עמק סוכות/סוכה/לה/א
ממשמע שנא' ונטעתם. פרש"י וכתיב בסיפי' לא יאכל כו'. והק' בכפ"ת מדגרסי' בברכות (דף ל"ו) וביומא (דף פ"א) ממשמע שנא' וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שהוא עץ מאכל כו' ולמה הכריח רש"י מסיפי' דלא יאכל עכ"ד. והנה הר"ש רפ"ק דערלה הביא מירושלמי ממשמע שנאמר ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל איני יודע שבעץ מאכל דיבר הכתוב מה ת"ל כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל חייב כו' וכר' יוסי דאפי' אמר הפנימי למאכל והחצון לסייג הפנימי חייב והחצון פטור ע"ש. וזהו כפרש"י דדייק מסיפי'. ואפשר גם בגמ' דנקיט מוערלתם כו' אסיפא דכתיב לא יאכל סמיך. ובתוי"ט שם הביא גם הא דנידע שבעץ מאכל הכתוב מדבר מדכתיב תאכלו את פריו ע"ש. ומשמע דניחא לי' יותר להוכיח מלשון אכילה בהדיא. ומתורץ ק' הכפ"ת על פרש"י דהביא מלא יאכל ועי' בערוך לנר:
ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. בכפ"ת הכא וביומא דף פ"א כתב דהרמב"ם השמיט דין זה דס"ל דרק ר"מ סובר אע"ג דנוטעים ע"ד לייבשם [דלא חזי לאכילה] חייבים מריבוי הכתוב ורבנן סברי דפטורין דהוי כנוטע לסייג ולקורות כו' ע"ש באורך. ולכאורה י"ל בפלוגתתן עפמ"ש בתשו' הרשב"א סי' ת' [שהביא מקצתה המהר"מ בן חביב ביומא שם] וז"ל שנאכלין המעט מהם ברטיבתן ואדעתא דהכי נמי נטעי קצת כו' ע"ש. וידוע דר"מ חייש למיעוט ולהתוס' בחולין (דף פ"ו ע"ב) בד"ה סמוך. משמע דמה"ת חייש ר"מ למיעוט ע"ש. וי"ל דמחמת דלר"מ מיעוט מילתא היא דריש קרא לחיוב פלפלין בערלה משום המיעוט דנטעי ע"ד לאכלן ברטיבותן וחשיב עץ מאכל בשביל המיעוט. ולרבנן דמיעוט לאו מילתא היא ל"ח עץ מאכל בשביל המיעוט כיון דרובן נטעי ע"ד לייבשן:
ר' אבהו אמר כו'. בכפ"ת הק' איך יחלוק ר"א שהוא אמורא על התנא ע"ש. והנה למ"ש ביד מלאכי (סי' רנ"ו) מהכריתות בימות עולם ש"ג סי' ט"ז דבדרשת הפסוק רשאי האמורא לחלוק על תנא ע"ש, מתורץ ק' הכפ"ת:
של אשירה ושל עה"נ פסול כו'. גי' ר"ח מ"ט משום דה"ל מהב"ע. והתוס' לעיל (ריש דף ל') דחו גי' זו מפני שאין המצוה מחמת העבירה וכ"כ הריטב"א הכא ע"ש. והי' אפ"ל כעין מ"ש המשל"מ פ"ה מאיסורי מזבח במ"ש הרמב"ם דאין מביאין מנחות ונסכים מן הערלה וכה"כ מפני שהוא מהב"ע. דהוא לפי שהוא נהנה מהבאתו אלא שהביא מהתוס' דחולין (דף ק"מ) דל"ש הנאה דמצות לאו ליהנות נתנו. וע' בנוב"ת חא"ח סי' קל"ד דאין סברא לחלק בין קרבנות לשאר מצות ע"ש. עכ"פ כשנחשוב קיום המצוה להנאה מאיסור ניחא נמי ג' זו דהרי בשביל העבירה נעשה המצוה. אך צ"ע שיסבור סתמא דגמ' מצות ליהנות ניתנו והרי הרמב"ם פ"א משופר ה"ג פסק מצות לאו ליהנות ניתנו. והריטב"א הביא מהראב"ד דלשון מהב"ע בכאן הכוונה שיש בה חשש שתבוא לעבירה שיריח בו שלא בכוונה ונמצא נהנה מע"ז ולכך אפי' באשירה דעכו"ם פסול כל ז' ודחה הריטב"א דלהריח בכוונה לא חיישי' ואך דאמרי' בפ"ב דע"ז ל"ש אלא מעוטרות בוורד והדס דמתהני מריחא התם איידי דמתעכב טובא בסחורותיו חוששין שישכח שהם דע"ז ויריח בכוונת ריח אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצוותו יזהר ואי משום שיריח שלא בכוונה לא חיישי' דהוי לא אפשר ולא מכוון כו' ע"ש. ומ"ש דהכא נוטלו לפי שעה. הנה לקמן סוף דף מ"א איתא מנהג אנשי ירושלים יוצא מביתו הולך לביהכנ"ס קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו. ובכה"ג יש חשש כוונה להריח כמו מתעכב בסחורתו. ולי קשה דודאי פסול דתנן הוא גם בדיעבד. ואף שכתב ביראים סי' קכ"ד בהא דערבי נחל נקטם ראשו פסול לכתחילה קאמר ביש אחר והביא מפסחים פ' כיצד צולין גבי נטמאו שיריה דאשכחן דנקיט פסול במקום דכשר בדיעבד ע"ש. הכא דבהך משנה גופה נקט של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר. ע"כ אינך פסולין דתנן גם בדיעבד הוא. ואם דיש כח לחכמים לפסול גם בדיעבד כשתיקנו משום חשש. עכ"פ ק' לכאורה מ"ש תרומה טהורה דג"כ אסרו ליטול מפני שמכשירה או מפסידה וע"ש בפרש"י ומ"מ לא פסלו בדיעבד ומ"ש חשש שיהנה מריח איסור הנאה דפסלו גם בדיעבד. אך זה ל"ק כ"כ דאין לדמות העניינים דבזה רצו להאלים תקנתם. ועי' ברא"ש טעם להא דל"ש באתרוג מיכתת שיעורי'. ועי' בעירובין (דף פ' ע"ב) בתוד"ה אבל קורה ואכמ"ל:
לפי שא"ב היתר אכילה. עי' בתוס' ובמ"ש המהרש"א דלמ"ש דאף להמצריך דין ממון ול"צ היתר אכילה אתרוג דטבל פסול לכ"ע משום אתרוג השותפין ובתרומה טמאה נמי תנן במתני' דפסול וא"כ אין נפ"מ להמצריך דין ממון ול"צ היתר אכילה והק' בכפ"ת דאכתי נפ"מ באתרוג דטבל דכהן דהתרומה דמפריש ממנו שלו ול"ש לפוסלו משום אתרוג השותפין ואי בעי דין ממון ולא היתר אכילה יכול לצאת בו בעודו טבל דאסור באכילה גם לכהן כו' ע"ש. ותמהני איך שכח מ"ש איהו גופי' במשנה בד"ה של דמאי. להר"ן דחולק על הרמב"ן וסובר דטבל ל"ח לכם. מ"מ אתרוג טבל דכהן יוצא בו ואף אי צריך היתר אכילה מיגו דיכול לקבוע התרומה בראשו דאתרוג אינו מעכב דיפריש בפועל כו' באופן דמצד איסור אכילה שפיר מיקרי לכם ע"ש. וא"כ א"ש ד' המהרש"א דאין נפ"מ דאי באתרוג טבל דכהן חשיב יש בו דין ממון וגם יש בו היתר אכילה. ועי' ביד דוד. ועי' בר"ן לקמן דף מ"א דהא דאמרי' דמתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינו מתנה היינו שלא יהא בהערמה כמתנת בית חורין ולא שצריך דוקא שיהא יכול להקדישה לכן מהני באתרוג מתנה על מנת להחזיר אף דא"י להקדישה משום שצריך להחזיר לו למצותו ע"ש. ולכאורה ק' כיון דצריך היתר אכילה והרי בזה [לבד מה שהוקצה למצותו דזהו בכל אתרוג] אין לו בו היתר אכילה. דלא הקנהו ע"מ שיאכלו וגזל הוא בידו כשיאכלו. ואמאי יוצא זולת דנחלק דל"צ רק שלא יתסר באכילה מצד איסור תורה שאינו תלוי בבעלים כאיסור טבל וכדומה ולא איסור שתלוי כממון וזה צ"ע. ולהתוס' ב[[תוספות/סוכה/לה/ב#דאי|ע"ב בד"ה דאי בעי. דמשמע דביש בו היתר אכילה לאיזו חשיב היתר אכילה גם להאסור לו לאכול דלא כדמשמע מפרש"י שם ד"ה הרי יש בה היתר אכילה וע"ש במהר"מ. להתוס' ניחא דה"נ חשיב היתר אכילה להמקבל בשביל דמותר לבעליו. אך לפרש"י תקשי לכאורה כנזכר:
מצה של מע"ש לדברי ר"מ א"א יוצא בה י"ח בפסח. הרמב"ם פ"ו מחמץ ומצה ה"ח פסק דיוצא בה וכתב הכסף משנה אף דסובר כר"מ דמע"ש ממון גבוה פסק כר' חייא דבשביל היתר אכילה חשיב לכם וכבר האריך בספר בית הלוי סי' כ"ה בטעם דפסק כר"ח נגד רב אסי ע"ש. ולכאורה י"ל דבב"ק (דף ס"ט ע"ב) אמר רבא אי לאו דאריו"ח צנועין ור"ד אמרו ד"א [דמצי להפקיר ולהקדיש דבר שאינו ברשותו] הוי אמינא מאן תנא צנועין [דאמרים בכרם רבעי כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו אע"ג דליתי' ברשותי'] ר"מ היא לאו אר"מ מעשר מ"ג ואפ"ה לענין פדייה אוקמי' רחמנא ברשותי' כו' קריי' רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר כו' דהא כי איתי' ברשותי' נמי הא לאו דידי' הוא והא מצי מחיל מש"ה מצי מחול אבל גבי לקט כיון דממונא דידי' כי איתי' ברשותי' הוא דמצי מפקיר כי ליתי' ברשו' לא מצי מפקיר לי'. ומסתביר דלא שייך סברת רבא רק אי לשום דבר זולת מה שאמרה תורה שיאכלנו ל"ח מע"ש שלו לר"מ אבל אי גם לשאר דברים כמו לענין אתרוג ומצה וחלה חשיב לכם משום היתר אכילה. תו אין חידוש מה שקרוי מעשרו ומוסיף חומש כשהוא ברשותו. ולעולם אימא לך דכשאינו ברשותו ל"ח בעלים וע"כ לרבא בס"ד דידי' הי' סבר כרב אסי דלר"מ לשום דבר אינו שלו. ובאמת רבא לא פליג על ריו"ח רק דאמר דהוי ס"ד לומר כן אי לא אמר ריו"ח צנועין ור"ד אמרי ד"א. וא"כ י"ל דריו"ח דאמר הכי ולא כס"ד דרבא הוא משום דסובר כר"ח דגם לר"מ חשיב מע"ש אף שהוא מ"ג לכם משום היתר אכילה לענין אתרוג ומצה וחלה אף שא"י לקדש בו את האשה וכן למכור וליתן במתנה וא"כ אין חידוש דקרי מעשרו ומוסיף חומש באיתי' ברשותי' ואין ללמוד מזה להיכא שאינו ברשותי' זולת כשנימא דלצנועין בכל דבר מצי להקדיש ולהפקיר דבר שאינו ברשותי' וכיון דגם ריו"ח סבר כר"ח פסק כוותי' כנ"ל לכאורה:
אתיא לחם לחם כו'. במקור חיים הלכות פסח סי' תנ"ד הביא מ"ש הט"ז מהרא"ש לפסול מזה מצה גזולה וכתב ואין לתמוה כיון דמצה מחלה ילפי' ובחלה גופי' מוכח בב"ק (דף צ"ד) הרי דגזל סאה כו' דחייב בחלה גם למ"ד שינו' במקומו עומד. דז"א דודאי כשבאנו לדון מצד הגזלן ממעטי' מלכם אבל בחלה דנין על העיסה מצד הנגזל אפי' נעשה מקמח דחבירו עיסה שלא מדעתו איטבל לחלה והוא פשיט דלא כשו"ת שאג"א [והוא בסי' צ"ד] ע"ש והגם שדבריו נכונים אינו פשוט כ"כ דבא"ז הגדול ה' חלה סי' רל"ד הביא מר"א ממיץ בהא דבכורות (דף י"א) דלוקח טבלים ממורחין מעכו"ם מעשרן והן שלו ומוקי דמרחינהו ישראל ברשות העכו"ם חייב במעשר ומסופק אם ה"ה להיפך אי מרחינהו עכו"ם ברשות ישראל נמי פטור ומספיקא לא הי' מניח שפחתו לגלגל שום עיסה משום ספק ברכה כו' ע"ש. וע"כ אי מירוח וגלגול דעכו"ם ברשות ישראל יפטור הוא משום דאפשר לפרש דגנך וערסתכם לא על הכרי והעיסה לחוד אלא גם על העושה הדגן דהיינו הממרח ועל העושה העיסה דהיינו המגלגל דיהיו מכם ולא מהעכו"ם ולצד זה יש למעט נמי מגלגל ישראל בשל חבירו שלא מדעתו דיהא משמע ערסתכם מגלגל ישראל בשל עצמו או בשליחות בעל העיסה כן י"ל לפי ספיקו דהרא"מ. אך למה שהשיב עליו רבינו שמחה להוכיח דגלגל עכו"ם בשל ישראל אינו פוטר וכ"פ ביור"ד סי' ש"ל. ודאי מפרשינן ערסתכם רק על העיסה ולא איירי כלל במגלגל ונכונים דברי המקור חיים, ובמש"ש דא"א לפסול מצה גזולה משום לכם כיון דקנאה בשינוי דלעיסה קודם שעת המצוה דבליעתו. כבר קדמו בזה הריטב"א הכא. ובמ"ש המק"ח דשייך בזה מהב"ע אף דמבואר בסי' תרמ"ט דאם קני קודם עשיית המצוה ל"ש מהב"ע מ"מ הכא דהקנין כשעת האכילה דלעיסה צורך אכילה הוא הוי מהב"ע ע"ש. וחילוקו דלענין לכם אזלי' בתר שעת בליעתו ולענין מהב"ע בתר הלעיסה וצע"ק. והריטב"א כתב דגם מהב"ע ל"ש בזה מהמת דכבר קנאו בלעיסה [והירושלמי דמחשיבו מהב"ע אפשר דלא ס"ל דאם קנאו קודם ליכא משום מהב"ע] וצ"ע. ועכ"פ מדבריהם מתורץ ק' התו' דמצריך בטבל משום בל תאכל טבל ותפ"ל דבעי' מצה משלכם. דלדבריהם הוי לכם כיון דקנאו בלעיסה: