אליה רבה/אורח חיים/קסז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אליה רבהTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png קסז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
נתיב חיים
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד


חיי אדם


מראי מקומות


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

[א] [לבוש] ואסמכוה אקל וחומר וכו'. ובספר תורת חיים בסנהדרין דף ק"ב מצאתי דיש רמז גדול בפריסת המוציא כשם שמפרישין ביכורים מן הקמה ותרומה מדגן וחלה מעיסה ככה מפריש ממנו ראשית לה' אחר אפיה, ולהכי צריך לחתוך מהיכא דקדים בישולא כמו בביכורים שאמרו חז"ל אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כו', ולכך מצוה לבצוע על פת שלם משום דאז מפריש ראשית הפת, אבל כשנחתך ממנה כבר שירים הוא עוד טעם דשולחן דומה למזבח וכל מעשה המזבח הוצרך להיות שלם בתכלית השלימות, במזבח גופיה אבנים שלימות הכהן והקרבן מום פוסל בהם, ולכך גם הכוס של ברכת המזון צריך להיות שלם וכן היין לא יהא פגום וצריך להיות מלא:

ב[עריכה]

[ב] [לבוש] שהוא דרך כבוד וכו'. ומטעם זה שמעתי שאין לבצוע מלחם שנשרף ממנו קצת עד שאין ראוי לאכילה, ואם אין אחר שלם טוב יותר שיחתוך הנשרף ממנו שאינו דרך כבוד, אבל מצאתי בתשובת שער אפרים דכל כמה דלא נחתך הנשרף נקרא לחם שלם לענין לחם משנה עיין שם. ואם ניטל החלה מפת שלם דינו כפרוסה, והארכתי להוכיח זה בתשובה בסוף ספרי אליהו זוטא בעומק עיון מה שהשיג בסוף ספר סולת למנחה אין מהצורך להשיב למעיין. כתב מגן אברהם ובפת דידן יחתוך למעלה, עד כאן, ונראה דמיירי כשנדבק למטה עפר, וכן משמע בב"ח. ונראה דמיירי בפרוסה דאילו בשלם יחתוך סביבו, מיהו גם בפרוסה אפשר לחתוך כן והא דאין חותכין ממקום השלם כמו בגלוסקא סימן קס"ח סעיף ג'. תירץ מגן אברהם שם דמשום דמכל מקום נראה כפרוסה עיין שם, מכל מקום טוב לעשות כן כתבו רש"ל וב"ח והמדקדקין רגילים לרשום בסכין קודם ברכה עד כאן לשונו, פירוש בשבת ויום טוב, וכן כתב בתורת חיים שם דבעינן ששיריה ניכרין בשעת הברכה. כתב מהרי"ל הלכות סעודה היה נוהג בכל ערב שבת וערב יום טוב לעשות עוגה סולת לבצוע עליו ומאחר דהיתה דקה לא היה צריך חיתוך מקודם. אך שמניח אצבעותיו על גבה והשני אגודלים למטה ובירך המוציא ובסיום הברכה כופפה מלמטה נגד מעלה עד תשבר, עד כאן. ורצה לומר שכפפה עד שנשבר ובשיירי כנסת הגדולה ועולת תמיד העתיקו על השבר והוא טעות, אבל בשל"ה דף פ"א כתב קיבלתי שטוב לבצוע בפרט שבתות וימים טובים על לחם העשוי באורך כדמות וי"ו דבציעת המוציא הוא כדמות יו"ד ושני ידים מה' אצבעות הם שני ההי"ן ולחם כדמות וי"ו אז נשלם השם, עד כאן, ולא הזכיר מדברי מהרי"ל. ובמהרי"ל סיים שם זה לשונו, ואכל חצי כזית ונתן כן לכולם ובחול היה מסבב החתך כמין טבעת ובאמצע הניחו מחובר והיה בוצע החתיכה מלמטה נגד מעלה, עיין לקמן בהלכות שבת ותמצא שיעור חתיכת הבציעה עד כאן לשונו. ובהלכות שבת כתב זה לשונו עיקר בציעת המוציא בכזית ויאכל חציה ובשבת אין לחוש, עד כאן. ומלשון ונתן כן לכולם משמע שנתן להם רק חצי כזית צריך לומר דסבירא ליה דעיקר הבציעה לעצמו הוא דבעינן כזית ולא לאחרים. וטעמא נראה לי משום דברוקח כתב ירושלמי שיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית, עד כאן, וסבירא ליה למהרי"ל לחלק בגוונא דאמרן. ולפי זה קשה על רמ"א שכתב דצריך לחלק לכל אחד כזית ולא חש לדברי מהרי"ל, וביותר קשה על לחם חמודות דף מ"ח שכתב לתת לאחרים מחייב כמאן דאמר בירושלמי כזית כדי שלא יהא נראה כצר עין, עד כאן, משמע דשיעור בציעה לעצמו הוא פחות מכזית להיפך מדברי מהרי"ל. ונראה שזה כוונת הלבוש דבבוצע עצמו כתב דלא יפחות מכזית וליתן לאחרים כתב לפחות מכזית, אלא דראיתי הנוסחא בלבושים ישנים זה לשונו לפחות בכזית בבי"ת ולא במ"ם, וכן נראה דלנוסחא דילן הלמד מלפחות הוא מיותר, ולפי זה נמשך אחר רמ"א כדרכו וכן הב"ח כתב ס"ק ט"ו לפחות כזית שהוא חצי ביצה, ומכל מקום מבואר דגם הבוצע לעצמו בעיא כזית. ולדינא בין לעצמו בין לאחרים יתן כזית דיוצא לכולי עלמא דאית דאמרי פחות מכזית רצה לומר אפילו פחות מכזית וכן בתשב"ץ הביאו לשון ירושלמי כך, אבל לאית דאמרי כזית אסור לבצוע על פחות מכזית. שוב מצאתי בכלבו זה לשונו, ירושלמי עד כמה יפרוס פירוש כמה ירצה לאכול חד אמר כזית וחד אמר פחות מכזית הילכך משמע דמוציא כשאר ברכת הנהנין דאסור ליהנות בלא ברכה ומברך על פחות מכזית, עד כאן. הרי דמפרש ירושלמי לענין אכילה ולא לענין חתיכת הבציעה וצריך עיון. והא דאכל מהרי"ל חצי כזית ולא פחות מצאתי לו סמך בספר יראים סימן ק"ד שכתב דפחות מחצי כזית לאו כלום הוא עיין שם. עוד כתב מהרי"ל דבסעודה גדולה הגיע לאחד מהמסובין על שולחן השני לחלוק גם כן לחביריו והוא חלק לחבירו שאצלו ואם לא הספיק לכולן ישאל מן החתיכה האחרת אם נשאר כי היה עיקר הבציעה ולא נטל מן הלחם שנשאר שם בידו שבוצע ממנו בציעת המוציא עד כאן, וכן כתב מטה משה. ובספר תורת חיים הנזכר לעיל מצאתי טעם דצריך ליתן להם מאותה פרוסה שהפריש ושם ראשית לא הוי. כתב מגן אברהם דאפילו בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא נראה יותר גדולה. כתב דרכי משה דיבצע כנגד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות. כתב שיירי כנסת הגדולה כמה חתיכות צריך בברכת המוציא בשבת שבעה חתיכות כנגד שבעה בני אדם שקורין בתורה. וביום טוב חמישה חתיכות כנגד חמישה שקורין בתורה, ובראש חודש וחול המועד ארבע, ובחול ושבת במנחה שלושה חתיכות:

ג[עריכה]

[ג] [לבוש] חיישינן לשמא תשמט וכו'. וכן כתבו תוס' ומרדכי, אבל בתשב"ץ סימן שכ"ב מצאתי טעמא אחרינא משום כשחותך נופלים פירורים ממנו ואינו שלם, עד כאן, ועיין לקמן סימן קס"ח סעיף ב':

ד[עריכה]

[ד] [לבוש] דקרא כתיב וכו'. ור' דוד אבודרהם תירץ ועוד דהתם אי אפשר לתקן בענין אחר, ועוד שאינו דומה עירוב אות שאחר צר"י או סגו"ל לעירוב אות שאחר קמ"ץ דמרחיב טפי. כתב בהלכות מהר"ן הנותן ריוח בין לחם למן הארץ מובטח הוא שאינו ניזוק באותה סעודה. כתב ר' דוד אבודרהם המוציא לחם רצה לומר מזון כמו עביד לחם שהלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שעושין ממנו לחם, וכן תמצא במן הנני ממטיר לכם לחם וידוע שלא ירד לחם, עד כאן. אבל בתולדת יצחק פרשת בהר כתב דמברכין המוציא לחם לפי שעתיד יוציא לחם כמבואר סוף כתובות דארץ ישראל יוציא גלוסקאות. ובזה מיושב מה שאומרים לחם מן הארץ ולא מן האדמה דארץ מרמז על ארץ ישראל ומטעם זה כתב הב"ח דאומרים המוציא שמשמעו נמי להבא וזה לרמז על העתיד לבוא. וזה פירוש הש"ס מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא ודו"ק, ועיין בספרי דברי אליהו מזמור ק"ד פסוק י"ד פירשתי מה שכתב שם מכוין לזה. ור' דוד אבודרהם תירץ על הא דלא תיקנו לחם מן האדמה דלישנא דקרא תיקנו, והכלבו כתב דהוי כאילו הוציא הלחם דאין בגרגיר חיטה שום פסולת שאף הסובין ראוין עמהן אף שמעורב שכך העני אוכל:

ה[עריכה]

[ה] שתי ידיו וכו'. ואם יש לו בית יד צריך להסירו. כתב של"ה ויכוין בברכת השולחן יותר משאר ברכות כי המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה לב, ולכן צריך להתבונן כדי שימשוך לבו תאות השם יתברך ולא לצד תאות מאכל ומשתה. כתב מהרי"ל הלכות שבת לעולם כשהזכיר השם בברכת המוציא הגביה פת בשתי ידיו למעלה עד שיסיים הזכרת השם והורידו כבראשונה בחול הרים הפת ובשבת השתים:

ו[עריכה]

[ו] [לבוש] ואפשר וכו'. פת חריבה וכו' משמע דוקא בנתכוין לאכול פת חריבה שאינה נקיה הוא דבעיא מלח אבל ברישא בפת נקיה כמו פת שלנו אין מצוה כלל, ומרמ"א משמע דאכולה קאי שיש מצוה וכן מצאתי להדיא במטה משה, ואולי מה שכתב הלבוש ועוד הא כתיב וכו' קאי נמי ארישא. ומשמע ברמ"א דרשות בידו להמתין, ומלבוש משמע דאפשר דחיובא איכא אפת נקיה, והא דאמרינן בברכות דף מ' לית דין צריך בשש היינו אחר שבירך המוציא, ועיין בתשובת בית יעקב סימן קס"ח:

ז[עריכה]

[ז] בדברים בטלים. והוא הדין אם בירך ברכה אחרת משום רא"ם סימן ד'. ומצאתי בבעל הלכות גדולות דף יו"ד אם עני אמן בתר נפשיה הוי כדיבר דברים בטלים. וכתב בספר ברכת אברהם אם הפסיק ולא שח כלל אין צריך לחזור ולברך ועיין לקמן סימן ר"ו ס"ק ד'. כתב עולת תמיד זה לשונו, כתב של"ה דצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית דפחות מכזית לא חשיב אכילה וגם אם הכניס פרוסת המוציא לתוך פיו ולועסו אין לדבר עד שיבלענו ואם עבר ודיבר קודם שבלע אין צריך לחזור ולברך עד כאן לשונו. ובדקתי בשל"ה דף פ"א ולא מצאתי אלא סיפא, וכן הביאו מגן אברהם ודעתו נוטה אפילו לחזור לברך וכן מצאתי בספר ברכת אברהם דף קע"ג שכתב בפשיטות שאין מברך אלא על תכלית הענין שהיא הבליעה אחר הלעיסה, עד כאן. ומזה קצת קשה על של"ה שם שהוא כמסתפק אבל רישא דצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר לא מצאתי גם דברי מהרי"ל שהבאתי לעיל סותרים לזה, ועוד הא קיימא לן סימן קס"ח סעיף ט' דעל פחות מכזית נמי מברכין המוציא. וטעמא דברכת הנהנין הוא ופחות מכזית נמי הנאה הוא ולא בעיא שיעור כזית, אלא היכא דמברכין על אכילה כגון על אכילת מצה:

ח[עריכה]

[ח] [לבוש] שאינם מצרכי וכו'. עיין בבית יוסף שמביא פוסקים הרבה דדוקא מצרכי המוציא בעינן אלא שכתב דמרמב"ם לא משמע כן, ולא ידעתי איך אפשר לזוז ממה שמפורש בפוסקים משום משמעות ברמב"ם, גם מצאתי בפרישה שכתב על בית יוסף זה לשונו יש לומר שהרמב"ם אינו חולק על כל הנך רברוותא ומה שכתב תנו לפלוני לאכול אטו גרע מתנו לבהמה שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפילו עשיר שזהו מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמתו עד כאן לשונו, וכן משמע בשבלי הלקט ותניא ובאבודרהם והם גדולי אחרונים, ולא הזכירו ממשמעות הרמב"ם. ומתוך זה חשבתי לקבוע הלכה לחזור ולברך, אך משום ספק רמיתי אנפשאי ועיינתי שגם בהרא"ש ובאגודה פרק כיצד מברכין וראב"ן סימן ק"צ וסמ"ק סימן קנ"א משמע דכל שהוא צרכי סעודה לא הוי הפסק, לכן יראתי להקל. ועוד דתנו לבהמה הוי נמי לא צורך הסעודה כי אין איסור אלא אכילה גמורה ולא טעימות פריסת המוציא לבד, ועיין סימן תקצ"ב ס"ק ה':

ט[עריכה]

[ט] [לבוש] הביא מלח וכו'. פירוש אפילו בפת נקייה תנו לפלוני אפילו הוא עשיר כן כתבו אחרונים:

י[עריכה]

[י] [לבוש] שאסור לאכול וכו'. ויש מפרשים כמו שהקב"ה מזמין ומכין המזון הבריות תחילה דהיינו והדר מבשל אותו לצורך האדם כמו כן כל אדם צריך בביתו לעשות ר' דוד אבודרהם, לשתות מותר קודם בהמתו כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה ספר חסידים. והשתא ניחא הא דפירש רש"י פרשת חקת והשקית את העדה ואת בעירם מכאן שחס הקב"ה על ממונם, עד כאן. דקשה דילמא מורה שישקו קודם בהמתן ודו"ק, ועוד יש לתרץ בה ואין להאריך:

יא[עריכה]

[יא] [לבוש] בין עניית אמן וכו'. בלחם חמודות לאו דוקא דהא שומע כעונה וכשטועם בלא עניית אמן נמי נפיק, עד כאן, וכן מפורש לקמן סוף סימן רי"ג:

יב[עריכה]

[יב] [לבוש] אבל הבוצע וכו'. הוא הדין אחד מן המסובין, כן כתב כנסת הגדולה וכן משמע מלחם חמודות [דף מ"ו] על פי (דכריתו') [דברי תוס'] שהבאתי [בס"ק י"ג]:

יג[עריכה]

[יג] [לבוש] דהיינו וכו'. ורמ"א טעם כסברא אחרונה, וטעמא כתב בדרכי משה זה לשונו ולי נראין דברי רוקח דמאחר שטעם אחד מן הפרוסה יצאו כולם מידי דהוי טעימת כוס של ברכה וכמו שכתב לקמן סוף סימן רע"א, עד כאן. גם מלבושי יום טוב כתב על הלבוש זה לשונו ואנו רואין מעשים בכל יום שלכתחילה עושים כן בברכת היין שבתוך הסעודה עד כאן לשונו. וכן כתב בלחם חמודות דף מ"ט וסיים זה לשונו, שוב מצאתי בדברי רוקח בתוס' פסחים דף ק' ע"ב זה לשונו, ידי קידוש יצאו אף על פי שלא שתו רק שיטעום המברך או אפילו אחד מהם, עד כאן. ותימא גדולה על חכם שכמותו דלא דקדק לעיין בתוס' פסחים דף ק"א זה לשונו, אף ידי יין לא יצאו, ומיירי ששתו בבית הכנסת אף על גב דלענין קידוש יצאו בשמעו כדפירשתי לעיל לענין יין לא פטר אלא אם כן שתה דהוי הפסק כדאמרינן גבי מוציא שאם הפסיק שצריך לחזור ולברך עד כאן לשונו. הרי להדיא דברכת היין וברכת מוציא צריך שיטעמו כולם בלא הפסקה, וטעמא נראה לי דדוקא ידי קידוש שהוא מצוה יכול אחד להטעים ויוצאים כולם, אבל מוציא וברכת היין שכל אחד שומע הברכה כדי שיאכל הוא עצמו וצריך לאכול או לשתות תיכף. ולפי זה ראיית רמ"א מכוס של ברכה בסוף סימן רע"א לאו ראיה כלל דהתם מיירי לענין קידוש, וכן כתב בראב"ן סימן קצ"א זה לשונו, אבל שאר דברים שאינן צורך סעודה הוי הפסק או אחד מחבורה אם דיבר הוי הפסק ואינו יוצא באותה ברכה, עד כאן, מדסתם משמע קצת דאף שכבר טעם הבוצע אינן יוצאים. ועתה נדפס מחדש ספר מגיני ארץ וראיתי שחולקין נמי אדין זה ושכן כתב הרא"ש ומרדכי ושמחתי ואף שמה שהקשה הט"ז הם יוצאים על ידי עניות אמן והוי כאילו בירך בעצמו ואם כן צריך שלא יפסיק בין אמן לאכילתו על כרחך ליכא קושיא כמו שכתבתי בס"ק י"ג, מכל מקום הדין זה אמת, וכן מצאתי בספר תניא זה לשונו, ואין הבוצע ולא שאר המסובין רשאין לספר לאחר שבצע עד שיטעמו, עד כאן. לכן אני אומר דעיקר כדברי בית יוסף ואף למי שלבו נקפו לחוש לדברי רוקח משום ספק ברכות להקל מכל מקום לכתחילה ודאי אסור לדבר כדברי לבוש אף שכבר טעם הבוצע עד שיטעום הוא ועיין לעיל סימן כ"ה סעיף ט', ואפשר דמשום הכי ראיתי נוהגין שכל אחד מברך בפני עצמו על פרוסה שנותן לו הבוצע. אך חל עלינו ליתן טעם על מעשים בכל יום שכתב מלבושי יום טוב ולחם חמודות בברכת היין תוך סעודה ואפשר שנהגו כן על פי דברי רוקח, גם בפסקי הר"ם רקנאט"י סימן ע"ד כתב כרוקח, והיינו שהבין נמי דדין קידוש ומוציא שוין הן ולמאי דפירשתי אין להפסיק לכל המסובין, ועוד הא בלאו הכי לדעת ר' אלחנן לעולם כל אחד מברך לעצמו על היין כמו שכתב בית יוסף סימן קע"ד:

יד[עריכה]

[יד] [לבוש] ולא יכול לתקן וכו'. אבל מעדני מלך דף ס"ד כתב דנפטר גם על העבר דכל שעודו מתעסק בדבר מיקרי שפיר עובר לעשייתו, עד כאן. ועיין לקמן סימן קס"ח ס"ק י"ח מה שכתבתי בשם כסף משנה:

טו[עריכה]

[טו] [לבוש] הוא שבע וכו'. כתב לחם חמודות דף ס"ד תמיהני על הלבוש דהא זה לשון בית יוסף, כתב הכלבו אי גמור סעודתו ולא יכול למיכל טפי לא ליברך משמע שאם יכול לאכול יותר יחזור ויאכל ויברך עליו תחילה וזה אפשר לדעת הראב"ד בשכח והכניס משקין לתוך פיו, אבל אין הפוסקים מודים לו כמו שיתבאר בסימן קע"ב הילכך אפילו יכול לחזור ולאכול אינו צריך עד כאן לשונו. גם דברי עצמו סותרים שבסוף כתב אלא כשרוצה לאכול והרי לדידיה לא ברצונו תליא מילתא אלא ביכולתו והוה ליה לכתוב אלא כשיכול עד כאן לשון לחם חמודות וכן כתב מלבושי יום טוב. ולעניות דעתי ליישב הכל דודאי אף שהוא שבע מכל מקום יכול לאכול הוא אלא דקץ עליו דכיון דכבר שבע, וסבירא ליה ללבוש זה שכתב כלבו ולא יכול למיכל משמע שהוא שבע לגמרי ולא יכול למיכל כלל על זה פליג הבית יוסף אבל מודה הבית יוסף דשבע מיהו בעינן אף שעדיין יכול למיכל דאם אינו שבע אף שאין דעתו למיכל עוד צריך לברך ולאכול, והיינו שכתב הלבוש אלא כשרוצה לאכול, וכן משמע מב"ח שהבין כן דברי בית יוסף שהרי כתב על דברי בית יוסף זה לשונו, ונראה דאפילו לא תהיה אכילתו אכילה גסה דקץ במאכל אפילו הכי כיון דגמר בדעתו שלא לאכול אינו מברך עד כאן לשונו, אלמא דיש לפרש דברי בית יוסף דפליג על אין יכול לגמרי אבל מודה דיהא שבע עד שיהא קץ במאכלו. אף תמיה לי בעיקר דברי בית יוסף במה שכתב שזה אפשר לדעת הראב"ד, הא כתב בסימן קע"ב בשם הראב"ד בהשגות והוא שבדעתו לאכול יותר ואף דאפשר דלאו דוקא נקט מכל מקום אין ראיה מיניה. גם קשה מאן הן הפוסקים שאין מודים לו ואי כיוון לדברי הראב"ד שכתב הבית יוסף שם בשם הרשב"א תמוה דבחידושי רשב"א דף מ"ד מוכח דסבירא ליה דאף שאי אפשר לו לאכול מברך דהא פסק כרבינא דמדמי לה לטובל ועלה בעליתו מברך עיין שם. גם תמוה איך כתב אבל אין הפוסקים מודים וכו' הילכך אפילו יכול לאכול קאמרי, ותדע דהכלבו גופיה בדף כ"א פסק כפוסקים הנזכרים לעיל. ועוד ראה זה מצאתי בבעל הלכות גדולות דף יו"ד כדברי כלבו ופסק נמי כפוסקים הנזכרים לעיל, ואין ספק שאילו ראה בית יוסף דברי בעל הלכות גדולות שכל דבריו דברי קבלה לא מלאו לבו לכתוב כן. לכן אני אומר דאף שאין דעתו לאכול צריך לחזור ולברך ולאכול מיהו אם הוא שבע עד שקץ במאכלו נראה דאין לחזור ולברך דאפשר לפרש כוונת בעל הלכות גדולות וכלבו שאין יכול לאכול שקץ במאכלו:

טז[עריכה]

[טז] יצא וכו'. וכל זה דוקא דיעבד ואפילו לא הזכיר פתא אלא אמר מריה דהאי כתבו הבית יוסף וב"ח דיצא, ועיין לקמן סימן רי"ד דאם דילג תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך. ולפי זה נראה לי דצריך לומר דוקא מלכא דעלמא, וכן משמע בב"ח ופרישה:

יז[עריכה]

[יז] [לבוש] יוצא האחד בברכות וכו'. כתב עולת תמיד זה לשונו, פירוש אפילו לא נתכוין להוציא בברכתו אפילו הכי יוצאים, וכן מוכח מסעיף י"ג עד כאן לשונו. וכן מצאתי בפרישה שכתב דלרוקח דאף דלא קבעו יוצאין בכיוון אם כן בקביעות יוצאין אף בלא כוונה, וסבירא ליה כמאן דאמר בהלכות ראש השנה סימן תקפ"ט דאין צריך כוונה להוציא ולצאת, עד כאן. אבל תמיהני הא השולחן ערוך והלבוש פסקו לקמן סימן קצ"ג וסימן רי"ג וסימן תקפ"ט דבעינן כוונה להוציא ולצאת, וכן מצאתי בלחם חמודות דף נ"ו שכתב בפשיטות דבעינן כוונה אף בקובע וכן משמע מרמ"א סעיף ב' הבאתיו ס"ק כ"ו, והא דרוקח לא קשה מידי דמיירי בדיעבד דוקא כמו שכתב הלבוש להדיא בסעיף זה וסעיף י"ג, אבל בקובע מותר אף לכתחילה בכיוון לצאת ולהוציא. מיהו נראה לי דאפשר דבקבעו אף שצריכין כוונה לצאת מכל מקום אין צריך לכוין להדיא להוציאם דמסתמא כוונתו כך כיון שקבעו דומיא דשליח ציבור התוקע בשופר דלקמן סימן תקפ"ט. ובזה ניחא קושיות הט"ז ס"ק י"ג דמה הוצרך להזכיר בסעיף י"ג אם כיוון המברך וכו' עיין שם ודו"ק:

יח[עריכה]

[יח] [לבוש] ומיהו וכו'. לא מהני וכו'. פירוש אפילו אמרו נאכל כאן או נאכל במקום פלוני, ואפילו בעל הבית עם בני ביתו:

יט[עריכה]

[יט] [לבוש] אם בדיעבד וכו'. וכתב עולת תמיד לא ידעתי מנא ליה ללבוש, ונראה דאפילו לכתחילה מותר, עד כאן. וכבר כתבתי דיש הוכחה גמורה ללבוש דאם לא כן תיקשי דברי שולחן ערוך אהדדי ודו"ק. גם אשתמיט לעולת תמיד דברי לחם חמודות דף ע' שהביא ראיה לזה מתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף סימן רי"ג ועיין בבית יוסף סימן קע"ד, ועוד הא בפסקי רקנטי סימן פ' כתב דאפילו בדיעבד אינו יוצא, וכן נוטה דעת מגן אברהם ותמה על בית יוסף עיין שם:

כ[עריכה]

[כ] במקום אחד וכו'. כתב מלבושי יום טוב וצריך עיון ביושבים על העגלה והיא מהלכת ואמרו נאכל אם נאמר שהעגלה מצטרפים עד כאן לשונו. ולעניות דעתי להביא ראיה ממה שכתבתי בסימן ב' בשם ט"ז דיושב בעגלה הוי כרוכב ואם כן כל זמן שאין העגלה עומד הוי כרוכבין והולכין דלא הוי קביעות ועיין לקמן סימן צ"ד סעיף ד'. שוב נדפס ספר מגן אברהם וכתב דכיון ששלושתם יושבים באגודה אחת יש לומר דמצטרפין וצריך עיון, ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא, ושמש אף שלא קבע אצל השולחן יוצא במוציא, עד כאן. ועיין לעיל סוף סימן פ"ט וסימן צ"ד דמשמע דעגלה וספינה שוין הן ויש לחלק. ונראה להקל גם בעגלה כשמכוין דהא בדיעבד בכל ענין יוצאים ועוד דמידי דרבנן הוא:

כא[עריכה]

[כא] תלמיד חכם קודם וכו'. ואסור ליתן רשות לכהן עם הארץ ב"ח סוף סימן ר"א:

כב[עריכה]

[כב] אין חיוב וכו'. כתב עולת תמיד הב"ח חולק וסובר דחיוב בדבר איכא אפילו נגד הלוי כל שכן נגד הכהן, עד כאן. ואני אומר שדברי הב"ח הן בסימן ר"א, ומבואר שם שאין חיוב בדבר עיין שם. וכתב לחם חמודות דף נ"ט מכאן נראה לי סמך למנהג שלנו שנוטלין רשות מהכהנים, עד כאן. ומכל מקום לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות (מגן אברהם). ולא נהירא דאי בעל בית מיסב עמהם מצוה לבעל הבית אפילו נגד כהן תלמיד חכם כמו שכתב שיירי כנסת הגדולה, ואי אין בעל הבית מיסב עמהם אין חיובא ליתן לכהן אלא כשהוא גדול שבמסובין ובלאו הכי גדול שבמסובין בוצע:

כג[עריכה]

[כג] הוא בוצע וכו'. תימא על מנהג העולם שמכבדין לגדול, ונראה דבימיהם היה המנהג שנותן הבעל הבית לכל אחד פרוסה אכולה שירותא ואיכא עין יפה מה שאין כן האידנא. ונראה לי כשבעל הבית עומד ומשמש יבצע הגדול כן כתבו מלבושי יום טוב ולחם חמודות דף נ"ז, ועיין בחידושי הלכות דף מ"ו. אך קשה לי על מלבושי יום טוב ולחם חמודות הא בש"ס דף ל"ט קאמר דאי בצע אכולה שירותא מיחזי כרעבתנותא וסתמא דש"ס הוא, ועוד דר' זירא קאמר נמי הכי ובש"ס דף מ"ו משמע ר' זירא גופיה סבירא ליה האי דינא דבעל הבית בוצע ויש לחלק:

כד[עריכה]

[כד] [לבוש] אין צריך ליתנו וכו'. אבל לשון השולחן ערוך אין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן הוא אבל, ופרשה ציון בידיה רמז לפריסת המוציא שנותנין בידו בשעת האבילות עד כאן לשונו, משמע דאין ראוי לעשות כן כשאינו אוכל דלא תיתרע מזליה, ועל הלבוש להביא ראיה. וכתב בעל הלכות גדולות דף ח' דבשבת פריס האבל כדרכו דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו שבת דכתיב ויברך אלקים ולא יוסיף עצב עמה זו אכילה:

כה[עריכה]

[כה] [לבוש] פרוסת הבציעה וכו' קודם וכו'. כתב של"ה בשם ספר חסידים ומכל מקום ישאיר מעט לאכול בסוף אכילה שיהא טעם של המוציא בפיו וכתיב והשאיר אחריו ברכה. כתב בית יוסף הכלבו כתב שלא להאכיל בהמה חיה ועוף או כותים מהחתיכה שנוגעת בה המוציא ואין לדבר סמך כלל, עד כאו, אבל בשל"ה ומטה משה פסקו הכי. ומצאתי בדרישה שכתב דכוונת הכלבו על הנשאר מפרוסה שפורס מלחם להמוציא ולא על כל הלחם שמברך עליו, עד כאן, וכן כתב ט"ז, ועיין לקמן סוף סימן ק"צ בכוס של ברכה וצריך עיון:

כו[עריכה]

[כו] עד שיכלה אמן וכו'. ונראה לי דמזה הטעם כתב רמ"א סעיף ב' ואם רבים מסובין יכוונו לבם לשמוע הברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים, עד כאן, וכן כתב לחם חמודות דף מ"ט והלבוש שהשמיטן נראה לי משום דפשוטן בטעמן:

כז[עריכה]

[כז] [לבוש] ואין בו משום הפסקה וכו'. והט"ז כתב דהוי הפסק כיון דממילא ימתינו עד שיאכל הוא, וכן הב"ח הזהיר שיטעום קודם שמחלק הפרוסת. וטעמו נראה לי דחיישינן שמא יבואו לטעום קודם שיטעום הבוצע וזה איסורא לחד פירושא, והט"ז לא דק בדבריו עיין שם:

כח[עריכה]

[כח] [לבוש] בפירוש על פת וכו'. דדרשות דג' היום בסימן רצ"א סעיף ד' אינה אלא אסמכתא (מלבושי יום טוב). הקשה עולת תמיד אף דקידוש היום דאורייתא מכל מקום על היין הוא מדרבנן כמו שכתבו תוס' ריש נזיר. ולי קשה יותר שכתב במטה משה סימן ל"ד ולבוש סימן רע"א סעיף ג' שכל עיקר קידוש ביום אינה אלא מדרבנן. גם צריך עיון פרק ג' דראש השנה דנראה במידי דמחויב מדרבנן יכול להוציא כמו במגילה והלל חוץ מדבר שאין חיוב כלל. גם אפשר לפרש דברי תוס' דאף על היין מדרבנן היינו דלא בעינן דוקא יין אבל על איזה דבר אכילה שתיה מיהא בעינן, ואם כן מיושב נמי קושיית עולת תמיד. מיהו מלבוש סימן רע"א סעיף י"ב לא משמע הכי וכן זה לטעם הלבוש ומלבושי יום טוב, אבל מגן אברהם כתב טעמא אחרינא דאכילת שבת ויום טוב אינה חובה על האדם אלא משום הנייתו דהא מצטער פטור לאכול, ולכך אם אינו יודע הברכה אמרינן גם כן לא ליתהני מה שאין כן במצה יין קידוש שהם חובה על האדם וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת מצות, עד כאן וכ"כ הט"ז בסימן רע"ג. וצריך עיון דהכא כתב טעם אחר דאין שייך מצוה דגם בחול אוכל פת מה שאין כן במצה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי עיין שם, גם טעם זה דחוק מאד. אך קצת קשה נמי על טעם הראשון דהא כשמתענה פטור נמי מקידוש היום ועיין סימן תרע"ח ס"ק ה'. ונראה דהוא הדין בליל ראשון של סוכות מוציא אחרים דאיתקש לט"ו דמצה:

כט[עריכה]

[כט] היין דקידוש וכו'. והוא הדין אפילו דפת אם מקדש עליו (מלבושי יום טוב), וכן כתב הלבוש גופיה בהג"ה סימן רע"ג והב"ח, ועיין שם סעיף ד' מה שהקשיתי על הלבוש מזה:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.