עמק סוכות/סוכה/מ/ב
א"ר אלעזר כו'. ביד מלאכי סי' תקע"א הביא מהפר"ח במים חיים פ"ג מעבודת יוה"כ דבמזכיר הש"ס דברי ר"א קודם דברי ריו"ח רביה אפשר דהלכתא כר"א ע"ש. והנה הכא הוזכר ר"א קודם ומ"מ פסק הרמב"ם פ"ו משמיטה ה"ח כריו"ח ע"ש בכסף משנה. ועי' בספר הכריתות בלשון למודים סי' ע"ו ובמה שהובא שם מבבא מציעא (דף ד' ע"ב) מתוס' סד"ה אין נשבעין ומהרא"ש פ"ק דעירובין סי' ד' ואכמ"ל:
וריו"ח האי וכי תמכרו ממכר מאי עביד לי'. והקשה בכפ"ת דלמא ס"ל כר"י ביבמות (דף ד') דלא דריש סמוכין אלא במשנה תורה. וכתב דסמיכות זה מוכח לדורשו מדכתיב וכי תמכרו בוי"ו מוסיף על ענין ראשון ובמוכח גם ר"י דריש ע"ש.
והנה כעין זה כתבו התוס' שם בד"ה וכי דגם ר"י דריש סמיכות דאם על תודה לאיש כאחיו משום וי"ו מוסיף על ענין ראשון דכתיב וזאת תורת זבח השלמים ע"ש. ולכאורה ק' בהא דאמרינן שם דר"י דאוסר אנוסת אביו מדסמיך ולא יגלה כנף אביו לאנוסה משום דמוכח מדלא כתבי' גבי עריות. ותפ"ל מדכתיב ולא יגלה בוי"ו. וצ"ל אע"ג דר"י דריש בזה סמוכין אף דאפסקי' לא יקח איש את אשת אביו בינתיים דלא כרבנן דסברי דההפסק מבטל הסמוכין. מ"מ גם לר"י לא חשיב מוכח מחמת הוי"ו דולא יגלה בשביל ההפסק דלא יקח כו' וע"כ צריך ההוכחה מדלא נקטי' גבי עריות. ועמש"ש בספרי נש"ר בהגה"ה שבד"ה דכתיב.
והנה להמסקנא פלוגתייהו רק בפרי שני וכתב בכפ"ת דיליף מהכפל תמכרו ממכר ע"ש. וצע"ק מהתוס' דב"מ (דף נ"ו ע"ב) ד"ה והאי. שכתבו דממכר מיותר ילפי' מיני' גבי אונאה לרבות שכירות ע"ש. וא"כ אין ממכר מיותר לפרי שני. ואולי י"ל דכ"ז ש"מ מיתור דממכר. וכעין שכתב בכפ"ת דלר"א נפ"ל מיתור דממכר להא דאין ז' מתחללת אלא דרך מקח וגם לדריב"ח. ואף למש"ש דריו"ח דמפיק לדריב"ח לא דריש תרתי מהסמוכין ע"ש. מ"מ י"ל דדריש יתור דממכר לרבות שכירות לאונאה ודרש דהסמיכות לדריב"ח.
והיכא שצריך דרך מקח אם מהני כשמחליף עם חבירו פירות ז' על פירות אחרים. לכאורה יש ללמוד מהא דחליפין אין להם אונאה ועי' מחנה אפרים בהלכות מכירה (דיני אונאה סי' ט' וסי' י') שהביא מת"ר דממכר א"ר ולא חליפין ע"ש. ודון מינה לענין שביעית. אך מהא דתניא כוותי' דר"א לקח בפירות ז' בשר כו' לקח בבשר דגים כו'. בפשטות משמע לא בדמי פירות ובדמי בשר אלא דרך חילוף פירות עצמן על בשר ובשר עצמו בדגים וקרי לי' לוקח לענין שביעית. זולת דנוקמי בנחתו לשומא דכה"ג לכ"ע יש בו אונאה כמש"ש המח"א. ופשיטא דכה"ג נקרא מכר גמור וצע"ק. וצ"ע מ"ש בפי' ר"ח דרך מקח בלא כלום אונאה:
אבקה של שביעית. פי' התוס' משום דסחורה אינו רק עשה בעלמא. והנה המהר"מ חביב בתוספות יום הכיפורים ביומא (דף פ"ג בד"ה טבל ושביעית) כתב דמשמע מהרמב"ם פי"ד מהל' מאכלות אסורות הי"ד דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה ולא שביעית. וכתב דזה נוטה למ"ש הרמב"ן פ' יתרו דאיסור עשה חמיר מלאו ולכך דחי עשה לל"ת הובא בספרי נש"ר ביבמות ד' ג' ע"ב בד"ה ל"ת ע"ש.
ולענ"ד רחוק מסברא דלאו הבא מכלל עשה יהא חמור מלאו מפורש. דודאי המפורש חמיר יותר וכעין שהביא הש"ך ביור"ד (סי' רט"ו ס"ק י"א) מהר"ן דדבר שהוא מה"ת כשאינו מפורש בקרא בהדיא חלה עליו שבועה יעו"ש. והנה בתוס' יוה"כ שם הביא מהרמב"ם דשביעית טעון שריפה ואיבוד אחר הביעור ושהרמב"ן חולק ע"ש.
ולכאורה אפ"ל כיון דכתיב יובל היא קודש תהיה לכם לכן הוא לאחר הביעור כקדש בשריפה וכעין שכתבו התוס' בשבת (דף כ"ה ע"א) בד"ה כך. די"ל דתרומה טמאה מה"ת צריך שריפה מדאיקרי קדש ע"ש. וא"כ אולי י"ל דחמיר שביעית לאחר הביעור אף שהוא רק עשה מחמת דצריך שריפה ואיבוד. מנבלה אף שהוא לאו כיון שא"צ שריפה ואיבוד. ואעורר במה שהוכיח דאין הלכה כר"י בפסחים (דף מ"ב) דלאו הבא מכ"ע הוי לאו אי כתיב בריש הפרשה לאמר מדמשמע דריו"ח ור"ל בזבחים (דף ל"ד) בפלוגתא דמעלה אברי בהמה ממאה ע"ג המזבח לא ס"ל הכי ע"ש. וגם מהכא דקרי לי' ריב"ח לסחורה אבקה דשביעית דאינו רק עשה. והרי בפ' בהר דכתיב התם לאכלה דדרשי' ולא לסחורה כתיב בריש הפרשה וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. ואם הוא לאו לא ה"ל לקרותו אבקה של ז' לדברי התוס'. ועמ"ש בספרי נש"ר ביבמות (דף י"א ע"ב) בהגה"ה שבד"ה מאי ואכמ"ל:
מדקתני לקח לקח. כתב הריטב"א לאו לישנא דלקח ממש דהא ליתא אלא חד ברישא אלא ענין דלקח קאמר דבשר בדגים ודגים ביין ויין בשמן היינו מקח עכ"ד. וכפי הנראה דלא גריס הכא לקח רק בפירות ז' בשר ובאינך לא גריס לקח וכגרסתינו בקדושין (דף נ"ח ע"א) [דלא כפי' ר"ח דדייק מדנקט בבשר ודגים ויין ושמן לקח כגירסתינו] והנה בת"כ גריס לקח בפירות ז' בשר ולקח בבשר דגים ובאינך תו לא נקיט לקח. והנ"ל משום דלמסקנא עיקר פלוגתא דר"א וריו"ח רק בפירי שני ע"כ נקיט בהדיא לקח בבשר דגים בברייתא דמסייע לר"א כיון דמבשר דגים עיקר הראי':
אחד שביעית וא' מע"ש מתחללין כו'. פירש"י מתחללין משמע דרך חילול כו'. והק' בכפ"ת דמקח נמי חילול מיקרי וראי' מלשון ר"א ז' מתחללת דרך מקח וכתב דהראי' מדנקטי' בהדי מע"ש ובמע"ש ע"כ אינו דרך מקח כדתנן ברפ"ק דמע"ש מע"ש אין מוכרין כו' ע"ש. ול"נ דאינו ראי' דהא כתב שם בתוס' חדשים דהא דאין מוכרין היינו שישאר בקדושתו והלוקח יוליכנו לירושלים אבל אם מוכרו שיצא לחולין והמעות יתפוס קדושתו מותר וציין לדברי הרע"ב שם פ"ד שכתב כן בהדיא ע"ש. וא"כ שפיר היה אפשר לפרש גם במעשר שני מתחללין בדרך מקח שמוכרו שיצא לחולין.
ובערוך לנר דחה דברי הכפות תמרים באופן אחר וגם כתב דהדיוק מלשון מתחללין ומלשון ר"א אין ראיה דש"ה דנקיט דרך מקח ואין לטעות:
על חיין אין מתחללין גזירה שמא יגדל מהן עדרים. עמ"ש בספרי נפש חיה בבבא מציעא (דף מ"ה ריש ע"ב) בהא דהכא. והנה בפרי מגדים (אורח חיים סי' ט' בא"א סק"ז) הוכיח דבמקום חשש ביטול מ"ע לא גזרו רבנן והובא בשדי חמד (מערכת ג' אות י"ב) והביא סתירות לזה ע"ש. ומהכא נמי מוכח דהא גידול עדרים ושיהוי אכילת מע"ש אינו רק ביטול מ"ע וכן בהא דשביעית ומ"מ גזרו רבנן. ולשון הריטב"א על חיין אין מתחללין משום דהוי כעין סחורה שמא יגדל מהם עדרים אחר זמן הביעור עכ"ל. וצע"ק דהא סחורה אסור גם קודם הביעור ואי קודם הביעור לא שייך גידול עדרים דצריך משך זמן תפ"ל מצד ביטול מצות ביעור דאינו מטעם סחורה דנפ"ל מלאכלה. ואעורר בתמיהת הכפ"ת דברמב"ם (פ"ד דמע"ש ה"ו) כתב דלא יחלל מעשר שני על חיין ואם חלל לא קנה מעשר שמא יגדל עדרים דמשמע דלגמרי אין מתחללין ולא חל קדושת המעות על הבהמה. ובפ"ו משמיטה ה"ט כתב דאין מחללין על חיין כו' דמשמע רק לכתחילה ובדיעבד מתחלל ז' על חיין וזה סותר למ"ש בפ"ד דמעשר שני. והברייתא השווה מע"ש לשביעית כו' ע"ש.
והנה אי אפי' בשביעית אין מתחללין גם בדיעבד ונימא כמ"ש התוס' דיחזרו הדמים למקומן וכמ"ש המהרמ"ל דבאמת חל קדושת מעשר על הבהמה אלא דגזרו דיחזור המוכר הדמים ללוקח ויחזור ויפדה קדושת הבהמה על המעות. נמי תקשי מדמשמע מהרמב"ם פ"ד דמעש"ש דלא חל כלל קדושת המעות על הבהמה. והנ"ל דאף אי לישנא דאין מתחללין משמע דלא חל כלל ומה"ט מפרש הרמב"ם כן במע"ש. עכ"פ לענין שביעית יש הכרח שלא לפרש הכי וראי' מבכורות (דף י"ב ע"ב) דאר"ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה. והשתא אם פירות ז' אין מחולל על חיין כלל ולא חל כלל קדושת ז' על הבהמה איך מ"ל בהמת שביעית ואפי' לר"מ א"א לאוקמא למאי דאמרי' דבנקבות לכ"ע על חיין אין מתחללין. אע"כ דחל עכ"פ דיתפריש אין מתחללין לענין שיחזור דמים למקומן כמ"ש התוס' וכדפי' במהרמ"ל. ומ"ל שתלד קודם החזרת הדמים. ולכן אף דלענין מע"ש יתפריש אין מתחללין דלא חל כלל. אבל לענין ז' א"א לפרש כן. ובההבדל שביניהם אולי י"ל דשאני מע"ש דהדין דהמעשר יוצא לחולין והפדיון נתפס בקדושת מעשר תחתיו. וכיון דמשום גזרה מצי חכמים להחמיר שלא תנא המעשר מקדושתו. י"ל מתוך שנשאר המעשר בקדושתו לא נתפס קדושה על הפדיון. אבל בשביעית דהדין דפרי עצמו אסור אף דנתפס המחולל בקדושה כדילפי' מתהי' בקדושתו תהא. ממילא כשנימא משום גזירה דרבנן דלא יהא נתפס קדושה בהמחולל ה"ה עקירת ד"ת בקום ועשה להדיא וזה א"א משום גזירה דרבנן כדאיתא ביבמות (דף צ'). ואכתי צ"ע בחילוק זה. ועי' בערוך לנר טעם להחילוק בין שביעית למעשר שני לדעת הרמב"ם: