אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/לה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום רביעי ג אלול - מסכת סוכה דף לה[עריכה]

אתרוג האסור באכילה מחמת סיבה צדדית או סכנה[עריכה]

אתרוג שאין בו היתר אכילה

תנן (סוכה לד:) אתרוג... של ערלה פסול. ובגמרא (לה.) מאי טעמא, פליגי בה ר' חייא בר אבין ור' אסי, חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה [- ורחמנא אמר 'לכם' הראוי לכם בכל דרכי הנאתו. רש"י] וחד אמר לפי שאין בה דין ממון [- שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא. רש"י].

ובהו"א נקטה הגמרא שנחלקו בעיקר שני דינים אלו, אם בעינן שיהיה בו היתר אכילה ודין ממון, דחד מאן דאמר סבירא ליה דבעינן רק שיהיה בו היתר אכילה וחד מ"ד סבירא ליה דבעינן רק שיהיה בו דין ממון. ולפי זה דין היתר אכילה תלוי ועומד במחלוקת אמוראים. אמנם מסיקה הגמרא: אלא בהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן, כי פליגי בדין ממון. מר סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן, ומר סבר דין ממון נמי בעינן.

מבואר אם כן למסקנת הגמרא שלכולי עלמא בעינן היתר אכילה באתרוג, וכמו שפירש רש"י שאם אסור באכילה אינו חשיב 'לכם' דבעינן הראוי לכם בכל דרכי הנאתו וכיון שאסור באכילה אינו ראוי בכל דרכי הנאתו. ובגמרא מובא דוגמא לדבר אתרוג ערלה וכן אתרוג תרומה טמאה, שאינו ראוי לאכילה ולכן פסול עכ"פ מחמת טעם זה שצריך שיהיה בו היתר אכילה. ודנו הפוסקים לגבי כמה אופני איסור אכילה, שיש לדון אם גם מחמתם חשיב "אין בו היתר אכילה".


אתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור

השלטי גיבורים כתב שאתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור, אינו יכול לצאת בו ידי חובתו, כיון שאין בו היתר אכילה. אמנם המגן אברהם (סימן תרמט סק"כ) חלק עליו וכתב שאפשר שאינו נפסל מחמת טעם זה אלא כשאיסורו מחמת עצמו ולא כשאסור באכילה מחמת הבליעות הבלועות בו [ולכן הסיק להתיר עכ"פ בשאר הימים, כיון דלדעת כמה ראשונים - רש"י (ד"ה לפי), תוספות (שם) וכל בו (סימן עב) - אפילו אתרוג של ערלה מותר בשאר הימים].

והנה בדברי התוספות (שם וכביאור המהרש"א) מבואר שאף אם למאן דאמר דבעינן דין ממון לא בעינן היתר אכילה, אין נפקא מינה בדבר, יעו"ש. וכתב רבי עקיבא איגר (בגליון השו"ע) שמדבריהם מוכח כסברת המגן אברהם שאתרוג שנבלע בו איסור - כשר לנטילה, כי אם לא כן הרי יש נפק"מ בטעם דהיתר אכילה, כי אתרוג שבלע איסור יש בו דין ממון מעליא ומכל מקום אסור באכילה. אלא ע"כ שאף התוספות סוברים שכיון שהאיסור אינו איסור עצמי אלא רק מחמת דבר אחר, מחמת הבליעות, לכן בודאי יכול לצאת בו ידי חובתו.

ובשער הציון (ס"ק מ"ח) כתב שאחר שהוכיח רע"א כסברת המגן אברהם, לכן בשעת הדחק כשאין לו אתרוג אחר יכול להקל וליטלו אף ביום הראשון.


אתרוג שהתערב באתרוג ערלה ונטל שניהם מספק

נדון דומה לזה הביא הערוך לנר (תוד"ה לפי) בשם הר"י אלגאזי (קהלת יעקב, תוספות דרבנן סעיף רלג), שהסתפק באופן שהיו לפניו שני אתרוגים, האחד ערלה והאחר לא, ונטל את שניהם, האם יצא ידי חובתו. ושורש הספק שהרי נטל גם את האתרוג הכשר, אך מאידך הלא מחמת הספק אסור מן התורה לאכול גם את האתרוג הכשר כיון שאינו יודע איזהו כשר ואיזהו פסול - והרי אתרוג זה אסור באכילה, אלא שאיסורו מחמת סיבה צדדית, מחמת התערובת.

אמנם יש מקום לחלק בין המקרים, כי באתרוג עם בליעת איסור, האתרוג עצמו כשר ורק הבליעה מונעת מהאדם לאוכלו. משא"כ בתערובת הרי סוף סוף יש שם ספק על כל אתרוג ואתרוג בפני עצמו, ואתרוג זה הרי הוא ספק ערלה, ומחמת ספק זה חל עליו שם ספק בעצם האתרוג - ולכן יש מקום לומר דגרע טפי. ואכן בביכורי יעקב (סימן תרמט ס"ק מא) הסיק לאיסור.


נטילת אתרוג במקדש לדעת רש"י שאסור לאכול חולין בעזרה

בשו"ת חלקת יואב (ח"א או"ח סימן לד) הקשה לדעת רש"י (מנחות כא.) שאסור לאכול חולין בעזרה, אם כן איך יוצאין במקדש ידי חובת אתרוג הרי אינו ראוי שם לאכילה. והרי זה דומה לאתרוג מעשר שני חוץ לירושלים שדעת רש"י שאין יוצאין בו כיון דאין לו שם היתר אכילה.

ויישב החלקת יואב, שדין היתר אכילה באתרוג הוא פסול הגוף באתרוג, וכיון שכן לא שייך פסול זה אלא באופן שהאתרוג אינו ראוי בעצמותו לאכילה וכמו באתרוג מעשר שני חוץ לירושלים שאסור באכילה מחמת קדושתו. משא"כ במקדש שאין האיסור בגוף האתרוג ולא הוי אלא איסור גברא, בכה"ג אין לפסול.

וכעין נדון זה כתב הגליוני הש"ס (ערלה פ"א) בביאור דברי הירושלמי שם, שהרי כל אתרוג נאסר לאכילה משום דהוקצה למצותו ואם כך לעולם לא יוכל לקיים מצות אתרוג, כי כל כמה שנכשיר האתרוג הרי ממילא יהיה מוקצה למצותו וייאסר באכילה, יעוי"ש מה שביאר בזה.


אתרוג ששהה תחת המטה

בשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סימן כד) כתב: נשאלתי מכמה רבנים, על דבר אתרוגים שהיו מונחים תחת המטה ומבואר בפסחים (קיב.) דאוכלין ומשקין תחת המטה רוח רעה שורה עליהן. אם כן האתרוג המנוח תחת המטה כיון דאינו ראוי לאכילה מחמת רוח רעה אינו יוצא בו ידי חובת אתרוג, וכמבואר בסוכה דאתרוג שאין בו היתר אכילה פסול לצאת בו כו' אם כן הוא הדין במה דנאסר באכילה משום רוח רעה דמאי שנא.

וכן דן בספק זה במרחשת (ח"א סימן כ) ודעתו להתיר כיון שאיסור האכילה מחמת סכנה אינו מגדיר את האתרוג כ'אינו ראוי לאכילה' ולכן עדיין חשוב הוא 'יש בו היתר אכילה', ובנה יסודו על פי כמה ראיות מהש"ס שדבר האסור מחמת סכנה אינו נחשב בכך ל"אינו ראוי": א' דין מתו אחיו מחמת מילה שאסור למולו מחמת הסכנה, ודעת רש"י שלענין אכילת תרומה חשיב ערל ואינו חשוב "אינו ראוי למול". ב' מים מגולים הכשרים למי חטאת. ואף שמחמת גילויים נאסרו בשתיה מחמת הסכנה, אין אנו פוסלים אותם משום "ממשקה ישראל" - מן המותר לישראל (מנחות ה. ובכ"ד). ועיי"ש ראיות נוספות.


אף אם חשוב 'ראוי לאכילה' יש לדון אם חשוב 'הראוי לכם בכל דרכי הנאתו'

בספר אמרות משה (הנספח לספר אגרות ורשימות קה"י) העיר על דבריו, שהרי לענין דין לכם פירש רש"י שצריך שיהיה "הראוי לכם בכל דרכי הנאתו", ולכן אף אם נגדיר אתרוג כזה כ"ראוי לאכילה" וכדמוכח מכל אלו המקומות שאינו נחשב "אינו ראוי" מחמת הסכנה - אבל ודאי שאתרוג שע"י אכילתו יסתכן, אינו אתרוג במעלה זו שיש לו בו כל דרכי הנאתו. וכשם שאנו דורשים מ'לכם' שתהיה בו הנאה דעלמא וגם הנאת אכילה, ה"נ נכלל בדרשה זו שתהיה זו אכילה משובחת ולא אכילה גרועה.


מים מגולים פסולים לגבי מזבח אך לא מדין 'ממשקה ישראל'

כעין ראית המרחשת כתב רבי יצחק אלחנן ספקטור מהמבואר לקמן (מח:) במשנה שהיין והמים המגולין פסולים לגבי מזבח. ופירש רש"י (מח: ד"ה שהיין) טעם הדבר, דחיישינן שמא שתה מהן נחש והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור כיון שהארס משלים את השיעור. והתוספות (שם) כתבו טעם אחר שהוא משום 'הקריבהו לפחתך'. ולכאורה קשה מדוע לא ביארו בפשטות שכיון שמים אלו אסורים באכילה, אם כן יפסלו לניסוח כיון דבעינן "ממשקה ישראל" - מן המותר לישראל. ומוכח שמחמת סכנת גילוי אין אנו מחשיבים המים כ"אינם ראויים לשתיה", כיון דאין האיסור מצד עצמו.


מים ראויים ע"י ביטול ברוב משא"כ אתרוג יבש

אלא שדחה ראיה זו, על פי מה שכתבו התוספות בפסחים (מו. ד"ה עד שתאפה) לענין התר אוכל נפש ביום טוב, שדבר שראוי לאכילה על ידי ביטול ברוב מיקרי אוכל נפש. ואם כן לענין מים מגולים הרי אמרו במשנה בתרומות (פ"ח מ"ה) ששיעור המים המגולין כדי שתאבד בהן המרה, ופירש הרע"ב שאם היו מרובין כל כך עד שארס הנחש יאבד בהם, אין בהם משום גילוי. ויודעין היו כמה ארס הנחש מטיל כו', עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם (רוצח פי"א הי"ב). וכיון שכן הרי מים אלו ראויים לשתיה כיון שאפשר לבטלם על ידי עירוב.

אמנם כל זה נכון רק לגבי דין הגמרא שם בניסוך מים, כיון דבלח יכול לערב המים במים מרובים אחרים ולבטל הסכנה. משא"כ באתרוג שהוא יבש לעולם חשש הסכנה בעינו עומד, כיון שלעולם יש כאן אתרוג שיש בו סכנה בפני עצמו והוא בחשש שמא יאכלנו. ויש להוסיף עוד, שהרי סכנת גילוי אפשר לבטלה ברוב כיון שעי"ז כח הארס נחלש, אך מנין לנו שרוח רעה השורה על האוכלין מתחת למיטה אפשר לבטלה ברוב.

אך לבסוף הסיק שאף שאיסור אכילה מחמת הסכנה הרי הוא כאיסור אכילה מחמת איסור וחשיב "אין בו היתר אכילה", אך הפתחי תשובה (יו"ד סימן קטז סק"ד) הביא תשובת שבות יעקב (ח"ב סימן קה) שבדיעבד אוכלין שתחת המטה אינם אסורים, ובפרט באוכלין חיים. וכן מוכח מאיכה רבתי ומילקוט יחזקאל [עי"ש בעין יצחק הראיות], לכן לדבריהם גם אתרוג ששהה תחת המיטה יוכשר לנטילה כיון שסו"ס ראוי הוא לאכילה.

ובשו"ת בנין עולם (או"ח סימן לג) הסיק שאין יוצאים בו ידי חובתו כיון שאף בדיעבד יש לאסור אכילת אוכלים ששהו תחת המטה, אלא שאם לא נמצא בידו אלא אתרוג זה יטלנו, וצ"ע אם יברך עליו. וכן העתיק הכף החיים (סימן תרמט סק"פ)

בספר ארבעת המינים למהדרין (עמוד רעד) הביא בשם הגר"ח קניבסקי, שכתב שאין לחלק לענין זה בין הניחו תחת המיטה ביום או בלילה, ואפילו אם לא ישן על המיטה - נאסר האתרוג. וכתב אף הוא בשם הסטייפלר שבשעת הדחק שאין לו אתרוג אחר ביום הראשון, יטלנו ולא יברך עליו.


נתערב לו אתרוג באתרוג ששרתה עליו רוח רעה

ויש לדון לפי זה בציור דומה לספקו של ר"י אלגאזי המובא לעיל, באופן שנתערב לו אתרוג דעלמא באתרוג ששהה תחת המיטה, לדעת הסוברים שאתרוג כזה פסול משום דחשיב 'אין בו היתר אכילה', ומכח הספק נטל שני האתרוגים - האם יצא ידי חובתו. כי יש לומר שאפילו אם אתרוג ששורה עליו רוח רעה חשבינן ליה כ'אין בו היתר אכילה' היינו דוקא האתרוג עצמו, אך באופן שהתערב בעוד אתרוגים, הרי כאן אין את הסברא הנזכרת שסוף סוף מחמת הספק חל שם איסור מספק על כל אתרוג, כיון שאין זה איסור דיני אלא מחמת הסכנה.

ומאידך, יש לומר להיפך שכלפי איסור מחמת הסכנה כלל אין חילוק בין שהה אתרוג זה עצמו תחת המטה או שנתערב באתרוג ששהה תחת המטה, כי הרי אותו הטעם לאסור אתרוג הראשון שהוא מחמת הסכנה [אף שהחשש סכנה הוא כיון שיודעים אנו ששרתה עליו רוח רעה] קיים גם באתרוג שנתערב [אף ששם החשש הוא שמא אתרוג זה היה תחת המטה ושרתה עליו רוח רעה].


אתרוג שהושקה או רוסס ברעל, ובאופן שיהיה ראוי לאכילה לאחר זמן

ויעויין עוד בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן נו) שהוסיף ודן לפי זה באתרוגים שהשקו אותם ברעל ועל ידי זה סכנה לאכלם, אם כשרים למצוה או לא.

וכעין זה דן הגרשז"א (הליכות שלמה ע' קצג) באתרוג שהטבילוהו בחומר חיטוי או ריססוהו בחומר רעיל, ואוסר לאוכלו עד אחר ל' יום. והנדון הוא בתרתי, חדא מחמת עצם הדבר שלכאורה אין האתרוג עצמו אסור באכילה אלא רק מחמת דבר חיצוני ויש לדמות זאת לאתרוג האסור מחמת בליעה. ועוד זאת, שאף אם נכריע לאיסור כיון שסוף סוף אסור באכילה, מכל מקום יש לדון אם מאחר שיש בו היתר אכילה לאחר ל' יום שוב ממילא אי אפשר להגדירו כ'אין בו היתר אכילה'.