אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/כז

יום שלישי כה אב - מסכת סוכה דף כז

הקבלת פני רבו ברגל

משבח אני את העצלנין או חייב אדם להקביל פני רבו

תנו רבנן מעשה בר' אלעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר רבו בלוד ברגל. אמר לו אלעאי אינך משובתי הרגל, שהיה ר' אליעזר אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל דכתיב 'ושמחת אתה וביתך'. ומקשה הגמרא: איני והאמר רבי יצחק מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת', מכלל דבחודש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה. ומשני: לא קשיא, הא דאזיל ואתי ביומיה [- ומשמח שמחת החג עם אשתו, חייב להקביל פני רבו, כגון עיר שבתוך התחום. רש"י] הא דאזיל ולא אתי ביומיה, ע"כ. למדנו אם כן ממימרא דר' יצחק שחייב אדם להקביל פני רבו, ומדברי ר' אליעזר למדנו שחיוב זה אינו אלא באופן דאזיל ואתי ביומיה, אבל אם אינו יכול לחזור לשמוח עם אשתו - אין לו לצאת מביתו.

השמטת הרמב"ם לדין 'אתי ואזיל ביומיה'

הרמב"ם (ת"ת פ"ה ה"ז) פסק דין זה: וחייב אדם להקביל את פני רבו ברגל. ועמדו נושאי כליו לבאר הטעם שהשמיט הרמב"ם את הגבלת ר' אליעזר לדין זה דבאזיל ולא אתי ביומיה אינו חייב ללכת ואף ראוי לו שלא ילך. וכתב הלחם משנה: ולא מצאתי לרבינו שחילק בכך... ולא ידעתי למה. והכסף משנה ביאר טעם הרמב"ם: ורבינו לא כתב זה, משום דמשמע התם דדוקא ר' אליעזר הוה סבירא ליה הכי, ולכך כתב לדרבי יצחק סתם ולא חילק.

הפרי חדש (הו"ד בספר הליקוטים מהדו' פרנקל) תמה על יישוב הכסף משנה, שאם אכן צדקו דבריו וכל חילוק הגמרא הוא אך בדעת ר' אליעזר, אם כן מה מקשה הגמרא סתירת דברי ר' אליעזר לדברי ר' יצחק, שמא סובר ר' אליעזר שכלל אין דין הקבלת פני רבו ברגל ויחידאה הוא ורבנן פליגי עליה ור' יצחק ס"ל כחכמים. אלא ע"כ שכולי עלמא מודו לחילוק זה שאין חייב להקביל פני רבו אלא באזיל ואתי ביומיה, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה מדוע השמיט הרמב"ם פרט זה.

ולכך ביאר הפר"ח שסברא זו פשוטה היא ואינה צריכה ליכתב, שאם אזיל ולא אתי ביומיה פטור, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב 'ושמחת אתה וביתך'. וכל קושיית הגמרא היתה שמלשונו של ר' אליעזר "משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל" משמע שהוא דין כללי שלעולם אין יוצאין ואפילו אם אזיל ואתי ביומיה, ועל זה הקשתה הגמרא מה שהקשתה ויישבה שאכן אין הכוונה אלא לאופן שאזיל ולא אתי ביומיה. אך הרמב"ם לא הוצרך להזכיר זאת כי מסברא כיון שיש דין 'ושמחת אתה וביתך' ויש דין 'הקבלת פני רבו' על כרחך באופן דאזיל ולא אתי לביתיה יהיה פטור ממצוה זו.

ובשפת אמת בסוגיין יישב מה שהקשה הפרי חדש על דברי הכסף משנה, שאם ר' יצחק ור' אליעזר פליגי אם חייב להקביל פני רבו היכא דאזיל ולא אתי ביומיה, שמא נחלקו בעיקר הדין אם צריך כלל להקביל פני רבו ברגל, ואם כן מה קושיית הגמרא מר' אליעזר לר' יצחק. וביאר השפת אמת שקושיית הגמרא היא שהרי בפסוק נאמר "לא חודש ולא שבת" ולא הוזכר כלל רגל, ואחר שלר' אליעזר יש טעם לשבח את העצלנין מכח הפסוק 'ושמחת אתה וביתך' אם כן קשה על ר' יצחק כיצד למד מפסוק זה דין רגל, הלא רגל שאני שחייב לשמוח הוא וביתו, דבר העומד בסתירה לדין הקבלת פני רבו. ומיישבת הגמרא שמ"מ שפיר למד כך ר' יצחק עכ"פ באופן שאזיל ואתי ביומיה. ומכל מקום כל הגבלה זו היא רק לדעת ר' אליעזר אך חכמים פליגי על זה וסבירא להו שלעולם חייב להקביל פני רבו.

קושיית הערוך לנר ממעשה דר"ח ורבר"ה שישנו בהקבלת פני רבם

מהלך נפלא אנו מוצאים בדברי הערוך לנר בבירור מקחו של הרמב"ם. דהנה לעיל (י:) אמרו בגמרא: איתמר נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה, רב נחמן אמר כשרה, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה. ומביאה הגמרא מעשה שארע בנדון זה: רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא, אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים. אשתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי. אמר להו, הדור בהו רבנן משמעתייהו. אמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן ופטורים מן הסוכה. ופירש רש"י: שלוחי מצוה אנן, להקביל פני ראש גולה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.

והקשה הערוך לנר דממה ש'אגנינהו רב נחמן' מוכח שהיתה זו שינת לילה ולא שינת יום, שהרי תלמיד חכם אסור לו לישן שינת קבע ביום, ואם לא היתה אלא שינת ארעי אם כן מה הראיה שחזרו משמועתם, הרי אולי דוקא שינת ארעי התירו בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים, כיון שהאיסור לישון שינת ארעי אינו אלא מדרבנן שמא ישן שינת קבע (עיין לעיל כו.). ומעתה יקשה כיצד פירש רש"י שעלו להקביל פני ראש גולה, הלא בסוגייתנו מבואר שאין דין הקבלת פני רבו אלא באזיל ואתי ביומיה.

עוד מעשה דומה מובא בגמרא לעיל (כו.) ת"ר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה כו' הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה. כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי בשבתא דרגלה לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא [-על שפת הנהר] דסורא, אמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין. ופירש רש"י: שלוחי מצוה אנן, שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא. וגם על מעשה זה יש להקשות כנ"ל שמהא דגנו בארקתא דסורא בדרכם לריש גלותא מוכח שלא היה זה "אזיל ואתי ביומיה", ואעפ"כ עשו כן משום הקבלת פני רבו כמבואר ברש"י. והדבר תמוה מסוגייתנו.

נקודה נוספת עליה עומד הערוך לנר, היא מה היה סבור רב נחמן כשבא להוכיח מכך שישנו בסוכה זו שחזרו בהם משמועתם, וכי לא ידע שבאו להקביל פני רבם ברגל, או שלא ידע שמצוה היא, או שלא ידע שהעוסק במצוה פטור מן המצוה - הלא כל אלו הלכות פסוקות הן ולא מסתבר שרב נחמן לא ידע אחת מהם. ועוד יש לדקדק מדוע הזכירה הגמרא ש"אגנינהו" רב נחמן, הלא באותה מידה היה יכול לתת להם לאכול בסוכה ואף מכך יכול היה להסיק שחזרו בהם, ומהי ההדגשה שהם ישנו דוקא בסוכה זו.

ר"נ ור"ח ורבר"ה נחלקו אם חייב להקביל פני רבו באזיל ולא אתי ביומיה

אלא, מבאר הערול"נ, בסוגייתנו מבואר שלדעת ר' אליעזר לא אמרינן מצות הקבלת פני רבו אלא באופן דאזיל ואתי ביומיה, וכך סבר גם רב נחמן - ממילא כשנתם להם לישון את שינת הלילה בסוכה, הבין שע"כ אינם עוסקים במצוה שהרי הקבלת פני רבו אינה שייכת באופן שישנים את שינת הלילה - דאזיל ולא אתי ביומיה. לכך הוכיח כן דוקא משינת הלילה ולא מאכילת בסוכה, כי באכילה בעלמא יתכן שישבו וילכו לביתם באותו יום ואזי אף הוא מסכים שפטורים מן הסוכה מדין העוסק במצוה דהקבלת פני רבו.

אמנם רב חסדא ורבה בר רב הונא סברו שלא אמרינן חילוק זה שמצות הקבלת פני רבו אינה אמורה אלא באזיל ואתי ביומיה, אלא בדעת ר' אליעזר, אך לדידן דינא דר' יצחק הוא דין כללי בכל גווני ואפילו באופן דאזיל ולא אתי ביומיה חייב להקביל פני רבו - ולכן ישנו בסוכה זו הפסולה לפי שיטתם כיון שעסוקים במצוה ופטורים מן הסוכה.

מעתה יבואר היטב טעמו של הרמב"ם שלא הזכיר חילוק זה, שהרי כשם שפסק בעיקר דין נויי סוכה המופלגים מן הסוכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא דלא כדעת רב נחמן, כן פסק כדעתם גם לגבי נדון זה אם מצות הקבלת פני רבו נאמרה רק באזיל ואתי ביומיה או דלדידן יש מצוה בכל אופן ורק ר' אליעזר הוא המחלק וסובר שאין מצות הקבלת פני רבו באזיל ולא אתי ביומיה.

ביאור בטעם שהשמיט רש"י טעם הליכתם לשמוע הדרשה

לפי זה יש להוסיף ולבאר מדוע הזכיר רש"י רק המצוה דהקבלת פני רבו ולא הזכיר המצוה הנוספת "לשמוע דרשה" אותה הזכיר במעשה השני כשגנו ארקתא דסורא. אך לפי מה שנתבאר אילו היו הולכים לשמוע דרשה בעת הזאת, לא היה יכול להוכיח רב נחמן שחזרו בהם רב חסדא ורבה בר רב הונא משמועתם, שהרי אף הוא מודה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכל סברתו היתה שאין להם דין עוסק במצוה כיון שאין מצות הקבלת פני רבו באזיל ולא אתי ביומיה, אך זה רק אם רצו לפטור את עצמם מדין עוסק במצות הקבלת פני רבו, משא"כ אם גם באו לשמוע דרשה הרי הם עוסקים במצות תלמוד תורה וגם לדעת רב נחמן יהיו פטורים בכהאי גוונא ממצות סוכה. ולכן השמיט רש"י פרט זה ופירש שלא באו אלא להקביל פני ראש הגולה [ועיין הסבר אחר בשינוי פירוש רש"י ובביאור הס"ד דרב נחמן בדברי הערול"נ במעשה דארקתא דסורא (כו.)].

דעת הנודע ביהודה שא"א להטיל חיוב הקבלת פני רבו בזמן הזה

ובנודע ביהודה (תניינא או"ח סימן צד) הקשה למה השמיטו הטור והשו"ע דין זה שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל. ותירץ, שאין חיוב זה אלא בזמן הבית שהיו מקבלים פני שכינה בעלייה לרגל אזי היה חיוב גם לקבל פני רבו, אך בזמן הזה שנתקיים בעוונותינו הרבים 'והשימותי את מקדשיכם' ואפילו בשעת שממה שכינה לא זזה מכותל מערבי ואעפ"כ איננו הולכים לקבל פני השכינה שמה כי לא חייבה אותו התורה לעשות כן אלא בהבאת קרבן חגיגה ועולת ראיה. ממילא אין מקום להטיל חיוב לקבל פני רבו כלל. ור' יצחק שאמר מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, קאי אזמן המקדש.

והוסיף הנודב"י שמה שמקשה הגמרא בסוגייתנו מדברי ר' יצחק אר' אליעזר שאמר לר' אילעאי אינך משובתי הרגל - "היינו משום דגם ר' אליעזר בזמן הבית היה", ועי"ש עוד. ובערוך לנר (כז:) הוכיח שע"כ לא היה מעשה זה בזמן הבית, שהרי ר' אליעזר היה בלוד ואם בית המקדש היה קיים למה לא עלה לרגל, וגם את תלמידו הוכיח על כך שלא נשאר בביתו ולא הוכיחו על כך שלא עלה לרגל.

כשהולך לשמוע דרשה חייב בהקבלת פני רבו גם בזמן הזה

ועל עיקר שיטת הנודב"י שבזמן שאין מקדש ואין דין עליה לרגל, ליכא ג"כ דין הקבלת פני רבו, קשה לכאורה מהמעשה דרב חסדא ורבה בר רב הונא, שהרי פירש רש"י שם שהם עלו לבי ריש גלותא להקביל את פניו, וכן תמה בחלקת יואב (קבא דקשייתא, קושיא פא בהשמטה). ובשדי חמד (ח"ג מערכת ח כלל ק) הביא מתשובת מים חיים (רפפורט, או"ח סימן יד) שאכן הסוברים שנוהג הקבלת פני רבו גם בזמן הזה למדו כן מדברי רש"י.

בספר שערי יצחק לרבי יצחק פלקסר כתב ליישב דברי הנודב"י, בדקדוק לשון הנודב"י שם שכתב וז"ל: אין מקום להטיל חיוב לקבל פני רבו כלל כשאינו הולך בלאו הכי ללמוד ממנו אלא שילך רק לקבל פניו דא"כ כבודו גדול מכבוד שמים, עכ"ל. הרי שמדוקדק מדבריו שאם הולך ללמוד ממנו, אפשר להטיל עליו חיוב גם משום הקבלת פני רבו, שכיון שהולך ללמוד אין נראה הדבר שגדול כבודו מכבוד שמים. ואם כן רש"י הרי פירש במעשה דארקתא דסורא שהלכו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא, והוצרך רש"י להוסיף שבאו לשמוע הדרשה כי רק מחמת כך היה להם חיוב להקביל פני ריש גלותא.

והחלקת יואב שהקשה דקדק להקשות כן מהמעשה דרב נחמן (י:) ששם באמת השמיט רש"י ענין זה ופירש שהמצוה לא היתה אלא הקבלת פני רבו, ומשם שפיר הקשה. אלא שאכן דעת היעב"ץ שאף במעשה זה היתה הליכתם גם לשמיעת הדרשה וכדברי רש"י במעשה דארקתא דסורא, ואילו דעת הערול"נ שבדקדוק פירש כן, ובמעשה זה לא היה טעם הליכתם אלא להקבלת פני רבו. ועכ"פ מגוף דברי הגמרא לא קשה על הנודע ביהודה.