חתם סופר/סוכה/לה/א

חתם סופר סוכה לה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שטעם עצו ופריו שוה זה אתרוג. עיי' הקדמת רמב"ם לס' זרעי' שלא נסתפק אדם מעולם באלו המיני' מה הם הלא ראינו מה שלקח מרע"ה ואחריו יב"נ ושמואל הנביא ודהע"ה ומדור לדור אלא שמצוה עלינו להראות רמיזותיו בקרא וכ' כפ"ת גם לימוני"ש ומראנצ"י וכל פירות החמוצי' טעם עץ שוה להקליפה החיצונה לריחה וטעמה אך אין זה הפרי רק קליפת הפרי ועיקור הפרי הוא התוך והליחות שבתוכו ואין טעם עצו ופריו שוה אלא טעם עצו וקליפת הפרי שוה אבל אתרוג התוך הוא מיעוטא דמיעוטא והקליפה העבה הרחבה מאוד הוא הפרי והיא הנאכלת והוה טעם עצו ופריו שוה. והנה בתשו' מהר"מ אלשיך כ' המבריך ענף לימאן על אתרוג גדלי' על ענף ההוא לימוני"ש פשיטא שאין זה אתרוג אך המרכיב ענף אתרוג על אילן לימוני"ש וגדל עליו אתרוגים מ"מ הא קיי"ל לענין ערלה ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה ובטלה הענף לגבי עיקור האילן ואיננו פרי של עץ הדר אלא פרי של עץ לימאן ע"ש ואמנם נימא ויהי מה עכ"פ הפרי הזה טעם עצו ופריו שוה ולא הקפיד הכתוב אלא על זה ע"כ עדיין אנו צריכים לדברי מהרמ"פ בתשו' רמ"א שכ' המורכבי' הקליפה קצרה והמיץ רחב ע"ש א"כ ממילא אין טעם עצו ופריו שוה אלא טעם עצו וקליפת פריו שוה כנ"ל ועיי' תשו' רמ"א סי' קי"ו ותשו' שבות יעקב מה שהקשו הא אמרי' שה אפי' מקצת שה ומהר"מ אלשיך בתשו' הנ"ל נזהר קצת מזה שכ' דה"ל כחצי עבד וחצי ב"ח ע"ש ונ"ל כוונתו בכל חלק וחלק ממנו מעורב ב' מיני' בשלמא בצבי מעורב בתיש ונותן לכהן חצי מתנו' אעפ"י שבאותן חצי מתנו' מעורב בו חצי צבי מ"מ גם באותן חציו של ישראל מעורב בו חצי שה והוא מחליף עם הכהן והרי המתנו' חולין הם ומותרים לזר וסגי בחליפיו ביד כהן וזה לא שייך באתרוג ותו נ"ל כמ"ש הריב"ש לענין סוכת השותפים דאין ללמוד מטלית של ב' שותפים שחייב בציצית התם רחמנא חייביה אפילו מקצת בגד שלו אבל הכא חייבו רחמנא לעשות סוכה ואינו יוצא אלא כשכל הסוכה שלו אלא שמ"מ מסיק דיי"ח בסוכת שותפי' מטעם אחר אלא שאינו דומה לטלית וה"נ נהי חייבי' רחמנא אפי' במקצת שה ליתן מתנו' אבל הוא אינו יכול לפטור ליי"ח במקצת אתרוג כ"א בכלו אתרוג וכבר כתבתי לעיל שהלבוש כ' עוד טעם הואיל וגדל בעבירה בהרכבת כלאי' וישבתי כל הקושי' שהקשו עליו ע"ש (עיין ח"ס חלק או"ח סי' ר"ז):

ללמדך שהפלפלי' חייבי' בערלה. בירושלמי דערלה מספקא לר"ת הנוטע לאתרוג של מצוה אי חייב בערלה ומסיק דחייב אע"ג דכתי' ונטעתם לכם מ"מ דוקא היכי דכתי' ולקחתם לכם לקיחת לכם לא שייך בי' הנאה וכדומה אבל נטיעה לכם הוה כמו יום תרועה יהי' לכם שוב הקשה דלפטור מטעם שלא נטע למאכל כמו נוטע לעץ ולקורות ותי' הכא ע"כ לשם פרי נטעו דאתרוג של מצוה צריך פרי דוקא וכן הנוטע אילן זית למנורת בהמ"ק חייב מה"ט דע"כ צריך לפרי ועיי' לחם חמודו' בהלכות ערלה שהקשה על הרא"ש והטור דמחייבי' גם בנוטע תמר ללולב של מצוה והתם אינו צריך לפרי ושפיר י"ל דהוה כנוטע לעץ ולקורות ואולי ס"ל דבעי' כפת תמרים דוקא ואם משמש שמרים מעשה עץ אינו יוצא בלולב שבו ואין להקשות הא אמרי' לעיל גם הדס טעם עצו ופריו שוה וא"כ לענין ערלה מנ"ל לרבות פלפלים דלא אתי' לרבות אילן הדס שנטעו לשם מצוה דלא כתי' לא פרי כמו באתרוג ולא כפת תמרים כבלולב וה"א דלא לחייב בערלה קמ"ל דחייב וי"ל הא גופי' קשי' מ"ט יתחייב דהוה כנטעו לעץ ולקורות ועוד אפשר שלא לשם מצוה נמי לא מחייב דלאו עץ מאכל הוא אע"ג דענביו ראוי' לאכילה מ"מ לא נטעו מתחלה אלא לכם ועיי' תשו' מהרי"ט לענין ורד אי חייב בערלה או לא:

כתותי מיכתת שיעורא משמע קצת בראשונה לעיל במתני' ריש פרקי' ובמלחמות ה' דאין שיעור לאתרוג מן התורה דוקא ללולב ולא לאתרוג אלא מ"מ שייך מיכתת שיעורי' דעכ"פ פרי בעי' והאי לאו פרי הוא אלא אפרי בעלמא ולא מינכר לקיחתו וזה נראה דעת רמב"ם בפי' המשנה ע"ש אך בחיבורו פ"ח כ' כל אתרוג האסור באכילה ואפי' מותר בהנאה שוב לא מיקרי פרי ואינו יוצא בו כל ז' דכל שאינו פרי לאו כלום הוא וצריך לומר הא דנקיט משום מיכתת שיעורא ולא אמר מפני שאינו פרי איידי דנקיט האי טעמא גבי לולב נקיט נמי גבי אתרוג וכ"כ בס' מחצית השקל דמשו"ה הקשו תוס' מלולב ולא מאתרוג משום דהומ"ל אגב לולב נקיט האי טעמא גבי אתרוג ע"ש:

לפי שאין בו דין ממון. כבר כתבתי לעיל בירושלמי דמס' ערלה מבואר דגם איסורי הנאה מקרי לכם לולי הכא דכתי' ולקחתם לכם דלקיחה לכם לא מתקרי והיינו כעין שכ' תוס' פסחי' ל"ב ע"ב ד"ה ואין נתינה דמסקו נתינה פחות מש"פ נמי הוה נתינה ומ"מ בדף ל"ג ע"א ד"ה תתן וכו' מסקו דאיסורי הנאה לא מיקרי נתינה ע"ש וה"נ לא מיקרי לקיחה וכן משמע בתוס' חולין ק"מ ע"א דמקרי קרבנכם:

ואמנם למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה פירש"י ותוס' דנפקי נמי מלכם ובלולב דלא שייך אכילה מודה דבעי' דין ממון משו"ה הקשו תוס' א"כ לימא משום דין ממון ולמה לי' למימר משום מיכתת ע"כ תי' לאסור כל ז' ולפ"ז לולב האסור בהנאה ולא קאי בשריפה וכן אתרוג אינו אסור אלא ביום א' אך רמב"ם ס"ל כהירושלמי דמפרש מפני שאינו פרי ולפ"ז מ"ד שאין בו היתר פליג כלל אטעמא דלכם דאפי' היכי דכתי' ולקחתם נמי מיקרי אי' הנאה לכם ושאני הכא דכתי' פרי וכל שאסור באכילה אינו פרי ולפ"ז אתרוג האסור באכילה פסול כל ז' שאינו פרי ולולב אפי' אסור בהנאה מותר אפי' ביומא קמא דמיקרי לכם ומשו"ה הוצרך בלולב הטעם משום מיכתת ואגב נקיט נמי האי טעמא באתרוג עמג"א סי' תרמ"ט סק"כ ותבין דבריו:

כ' עוד תוס' דת"ל בערלה משום מיכתת דהא ערלה בשריפה לרוחא דמילתא כ"כ דאפי' אי בקבורה נמי מיכתת שיעורא כמ"ש תוס' פ' מצות חליצה ק"ג ע"א דע"ז דישראל דבעו גניזה נמי מיכתת ואולי לא כ"כ אלא בע"ז דמצוה לבערו אך בר"ן פ"ב דגטין משמע דמיכתת שיעורא וכל העומד לשרף תרי מילי נינהו ע"ש:

והעלו תוס' דלא פליגי הני אמוראי אלא בפי' דמשנתינו אי אתי' דוקא כרבנן או אפי' כר"מ והיינו מדפליגו ר"מ ור"י בסיפא באתרוג ככרתי ובאגוז וביצה ולא פליגו ברישא משמע להו רישא ככ"ע אתי' אבל אה"נ בלי פירושא דמתני' נמי נפקא מיני' בפלוגתתם לדינא לענין מע"ש בגבולין כאשר יבואר אי"ה זהו כוונת תוס' בהגה' מועטת:

וענין מע"ש בגבולי' הוא כך לפמ"ש הר"ן בשמעתין יש בו היתר אכילה כיון שעכ"פ ראוי לאוכלו בירושלים אעפ"י שהוא בריחוק מקום מ"מ פרי מקרי ומחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אמנם דין ממון אין לו כי מי יתן דבר בעדו להטריח ולהעלותו לאכלו בירושלים אע"ג דלפעמים איננו אלא פסיעה א' חוץ מחומה מ"מ לא פלוג ונהי לדידי' מיקרי ראוי לאכילה אבל דין ממון אין בו אע"ג דאמרי' בקידושי' מ"ג ע"ב מע"ש במזיד אם קידש בו אשה מקודשת היינו היא יודעת ומקבלת ע"ז ולדידה שו"פ וכן המקדש בתמרה שעומדים עשרים בפרוטה והיא יודעת ששו"פ במדי מקודשת מטעם זה אבל בסתם אינה מקודשת מן התורה עיין היטב בבית שמואל סי' ל"א ססק"ו במה שהקשה הנך סוגיו' אהדדי אבל בעלמא אין להקדש אלא מקומו ושעתו וא"כ בסתמא לא מיקרי דין ממון ועוד הא רב חסדא הא דאמר בפ' חלק דלא הוה דין ממון ואיהו פליג אדשמואל בהך דש"ס במדי במס' קידושין י"ב ע"א שוב מצאתי כן למורי בק"א לס' המקנה פי' הנ"ל נחזור להנ"ל היתר אכילה יש לו ודין ממון אין לו ואיכא בינייהו דהני אמוראי אלא שהעמידו פלוגת' שלהם אמתני':

אלא שצ"ע אי יש בו היתר אכילה רק דין ממון אין לו מ"ט יפטר מחלה וינצל מעיר הנדחת הלא היכי דלא כתי' ולקחתם הוה איסור הנאה לכם וראיתי בתוס' בכורו' ט' ע"ב שכ' שאני הכא דכתי' עריסותיכם פי' שצריך להיות שלו כמו עיסה של עצמו וכן בעיר הנדחת שללה ממש וכן בחוסם פי פרה כתי' דישו ממש ע"ש וצ"ל לפ"ז גם בקרבנות אי הוה כתי' בהמתכם הי' צריך להיות שלו כמו בהמת עצמו אבל לא כתי' אלא קרבנכם משו"ה פשיטא להתוס' פ' שלוח הקן הנ"ל דבהמת עיר הנדחת שהקדישה מיקרי קרבנכם והחילוק קל להבין ועיין תוס' ע"ז ס"ב ע"א ד"ה בדמיהן וכו' דלא דמי לקיחה דשדה עפרון משמע קצת כנ"ל (ועיין ח"ס חלק או"ח סי' ק"פ):

מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון. פירש"י ומכשר מע"ש בירושלם ויש להקשות לפירש"י דהיתר אכילה משום לכם הוא ולא משום פרי ואיך יקרא לכם הלא נדרים ונדבות אין קריבי' בי"ט משום דמשולחן גבוה קזכו לא מיקרי לכם וי"ל התם נמי מאחר שכבר קיבל כהן חזה ושוק וחלקו משתי לחם שמצוה עליו לאוכלו משולחן גבוה מ"מ איקרי יעשה לכם ומותר לבשלו בי"ט דהוה לצרכו אך מתחלה לשחטו לא הוה לצורך הדיוט שהרי אח"כ אסור לאכול עד שיזרוק הדם השחיטה לא הוה לכם וכן אפיית ב' לחם שצריך תנופה ושחיטת הזבח עליהן כמ"ש תוס' בפסחים מ"ז ע"א סוף ד"ה ואי אמרת וכו' ע"ש משא"כ מע"ש בירושלם ואמנם מע"ש בגבולי' אע"ג דמחוסר העלאה כבר כתבתי מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי:

והא דמיחשיב תרומה טמאה דין ממון שיכול להסיקה תחת תבשילו אע"ג דלענין י"ט לא מיקרי לכם ואסור לבער שמן שריפה בי"ט התם השמן מיקרי שלו דכתי' שלך תהא אלא מלאכת ההבערה אינו אלא לצורך גבוה כיון שלא ציוה הקב"ה ליהנות כמו שציוה באכילת קדשי' ובאכילת מע"ש אלא ציוה לבערו מן העולם אלא שלא הקפיד אם ירצה ליהנות נמצא מלאכת ההבערה אינה לכם אבל התרומה עצמה יש לה דין ממון שהרי הכתוב אומר שלך תהא: לא בעי דין ממון פירש"י ומכשיר אתרוג של טבל פירש"י של כהן עצמו שהתרומה והמעשר שלו וגם מעשר עני עשו שאינו זוכה כזוכה וש"ס לא מצו לאתויי הך טבל דהא לא מפורש במשנה דמיירי בכי האי גווני ועיי' מהר"מ ומהרש"א והנלע"ד כתבתי ורש"י לא מייתי תרומה טמאה משום דבלא"ה מיכתת שיעורא כמ"ש מהרש"א:

גופא אר"א אתרוג של מע"ש וכו'. מהך סוגי' מבואר דאיסורי הנאה ואכילה מדרבנן לא חזו מדאורייתא דהרי מעשר פירות מדרבנן לבר מרמב"ם דס"ל שהוא דאורייתא לעומת זה ס"ל מעזרא ואילך מעליהם קבלו וה"ל דברי קבלה מיהת כמבואר במלאכי אבל לכל המפורשים מעשר כל הפירות לבר מדגן תירוש ויצהר הוה דרבנן וא"כ כל האיסור הוא רק דרבנן ולא יי"ח יום א' מן התורה, והקשה שער המלך מסוכה כ"ג ע"א העושה סוכה ע"ג הבהמה פסקו כמעט כל הפוסקים כר"מ מדאורייתא מחזו חזו ורבנן הוא דגזרו ע"ש ואמאי נימא כיון שגזרו רבנן שוב לא חזו לכל ז' מדאורייתא והאריך מאוד בקו' זו ולא עלה בידו תי' ובתוך הדברים נתקשה כיון דלא קיי"ל כר"א דאין עושין סוכה בחש"מ א"כ דרשא דסוכה הראוי לכל ז' למאי אתא דאפי' לר' יהודה דסוכה ע"ג אילן ובהמה פסולה וכי אתי קרא אמאי דעתידין רבנן לאסור ואני מצאתי בריטב"א התם כ' טעמא דר' יהודה כיון דאיכא יום א' שאינו יכול לעלות עלי' משום אי' דרבנן ה"ל כמו שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' שהרי על כרחו יבוא יום שביתה ויבטלנו מסוכתו ה"ל כאינו יכול לעמוד ברוח מצוי' ע"ש ולמדתי מזה דעיקור קרא סוכה הראוי לז' אתא למעוטי שאינו יכול לעמוד ברוח מצוי' דא"א לז' ימים בלא רוח מצוי' שעה א' ואהא קאי עיקור קרא ובהא פליגי ר' יהודה ור"מ ר"י ס"ל איסורא דרבנן משוי לי' כרוח מצוי' ור"מ ס"ל כיון דמדאורייתא חזי ורק איסור דרבנן רביעא עלי' ואי בעי לעבור על אי' דרבנן ראוי היא לכל ז' ולא דמי לרוח מצוי' כן צ"ל. מעתה י"ל ק' הנ"ל דהנה שם בסוכה כ"ג ע"א פירש"י ד"ה לאו כלום היא דאפי' דירת ארעי לא הוה עכ"ל מבואר מזה דטעמא דפסול באינו יכולה לעמוד ברוח מצוי' משום דלא הוה אפי' דירת ארעי וא"כ ר"מ דפליג ס"ל כיון דאי בעי למיהוי עבריין ולעבור על איסור דרבנן לעלו' על הסוכה מאי דעביד עביד א"כ הוה עכ"פ דירת ארעי וכיון דמן התורה סגי בדירת ארעי יי"ח וחזי לכל ז' קרינן בי' וזה שייך בסוכה דסגי בדירת ארעי אבל בעלמא כגון בשמעתין דבעי' לכם ממש והיתר אכילת ממש לא מהני מה שיכול לאכול ע"י איסור דרבנן ולהיות עבריינא כנ"ל פשוט:

מצה של מע"ש וכו'. כ' ריטב"א מצה גזולה ע"פ הירושלמי ס"פ האורג לכתחלה לא יאכל משום בוצע ברך אבל אי עבר קנאה בשינוי ע"י לעסה ובאתרא דלא מצי לאהדורי בגרונו ומעיו כבפ' אלו נערות ע"ש ונ"ל מ"מ שפיר כ' פוסקים מצה גזולה לא יי"ח היינו היכי דלא קנאה בשינוי דלעיסה כגון בלע מצה דבעלמא יי"ח והכא משום גזולה לא הוה מצתכם מיהו היינו למאי דקיי"ל כר' יוחנן ס"פ ג"ה דהכל תלי' בהנאת גרונו ושם עדיין מצי לאהדורי ולא קנאה אלא ע"י שינוי דלעיסה וכיון דבלע ולא לעסה א"כ אז כשהגיע לגרונו לא יי"ח משום דלא הוי מצתכם אך ירושלמי מצי קאי למאן דס"ל הנאת מעיו בעי' ולא יי"ח מצוה עד שמגיע למעיו ואפי' בלע ולא לעס מ"מ טרם הגיע למעיו כבר קנאה כשהגיע למקום דלא מצי לאהדורי וא"ש הירושלמי ועיי' היטב תוס' כתוב' למ"ד ע"ב ד"ה לא צריכא וכו' ומ"ש פני יהושע שם ועיי' בחידושינו שם:

אין אדם יי"ח בפסח. עתוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל איבעי מתשיל הקשו מצה של מע"ש נימא הואיל איבעי מיתשל ע"ש ואע"ג דהדר' לטיבלא נהי לרבנן דר"ש יוצאי' בטבל ונימא נמי דס"ל לרשב"א מצוה הב"ע לאו דאורייתא דהרי הכא ליכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת דטבל הטבול למע"ש שיש בו מיתה אע"כ ס"ל לרשב"א מצוה הב"ע לאו דאורייתא מ"מ ק' הא מע"ש לר"מ ממון גבו' ופתיך בטבל ההוא חלק גבו' וכמ"ש תוס' בטבל הטבול לתרומה דפתיך בי' חלקו של כהן וא"כ מאי קושיי' ועיי' שעה"מ שעמד על דברי תוס' אלו ולא ביאר זה וצ"ל רשב"א ס"ל כרמב"ן דמייתי הר"ן בשמעתין דטבל מקרי לכם כיון שיכול להפריש עליו ממקום אחר ודלא תוס' כשמעתין:

עיסה של מע"ש פטורה מן החלה. כ' ריטב"א וביתר ביאר רשב"ם בב"ב קל"ז ע"ב עריסותיכם מרבה שותפי' וכ"נ אי הוה כתי' פרי עץ הדרכם הוה מרבי' שותפי' ע"ש ונראה במצתכם לא שייך שותפין דהא כיון דאכיל לי' חלקו של חברו נעשה גזלן עליו משא"כ בחלה ואתרוג שייך שותפי'. והנה תוס' העלו דמצה של טבל מיירי שיש לו כמה זיתי' להפריש לכהן ועפי"ז הקשו לעיל בר"פ דתיפוק לי' דה"ל מצוה הב"ע פי' ממ"נ אי לית לי' אלא זית מצומצם ה"ל שותפת כהן וגוזל חלקו ואי אית לי' זיתי' הרבה ומצי לאפרושי ואוכל בלא הפרשה ה"ל מצוה הב"ע ואין עשה דוחה ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם אך בפסחים תי' תוס' דמיירי בכהן עצמו שהתרומה והמעשר שלו והוא עני ומעשר עני שלו ולעולם דלית לי' אלא כזית א' וכתבתי לעיל דמעשר עני שלו צריך ליתן לאחר דהתורה הזהירה העני על שלו וצ"ל עכ"פ ה"ל גוזל מתנת עניים ע"י שינוי דלעיסה וליכא משום מצתכם דהוה שלו אלא משום טבל ועדיין צ"ע דה"ל מהב"ע דה"ל להפריש ולגזול אח"כ ע"י שינוי ולמה לי' למיכל בטבלא:

הי לך כללא דמצוה הב"ע ששנינו מר"פ עד כאן. א'. כל שאין העבירה באה אלא ע"י המצוה כגון למ"ד מצות להנות ניתנו שאם לא יי"ח לא עשה עבירה בזה לכ"ע לא יי"ח ומזה הטעם הסביר המרדכי דתמורת אשם אינו מכפר משום שעיקור לא יחליפנו בשעת הקרבה זו תמורת זו וכשאינו מכפר לא נגמר ההחלפה ע"ש:

ב'. כשהעבירה היא עבירה בפ"ע אלא שהמצוה לא נעשה אלא ע"י עבירה כגון גזל לולב גם אי לא יי"ח מ"מ הרי גזל אלא שא"א למצוה בלא עבירת הגזל בהא פליגי אי מצוה הב"ע דאורייתא או לא וכבר כתבתי דביבמות כ' ע"ב דמסקי' רבא בתיובתא מברייתא אם בעלו קנו ש"מ ס"ל לסתם שם דלא יי"ח ומיהו רבא הוה ס"ל יצא יי"ח:

ג'. אפי' למ"ד מצוה הב"ע היינו כשהמצוה והעבירה באי' כאחד אבל אם קדמה עבירה כגון שכבר קנאה קודם ע"י שינוי רשות או אפילו שינוי מעשה ושינוי שם דה"ל כפנים חדשות באו לכאן וכן כיוצא בזה בהא פליגי לר"י לא הוה מהב"ע ולר"ת הוה מהב"ע ופלוגתתם בגטין סוגי' דחטאת גזולה:

ד'. עבירה בעלמא כגון העביר מצה ד"א ברה"ר זהו אינו ענין למצוה הב"ע כלל כמבואר בירושלמי פ' האורג ופר"ח בא"ח סי' תנ"ד השיג בזה על החולקים ע"ש ואין זה אלא נעבדה בו עבירה אבל לא מצוה הב"ע:

ה'. מ"מ נעבד בו עבירה שתחלת גדולו עד סופו הכל באיסור כגון אתרוג המורכב ס"ל להלבוש דאינו יוצא בו והוא כעין דעת הרמב"ם בטעם איסור לולב של אשרה שנטעו מתחלה לעע"ז וכ' ה"ה דהטעם מפני שכל גדולו באיסור:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף