עמק סוכות/סוכה/לה/ב
מפני שמכשירה. לשון הריטב"א ע"י שנותנה במים עם הלולב. ומשמע דמפרש דגם האתרוג נותן במים. וכזה הביא ביד דוד לקמן דף מ"ב מהתוס' דע"ז דף נ"ח ד"ה בצר ע"ש. וי"ל דה"ט דהריקאנטי פ' אמור שע"י חלום נודע שצריך לסמוך האתרוג ללולב בשעת נענוע ובכפ"ת לעיל דף ל"ד הוכיח כן מהכא דאם א"צ לחברו אין חשש ע"ש. והנ"ל דהריקאנטי מפרש כהריטב"א והתוס' דע"ז דבלא הלולב הי' מים על האתרוג. ועמ"ש בכפ"ת דמ"ד מפני שמפסידה סובר דלא הוזכר אלא שלא לטמא תרומה ולא שלא להכשירה שהוא גרם טומאה ע"ש ולכאורה הי' אפ"ל ביותר דיסבור כעין דאיתא בפסחים (דף מ' ע"א) הדר אמר רבא מלוה ללמות שנא' ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי ע"ש. וה"נ משמרת תרומתי משמע מוכשרת דבת שימור מטומאה היא. ובפי' ר"ח כתב מפני שמכשירה כלומר שמשוי לה מנא. וצ"ע דאי הא דנעשה מוכשר לקבל טומאה חשיב כתיקון כלי [וכעין הא דכל הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן עי' במסכת כלים וברמב"ם הלכות כלים] ואסור ביו"ט מחמת תיקון מנא. דא"כ חולין נמי זולת דנימא דחולין דאין נפ"מ כ"כ דמצי לאוכלן בטומאתן ל"ח הכשר כתיקון מנא זולת בתרומה דאסור לאוכלן בטומאתן. ובכפ"ת הק' דבהלכות לולב נקט הרמב"ם מפני שמכשירה וברפ"ב דתרומות כתב אסור לטמא את התרומה. והל"ל אסור להכשיר התרומה [ובהגהת הרש"ש כ' דא"כ יתסר ללוש קמח תרומה שלא הוכשר במים] וכן הק' מס"פ י"א דפרה בהא דלא יזה באיזוב לתרומה דלא נקט הרמב"ם מפני שמכשירה ע"ש. ולפר"ח ניחא דמפני שמכשירה אינו מחמת איסור גרם טומאה אלא משום תיקון מנא ביו"ט ועדיין צ"ע בכ"ז ועי' בערוך לנר:
כיון דאיבעי מפקיר להו לנכסי' והוי עני וחזי לי' כו'. וכזה איתא בכמ"ד ובשבת פ' מפנין. ובשעה"מ ה' לולב הביא מעבודת הגרשוני דמוכח מזה דשרי להפקיר בשבת ע"ש.
ולכאורה בלא"ה הא אסור להפקיר כל נכסיו עי' ערכין (דף כ"ח) [ועמש"ש בספרי מעשה חושב] ועי' ברמב"ם סוף הלכות ערכין וחרמים לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו והעושה כן עובר ע"ד הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו ע"ש. ומסתמא ה"ה להפקיר כל נכסיו אינו רשאי. ואי מהני המגו אף שאסור ה"נ י"ל כן גם לענין הפקר בשבת ויו"ט. וצ"ע בידוע שמפקיר נכסיו רק בשביל היתר אכילת דמאי אי נדמה זה להמבואר בש"ע א"ח סי' רמ"ו ס"ג במפקיר בהמתו בשבת כדי להנצל מאיסור שביתת בהמתו דאין שום אדם יכול לזכות בה דאין כוונתו רק להפקיע מעליו איסור שבת ע"ש. וה"נ נימא דיהני לענין היתר אכילת דמאי ואחר לא יוכל לזכות בהם ואכמ"ל:
ואר"ה תנא בש"א כו'. עי' בתוס' דקמ"ל דאי משכחת סתמא דאין מאכילין ב"ש היא. והק' בכפ"ת דנידע זה מדתנן פ"ג דדמאי בש"א נותנין את המעושר לשאינו מעשר כו' ע"ש. וכבר תי' זה בתוס' חדשים שם מהגאון מהרא"ל [אף שלא הזכיר ק' הכפ"ת בהדיא] דה"א רק בנותן לעני חייב לעשר ולא באוכל על שולחן בעה"ב דקיל יותר וקמ"ל דלב"ש אף במאכיל לעני על שולחנו אסור ע"ש.
ובקושיית הגרע"א שם דתקשי דליתני רבותא לב"ה דאוכל גם שלא על שולחנו דבעה"ב דהוי כוחה דהתירה ע"ש. נ"ל דיתורץ עפמ"ש הצל"ח ריש ביצה דבדרבנן כוחה דאיסורא עדיף ויותר רבותא ע"ש. והכא בענין דמאי דרבנן קיימי':
א"ל רבא אדרבה כו'. ה"ל כמנומר ופסול והק' בכפ"ת מה יתרץ ר"ח לזה דפשול מנומר איתא בברייתא בסמוך כו' ע"ש. ומד' הריטב"א יתורץ קושייתו שכתב מדאמר ה"ל כמנומר בכף הדמיון משמע דמנומר פסול אחרינא הוא שיש בו בהרות של גוונים הרבה כו' ע"ש. ומשמע דחזזית אינו מנומר בעצם רק כמנומר. וא"כ ל"ק לר"ח מברייתא. ועי' בערוך לנר:
תנא ריב"א נטלה בוכנתו. עי' בתוס' דריב"א לא בא לפרש אלא להוסיף על המשנה. והק' הר"ן דא"כ הל"ל נטלה בוכנתו פסול [ועיין פני יהושע. וחדוש שלא הזכיר מהר"ן] ע"ש. והנה במבוא התלמוד הנדפס במס' ברכות הביא מפרק י' דתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור ואין בה לא איסור ולא היתר ומברייתא דכתובות (דף ו') חוט השדרה שנפסק ברובו וא"ב לא טריפה ולא כשרה ע"ש. וכן י"ל בזה אם מוסיף על המשנה ולא נקט פסול אך אף שנמצא כן לפעמים אין לומר הכי אם אפשר לפרש באופן אחר. ועי' בערוך לנר: