רש"י/סוכה/כז/א
הכי גרסינן נימא תיהוי תיובתיה דרב יוסף. דאמר לעיל תרתי תלת:
ואביי. דאמר כדטעים בר בי רב דהיינו כביצה דכביצה אוכל הנאכל בבליעה אחת הוא כדאמרי' בפ' בתרא דיומא (דף פ.) מכל האוכל אשר יאכל:
הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה. אבל סוכה אפי' כביצה נמי לא:
מתני' י"ד סעודות. ובגמרא מפרש טעמא:
אין לדבר קצבה. אם רצה להתענות אין אנו זקוקין לו אלא אם יאכל לא יאכל חוץ לסוכה:
חוץ מלילי י"ט הראשון. שאינו רשאי להתענות כדיליף בגמרא:
ישלים. סעודתו זאת בי"ט האחרון בשמיני עצרת ואע"פ שאינו בסוכה ובגמרא פריך עלה:
גמ' מכאן ואילך רשות. דהכי ילפינן לה בפ' בתרא דפסחים (דף קכ.) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששה רשות לפי שהשביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות ויצא מן הכלל ללמד שאכילת מצות האמור בו אינו חובה אלא אם באת לאכול תהא אכילתך מצה ולא חמץ ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:
והתם גופיה מנלן. דלילה הראשון מיהא חובה:[1]
והאמר ר' אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. וכיון דביום אחרון לא בסוכה יתיב ואם ישב בה לשם מצוה עובר על בל תוסיף מאי השלמה דסוכה איכא הכא:
אמר בירא. שם חכם:
חזר בו ר' אליעזר. אצל חכמים לומר שאין לדבר קצבה ואם רצה להתענות יתענה חוץ מלילי יום טוב הראשון ובהא מיהא פליג עלייהו דקסבר יש לה תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבנות יום ראשון אף בי"ט האחרון:
אילימא בריפתא. כלומר תאמר שסעודת י"ט האחרון שהוא סועד בלחם ולפתן וצורכי הסעודה תהא תשלומין לראשון:
סעודתא דיומיה קאכיל. ומאי היכר יש כאן שתהא לשם סעודה ראשונה הלא דרכו לסעוד היום:
במיני תרגימא. לאחר שסילק יביאו פרפראות ומעדנים לפניו כגון פירות וכסנין וקפלוטות מבושלות:
תרגימא. פרונגו"ש:
תניא נמי הכי. דבהכי הויא סעודה לאשלומי ואע"פ שאינו חוזר וקובע עצמו לאכול שתי סעודות של לחם ובשר:
אם השלים כו'. וכ"ש אם קבע סעודה שניה בלחם ובשר:
אפוטרופוס של אגריפס. ממונה על שלו ורב ביתו שקורין שקל"ק:
מהו שאוכל סעודה אחת ביום. בסוכה ואפטר:
פרפראות. מיני מעדנים הפותחים את בני מעיים להיות לבו משוך אחר הפת ויאכל:
מהו שאצא מסוכה לסוכה. לאכול ולישן היום בזו ולמחר בזו:
ביטל מצותה של ראשונה. אפי' ימים שעברו עליו כבר איבדן למפרע ואינו מצוה כדיליף לקמן שצריך לישב כל ז' בסוכה אחת:
- ↑ בכ"י נוסף דיבור: בערב תאכלו מצות. שנה עליו הכתוב לקובעו חובה: