו ג"כ בצדקות וחסידות. אבל משה גדול יותר מאד בנבואה:

ויהושע ב"נ מגיד כו' היינו ג"כ בצדקות וחסידות. אבל יהושע מלך ונביא מה שאין כן כלב:

תיראו מגיד ששניהם שמצות כבוד שניהם שוין על הבן. ואם נזדמנה לו מצות שניהם כאחד מקדים איזה שירצה. אבל אמרו חכמים שמצוה להקדים לאב שהוא ואמו חייבים בכבודו. אבל אם נתגרשה פשיטא שחזר הדין לאמתו ויקדים למי שירצה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף