עמק סוכות/סוכה/מא/א
בזכרים. פרש"י שאין מגדלים מהם ולדות ואפ"ה גזרו רבנן אטו נקבות. ויש להעיר דלעיל (דף י"ב ע"ב) אר"י א"ר סככה בחיצין זכרים כשרה בנקבות פסולה פשיטא מ"ד נגזור זכרים אטו נקבות קמ"ל. ואף דזכרים ונקבות דהתם הוא ענין אחר מדהכי מ"מ צריך טעם להא דהכא גזרי' זכרים אטו נקבות ושם ל"ג. ולכאורה אדרבה שם שייך יותר לגזור דבנקבות הוא פסול בעצם והכא גם בנקבות אינו רק מגזירה שמא יגדל עדרים והוי בזכרים כעין גזירה לגזירה אע"ג דיש לגזור גם כה"ג עכ"פ שם לכאורה שייך יותר לגזור מדהכי. ואולי אפ"ל דיותר שייך טעות הכא לאחרים הרואים מדהתם וכעין דאמרי' בסוטה (דף ל"ב ע"ב) בהא דחטאת נקבה עולה זכר דלא מינכר בכשבה דמיכסיא באליה דהיינו בזנב זולת בשעירת ע"ש. אבל בחיצין י"ל דמינכר יותר בין זכרים לנקיבות ולכן אין לגזור בזה שם ויותר נ"ל ללשון הריטב"א הכא מחלוקת בזכרים דלא עבודי כולי האי לגדל כו' ע"ש. ולשון זה משמע דיש קצת חשש גידול גם בזכרים. וי"ל דאע"ג דמשום קצת חשש זה אין כדאי לגזור בהו מ"מ בהצטרף לזה גם גזירה אטו נקבות סיוע הוי לאסור מש"ה גם בזכרים. משא"כ בהא דחיצין דבזכרים מצד עצמן אין שום חשש לאסור לכך לא גזרי' רק אטו נקבות. ועי' בערוך לנר:
מי שיש לו סלע של ז' וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה כו'. כבר הבאתי לעיל (דף ל"ט ע"א) בד"ה וליתיב מהחתם סופר שכתב מהתבואות שור דאסור להערים בדאורייתא ורק במע"ש הביא הר"ש פ"ד דמע"ש מ"ג דמערימין מפני שכתוב בו ברכה ע"ש. ולכאורה קשה מהכא דהוא ענין הערמה נגד איסור תורה דסחורה בפירות שביעית ומזה משמע כמ"ש החתם סופר דיש דוכתי דהתירו הערמה בשל תורה [ועמ"ש בספרי מלאכת חושב רפ"ה דתמורה] ואפשר דוקא ליקח חלוק דהצורך גדול עי' מועד קטן (דף י"ד ע"א) ובביצה (דף ל"ב ע"ב). בזה דוקא התירו ולא שאר דבר. אך לשון רש"י דלוקח מהסלע כל מה שירצה:
אבל בפירי ראשון ד"ה דרך מקח כו'. וכתב הרש"ש ומעתה תו אצ"ל דריו"ח מוקי לקרא דכי תמכרו ממכר לכדריב"ח. והנה לא ראה מ"ש הכפ"ת דר"א יליף דצריך דרך מקח גם בפרי שני מהכפל דכי תמכרו ממכר כדהבאתי לעיל (דף מ' ע"ב) בד"ה וריו"ח. וא"כ ע"כ לריו"ח צ"ל דהוצרך הכפל לכדריב"ח.
גם במש"ש הרש"ש וכן התניא כוותי' דר"א נדחה דתני לקח בסיפא איידי דרישא כדלעיל כו' ע"ש. נ"ל דיש להשיב דלא אמר הש"ס הכי אלא למאי דס"ל דבפרי שני לכ"ע מהני גם דרך חילול וי"ל לפי"ז דהוא בגדר מילתא דפשיטא עד שאין מקום לטעות דצריך דרך מקח דוקא ושייך שפיר למינקט לקח איידי דרישא. אבל להמסקנא דבפרי שני פליגו וא"כ גם להסובר דמהני גם דרך חילול עכ"פ תו אין להחשיב זה למילתא דפשיטא וכדחזינן דיש חולק ע"ז ועי' בבבא מציעא (דף ט"ז ע"ב) בתוד"ה ונתן. וא"כ אס"ד דהברייתא סברה דמהני דרך חילול לא ה"ל למינקט לקח בסיפא משום איידי דהא יש מקום לטעות דצריך דוקא דרך מקח אע"כ דברייתא באמת סברה הכי:
דאלת"ה מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף כו'. מזה הוכיח הראב"ד פ"ד דמע"ש ה"ב במחלל פירות מעשר על פירות אחרות דהראשונים לא יצאו לחולין דלא כהרמב"ם והק' בכפ"ת דמנלי' דבחילל פירות בפירות דשניהם יעלו לירושלים נימא דראשונים לא יצאו לחולין ויעלה אותם לירושלים והב' ה"ה חולין כשהיו ע"ש. והנ"ל שעמש"ש הרמב"ם ולא יחלל מין על שאינו מינו כ' הראב"ד מה שהקפידו על מינו אינו אלא בדמאי וטעם ההקפדה הזאת לפי שהתורה אמרה על כסף והוא מחלל על פירות כשיחלל חטים על חטים לא יראה שיצא מע"ש לחולין בפדיון פירות אלא יאמרו הם הראשונים עכ"ל. וא"כ נוקמי ד' הראב"ד בודאי בחילל מין על מינו וא"כ בזה ניחוש להיפך שהרואה שחילל סאה חטים על סאה ויעלה רק סאה לירושלים יאמרו שזו הסאה השני' שחילל בה המע"ש ואין תקנה רק שיעלה שניהם ועכ"ז צ"ע:
ושיהא יום הנף כולו אסור. בתוס' הק' דהכא נקיט לה בגררא דלולב ובמנחות לא תני לולב אגב ההיא דיום הנף והריטב"א והר"ן כתבו כיון דאייתי הכא רישא סיימה כולה. אבל במנחות דאיצטריך לי' סיפא לא תני רישא משום סיפא ע"ש. וק"ק מכתובות (דף ע"ב ע"ב) קאמרי' הכא כתובות אצטריכא ליה תנא קדושין אטו כתובות כו' וכן איתא בקדושין (דף נ' ע"א). ומבואר דנקיט רישא דאינו מענין המסכתא משום סיפא וכעין זה מצינו בחולין (דף ק"ט ע"ב) איידי דנקיט בסיפא בלב לא קרעו אינו עובר עליו הא איסורא איכא תנא נמי רישא גבי כחל א"ע עליו אף דאיסורא נמי ליכא ויש לחלק:
השתא דאיכא ביהמ"ק עומר מתיר. במנחות (דף ס"ח) סברי ריו"ח ור"ל אפי' בזמן ביהמ"ק האיר מזרח מתיר דכתיב עד הביאכם רק למצוה ופריך מריב"ז דגזר משום מהרה יבנה כיון דגם אז האיר מזרח מתיר ורק למצוה תלוי ההיתר בהעומר וכי משום מצוה נגזור וכתבו התוס' דמשמע דיש עשה דאורייתא ומשום עשה אין לגזור כיון דליכא לאו והק' מי גרע מהא דביצה (דף ה') דאמרינן אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה כו' ועוד תימא אי איכא איסור תורה היכי משני במנחות (דף ה') טעמא דר"ל דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה דהוי מן המותר לישראל משום דסבר האיר מזרח מתיר מ"מ אסור מה"ת ולכן כתבו בדף ה' דאפי' עשה ליכא אלא מצוה מן המובחר ע"ש.
והנלענ"ד לתרץ ב' הקושיות. בקושיא א' י"ל דעיקר הקושיא הוא כיון דהכא הוא חשש רחוק שיבנה המקדש דוקא בלילה או סמוך לשקיעת החמה דבאופן אחר אין חשש תקלה ולחשש רחוק כזה אין לחוש אלא משום איסור לאו דחמור יותר לא לאיסור עשה אף אם היא עשה גמורה. וא"כ ל"ק מהא דביצה דהתם כל אימת שיבנה המקדש איתא להחשש שיתירו הביצה שלא כדין שפיר יש לחוש גם לאיסור קל דרבנן.
ובקושיא השניה י"ל דבמנחות (דף ו' ע"א) פריך למה לי בן הבקר להוציא הטריפה לפסול לקרבן תפ"ל מן ממשקה ישראל כו' ומשני דאי ממשקה ישראל ה"א למעוטי היכא דלא ה"ל שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר כתב רחמנא כו' וכתבו התוס' אע"ג דמוכח דהיכא דהיתה לה שעת הכושר לא ילפי' ממשקה ישראל אפ"ה מייתי לי' בכ"ד כו' משום דע"י קראי מסקי' דאין לחלק. וא"כ י"ל אע"ג דגם היתה לה שעת הכושר ילפי' ממשקה ישראל. [ומה"ט יש לפסול נמי מן ממשקה ישראל אף שתותר בלא זה אח"כ דלא עדיף מה שתותר אח"כ בלא זה. ממה שהיתה לה שעת הכושר מקודם. דבתר האי שעתא אזלינן ובזה דמי לערלה וכלאי הכרם] מ"מ צריך עכ"פ שיהא בהאי שעתא איסור לאו כבערלה וכלאי הכרם וטריפה דאיסורי לאוי נינהו. אבל אי האיר מזרח מתיר הלאו בלא העומר אע"ג שנשאר איסור עשה אין למעטו ממשקה ישראל כיון שאינו דומיא דערלה וכלאי הכרם וטריפה דלאוי נינהו ומתורץ קושיית התוס' אף אי עשה גמורה היא ובתוס' בבבא מציעא (דף נ"ח ע"א) ובכמה דוכתי הקשו איך מותר לעומר זרעים משומרים הא כתיב ממשקה ישראל ומשומר אסור יעו"ש. והנה למה שהביא בכפ"ת לעיל (דף ל"ט ע"ב) בתוד"ה בד"א. מהראב"ד דהמשומר ביד ישראל אסור מפני שעבר טל השביעית תשמטנה ונטשתה ושם הביא לשון רש"י בחומש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל וא"א אוכל מן השמור ע"ש. וזהו כלאו הבא מכלל עשה דהוא עשה וכה"ג אין בו משום ממשקה ישראל כנ"ל לכאורה וצ"ע:
אלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן תשתרי כו'. לכאורה קשה מדתנן במנחות (דף מ"ט ע"א) דאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר וכן פסק הרמב"ם פ"א מתמידין ומוספין. ואם נימא דלאו רק למעט תמיד דבין הערביים דאין מחנכין בו אלא בכ"ד אין מחנכין. ולקמן (דף מ"ב ע"א) איתא דשוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת וכתבו התוס' אפי' נמצא תם. והרי כ"ז דלא איבני בית המקדש מסתמא לא ביקרו כבשים קודם. ובזה היה אפ"ל דבית המקדש שאנו מצפים שיבוא משמים בנוי ומשוכלל כדפרש"י. הוא ניהו דאמרי' בסוף מנחות לעולם זאת על ישראל א"ר גידל א"ר זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן והביאו התוס' נשמותיהן של צדיקים וי"א כבשים של אש ע"ש. ואפ"ל דכבר הוא מחונך מזה וא"צ לתמיד של שחר שלנו לחנכו. אך זה ק' הא אסור להקריב שום קרבן קודם תמיד של שחר כמבואר ברמב"ם ריש הלכות תמידין ומוספין. ואיך יקריבו העומר כיון שלא הקריבו תמיד של שחר מבוקר [ואולי גם לזה מהני קרבן דלמעלה] ומזה משמע כמ"ש בכפ"ת דמ"ש התוס' הוא חידוש גדול דהי' אפ"ל דביקור דתמיד אינו אלא לכתחילה ולא לעיכוב ועמ"ש בספרי מעשה חושב בערכין דף י"ג ע"ב בד"ה ת"ל תשמרו.
עי"ל דגילוי ביהמ"ק יהיה אחר ביאת המשיח ומאז יבקרו כבשים שיצפו בכל יום על הורדת בית המקדש משמים ויהיה מוכן כבשים לתמידים אף דלא שייך זה לענין הבאת העומר וצ"ע בכ"ז: