תוספת יום הכיפורים/יומא/פא/א
אר"י זר שבלע שזפין כו' והקיאן ואכלן וכו' דין זה פסקו הרמב"ם פ"ו דתרומות דין ט' ומשמ' מהכא דכיון דא' בלע השזפין אע"ג דהקיאן חשיבי כמעוכלי' ולפי' השני אינו משלם אלא דמי עצים וק' דבס"פ גיד הנשה אמרי' דאכל חצי זית חלב והקיאו וחזר ואכלו חייב אלמא דאע"ג שבלעו הקיאו לא חשיב כמעוכל ויש לו דין חלב וכ"פ הרמב"ם פי"ד דהמ"א דין ג' יע"ש וצ"ע:
האוכל והשותה אין מצטרפין כו' א"ר חסדא במחלוקת וכו' איכא למידק אמאי ל"ק מתני' היא ר' יהושע ומה רמז במ"ש במחלוקת היא שנויה י"ל דהתם פ"ד דמעילה לא אשכחן רבנן דפליגי עליה דר"י ור"ת חידש דרבנן פליגי עליה דר"י ומתני' ר"י היא ויש לחקור אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי דמצטרפים אם נדון אותו כקל שבשנים או כחמור שבשניהם וכן באוכל ושותה ביוה"ך המצטרפים היאך הוא הצירוף ניזיל בתר כותב' או בתר מלא לוגמיו ולפי דמסקנא לא קאי הכי איני מאריך בזה ולענין טומאה פסק הרמב"ם פ"ד דמ"א דין כר"י וע"ש בהרמב"ם פרק י' אחר בטומאתו ולא שיעורו כו' יע"ש:
תוספות ד"ה כל שטומאתו כו' וק"ל על תירוץ זה דהתנן פ"ב דאהלות משנה ב' דם קטן שיצא כולו רע"א כל שהוא א"כ אם הנפל לא היה בו רביעית, אלא חצי רביעית הוא טמא אליבא דרבי עקיבא ולא בעי צירוף יש לומר דהב"ע דהנפלים היה בכל א' מהם ג' רבעי מרביעית ונאבד מקצתו ולא נשאר אלא חצי מזה וחצי מזה ולפיכך בעי צירוף תו ק"ל על תירץ התוספות דכי היכי דפליג ר"ע ברביעית דם הבא משני מתים פליג בשדרה וגולגלת משני מתים כדאיתא פ"ב דאהלות משנה ז' ובשלמא ברביעית דם מתרצי התוספת דהוי בנפל שלא היה בו רביעית דם מתחלה אבל בשדרה וגולגולת מה יתרצו וכי הנפל נוצר בחצי שדרה וחצי גולגולת ואפשר לומ' דאה"נ דמיירי בנפל קצתו מחוי וקצתו נוצר ועיין בנזיר דף נ"ב דחזר בו ר"ע בשדרה וגולגולת יע"ש והרמב"ם פ"ד דטומאת מת פסק דלא כר"ע וז"ל רביעית דם הבאה מב' מתים כו' וקשה דהא קי"ל כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין י"ל דשאני הכא דכתיב על כל נפשת מת ונפשת כתיב חסר ללמד דרביעית דם מב' מתים אינו מצטרף כדאית' פ"ק דסנהדרין דף ד' וס"ל לרבנן דגם שדרה וגלגולת מב' מתים אינם מצטרפים דומיא דרביעית דם מב' מתים ולכך פסק הרמב"ם דשדרה וגולגולת מב' מתים אין מצטרפין אף על גב דטומאתן ושיעורן שוה משום דגלי קרא דלענין טומאת מת אין מצטרפין ולפי זה ק"ל מ"ש הרמב"ם פ"ד דטומאת מת דין ד' כזית בשר מב' מתים כו' הרי אלו מצטרפין מ"ש דגבי שדרה וגולגולת פסק דאין מצטרפין וגבי כזית בשר פסק דמצטרפין וצ"ע:
מתניתין אכל ושתה בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת כו' דע דבפ"ג דכריתות משנה ט' אר"י דתמחויין מחלקים משמע דר"ע פליג עליה והרמב"ם בפ"ו דה' שגגות כתב וז"ל אכל חלב היום וחלב למחר כו' וכתב שם מרן בכ"מ דצריך טעם למה פסק כר"ע דהיא תלמיד ר"י ועיין בתי"ט דכריתות שם ולי נראה דהטעם משום דהכא סתם לן תנא אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת א' והך סברא אתיא כר' עקיבא דהשתא אכילה ושתיה דשיעוריהן מוחלקין אמרינן דאין מחלקין ואינו חייב אלא חטאת א' ב' תמחויין דחלב דאין שיעוריהן מוחלקין לא כ"ש דאמרינן דאין תמחויין הם מוחלקין ואינו חייב אלא חטאת א' באופן דזו ראיה דאין עליה תשו' להוכיח דהלכה כר"ע:
נכתוב רחמנא לא תעונה קום אכול משמע ק"ק היכי ס"ד דנימא לא תעונה והלא קום אכול משמע יש לומר דה"ק נכתוב לא תעונה ונפרש לא תסור העינוי כמו ודשנו את המזבח דפרש"י סוף פרק במדבר יטלו הדשן מעליו ופירוש הרא"ם דהוי כמלת עקרו שור שפירש הוציאו את העיקר כמו ואת סוסיהם תעקר וכן י"מ ובכל תבואתי תשרש דפירש תעקר השורש ורביעית כיוצא באלה שהם הפך הפעולה ועיין בדרשות הראנ"ח דף נ"ה ע"ג ומשני אי הוה כתיב לא תעונה היינו טועים לפרשו כפשוטו קום אכול ואף על גב דמוכח קראי אחריני דועניתם את נפשותיכם ומדכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה היינו מוכרחים לפרש לא תעונה דהוי לא תסור העינוי כמו ודשנו מכל מקום הרי הכתוב אינו יכול לומר האזהרה בהדיא אלא בלשון סתום וכיון דס"ס צריך דרשא מקראי אחריני לכך לא כתב האזהר' בהדיא והניחה דנילף מג"ש כדלקמן ודוק:
נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה נפישי לאוי כו' וקשה נכתוב השמר מלא תעונה וכיוצא בזה הקשה בחדושי הלכות השמר אם לא תעונה ודן פן לא תעונה ויש ליישב עכ"ל ולא פירש לנו היישוב ונראה לי דלא תעונה יש בו תרי פירושי או ר"ל קום אכל או ר"ל לא תסור מן העינוי ואם כן כשם דלא רצה הכתוב לומר לא תעונה משום דלא נטעה לומר קום אכול ה"נ לא רצה לומר השמר מלא תעונה שלא נטעה לומר השמר מלא תעונה אלא קום אכול ולכך המקשה לא הקשה אלא דנכתוב השמר פן לא תעונה דאז לית ביה אלא חד פי' השמר שמא לא תעונה ומשני אם כן נפישי לאוי ודוק:
נכתוב רחמנא השמר במצות עינוי כו' איכא למידק אמאי לא משני דאפי' תימא דהשמר דעשה הוא לאו כסברת ר"י מ"מ הלאו הזה הוי אזהרה שיקיים מצות עשה של העינוי וזה אין אנו מבקשים אזהרה על מ"ע אלא מה שאנו מבקשים הוא מפני שהכתוב ענש כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה דקי"ל דלא ענש אלא אם כן הזהיר שאותו ענין הוא ל"ת שעליו בא העונש בעבור שעבר על אזהרת ל"ת ואם היה הכתוב אומר השמר במצות עינוי אפילו תימה דהוא לאו הוא אזהרה על קיום מ"ע של העינוי לא אזהרה על ל"ת שעליה בא העונש וכן ק"ל על התוספת שכתבו השמר דעשה עשה אע"ג דר"י אית ליה כו' אליבא דר"ל כו' דמשמע דאלו ר"ל היה סובר כר"י לא היה מוצא תירוץ למה שהקשו נכתוב השמר במצות עינוי והלא יכול לתרץ דזהו אזהרה של קיום עשה דועניתם לא אזהרה מל"ת שיבא עליה העונש כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה ודוק:
נכתוב אל תסור מן העינוי קשיא כבר ידוע דכל קשיא דבתלמוד יש לה תירץ דחוק כמ"ש הקדמונים לתת הפרש בין קשיא לתיובתא ולכן נראה לי דל"ק דלא רצה הכתוב לומר אל תסור מן העינוי משום דהוא לשון מגומגם דמשמע דבכניסת יוה"ך היא מעונה כבר ומזהיר עליו אל תסור מן העינוי וז"א דבכניסת יוה"ך הוא שבע דכל האוכל ושותה בט' כו' ואם כן אינו מתיישב הלשון יפה ודוק:
ותנא מייתי לה מהכא ועניתם כו' יכול יהא ענוש כרת על תוס' מלאכה כו' א"ל מהיכי תיתי דיהא ענוש כרת על תוספת מלאכה דאצטריך קרא למעוטי יש לומר משום דגבי עינוי כתיב ועניתם נפשותיכם בט' לחדש בערב כו' ודרשינן מינה דצריך להוסיף מחול על הקדש כדאיתא לקמן אם כן היינו אומרים כיון דקרא הרבה תשבתו שבתכם דכל מקום שנאמר שבות דמוסיפין מחול על הקדש אם כן הייתי טועה לומר כשם שאם עשה מלאכה ביוה"ך חייב כרת הכי נמי בתוספת יהא חייב כרת קמ"ל אמנם ק"ל טוב' אמאי אצטריך קרא למעט דאינו ענוש כרת על תוספת מלאכה הרי כתיב קרא אחרינא וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה דבא ללמד על עצומו של יום הוא מוזהר ולא על תוספת כדדרש הך תנא גופיה לקמן בהך ברייתא וא"כ כיון שכן ל"ל מיעוטא דתוספת מלאכה לית ביה כיון דמעט תוספת מלאכה מאזהרה כל שכן דלית ביה עונש וצ"ע:
יכול לא יהא ענוש כרת כו' אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי כו' איכא למידק אמאי אצטריך מיעוט והלא דין הוא ומה מלאכ' שנוהגת בשבתות ויום טוב אינו ענוש כו' וכה"ג עביד האי תנא גופיה ק"ו לקמן ללמד דאינו מוזהר על תוספת עינוי ק"ו ממלאכה יש לומר דבמקום דליכא קרא עביד ק"ו אבל היכי דאית ליה קרא לא עביד וכ"ת קרא ל"ל בק"ו מצי אתי ל"ק כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף ד' ובכמה דוכתא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ואפילו מלתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא כמ"ש התוספת פרק א' דמילה דף קל"א ע"ב יע"ש ודוק:
יכול לא יהא בכלל עונש אבל יהא מוזהר כו' איכא למידק דכיון דליכא אזהרה למה אצטריך מיעוטא מעונש וכבר הקשתי זה לעיל ותו ק"ל למה דרש התנא הנך קראי מלמטה למעלה דבתחלה דרש מיעוטא דלית עונש דהוא פסוק אחרון ואח' כדדרש דלית אזהרה והוא פסוק האמצעי ואח"כ דרש דלית אזהרה בתוספת מלאכה שהוא פסוק א' והו"ל למדרש הפסוקים כסדרן שהם כתובים פ' אמור ונראה דהך קושיא מתרצת חברתה דאם התנא היה דורש תחלה הפ' הא' וכל מלאכה לא תעשו ללמד דאין אזהרה בתוספת מלאכה לא היה לו פה לדרוש הפ' האחרון וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי כו' למעט התוספת מלאכה מכרת דפשיטא דלית ביה כרת כיון דאפילו מאזהרה נתמעט כ"ש דנתמעט מכרת והתנא נתחכם לדרוש הפסוקים מלמטה למעלה ובתחלה דרש פ' אחרון למעט תוספת מלאכה מכרת ועדיין אנו אומרים דיש בו אזהרה בא הפסוק הא' ומיעטו גם מאזהר' ולפי האמת מיעוטא דבעצם היום הזה דכתיב גבי עונש מלאכה ללמד דאינו ענוש כרת על התוספת לא אצטריך כיון דכבר נתמעט מאזהרה והך עצם דעונש מלאכה הוא קרא יתירה ללמוד ממנו ג"ש דלקמן דעצם עצם אלא שהתנא בחכמתו רמז לנו דאלו לא הוה כתיב אלא מיעוטא דעצם גבי עונש אזהרה דמלאכה הו"א למעט תוספת מלאכה מכרת אבל אחר דכתיב מיעוטא דעצם גבי אזהרה דמלאכה למעט תוספת מלאכה מאזהרה כ"ש דנתמעט מכרת ונמצא דמיעוטא דעצם דכתיב גבי עונש מלאכה הוא מיותר ללמוד ממנו גזירה שוה דעצם עצם כדלקמן ודוק:
יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה כו' ודין הוא וכו' איכא למידק דאם איתא דק"ו זה אמת ולית ביה פרכא אם כן אמאי אצטריך מיעוטא דכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה למעט תוספת עינוי מכרת לשתוק קרא מהך מיעוטא ונילף לה מק"ו ולעיל תירצתי. ותו קשה דמאי ק"ו הוא זה דאית ביה פרכא מה למלאכה שכן הותרא מכללא ולפיכך לית בה אזהרה על התוספת אבל עינוי החמור דלא הותר מכללו אימא דיש אזהרה על התוספת י"ל דודאי ק"ו זה אית ביה פרכא והתנא לא חש לסתור ק"ו זה כיון הדין אמת דבתוספת עינוי לית ביה אזהרה משום דאעיקר' דדינא אזהרה לענוי של יום עצמו צריך ללומדו ממלאכה ודיו לבא מן הדין להיות וכן כתב בס' קרבן אהרן דף רנ"ג ע"ב יע"ש והר"ב ל"מ כתב דבגמרות כ"י אין כתוב בהן הך חלוקא כו' י"ש ויראה לי דטעמייהו דלא גרסי ליה משום דאם איתא דגרסינן לה אמאי בגמרא לא פריך עלה מה למלאכה שכן הותרה מכללה כדפריך לקמן אק"ו ואחר אלא ודאי דל"ג לה ודוק:
אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו כו'. איכא למידק דהא קי"ל אין עונשין מן הדין י"ל דפלוגתא דתנאי היא ושורש מחלוקת זה נלמד ממה שמצינו בפרשת אחרי מות דהזהיר שם הכתוב על כל הריות ובכללם הזהיר על ערות אחותו כדכתיב ערות אחותך בת אביך כו' וכתיב בסוף הפרשה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כו' ובפ' קדושים חזר הכתוב ואמר ואיש אשר יקח את אחותו כו' הוא ומיותר דלמא צא כרת באחותו ואמר בר"פ אלו הן הלוקין דף י"ג ע"ב דרי"א חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצא כרת באחותו לחייב על אחותו שהוא אחות אביו שהוא אחות אמו והיכי כו' לומר שאין עונשין מן הדין ור"י מנא ליה גמר עונש מאזהרה ולפי הך תירוצא פי' התוספת דסבר ר"י עונשין מן הדין יע"ש ומהך פלוגת' דר"י ורבנן הוא דאמרינן בעלמא דרבנן ס"ל אין עונשין מן הדין ור"י סבר עונשין ודע דאמרינן פרק אלו הן הלוקין דף י"ו דאפילו לר"י דסבר עונשין אין מזהירן מן הדין לתת מלקות מכח ק"ו אבל לאיסורא בעלמא מזהירין מן הדין יע"ש ובענין פלוגתא זו דרבנן ור"י מלתא דפשיטא דקי"ל כרבנן וכן נרא' מס' כריתות לשון למודים שער ג' סימן קי"ד וכן כתב בס' ה"ע ויבין שמועה דף מ' יע"ש והשתא צ"ל דהך תנא דקאמר דלא יאמר עונש במלאכה דגמר מעינוי ס"ל כר"י דעונשין מן הדין וזה ברור והוצרכתי להאריך לבאר שורש המחלוקת מפני שראיתי בספ' הליכות אלי בכללי האלף סימן ט' דהביא שם דכתבו התו' פ' כל הבשר דף קט"ו ד"ה מה לחמץ דכרת גופיה לא שייך למילף דאין עונשין מן הדין וק"ק מהא דפרק בתרא דיומא דאיכא תנא דבעי למילף שיהא מלאכה ביוה"ך חייב כרת מק"ו דענוי ויש לומר דסברי דכיון דאיכא פלוגתא ואיכא מ"ד עונשין א כא למימר דההוא תנא דיומא אי הוה סבר דאין עונשין גבי מיתה ה"ה שיאמר כן גבי כרת אבל הוא פליג וסובר דעונשין עכ"ל ודברי הרב תמוהים דנראה דאסיק אדעתיה דפלוגתא דעונשין נאמרה במיתה ולא בכרת והדבר ברור מתוך מ"ש דעיקר המחלוקת הוא בכרת דאחותו בת אביו או בת אמו דרבנן ס"ל דאין עונשין מן הדין ומ"ש התוספת דכרת לא שייך למילף משום דאין עונשין מן הדין הוא כפי סברת רבנן דקי"ל כותייהו ומ"ש הך תנא דלא יאמר עונש כרת במלאכה דגמר מעינוי סבר כר"י ודוק:
איכא למיפרך מה לעינוי כו' הנה הדבר ברור דכל הנך פירכות הוא על התנא לא יאמר עונש במלאכה דגמר מעינוי ואחר כך רצה הגמרא להגיה הברייתא דה"ק לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה וכו' ואף בזה לא מצא ישוב דאיכא למיפרך מה למלאכה כו' ואיכא למידק אמאי לא פריך תלמודא גם על הג"ש כשאמר התנא נאמר עונש בעינוי כו' ולימא תלמודא איכא למיפרך מה למלאכה כו' ולפיכך יש לה חומרא דמוזהר עליה ללקות עליה תאמר בעינוי כו' י"ל דאי ג"ש לא היתה מופנה ודאי דהוה פריך תלמודא אבל לפי דעת התנא דעשה הצעה לא יאמר עונש במלאכה כו' א"כ לדידיה הוי ג"ש מופנה מצד א' ואיכא מ"ד דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין ולפיכך התלמוד לא קבע הפירכא על הב"ש אלא קבע הפירכא על מה שרצה ללמוד התנא עונש דמלאכה מעינוי דהוא פירכא אליבא דכ"ע ולקמן על אוקמתא דרבינא קבע הפרכא על הג"ש:
אלא לא יאמר עונש בעינוי כו' איכא למידק לפי ק"ו זו דמלאכה קילא מעינוי ל"ל למימר לא יאמר עונש במלאכה כו' כי היכי דיהיה עונש עינוי יותר ומופנה לעשות ג"ש למילף אזהרה לעינוי מכח ג"ש אעיקרא דדינא לילף אזהרה לענוי מכח הך ק"ו גופיה ולימא ומה מלאכה שהותרה מכללה מוזהר עליה עינוי שלא הותר מכללו לכ"ש שיהא מוזהר עליו י"ל דבשלמא לענין עונש אשכחן תנא דיליף עונש מן הדין אבל אזהרה אליבא דכ"ע אין מזהירין מן הדין כדאיתא במכות דף י"ז ולפיכך א"א למילף אזהרה לעינוי ממלאכה מכח קל וחומר אלא מכח ג"ש ואמטו להכי מהדרינן ליה דעונש עינוי יליף מק"ו דמלאכה כדי שישאר עונש ענוי יתר ומופנה לעשות ג"ש למילף אזהרה לעינוי ממלאכה מכח ג"ש והשת' ניחא מה שיש להקשות לעיל כדפריך בגמרא לעיל מה לעינוי שלא הותר מכללו דמאי פריך אם איתא להך פירכ' אזהרה אתיא מדינא ומה מלאכה הקלה שהותרה מכללה איכא אזהרה עינוי לכ"ש אלא דכח התלמוד דפריך האי פירכא לעיל משום דקים ליה דאזהרה לא אתיא מדינא דכ"ע סבירי להו אין מזהירין מן הדין אבל לענין עונש איכא פלוגתא והך תנא סבירי ליה כר"י כדכתיבנא לעיל ועיין בספ' הליכות אלי כללי האלף סימן ה' יע"ש ודוק:
אמר רבינא האי תנא עצם עצם גמר כו' דברי רבינא הם סתומים ורש"י לא התיר עינינו לדעת מה היא כונת רבינא או יליף עצם דעינוי מעצם דמלאכה לענין אזהרה או יליף עצם דמלאכה מעצם דעינוי לענין עונש ואת"ל יליף עצם דעינוי מעצם דמלאכה איזה עצם הוא המלמד אם עצם דמלאכה האמור באזהרה או עצם דמלאכה האמור גבי עונש והר"ב קרבן אהרן דף רנ"ג ע"ג פירש דכונת רבינא דיליף עצם האמור במלאכה גבי אזהרה מעצם דעונש דעינוי להביא עונש למלאכה מכח ג"ש כו' וק"ל עלה למה לי ב' גזרות שוות בג"ש אחד די והוא דלשתוק קרא מעונש האמור במלאכה ונילף עצם האמור באזהרה דמלאכה מעצם דעינוי מה עצם דעינוי יש בו עונש אף עצם דאזהרה דמלאכה יש בו עונש והדר נילף בג"ש זו עצמה עצם דעינוי מעצם דאזהרה דמלאכה לומר כשם דגבי מלאכה יש בה אזהרה כמו כן עצם דעינוי יש בה אזהרה ול"ל קרא דעונש גבי מלאכה יתר לעשות ג"ש ב' למילף אזהרה לענוי ממלאכה ותו ק"ל במ"ש הרב ז"ל דג"ש דעצם עצם הוי למילף עונש במלאכה מעינוי ול"ל ג"ש דעצם עצם הלא ה' קראי כתיבי במלאכה ופירוש התלמוד חד לאזהרה דיממא וחד לאזהר' דליל' ואחד לעונש דיממא ואחד לעונש דלילא ואחד לאפנויי כו' אם כן כיון דאיכא קראי לעונש דיממא וליליא ל"ל ג"ש דעצם עצם להביא עונש למלאכה ותו ק"ל לפי דרך הרב דג"ש דעצם עצם הוי למילף עונש במלאכה מעינוי ואצטריך התלמוד לפרש דהך ג"ש הוא מופנה מכח דאיכא ה' קראי במלאכה וחד אצטריך לאפנויי למגמר עינוי ממלאכה ולפי דרכו של הרב איפכא הול"ל וחד לאפנויי למגמר מלאכה מעינוי דעונש במלאכה הוא דיליף מעינוי מכח הג"ש דעצם:
לכן יראה לפרש דמ"ש רבינא האי תנא עצם עצם גמר ה"פ דיליף עצם האמור גבי עונש דעינוי מעצם האמור גבי עונש דמלאכה וכשם דגבי מלאכה לא ענש אא"כ הזהיר אף ענוי לא ענש א' אם כן הזהיר באופן דהג"ש היא למילף אזהרה לעינוי ממלאכה ובעי התלמוד אי הך ג"ש מופנה או לא משום דאי לאו מופנה איכא למיפרך כדפרכינן מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות וי"ט ולפיכך יש בה חומרא דאית בה אזהרה ללקות עליה אבל בענוי הקל שאינו נוהג בשבתות וי"ט נאמר דאית ביה קולא אחריתי דלא יהיה בו אזהרה ללקות עליו. והר"ב קרבן אהרן סובר הפך דברינו דאם לא יהיה אזהרה הוא חומרא ואם יהיה אזהרה הוא קולא ומכח זה פירוש מה שפירוש ולע"ד הדבר ברור דאם יהיה אזהרה במלאכה ובעינוי הוא חומרא ללקות עליו ואם לא יהיה אזהרה היה קולא אף על גב דאית ביה עונש וכן נראה מריהטא דלשון הברייתא דקאמר אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו דמהדר התנא להביא אזהרה לעינוי כדי שיהיה בעינוי חומרא שהוא לוקה דמלקות במקום מיתה עומד וכיון שכן לפי מ"ש דג"ש דעצם הוא למילף אזהרה ממלאכה לעינוי לכך בעי אי ג"ש זו מופנה או לא דאי לאו מופנה איכא למיפרך מה למלאכה כו' וא"ת מאי בעי אי ג"ש זו מופנה ודאי דמופנ' דתיבת בעצם האמור גבי עונש דמלאכה הוא מיותר דא"ל דאצטריך ללמד על עצומו של יום אם עשה מלאכה ענוש כרת ואינו ענוש על התוספות כדדריש התנא לעיל דכבר כתיב לעיל דהך דרשא אמרה התנא קודם שידרוש עצם דאזהרה האמור במלאכה אבל כיון דדרש על עצומו של יום הוא מוזהר ולא על התוספת כ"ש דאינו ענוש כרת ואם כן נשאר תיבת בעצם האמור גבי עונש דמלאכה מופנה לעשות ג"ש דעצם עצם יש לומר דהך הפנאה הוא מצד אחד ואיכא למ"ד דמופנה מצד אחד משיבין ותו דהפנאה זו היא במלאכה שהוא המלמד וכיון שכן לכ"ע משיבין כמ"ש רבינו פרץ בשטת נזיר הביאו בס' יבין שמועה דף מ"ב ע"א וכיון שכן שפיר בעי תלמודא אי ג"ש דעצם עצם מופנה או לא:
ומשני לאו אפנויי מפנה כו' וחד לאפנויי למגמר עינוי ממלאכה כלומר כשם דמלאכה לא ענש א' אם כן הזהיר אף עינוי כן וא"ת ס"ס מאי משני הלא ההפנאה היה במלמד ואכתי נפרוך מה למלאכה כו' יש לומר דכיון דאית במלמד ב' הפנאות חדא מתיבת בעצם האמורה גבי עונש דמלאכ' דהוא יתר כדכתיב וגם איכא הפנאה שנית מהכתוב הה' האמור גבי דהוא יתר וכיון דאיכא במלמד ב' הפנאות אף על גב דהם מצד אחד מהני כמו ב' הפנאות מב' צדדין דלמדין ואין משיבין וכיוצא בזה אמרינן ביבמות דף ע' ע"א דב' הפנאות מצד אחד שדינן חד אמלמד וחד אלומד והוי כמו מופנה מב' צדדין דאין משיבין ובעלי הכללים הביאו כלל זה ועיין בסוף יבין שמועה דף מ"ב ודוק. ומיהו במאי דקאמר בגמרא חד לאזהרה דיממא וחד לאזהר' דליליא ק"ל דלמאי אצטריך ללמד על היום ועל הלילה מלתא דפשיטא הוא דיום ולילה שוין ואם כן בתלת קראי סגי יש לומר דלפי מ"ש דהג"ש היא מעצם עצם ואצטריך להיות בה ב' הפנאות חד מתיבת בעצם דעונש דמלאכה וב' כתוב הה' דהוי כמו מופנה מב' צדדים כדפרישית לכך הוצרך הכתוב לכתוב ה' קראי במלאכה לרבות הלילה לעונש ואזהרה כדי שישאר תיבת בעצם האמור גבי עונש דמלאכה יתירה דאם לא כן הוא דרשינן תיבת בעצם היום דבא למעט הלילה מעונש ואזהרה דעיקר האזהרה והעונש לא יהיה אלא ביום דהיום הוא מכפר דמקריבין בו קרבנות ולא הלילה אבל השתא דאיכא ה' קראי חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא כו' אם כן למדנו דיום ולילה שוים ואם כן דרשינן תיבת בעצם האמור גבי אזהרה דמלאכה למעט תוספת היום מאזהרה וכל שכן דנתמעט תוספת היום מעונש דמלאכה ואם כן תיבת בעצם האמור גבי עונש דמלאכה יתר ומופנה למילף אזהרה לעינוי מכח ג"ש דעצם עצם באופן דמסקנא דמלתא דאזהרה לעינוי של יום עצמו למדנו מג"ש דעצם עצם דיליף עצם דעינוי מעצם דעונש דמלאכה ולא פרכינן מה למלאכה כו' משום דג"ש זו יש בה ב' הפנאות כדכתי' והוי כמו מופנה מב' צדדין כמו שהוכחתי מר"פ הערל זהו פירוש דברי רבינא והסוגיא לפי דעתי ודלא כפירש הר"ב קרבן אהרן ועיין בספ' גופי הלכות סימן ק"ח דף כ"ב מה שהקשה ופלפל בזו הסוגיא ולפי מ"ש כל הקושיות נתיישבו כמו שיראה המעיין ודוק:
דבי ר' ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי כו' איכא למידק אמאי לא פריך אהך ג"ש מה לעינוי דא"א שכן חייב מיתת ב"ד ולפיכך אית ביה חומרא אחריתי דאית ביה אזהרה תאמר בעינוי דיוה"ך דהוא קל דעונשו כרת לא יהיה בו אזהרה יש לומר דכונת דבי ר"י באו להוסיף על דברי התנא דיליף עצם עצם למילף אזהרה לעינוי ממלאכה ומשום דג"ש דעצם עצם אינה מופנה אלא מצד אחד דהוא המלמד איכא למיפרך מה למלאכה כו' ולבטל פירכ' זו תירץ התלמוד אליבא דרבינא דאיכא הפנאה אחריתי מכח דה' קראי דכתיב במלאכה וחד מינייהו לאפנויי ובכן נסתלקה הפירכא אבל דבי ר"י מתרץ באופן אחר דיש ג"ש אחרת מעינוי מלבד הג"ש דעצם עצם והשתא ליכא למיפרך מידי דהוו כמו חדא מתרתי דבתחלה אנו עושים הג"ש דעצם עצם וכי פרכת מה למלאכה כו' אני אומר דא"א יוכיח דאית ביה אזהרה אף אני אביא עינוי דיוה"ך דיהיה בו אזהרה וכי פרכת מה לעינוי דא"א שכן מיתת ב"ד איסור מלאכה דיוה"ך יוכיח דאית ביה עונש ואית ביה אזהרה והצד השוה דעינוי דא"א ומלאכה דיוה"ך דאית בהו עונש ואית בהו אזהרה אף אני אביא עונש דעינוי דכפור שיהיה בו אזהרה ודוק:
רב אחא בר יעקב אמר יליף שבת שבתון כו' איכא למידק אמאי לא פריך מה לשבת בראשית שכן איסורו סקילה דהוא מיתת ב"ד לפיכך אית ביה חומרא אחריתי דאית ביה אזהרה תאמר בעינוי דיוה"ך דאין בו אלא כרת לפיכך לא יהיה בו אזהרה ותו קשה דכיון דתנא דת"כ יליף לה בג"ש דעצם עצם ותנא דבי ר"י יליף לה מג"ש דעינוי עינוי איך רב אחא דהוא אמורא בקש לו דרך אחרת וכי האמורא חולק על התנא והר"ב קרבן אהרן נתקשה בזה ולי יראה לפי מה שפירשתי דכונת רב אחא אתא לתרוצי דברי תנא דת"כ דיליף ג"ש דעצם עצם דאותה ג"ש יש בה פירכא מה למלאכה כו' ולתקן ילפותא זו דלא נפרוך עלה פירש התלמוד דיש הפנאה אחרת מה' קראי ודבי ר"י תירץ דאיכא ג"ש אחרת מעינוי עינוי ואיכא למיפרך מה לעינוי דא"א שכן מיתת ב"ד ומכח ב' ג"ש אחד דעצם עצם וא' דעינוי עינוי יליף במה הצד דבעינוי א"א ומלאכה דיוה"ך ענש והזהיר הכי נמי עינוי דיוה"ך כדלעיל וכיוצא בזה בא לתרץ רב אחא ג"ש דעצם עצם דאיכא ג"ש אחריתי דשבת שבתון וליכא למפרך מה לשבת בראשית שכן איסורו בסקילה משום דהוא מופנה מצד אחד בשבת אבל ביוה"ך אצטריך שבת שבתון לרבות כל העינויין כדאיתא בר"פ וכדפרש"י בסמוך על דברי רב פפא ואע"ג דמופנה מצד אחד איכא למ"ד משיבין וכיון דיש ב' ג"ש אחד מעצם ואחד משבת וכל אחד מופנה מצד אחד הו"ל כג"ש מופנה מב' צדדין דלמדין ואין משיבין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |