אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/מא

יום שלישי ט אלול - מסכת סוכה דף מא

בנין בית המקדש העתיד ביו"ט ובלילה וירידתו מן השמים

תקנת רבי יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור

תנן (סוכה מא.) בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.

וביאור התקנה השניה שתיקן ריב"ז הוא כמבואר בגמרא, שבזמן שבית המקדש קיים קרבן העומר הקרב בט"ז ניסן הוא המתיר לעם לאכול מן התבואה החדשה, ואילו כשאין בית המקדש קיים מיד בשעה שהאיר המזרח בט"ז ניסן כבר יכולים לאכול חדש. וחשש ריב"ז שמא מהרה יבנה בית המקדש וכיון שיבנה בית המקדש צריכים להמתין עד שעת הקרבת העומר וקודם לכן אסור לאכול חדש, ויש לחוש שיאמרו המון העם "אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח, השתא נמי ניכול". ואין הם יודעים שכיון שנבנה בית המקדש אינם יכולים לנהוג כאשתקד אלא עליהם להמתין להקרבת קרבן העומר.

ומבררת הגמרא מתי קיים חשש זה של ריב"ז שמא יבנה בית המקדש, שהרי אם לא יבנה עד שיאיר הבוקר בט"ז ניסן, אין כל חשש - כיון שבמקרה כזה אכן מותרים לאכול חדש מיד בהאיר המזרח של ט"ז כיון שבאותה שעה עדיין לא נבנה בית המקדש. ואם נבנה כבר קודם לכן ביום ט"ו ניסן, אם כן מדוע תיקן ריב"ז שכל יום ט"ז ניסן [- "יום הנף"] אסור, והלא מבואר במשנה שאף הרחוקים מבית המקדש ואינם יודעים מתי הוקרב העומר, יכולים לאכול חדש מחצות ואילך, כי בודאי עד חצות כבר הקריבו את העומר. ואם כן גם ריב"ז היה יכול להתיר מטעם זה לאכול מחצות יום ט"ז כיון שבית המקדש כבר בנוי מאתמול ואין ב"ד מתעצלים בו אלא מקריבים אותו לכה"פ קודם חצות.

ומיישבת הגמרא: לא צריכא דאיבני בליליא [- ולא יהיו פנויים לקצור העומר עד סמוך ליום. ויש טורח הרבה בעומר שהיו מייבשין אותו באבוס של קלאים, וצוברין אותו שיזובו מימיו, וטוחנין אותו ברחים של גרוסות, ומניפין אותו בי"ג נפה כו'. וזה שלא יוכלו להתעסק בו מתחילת לילה לא יספיקו להקריבו למחר קודם חצות. רש"י], אי נמי סמוך לשקיעת החמה [- דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה. רש"י. והחשש הוא כעין החשש הקודם שכיון שנבנה סמוך לשקיעת החמה לא יספיקו לעשות כל צרכי העומר ולהקריבו עד חצות יום ט"ז].

איסור בנין ביהמ"ק ביו"ט ובלילה לא שייך במקדש העתיד שירד בנוי מן השמים

והקשה רש"י (סוכה מא.): ואי קשיא דבלילה אינו נבנה, דקיימא לן בשבועות (טו:) דאין בנין בית המקדש בלילה. דכתיב (במדבר ט טו) "וביום הקים". ולא בחמיסר שהוא יו"ט דקי"ל בשבועות (שם) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב. והיינו שהקשה רש"י בין על יישוב הגמרא הראשון "דאיבני בליליא" ובין על יישוב הגמרא השני "סמוך לשקיעת החמה", שלכאורה אי אפשר שיהיה כן לעולם, כי הרי בליל ט"ז אי אפשר לבנות את בית המקדש דאין בנין בית המקדש בלילה, וביום ט"ו סמוך לשקיעת החמה אי אפשר לבנותו שהרי אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב.

ויישב רש"י: הני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו יז) "מקדש ה' כוננו ידיך". וכן הסכימו התוספות (ד"ה אי נמי).

קושיית החתם סופר מה בכך שירד מן השמים סוף סוף מלאכת בנין הוא

והחתם סופר הקשה על עיקר דברי רש"י מה הועיל בכך שירד מלמעלה בנוי ומשוכלל, הלא סוף סוף מלאכת בנין הוא, שהמביא אהל בנוי ומעמידו על הארץ חייב משום בונה, ובמדרש מבואר שגם למעלה שובתים שבת ויום טוב (שמו"ר ל ט). ויישב ע"פ מה שכתבו תוספות (צה. ד"ה והרודה) שבונה ביו"ט מותר מדאורייתא משום מתוך. וע"כ צ"ל שהטעם שאין בנין בית המקדש דוחה שבת לפי שלא הותר אלא נטיית אהל ואילו בבנין ישנם כמה מלאכות כמו טיחת הטיט וסידור האבנים ומכה בפטיש. וממילא בית המקדש שירד מן השמים שבו לא יהיה משום בונה אלא משום נטיית האהל, שרי.

אמנם הראב"ן (קעז:.) הוסיף דברים בביאור דברי הגמרא ובכך יבוארו גם דברי רש"י, וז"ל: והא דאמר דאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט ואין בנין ביהמ"ק בלילה, היינו בבנין בשר ודם שיש לו לשמור גזירותיו ומצותיו של הקב"ה, אבל הקב"ה הוא מצַווה ולא מצוּוה. אמנם החת"ס העיר מדברי המדרש שם מבואר שגם למעלה שובתים בשבת ויום טוב.

תמיהות הערוך לנר ודעתו שבית המקדש העתיד יבנה בידי אדם

ובערוך לנר כתב על דברי רש"י שדוחק לפרש כן בגמרא, שהרי לשון הגמרא 'מהרה יבנה בית המקדש' ולפירוש רש"י היה לגמרא לנקוט בלשון 'מהרה יגלה בית המקדש'. וכן לשון הגמא ביישובה "דאיבני בליליא" משמע שהוא בנין ממש.

ובגמרא לקמן (נב:) אמרו: "ויראני ה' ארבעה חרשים", מאן נינהו כו' משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק. ופירש רש"י: חרשים, אמנים. משיחים שניהם חרשים לבנין בית המקדש, עכ"ד. ותמה הערול"נ לדברי רש"י בסוגייתנו מה אמנות מיוחדת יש בה כיון שבית המקדש 'בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים'. וכן אנו מתפללים בכל תפלותינו "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" ותהיה תפילתנו תפילת שוא, כיון שכבר נבנה ואין לנו אלא להתפלל "שיגלה בית המקדש במהרה".

ומכח כל אלו התמיהות מסיק הערוך לנר: ולכן היה נראה לענ"ד דודאי בית המקדש לעתיד לבא יבנה בנין ממש בידי אדם. ומה שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך" שנדרש בתנחומא שירד למטה, הוא בית המקדש רוחני שיבוא לתוך בית המקדש הנבנה גשמי, כנשמה בתוך הגוף. וכמו שירד במשכן ובבית המקדש האש של מעלה תוך האש של הדיוט שנבער בעצים.

ביאור הערול"נ שאיבני בליליא היינו המזבח לבד ושבנין ביהמ"ק ביו"ט מותר

וביישוב עיקר קושיית רש"י כתב הערוך לנר בהמשך הסוגיא (בתוד"ה אי נמי) דכיון דהא דאין בנין בית המקדש דוחה את השבת נלמד מקרא ד'וביום הקים את המשכן', אין נאמר דין זה אלא גבי בנין בית המקדש עצמו, אבל כלי המקדש ודאי מותר לעשותם בלילה. וממילא יש להוסיף עוד שאף המזבח הרי הוא בכלל כלי המקדש ואינו חלק מבנין המקדש, וכמו שמשמע מלשון הרמב"ם (ביהב"ח פ"א ה"ו): ועושין למקדש כלים, מזבח העולה וכו'. וכיון שכן סרה מאליה קושיית רש"י כי שפיר היו יכולים עכ"פ לבנות המזבח בלילה ולהקריב עליו קרבן העומר. והוסיף לבאר בזה שדבר זה תלוי במחלוקת התנאים (מגילה י.) אם בעינן בנין מחיצות להקרבה או שסגי במזבח קיים.

אמנם יישוב זה לא יועיל רק לביאור היישוב הראשון בגמרא שנבנה בלילה, אך עדיין יקשה יישוב הגמרא השני שנבנה סמוך לשקיעת החמה, שהרי זהו יום טוב ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב. וביאר הערוך לנר, על פי דברי התוספות שהזכיר החתם סופר הנ"ל שבנין ביום טוב יש להתירו מדאורייתא מדין מתוך, ולפי זה לכאורה גם בנין בית המקדש יש להתירו מאותו הטעם [ודלא כחילוק החתם סופר הנ"ל], ואף שאסור מדרבנן אך לצורך בנין בית המקדש העתיד אפשר שהתירו. ואמנם כל דין זה הוא רק לדעת רבי אליעזר בגמרא שם שמגבן חייב משום בונה וממילא בונה לצורך אוכל נפש מותר ויש להתירו בשאר מקומות משום מתוך, אך לדעת חכמים שאין במגבן משום בונה אין כל היתר לבנות ביום טוב משום מתוך ולדעתם בנין בית המקדש בי"ט אסור מדאורייתא.

ועפ"ז מבאר הערוך לנר שלכן הוצרכה הגמרא להביא ב' יישובים אלו, כי היישוב הראשון דאיבני בליליא יצדק רק לדעת הסוברים דלא בעינן מחיצות להקרבה, ומאידך היישוב השני שנבנה סמוך לשקיעת החמה לא יצדק אלא לסוברים שמגבן חייב משום בונה ובונה מותר מדאורייתא ביו"ט משום מתוך.

ביאור רי"פ פערלא בדברי רס"ג "ומורא למקדש תקים"

ובספר המצות לרס"ג כתב "ומורא למקדש תקים". והקשה רי"פ פערלא (עשה יג) שמלשונו משמע שאנו נקים בית המקדש בבנין בידי אדם, ואילו בסוגייתנו מבואר שירד בנוי ומשוכלל מן השמים, וכמו שהכריחו רש"י ותוס' שם, וכן הכריחו התוס' בשבועות (טו:) וכתבו שכן מפורש במדרש תנחומא [אף שלפנינו ליתא], וכן כתבו התוספות רא"ש (שבועות שם) ובחידושי הריטב"א (בשבועות ובסוכה).

והביא יישוב מקצת אחרונים [היינו הערול"נ הנ"ל] שחידשו לומר שאין לנו בכלל הדין שאין בנין ביהמ"ק בלילה אלא משכן עצמו ולא כלי המשכן, וממילא מותר לעשות המזבח בלילה, וכוונת הגמרא דאיבני בליליא היינו המזבח לחוד. והציע הריפ"פ שכן נבאר גם בדעת הרס"ג.

אך דחה יישוב זה בדעת הרס"ג, שהרי ע"כ לא יועיל לומר כן אלא אם ננקוט שהקרבת קרבנות ציבור תלויה במזבח אע"פ שאין בית, ואילו בדעת הרס"ג מוכח לא כן, כי לדעה זו שאין צריך בית צריך לומר ע"כ שקדושת המקדש קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ואילו הרס"ג כתב "ומורא למקדש תקים" היינו שתלה מצות מורא מקדש בהקמתו לעתיד וע"כ ס"ל כמ"ד דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא וס"ל שלמ"ד זה אפילו קדושת המקדש וירושלים לא קדשה אלא לשעתה ולכן ס"ל שאין מצות מורא מקדש נוהגת אלא בזמן בית המקדש. אלא שאם אכן כן דעת הרס"ג ע"כ לא סגי במזבח בלא בית להקרבת קרבנות ציבור, ואם כן אי אפשר ליישב הסוגיא לדעתו, לא כפירוש רש"י - שהרי הוא סובר שבית המקדש יבנה בידי אדם, ולא כביאור הערוך לנר - שהרי הוא סובר שבנין המזבח לחוד לא מהני. עי"ש מה שהאריך בביאור דבריו.

ביאורו הנפלא של החתם סופר בשייכות תקנת 'יום הנף' לתקנת 'לולב במדינה'

להשלמת הענין נראה להביא את ביאורו הנפלא של החתם סופר לשייכות התקנות המוזכרות במשנתינו. שהרי ריב"ז תיקן אחר החורבן ט' תקנות זכר למקדש, וכמו שכתבו התוספות (ד"ה ושיהא): הרבה תקנות תיקן רבן יוחנן בן זכאי. וכוונתם להעיר שמדוע אם כן לא הוזכרו במשנה אלא ב' תקנות אלו. ובשלמא התקנה דנטילת לולב מענין המסכת היא, אך מה לה ולתקנת "ושיהא יום הנף כולו אסור". וביארו התוספות: אלא הנך תרתי תיקן יחד, להכי תני הכא יום הנף אגב גררא.

והחתם סופר הוסיף והקשה, דהנה הגמרא מבררת: מנא לן דעבדינן זכר למקדש, ומביאה את יישובו של רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיה ל יז) "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה", דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה. והקשה החת"ס ממה נפשך, אם גם אחר חורבן בית ראשון כבר תקנו הנביאים זכר למקדש, אם כן לא חידש ריב"ז כלום ומפשטות הגמרא משמע שתקנות אלו הם חידושו של ריב"ז דוקא. ואם הנביאים לא תקנו זכר למקדש, יקשה עליהם מהפסוק אותו דרש רבי יוחנן "דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה".

ועוד קשה, שלשון הכתוב הוא "כי אעלה ארוכה לך... כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה", ומשמע שהטעם שנכמרו רחמי ה' עליה הוא מאחר ש'דורש אין לה', ואם כן עתה שתיקן ריב"ז תקנות אלו לקיים הא דבעיא דרישה, אם כן שוב לא יכמרו רחמי ה' עליה?! הס מלהזכיר.

וביאר החת"ס שישנם שני מהלכים של ישועה. א' ממכותיך ארפאך - היינו שהקב"ה ממכה עצמה מתקן רטיה, וכך היה אחר חורבן בית ראשון שכורש ודריוש שהיינו עבדים להם, הם עצמם סייעו לבנין בית המקדש. אמנם אין זו הישועה המתבקשת, אלא הישועה המתבקשת היא הדרך הב' רפואה קודם למכה. ועל כך אמר הפסוק שהטעם שתיקון בית ראשון היה בדרך של 'ממכותיך ארפאך' היינו כיון ש'ודורש אין לה', ואילו אחר שתיקן ריב"ז דרישה לבית המקדש שוב נזכה לגאולה בבחינת רפואה קודם למכה - שמשיח נברא קודם החורבן וכבר בית המקדש עומד בנוי ומשוכלל למעלה.

וכבר מבואר בגמרא שהטעם שיום הנף כולו אסור הוא מאחר שחיישינן שמא יבנה בט"ו סמוך לשקיעה או בלילה, וביאר רש"י שאף שאין בנין בית המקדש בלילה ואינו דוחה יו"ט, מכל מקום כיון שמקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא משמים - לכן שפיר יבוא גם בלילה וביום טוב. ונמצא שהדרישה שתיקן ריב"ז לבית המקדש היא שגרמה שהרפואה תהיה על ידי בנין בנוי ומשוכלל שירד מלמעלה. וזה קישור הדברים בין התקנות, שכיון שתיקן ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, אם כן בכך עורר דרישה למקדש, ובכך גרם לבנין בנוי ומשוכלל שיכול לרדת אף ביו"ט ובלילה - וממילא הוצרך גם לתקן "ושיהא יום הנף כולו אסור".