כפות תמרים/סוכה/לט/ב

כפות תמרים סוכה לט ב

דף ל"ט ע"ב

בד"א בלוקח מן המופקר וכו'. פרש"י בשדה המופקר שאין ע"ה כו'. ק"ל דקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דמרישא משמע דוקא בשדה שראינו שהפקירו אותו מוסר לו דמי ג"ס הא מפירות שדה סתם שלא ידענו אם הפקירו או שמרו אינו מותר לו אפילו כחצי איסר אימא סיפא אבל בלוקח מן המשומר דשדה זו היתה משומרת בגדר אינו מוסר לו אפילו בחצי איסר משמע הא פירות משדה סתם שלא ידענו אם שמרו מוסר לו דמי ג' סעודות וי"ל דרישא איירי בפירות שכיוצא בהם נשמרין כגון אתרוגים וענבים ותאנים ובהנך אם ידענו שהפקירו מוסרין בידו דמי ג' סעודות אבל משדה סתם אין לוקחין פירות הללו דמסתמא חיישינן ששמרן וסיפא איירי בפירות שאין כיוצא בהם נשמרין כגון הפיגים כו' ובהנך אם ידענו ששמרן אין מוסרין בידו דמיהן אפילו חצי איסר אבל משדה סתם לוקחין פירות הללו מע"ה בדמי ג' סעודות דמסתמא לא חיישינן ששמרן והרמב"ם פ"ח דהל' שמיטה דין י"ב פי' מן המופקר פירות שחזקתן מן ההפקר ומן המשומר פירות שכמותן בשמור כגון תאנים ולפי פירש הרמב"ם ניחא דל"ק דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ודוק:

תוס' ד"ה בד"א במזון ג' סעודות כו'. כתב בחדושי הלכות יש לדקדק מאי ק"ל לפ"ה דמן המופקר ודאי שרי מטעמא דסתם ע"ה אינו חשוד אבל מן המשומר הרי ראינוהו חשוד ששדה זו משומר בגדר ופתח נעול כו' ונראה משום דמשמע להו דאין חילוק במין המשומר דראינוהו משמרו או דלא ידעינן ביה אם היה משמרו דא' שהוא מין המשומר שכיוצא בו נשמר ובהכי ניחא שהקשו בקושיתם מלתא דלקמן דאם כן מן המופקר נמי ליתסר הפיגים כו' ולא סגי להו להקשות אמין המופקר דקיימינן ביה בהך ברייתא משום דעיקר קושיתם אברייתא דלקמן דדומיא דפיגם וכל הני דחשיב דלא ידעינן ביה בהאי דודאי הפקיר אלא דמחזקינן לה בהפקר שאין כיוצא בו נשמר ודומיא דהכי במין המשומר אף דלא ידעינן ביה דמשמרו אלא שהוא מין המשומר שכיוצא בו נשמר ואהא ק"ל שפיר דסתם ע"ה אין חשוד הוא ואי בודאי חשוד איירי דהיינו דידעינן ביה שדרכו להצניע מעות שביעית לאחר הביעור כפ"ה לעיל או דקונה בהם דברים דאסור לקנות בהם כפי' התוס' לעיל א"כ מן המופקר נמי לתסר ודוק ומתוך מ"ש לעיל לתרץ מאי דקשה בברייתא דיוקא אדיוקא נתברר דמוכרח לומר דאין חילוק במין המשומר דראינוהו משמרו או לא ראינוהו כיון דהוא מין המשומר שכיוצא בו נשמר אין לוקחין ממנו אפילו בכחצי איסר ובמין המופקר אם ראינוהו משמרו אין אוסרין בידו אפילו בכחצי איסר אבל מסתמא לא חיישינן במין המופקר כגון הפיגם וכו' ולכך לוקחין ממנו דמי ג' סעודות נתבארו דברי התוס' ודוק:

כתבו עוד התוספת ואומר ר"ת דפירות מן המשומר אסורין כו'. צריכין אנו למודעי איך מתרצים הקושית שלהם בהא דס"ל לר"ת דפירות מהמשומר אסורין באכילה דס"ס תיקשי ליה המשנה דריפ"ט דשביעית הפיגם כו' ניקחין מכל אדם בשביעית לפי שאין כיוצא בהם נשמר במאי קא מיירי אי בסתם ע"ה שאינו חשוד על הז' יקחו ממנו אפילו פירות שכיוצא בהם נשמר דמסתמא לא חיישינן ליה ששמרן ולא אסור לאוכלן ואי מיירי בודאי חשוד ששמר הפירות הללו א"כ מן המופקר נמי לתסר הפיגם כו' וכל הני דחשיב דכיון דשמרן אסורין באכילה והיאך לוקחין ממנו פירות הללו י"ל דבסתם ע"ה איירי שאינו חשוד שהוא שמר פירות הללו אלא דאנו חוששין שמא ע"ה זה לקח פירות הללו מאיש אחר וחיישינן דלקחם מאיש אחר דשמר פירות הללו ונאסרו באכילה וכשהפירות הם כגון הפיגם וכו' לא חיישינן דשמרום ולכך ניקחין מכל אדם ומותרים באכילה ואין לוקחין יותר משלש סעודות שלא יזלזל בדמים לקנות בהמה טמאה ועבדים אבל אם הפירות הם ממין המשומר כלומר שרגילים לשומרם אע"ג דעם הארץ הזה המוכר אותם לחבר מסתמא אינו חשוד חיישינן שמא עם הארץ זה לקחם מע"ה אחר החשוד ששמרן ונאסרו הפירות באכילה הלכך אין לוקחין מהם אפילו בכחצי איסר מטעם שהפירות אסורים באכילה אבל לרש"י דפירש דמן המשומר אין לוקחין ממנו אפילו בכחצי איסר טעמא הוי משום דחיישינן למוכר זה שלא הפקיר לעניים ומוכרן בערמה מעט מעט והלכך אין לוקחין ממנו אפילו בכחצי איסר שלא יצניע המעות לאחר הביעור בזה קשיא להו ע"ה זה במאי קא מיירי אי בסתם עם הארץ מסתמא אינו חשוד שישמור גינתו ולא יפקיר ויצניע המעות לאחר הביעור ואמאי אנו חוששים דמערים למכור מעט מעט ומצניע המעות ואי בודאי חשוד מיירי שידענו ששמר גינתו ולא הפקיר לא יקחו ממנו אפילו הפיגם כו' שלא יצניע המעות וכדתנן בבכורות פרק עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן ואפילו סורק וליישב דעת רש"י יראה דודאי מתניתן דהפיגם וכו' בסתם ע"ה איירי דאינו חשוד ודאי ששומר פירות שביעית ולא הפקיר וכשמוכר פירות שרגילין לשמור יש רגלים לדבר לחושדו שמא שמר גינתו ומערים למכור מעט מעט לכך החמירו עליו שלא יקחו ממנו אפילו בכחצי איסר כדי שיפקיר גינתו ולא הוי טעמא משום דחיישינן שמא יצניע המעות אחר הביעור אבל כשמוכר פיגם וכו' שאין דרך לשמרן אפי' שיהיה אותו ע"ה שהוציא למכור אתרוג ותאנים שרגילין לשמרן וגם הוציא פיגם הפיגם שהוא דבר שרגילין להפקיר לוקחין ממנו והאתרוג והתאנים אין לוקחין ממנו וע"י כן מפקיר גינתו כיון שאין לוקחין ממנו מין המשומר וא"כ אין אנו צריכין להחמיר עליו שלא יקח ממנו גם מן הפיגם כולו דכיון דהחמירו שלא יקחו ממנו מן המשומר בזה נתקן מה שאנו חוששין שמא לא הפקיר גינתו וא"צ להחמיר עליו יותר אמנם התוספת הבינו מדברי רש"י דטעם דאין לוקחין מע"ה ממין המשומר היינו משום דחיישינן שמא יצניע המעות לאחר הביעור לזה הקשו עליו א"כ מן המופקר נמי לא יקחו ממנו שלא יצניע המעות לאחר הביעור וכן מתבאר ממ"ש התוס' במנחות דף פ"ד ע"א דכך הבינו מדברי רש"י ולכך הקשו עליו יע"ש ולפי מאי דפרישית דברי רש"י דהטעם שאין אנו לוקחין מן המשומר מע"ה הוי משום דחיישינן שמא לא הפקיר גינתו וע"י שאין לוקחין ממנו מן המשומר מפקיר גינתו ל"ק דא"צ לגזור עליו גזרה זו כדפרישית וראיתי להרז"ה דף שמ"ז שכתב אבל הלוקח מן המשומר אסור פרש"י משום כו' ולא היה צריך לפי' הזה כו' יע"ש משמע דהבין דברי רש"י בשמעת' כדפרישית דאלו הבין דברי רש"י משמעתין כמו שהבנו התוס' הי"ל להקשות על רש"י קושיא חזקה א"כ דחיישינן שמא יצניע המעות מן המופקר נמי ליחוש שיצניע המעות:

וראיתי בספר תמים דעים סי' רמ"א דף ס"ט ע"א דכתוב שם בהשגות הראב"ד על הרז"ה אמר אברהם של צרפתי הוא זה ואינו נכון שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על והשביעית תשמטנה אבל שמור ביד א"י לא אסרה ועוד איזה שבח יש בין שמור לשאינו שמור אבל של עזקה היא ארץ עבודה ומחוייבת ואם ספיחי' אסורים בשביעית כ"ש פירות ארץ עבודה בין של א"י בין של ישראל עכ"ל ופי' זה של הראב"ד בפירות עזקה הוא לקוח מדברי הערוך בערך עזק ומ"מ דברי הראב"ד הם תמוהים בעיני דהנה הוא מודה לשיטת הרז"ה ור"ת ורבותיו של רש"י דפירות השמורים בשביעית אסורין ד"ת אבל הוא מחלק דזהו דוקא המשומר ביד ישראל אבל שמור ביד א"י אינו אסור כיון דא"י אינו מוזהר אוהשביעית תשמטנה וכיון שכן קשה גם לפירושו דפי' פירות עזקה ארץ עבודה ומחוייבת למה יהיה אסור כשהם של א"י הלא הא"י אינו מוזהר שלא לעבוד את הארץ בשנה השביעית ומאי שנא איסור עבודת הארץ מאיסור שמירת הפירות דפירות א"י שנשמרו מותרין ופירות א"י שנעבדו יהיו אסורין ומה שהביא ראיה מספיחי' דאסורין אינה ראיה דספיחים דאסורים היינו בפרי האדמה שלא יזרע ישראל ויאמר ספיחים הן אבל בפרי האילן אין שם איסור ספיחין כמ"ש הרמב"ם רפ"ד דה' שמיטה ותו ק"ל על הראב"ד דהרי שנינו פ"ד דשביעית משנה ב' שדה שנטייבה בש"א אין אוכלים פירותיה בשביעית ובה"א אוכלין וידוע דהלכה כב"ה וכ"כ הרמב"ם בר"פ הנז' ואם נאמר דהראב"ד ס"ל כר"י דת"כ. דמפיך סבר' ב"ש לב"ה וזהו הוי מחומרי ב"ה ק' מנ"ל לפסוק כר"י וצ"ע כתבו התוס' ואור"ת כו' כבר כתבתי לעיל דהרז"ה אזיל בשטת ר"ת דפירות מן המשומר בז' אסורין מן התורה בין דא"י בין דישראל והראב"ד מחלק בין דא"י לדישר' ומדברי רש"י בסוף יבמות דחלק על רבותיו בההיא דפירות עזקה משמע בהדיא מדבריו שם דפירות מן המשומר מותרין מיהו י"ל דע"כ לא חלק שם על רבותיו אלא משום דמיירי בפירות דא"י שמורין אבל אם יהיו פירות שמורין דישר' אפשר דיסבור דאסורין כשיטת הראב"ד אמנם מתוך דברי רש"י דשמעתין משמע בהדיא דס"ל לרש"י דפירות שמורין אפילו דיש' מותרין באכילה ולא אסרה אלא למסור דמי ז' השמורים אפילו בכחצי איסר לע"ה וז"ל רש"י בפירו' התורה ואת ענבי נזירך לא תבצור נזירך שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם לא תבצור אותם אינך בוצר אלא מן המופקר עוד כתב והיתה שבת הארץ לכם מן השבות אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור ודבריו סתומים ולכאורה משמע מדבריו ששמור אסור לאוכלו ואין לו תקנה אמנם הרא"ם פי' דכונתו לו' כל עוד שהוא שמור אסור לאכלו ואינו יכול לבצור אבל אם אחר ששמרו הפקירו יכול לבצור ממנו לאוכלו דאין הפירות נאסרין וכן כתב בספר קרבן אהרן ומספקא לי לדעת הרא"ם ז"ל אליבא דרש"י אם שמרו ובצרו לצרכו ואח"כ בתלוש הפקירו הותרו הפירו' או דלמא לא הותרו אלא כשהפקיר' במחובר והרמב"ן בפי' התורה ס"ל דפירות מן המשומר לא אסרום לאוכלם אלא טעם האיסור מדרבנן שגזרו שלא יקנו מע"ה פירות מן המשומר כדי חצי איסר כדי שלא ישמרם וזה נ"ל שהוא דעת רש"י דשמעתין גם מתוך דברי הרמב"ם פ"ח דהלכות שמיטה דין י"ב משמע לי דס"ל כשיטה זו דפירות שמורין מותרין באכילה ולא אסרום חכמים אלא שלא יקנו אותם מסתם ע"ה דאנו חושדין אותו שמא שמרם ולשטת רבותיו של רש"י והרז"ה ור"ת דס"ל דפירות מן המשומר אסורין אפילו דגוי א"כ אין תקנה לבני א"י לאכול פירות בז' דכל הפירו' הם משמור דגוי וכיון דראינו דפשט המנהג לאוכלם משמע דסוגיין דעלמא הוי דפירות שמורין מותרין כשיטת שאר הפוסקים מיהו י"ל דלא פשט המנהג אלא בשמור דגוי אבל שמור דישראל אפשר דיש לחוש דהפירות נאסרו וצ"ע לדינא:

גמ' ומן המופקר ג' סעודות ותו לא כו'. א"ל לרש"י דפי' אמאי דתניא לעיל מן המופקר הוא שראינו ששדה זו מופקר שאין ע"ה שומרו משמע דאיירי דהפירות הם ממין חשוב שרגילים לשמרם כגון תאנים וענבים ולכך בעי דראינו ששדה זו הפקירו א"כ אימא בהנך פירו' דוקא אין מוסרין דמי ז' לע"ה אלא דמי ג"ס ותו לא אבל בפירו' שאינם חשובי' שאינם רגילין לשמרם כגון הפיגם כו' אימא דיכולים ליקח אפילו יותר מדמי ג"ס ובשלמא לפי' רמב"ם פ"ח דה' שמיטה דין י"ב דפי' מן המופקר פירות שחזקתן מן ההפקר פריך שפיר אלא לפרש"י קשיא וי"ל דגם לפרש"י דין הוא שגם פירות שחזקתן מן ההפקר לא יקחו יותר מג"ס שלא תהא עינו של המוכר צרה להצניע הדמים לאחר שביעית ואין טעם לחלק בין פירות חשובים כגון תאנים שראינו שנלקטו מן שדה המופקר לפירו' שאין חשובי' שחזקתן מן ההפקר דבכלהו שייך טעמא שמא ישמור הדמי' אחר הביעור ודוק:

פטורין מן המעשר. פרש"י בכל השנים כו' דכתיב ובא הלוי כו' דע שיש מקומות דפירשו המפרשים דהפקר פטור מן המעשר מהך קרא דובא הלוי כו' ויש מקומות דפי' דנפקא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כלומר זרעך המיוחד לו פרט להפקר שאין לו בעלים מיוחדים וכבר עמד בזה התי"ט ריש מעשרות ואפשר דתרי קראי אצטריכו דאי מחד קרא הו"א דאינו חייב להפריש אבל אם רצה להפריש יש לו דין תרומה ומעשר קמ"ל קרא תניינא דאין לו דין תרומה ומעשר ואין לומר כיון דאשמועינן דאינו חייב פשיטא דאם עבר והפריש דאינה תרומה דהא אשכחן דיש פעמי' דאם הפקיר אינו חייב ואם עבר והפריש הוא תרומה כגון הפקיר קמה וזכה בה כמ"ש הרמב"ם פ"ב דתרומות דין י"ב יע"ש אמנם ראיתי בירוש' פ"ק דמעשרות דמפיק דין הפקר דפטור מקרא דובא הלוי ופריך עלה מדין הקדיש פירותיו וגמרן הגזבר ואחר כך פדאן פטורין כדתנן פ"ו דפאה משנה ח' והרמב"ם ספ"ח דמעשר ודין זה נפיק מדכתיב דגנך ולא של הקדש אע"ג דאין ידך ויד הלוי שוין בו אפ"ה פטורין מן המעשר וא"כ ק' ל"ל קרא דובא הלוי להפקר ת"ל מדכתיב דגנך ונימא דגנך ולא של הקדש ולא של הפקר ותירצו בזה בירוש' דברים סתומים ומגומגמין יע"ש ודוק:

מאי משמע דהאי מן לישנא דמזוני כו'. קשה אמאי לא הוכיחו ממ"ש בתורה ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעי מה הוא הרי דאומר הכתוב דמפני שלא ידעו מה הוא קראוהו מן דהוא לשון מזון ופרנסה דהוא שם כולל לכל המזונות ואינו שם פרטי כמו שם בשר ודגים ואם נאמר דמהת' אין ראיה דמן הוא לשון מזון אלא הוא לשון הכנה כמו וימן אלקים קיקיון ליונה ולכן קראוהו מן דהוא לשון הכנת מזון כדפרש"י בכתוב א"כ וימן להם המלך נמי נימא דפירש לשון הזמנה וכן פיר' רש"י בכתוב יש לומר דהתלמוד סבר דמאי דכתיב וימן להם המלך אין פירש לשון הזמנה דהמלך לא היה מזמין להם סעודתם אלא פי' לשון פרנסה ולזה א"ש דקאמר וימן המלך כלומ' ויפרנס להם המלך והיינו דכתב רש"י וימן להם המלך בצרכי סעודה משתעי קרא כלומר ובצרכי סעודה לא יתיישב לשון הזמנה דהמלך לא היה מזמין להם צרכי סעודה אלא פיר' וימן ויתפרנס ודוק:

אי הכי לולב נמי. פרש"י א"ה דאין מוסרין דמי ז' לע"ה כו' יש להתבונן מה בא רש"י ללמדנו דקו' אי הכי קאי למ"ש דאין מוסרין כו' פשיטא דהכי הוא פי' דמלתא ויר' משום דכל אי הכי צריך לפרש בו אי אמרת בשלמא והו"א דקושי' א"ה לולב נמי קאי למ"ש בסמוך דאפילו בדברים המופקרים אין לוקחין יותר מג"ס וכונת הקושיא כך היא אא"ב דבדברים המופקרים יכולין ליקח יותר מג"ס הו"א דלולב הוי מדברים המופקרי' דכיון דאינו דבר מאכל לא קפדי ביה אינשי אם יקח אדם לול' מאילן חבירו ולכך יכול ליקח לול' מע"ה לצורך מצוה אע"ג דמוסר לו דמי' מרובים יותר מג"ס אבל השתא דאמרת דאפי' בדברים המופקרים בכדי ג"ס שנו אי הכי לולב נמי לא יקח ואינו יכול להבליע דמי אתרוג בלולב דנמצאו הדמים יותר מג"ס ורש"י מיאן זה משו' דס"ל דלולב אינו מדברי' המופקרים דאדם יקפיד אם יבא איש אחר ויקח לולב מאילן חברו דדמיו מרובי' לצורך מצוה וקפדי ביה אינשי וא"כ אינו דבר מופקר אלא מדברי' משומרים ולכן פרש"י דכונת קושי' א"ה לולב נמי קא לריש הסוגיא במה שחידש התרצן דאין מוסרין דמי ז' לע"ה אהא קאי קו' זו וה"ק המקשה בשלמא לדידי דלא הוה ידענ' דין זה דאין מוסרין כו' לא הוה ק"ל מלולב ואדרבה באתרוג הוה ק"ל וליתיב ליה דמי אתרוג בהדיא אמנם לדידך דאמרת טעמא דאתרוג לפי שאין מוסרין דמי ז' לע"ה א"ה לולב נמי דגם בלולב נוהג ז' ומשני דמתני' איירי בששית הנכנסת לז' דבלולב אין לחוש משום דיש לו דין פירות ששית דאזלינן בתר חנטה ובאתרוג יש לו דין ז' דאזלי' בתר לקיטה ואיכא למידק דא"כ בז' הנכנסת לח' יהיה הדבר בהפך דבלול' לא ימסו' דמיו לע"ה ובאתרוג ימסו' דמיו לע"ה וא"כ אמאי לא תנא במתני' הלוקח אתרוג בשמינית נותן לו לולב במתנה לפי שאין לו רשות ללקחו בשביעית ואפשר דלא הצריך התנא לשנות דין זה דדבר הלמד מענינו הוא דבז' הנכנסת לח' הדבר הוא בהפך כדאמרן ולקמן בסוגיא דשמעתין אבאר מ"ש ר"ע בפיר' המשנה דלולב אין בו קדושת ז' דעצים נינהו ודעות הפוסקים בזה יע"ש:

תוס' ד"ה לרבעי הך משנה אתיא כמ"ד נטע רבעי בפרק כיצד מברכין. עכ"ל. ודבריהם תמוהים דמה תירוץ הוא זה דבשלמא אם מחלוקת זה הוא מתנאים היו מתרצים הך משנה אתיא כמ"ד דנטע רבעי אבל המחלוקת שהובא בריש כיצד מברכין הוא מאמוראי דהכ' אמרי' התם ר' חייא ור"ש ב"ר חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי ואין לו' דהך פלוגתא הוי פלוגתא דתנאי דר"ח ור"ש ב"ר הם מאמוראי קמאי וחשיבי תנאי דהא בגמר' מייתי פלוגתייהו בלשון אתמר דהוא לשון האמור על כל פלוגתא דאמוראי ובפלוגתא דתנאי לא מצינו לשון אתמר אלא תניא או ת"ר איברא דראיתי בחדושי הרשב"א דכתב וז"ל וחד תני כרם רבעי ואע"גב דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי דאלמא אפילו שאר נטעים טעונין חלול י"ל דר"ח ור"ש תנאי נינהו ופליגי עכ"ל אך מדברי התו' דריש קדושין מוכח בהדיא דהם סוברים דהוי פלוגתא דאמוראי כדכתיבנא וז"ל התוס' שם אתרוג שוה לאילן פי' בקונ' כו' ואם תאמר כו' וי"ל כו' והנה בהבנת דיבור זה נתחבטו בו המעינים לכן אני רוצה לבאר אותו בתחלת דבריהם יש להתבונן מה קשר יש לקושיתם למאן דאמר כרם רבעי לפירוש רש"י והלא מתני' היא פ"ב דבכורי' אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך א' שוה לאילן בערלה וברבעי ובז' ותיקשי מהך משנה למאן דתני כרם רבעי ויר' דבמתני' הוה אפשר לו' פי' אחר דרבעי ר"ל הפירות שגדלו בשנה הרביעית מתשרי לט"ו בשבט יש להם דין ערלה כמ"ש פ"ק דר"ה דף יו"ד וקמ"ל תנא דאתרוג שוה לכל האילנו' לדין זה למעוטי שלא נאמר דאתרוג הגדל בשנה הד' אפי' עד ניסן יש לו דין ערלה דבשלמא כל הפירות שאין כחם יפה ואין מתקיימים באילן רק שנה א' לפיכך אין מוסיפין על ג' שני ערלה רק ד' חדשי' וחצי משנה ד' אבל אתרוג שכחו יפה דדר באילנו ב' וג' שנים יש להוסיף על ג' שני ערלה משנה הד' עד ניסן שכל הפירות שיחנטו בו מתשרי עד ניסן של שנה הד' יהיה נוהג בהם ערלה משום דאתרוג כחו יפה לאחר פירותיו ואמרי' דמכח הגשמי' נשרף שעלה בו בשנה הג' של ערלה חנט פירותיו בשנה הד' עד ניסן קמ"ל התנא דאין לחלק בין שנה ד' של אתרוג משאר אילנות אלא כולהו שוין דפירות שחנטו בשנה הד' עד ט"ו בשבט יש בו משום ערלה ומה שחנט אח"כ אין בו איסור ערלה ולמ"ד כרם רבעי שרו פירו' האתרוג שחנטו בשנה הד' אחר ט"ו בשבט בלא פדיון:

גם מ"ש התנא דאתרוג שוה לאילן לשביעית היה אפשר לו' פי' אחר דדין האילן לענין ז' נתפרש בפ"ק דר"ה דף י"ב דתבואה וזתים וכל האילנות שהביאו שליש בשביעית לפני ר"ה של ח' אתה נוהג בו מנהג שביעית בח' ומשם יש ללמוד להביאה שליש בששית לפני ר"ה שאתה נוהג בו מנהג ששית בז' כמ"ש מרן הכ"מ פ"ד דה' שמטה דין ט' יעו"ש וקמ"ל תנא דאתרוג שוה לאילן לדין זה דאם הביא שליש לפני שביעית יש לו דין ששית ואם הביא שליש לפני ח' יש לו דין ז' ואם היינו מפרשי' פי' זה במשנה זו לא הוה קו' התוס' מחלוקת רבעי למ"ד כרם רבעי וגם לא הוה קשיא מחלוקת שביעית קו' ירק שהקשו התוס' אמנם עתה שפרש"י לז' דלענין ז' הולכי' בפירותיו אחר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק א"כ ממילא משמע דרישא דרבעי הוי פי' דנוהג בו רבעי לענין פדיון למעוטי ירק דאינו נוהג בו דין ערלה ורבעי והוי רישא דומיא דסיפא דבא להשוות אתרוג לאילן לענין רבעי למעוטי ירק דלית ביה רבעי וכן סיפא לענין שביעית להשוות אתרוג לאילן דהולכים בו בתר חנטה ולא בתר לקיטה כירק א"כ השתא נולדה הקושי' מחלוקת רבעי למ"ד כרם רבעי גם מחלוקת שביעית נולדה קושיא דירק דהכא משמע דאזיל בתר לקיטה ובמתני' דכל הספיחי' מותרים משמע דאזלינן בתר רוב גידולי' לפי מה שהקשה ותירץ ר' נסים בההיא דכל הספיחי' זה נ"ל בפי' קשר קו' התוס' דהם נמשכים לפי פרש"י ועיין מ"ש בזה מהרי"ט בחדושיו וס' מעשה חייא דף מ' ודוק:

ובמה שתרצו התוס' וי"ל דה"ק כרם רבעי וכו' כבר בא ביאורו בס' עצמות יוסף וחדושי מהרי"ט ז"ל יעו"ש אמנם במ"ש התוס' אחר ב' התרוצים ויש לנו נפקותא בדבר וכו' הדבר ק' מה באו ללמדנו דודאי דיש נפקותא בין ב' התרוצים ותו ק' אמאי נקטי נפקותא דח"ל ולא נקטי נפקותא דא"י דלתרוץ א' למ"ד כרם אינו נוהג נטע רבעי בא"י ולתרוץ ב' נוהג מדרבנן ויר' דהתוס' באו לאפוקי ס' הרמב"ם דהוא פוסק כמ"ד נטע רבעי ואפ"ה פסק פ"י דה' מ"א שאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל אפי' בכרם ודחה ס' הגאונים שכרם רבעי לבדו נוהג בח"ל יע"ש והתו' פחדו שמא יעלה על דעתנו סברת הרמב"ם ולפי ס' זו היה קשיא למאי הלכתא נחלקו הני תרוצי דתוס' דהלא לפי תרוץ א' דה"ק כרם רבעי כל היכא דמצי למיתני וכו' ס"ס הדין יוצא לדידן דנוהג דין נטע רבעי בא"י מחמת הספק דאורייתא אם הלכתא כמ"ד כרם או הלכתא כמ"ד נטע ובח"ל אינו נוהג כלל מטעמו של הרמב"ם גם לתירוץ הב' די"מ דאפי' מאן דתני כרם מודה דבשאר אילנות מדרבנן נוהג ס"ס הדין יוצא לדידן דנוהג דין נטע רבעי בא"י מחמת ספק דאורייתא דשמא הלכתא כמ"ד נטע ובח"ל אינו נוהג כלל מטעמו של הרמב"ם והשתא ק"ל מאי הלכתא באו הי"מ לתרץ תירוץ ב' דנוהג מדרבנן גם למ"ד כרם אחר שאין נפקותא בין תרוץ שלהם לתרוץ א' ע"כ באו התוס' וחדשו לנו דלא תקשי לן קו' זו משום דהם סוברים הפך דברי הרמב"ם דדין רבעי נוהג בח' ל ולפי ס' זו יש נפקותא בין תירוץ א' לתירוץ הי"מ דלתרוץ א' דאינו נוהג נטע רבעי אפי' מדרבנן אם כן אינו נוהג רבעי בח"ל רק בכרם אבל בשאר אילנות לא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אבל לתרוץ הי"מ דגם למ"ד כרם נוהג נטע רבעי מדרבנן ה"ה בח"ל יהיה נוהג דין רבעי בשאר אילנות מדרבנן כנ"ל פי' דברי התוספת ועיין מ"ש מוהרי"ט וס' מעשה חייא ומ"מ מתוך דברי התוס' הנז' נתבאר דיבור תוס' דשמעתין שכתבו לרבעי הך משנה אתייא כמ"ד נטע רבעי וכו' דנ"ל דנתכוונו לתרוץ הא' שתירצו התוספות בריש קדושין די"ל דה"ק כרם רבעי כל היכא דמצי למיתני והיכא דלא מצי למיתני לא פליגי עליה וכו' ודוק:

תוס' ד"ה ולשביעית ירק נמי וכו' אלא מפרש בירוש' וכו' פ"ב דביכורים כגון אתרוג בת ו' הנכנסת לז' הרי לבעלים היא כאילן דבתר חנטה ופטור ממעשר דבתר לקיטה. זו היא הגירסא בדפוס ויניצייא אבל גי' אמשטרדם כך היא כגון אתרוג בת ו' הנכנסת לז' הרי היא לבעלים כאילן דבתר חנטה ולא כירק דבתר חנטה ולא כירק דבתר לקיטה. וראיתי בירוש' דהגי' היא כמ"ש בתוס' דפוס ויניצייא וז"ל הירוש' אם לאילן למה ירק ואם לירק למה אילן תמן אמרין נכנס מו' לז' הרי הוא לבעלים כאילן ופטור ממעשרות כירק א"ל ר' המנונא אמרון דבתרא נכנס מז' לח' הרי היא הפקר כאילן וחייב במעשרות כירק והפקר חייב במעשרות ע"כ ויראה ליה דה"פ דירושלמי הוה ס"ד דמתני' דאתרוג שוה לאילן לשביעית ולירק שבשעת לקיטתו עישורו דמיירי באתרוג שחנט בו' ונלקט בז' ולזה פריך דמה חילוק יש בין לדמותו לאילן או לירק והיינו דקאמר אם הוא דומה לאילן למה הוא דומה לירק ואם הוא דומה לירק למה הוא דומה לאילן והלא הפירות שחנטו בו' ונלקטו בשביעית כולם שוים דחומרי דיני שביעית נוהג בין באילן בין בירק ודין פטור מעשר בפירות שביעית נוהג בין באילן בין בירק ומשני תמן אמרין דמתני' איירי באתרוג שנכנס מו' לז' דהרי היא לבעלים כאילן ואין בה דיני ז' שיהא חייב להפקיר אותה ולנהוג בפירותיה בדיני שביעית משום דאזלינן בתר חנטה כאילן לענין דיני ז' אמנם לענין מעשר פטורה כירק דאנו הולכים בו אחר לקיטה והקשה להם רב המנונא אמרון דבתרא כלומר דאמאי לא פי' מתניתין לאתרוג שחנט בז' ונלקט בח' דהרי הוא הפקר דאזלינן בתר חנטה כאילן וצריך להפקירן ולענין מעשר חייב במעשרות כירק דאזלינן בתר לקיטה ומשני והפקר חייב במעשרות בתמיהא כלומר דא"א לפרש המשנה באתרוג ז' שנכנסו לח' דבהנהו אינו חייב לעשרן כיון דצריך להפקיר מדין שביעית א"כ פטורין ממעשר דההפקר פטור מהמעשר וא"כ משנתינו לא מתוקמא אלא באתרוג ו' דנכנס לז' והוצרכתי לפרש הירושלמי מפני שראיתי בספר שדה יהושע דף קצ"ב דפי' פי' זה בדברי הירושלמי ודבריו אינם מחוורים אצלי יע"ש ומ"מ מתוך הירושלמי נתבאר דאתרוג ו' שנכנס לז' אע"פי שאינם הפקר שהם לבעלים אפ"ה הם פטורים ממעשר דפיטור מעשר בז' אינו תלוי בהפקר אלא אפילו שלא הפקירו פטור ממעשר דפיטור מעשר בז' אפקעתא דמלכא היא:

ובתשו' מהרי"ט ח"א סימן מ"ב ומ"ג מייתי שם המחלוקת הגדול שחלק מרן מהריק"א עם המבי"ט בפירות ז' דא"י דנגמרו ביד ישראל אם חייבים במעשר דמרן ס"ל דחייבים כיון דלא הוו הפקר והמבי"ט ס"ל דפטורין אע"ג דלא הוו הפקר ונמשך להם מחלוקת בפירות ז' של ישראל שלא הפקירן אם חייבים במעשר כיון דלא הפקיר ומהריק"א סבר דחייבים והמבי"ט סבר דפטורין ומהרי"ט הכריע בדברי אביו המבי"ט יע"ש וגם אני בעני אני מביא ראיה לדברי המבי"ט מירושלמי זה דאתרוג בת ו' שנכנס לז' דאמרו דהוא לבעלים והוא פטור ממעשר אלמא דפיטור מעשר דז' לאו מחמת ההפקר הוא דאפילו דאינו מפקיר פטור מעשר בז' דאפקעתא דמלכא היא ודוק. כתבו עוד התוס' והא דלא תנא כו' יש להתבונן מה קשר יש לקו' זו עם האמור לעיל ונראה דהקשר הוא דעם מ"ש מתורצת קו' והא דלא תנא שוה לאילן לענין כלאים כו' והענין הוא דבתחלת דבריהם הרגישו במ"ש התנא דאתרוג שוה לאילן לענין שביעית והוה ס"ד דה"פ דנוהג בו שביעית כאילן למעוטי ירק דלא נהגה בו שביעית ולזה הוה קשה וכי אין שביעית לירק וא"כ הוה קשה דאמאי לא תנא שוה לאילן לענין כלאים אמנם כשתירצו דמ"ש התנא שוה לאילן לענין ז' דלא הוי למעוטי ירק דירק נמי אית ביה ז' אלא כונת התנא לענין אתרוג בת ו' הנכנסת לז' הרי לבעלים היא כאילן דאזלינן בתר חנטה ולא הוי כירק דו' הנכנסת לז' דהיא הפקר דאזלינן בתר לקיטה א"כ השתא מתרצה נמי הא דלא תנא שוה לאילן לענין כלאים כו' גם לענין ר"ה שלו שבט כאילן כו' דלא תנא אלא מידי דבהא אזלינן בתר חנטה ובהא אזלינן בתר לקיטה זה נראה כונת התוס' אך קשה דהיכי אמרי התוס' דלא תנא אלא מידי דבהא אזלינן בתר חנטה ובהא אזלינן בתר לקיטה והרי ערלה ורבעי דשנה התנא פי' הוי דנוהג בו ערלה ורבעי למעוטי ירק דאין בו ערלה ורבעי כמו שנראה פרש"י דכתב לערלה שנוהג בו כאילן וכן רבעי נוהג בו עכ"ל י"ל דהתוס' ס"ל כמ"ש ר"ע פ"ב דמס' ביכורים וז"ל שוה לאילן דאזלינן בתר חנטה ומונין לה שנה ג' לערלה משעת חנטה וכן לרבעי עכ"ל והשתא מ"ש התוס' דלא תנא אלא מידי דבהא אזלינן בתר חנטה קאי לערלה ולרבעי ולשביעית דבכולהו אזלינן בתר חנטה ויש דבר שהולכים בו אחר לקיטה לענין מעשר כמו ירק דהולכים בו אחר לקיטה לענין מעשר וכן תירצו התוס' ריש קדושין דף ג' ד"ה מה ירק ואחר תירץ זה הקשו שם וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פאה דלא מחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כא' כו' ומקשים בחדושי המפרשים דאין מקום לקו' זו כיון שכבר תירצו לקו' כלאים דלא תנא אלא מידי דבהא אזלינן בתר חנטה ובהא אזלינן בתר לקיטה ואני או' דשפיר מקשו התו' דמ"ש דלא תנא אלא מידי דבהא כו' ובהא כו' היינו לומר כל מידי דתלי בחנטה שונה אותו ולכך שנה ערלה ורבעי משום דתלי בחנטה וכן כל מידי דתלי בלקיטה כגון מעשר שונה אותו א"כ אכתי קשה אמאי לא חשיב ששוה לירק לענין פאה דלא מיחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כא' ודין פאה הוא תלוי בלקיטה א"כ ליתני דין פאה דתני בלקיטה דהתנא שונה מאי דאזלינן בתר לקיטה וע"ש מה שתירץ. עוד יש לפרש קשר קושית התוס' דידן באופן אחר והענין הוא דהם כתבו בתחלת דבריהם ולשביעית ירק נמי אית ביה ו' מכלל דהוה ס"ד דתוס' דכונת המשנה היתה דבירק לית ביה ו' דומיא דרישא דערלה ורבעי דאינו נוהג בירק ה"נ שביעית אינו נוהג בירק ואם זו היתה כונת המשנה לא הוה קשה מאי דלא תנא שוה לאילן כלאים דלא חשיב תנא אלא מילי דליתנהו כלל בירק כגון ערלה ורבעי וז' אבל כלאים איתנהו בירק ולכך לא תני כלאים אבל השתא דכתבו התוס' דירק נמי אית ביה ז' מן התורה ומאי דנקט דשוה לענין ז' היינו שיש בו חילוק שהולכין בו אחר חנטה לז' ואין הולכין בו אחר לקיטה כו' כירק א"כ השתא קשה דאמאי לא תנא חלוק זה דשוה לאילן לענין כלאים ותירץ התוס' דלא תנא אלא מידי דבהא אזלינן בתר חנטה כו' כלומר לעולם התנא לא תני אלא מלתא דליתיה בירק כלל דומיא דערלה ורבעי דאינו נוהג כלל בירק והא דתני ז' הוא מפני חלוק חדש שיש בו דלענין ז' הולך אחר חנטה ולענין מעשר הולך אחר לקיטה כגון אתרוג ו' הנכנסת לז' דהוא לבעלים דהולך אחר חנטה כדין פירות ו' ופטור ממעשר דהולכים בו אחר לקיטה כירק כדין פירות ז' והוי כמו תרתי דסתרן דיש לו דין פירות ו' ויש לו דין פירות ז' לכך תני חלוקת שביעית דדמי לאילן דהולכין בו אחר חנטה מה שאין כן למעשר דהולכין בו אחר לקיטה ולפי פירוש זה ערלה ורבעי הוי כדפרש"י שנוהג באתרוג ערלה ורבעי ולפי' זה א"ש קשר הקושי' האחרת שהקשו התוספות בקדושין אמאי לא חשיב דאתרוג שוה לירק דאין בו פאה למעוטי אילן דנוהג בו פאה. וזה הפירוש האחרון כתבו מוהרי"ט בחדושיו לקדושין ושיניתי לשונו לבאר הדבר יפה לתלמידים ודוק:

כתבו עוד וא"ת אמאי לא אזלינן כו'. יש להתבונן מה קשר יש לקו' זו עם מ"ש מקמי הכי וראיתי בקדושין דף ג' דהקשו התוס' שם קושיא זו ותירצו ב' תירוצי' הת' הא' ושמא י"ל דהא דאזלינן בתר חנטה לשביעית דוקא לחומרא כגון אם חנט בז' ונלקט בח' והנה תי' זה לא אמרוהו תוס' דידן מפני שהם הציעו בתחלת דבריהם דמפרש בירושלמי כגון אתרוג בת ו' הנכנס' לז' הרי היא לבעלים כאילן וזהו קולא א"כ זהו הקשר של קו' התוס' השתא דאמרו בירושלמי דאתרוג שוה לאילן לז' גם לקולא השתא נולדה הקושיא הזאת וא"ת אמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כלומר לענין ז' כיון דגדל על המים כו' אך ק"ק אמאי הקשו קושייתם דוקא לר"ע דדריש פ"ק דר"ה דף י"ד ע"א מה גורן ויקב כו' תקשי נמי לסברת ר"י הגלילי דדריש התם מה גורן ויקב שגדלין על מי שנה שעברה כו' ואפשר משום דבריש קדושין נתנו טעם זה באתרוג דאתרוג דרכו לגדל על כל מים והיינו כר"ע יע"ש משמע דלר"י הגלילי דטעמו של מי שנה שעברה אתרוג נמי גדל על מי שנה שעברה והולכין בו לר"י הגלילי אחר חנטה למעשר אמנם קשה לי דא"כ דאיכא הך נפקותא דמעשר אתרוג בין ר"י הגלילי ור"ע א"כ התם בפ"ק דר"ה דף י"ד כששאלו מאי בינייהו אמאי לא משני דאיכא בינייהו מעשר דאתרוג וע"כ יראה דגם לר"י הגלילי מתעשר אתרוג לשעבר דהוא גדל גם על מי שנה הבאה כירק כיון דהוא גדל באילן ב' וג' שנים וע"כ צ"ל דמאי דנקטי התוס' קושייתם לר"ע ה"ה דק' לר"י הגלילי אלא שתפסו דרשת ר"ע משום דנאמרה בגמ' ריש קדושין גבי אתרוג והתלמוד שם נקט דרשת ר"ע דהלכה כמותו מחברו ודוק:

כתבו התוס' ואע"ג דמעשר ירק דרבנן כו'. ק"ק אמאי התלמוד נקט דין מעשר דרבנן ושביק עיקר דרשא דשביעית דהיא דאורייתא ועיקר דרשא אתיא לשביעית והתוס' בריש קדושין כתבו וה"ה מה גורן ויקב גדלין על רוב מים ואזלי' בתר שנה שעבר' כו' ודבריהם סתומים וכבר פירשם מהרי"ט שם:

כתבו התוס' וי"ל משום דדרישנא פ"ק דר"ה כו'. איכא למידק דמה תי' הוא זה והלא קו' התוס' היתה דמאי לא אזלי' באתרוג לענין ז' בתר לקיטה כיון דגדל על כל מים וא"כ מה מתרצים לנו בדין ערלה דגלי קרא דאזלינן בתר חנטה לענין ערלה ואם נאמר דכונת קו' התוס' כשהקשו וא"ת ואמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה כו' כונת קושייתם היא כללית דהם מקשים בין לענין ערלה בין לענין רבעי בין לענין ז' בכולהו ניזיל בתר לקיטה כיון דגדל על כל מים והשתא א"ש מה שמתרצים וי"ל משום דדרישנא וכו' אלמא בתר חנטה אזלי' מ"מ ק' דנהי דתירצו לענין ערלה ורבעי דיש גילוי דניזיל בתר חנטה כאילנות בענין ערלה ורבעי ומסתמא ה"ה באתרוג מ"מ לענין ז' אכתי תקשי מנ"ל דבאתרוג אזלינן בתר חנטה לענין ז' דלמא בתר לקיטה כיון דגדל על כל מים כירק כמ"ש לענין מעשר דאזלי' בתר לקיטה באתרוג מפני שגדל על כל מים ויראה דכונת התוספות היא לומר דכיון דגלי קרא דבאילנות אזלינן בתר חנטה לערלה ולרבעי א"כ ה"ה לענין ז' וגם ודאי דה"ה באתרוג דהכתוב לא חילק אתרוג משאר אילנות לענין ערלה ורבעי דאזלינן ביה בתר חנטה וה"ה לענין ז' שהוא מן התורה לא חילקו הכתוב משאר אילנות וכלהו בתר חנטה ואין משגיחין על אתרוג מפני שגדל על כל מים דאין חילוק זה כדאי לחלקו מדין שאר אילנות ומה שחילק הכתוב ואמר מה גורן ויקב שגדל על רוב מים היינו למעוטי ירק ולגבי ירק דרשא גמורה היא לענין שביעית אמנם מ"ש גבי אתרוג דדומה לירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו משום דגדל על כל מים טעמא הוא דכיון דמעשר אילנות וירק מדרבנן וליכא מעשר מדאורייתא אלא בדגן תירוש ויצהר וחכמים הוא דתקון דיעשרו' מכל האילנות והירק כדעת הראב"ד ורש"י כמ"ש מרן בכ"מ רפ"ב דה' תרומות וכן מוכח דזו היא דעת התוס' קדושין דף ג' ד"ה מה ירק א"כ כיון דמעשר אילנות וירק מדרבנן הם אמרו והם אמרו דאתרוג יהיה דומה לירק שבשעת לקיטתו עישורו כיון דגדל על כל מים כירק זה יראה בכונת התוס' אך ק"ל אמאי באתרוג ר"ה שלו שבט כאילן כמ"ש התוס' בריש דיבור זה וכן מוכח פ"ק דר"ה דף י"ד גבי ר"ע שליק' אתרוג א' בשבט ונהג בו ב' עישורין והלא לענין מעשר אתה אומר אחר לקיטתו עישורו מפני שגדל על כל מים ואמאי לענין ר"ה לא אמרי' דליהוי ר"ה שלו תשרי כירק ואיך נוכל לסבול ב' הפכים בנושא א' בדין מעשר של אתרוג דאנו הולכין בו אחר לקיטה למעשרי כירק ואנו הולכים בו לענין ר"ה שלו לענין מעשרות כאילן דהוי טו בשבט וראיתי בפ"ק דר"ה דף י"ד ע"ב דרבה ב"ר הונא ס"ל דאתרוג ר"ה שלו תשרי לר"ג ואותבוה מברייתא דקתני דר"ה שלו ט"ו בשבט ואי תניא תני' מ"מ הדבר ק' אצלי מ"ט של דבר דהולכין בו אחר לקיטה כירק ולענין ר"ה אינו כירק אלא כאילן וצ"ע:

כתבו עוד וא"ת דהכא משמע דאזלינן בירק כו' ובמסכת שביעית כו'. סגנון קושיא זו כתבוה התוס' באריכות בריש קדושין ובפרק מקום שנהגו ועיין בספר עצמות יוסף ובחדושי מהרי"ט ובספ' מעשה חייא יע"ש כתבו עוד ומיהו ק' מאתרוג וכו' הקשה בספר חדושי הלכות ובספר מע"ח דמאי מקשו הלא התם חנטה בשניה קודם ט"ו דאידך שבט ובג' נגמר פרי שלה ולכך הצריך ב' עישורין משום דמסתפקא ליה אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה דהיינו גמר פרי ונדחקו הרבה בתי' קו' זו ולדידי הדברים פשוטים דמ"ש שם דחנטו פירותיה קודם ט"ו דאידך שבט ולא למימרא דחנטה בטבת דשנה שניה דנמצא דגמר פריה הוא בגימל דמעולם לא ראינו שום אילן של אתרוג שיחנוט פירותיו מתשרי ואילך דחניטה שלהם היא בימי הקיץ מסיון עד אלול ורוב האתרוגים וכמעט כולם בחג הסוכות נגמר פרים א"כ כשאמרו שם באתרוג שחנטה פירותיה קודם ט"ו דאידך שבט היינו לומר שחנטה בקיץ ונמצא דנגמר פריה בשנה הב' ולפי שלקטה בסוף שנה הג' נהג בו ב' עישורין משום דשמא אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה אלמא דמ"ד בתר לקיטה אע"גב דנגמר פרי' דהרי חנט קודם שבט כלו' שחנטה בקיץ ובודאי דנגמר פריה בשנה שחנטה ודוק כתבו עוד וניחא השתא דנקט ר"י כו' כונתם דר"י אמר אתרוג בת ו' שנכנסה לז' אפי' כזית ונעשה כככר חייבים עליה משום טבל דר"י ס"ל כר"א דהכל הולך באתרוג בתר חנטה והוקשה להם לתוס' למה אמר ר"י אפי' כזית ונעשה כככר יאמר בקיצור אתרוג בת ו' שנכנסה לז' חייבין עליה משום טבל ואמאי האריך לו' אפי' כזית ונעשה כככר אלא לאשמועי' דאע"ג דלא נגמר גידולו כ"א בז' אפ"ה אזלי' בתר חנטה ודוק:

גמ' והא בין ר"ג בין ר"א לענין ז' כו'. עיין בס' עצמות יוסף דף ט' מ"ש בקו' זו עם מ"ש התוס' בקדושין לחד תירוצ' דמה שהולכין באתרוג בתר חנטה הוא להחמיר ולא להקל יע"ש ומדברי תוס' דידן מאנו בזה דהא הביאו בשם הירוש' דמוקי למתני' באתרוג בת ו' הנכנסה לז' הרי היא לבעלים כאילן דהוא להקל ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף