ספר המקנה/קידושין/ס/א
אמר אביי ולטעמי' וכו'. כתב הר"ן ז"ל דה"ה אם בא השני וקידשה לאחר ארבעים יום נמי א"צ גט משני ממ"נ דבין אם תנאי או אם חזרה קדמו קידושי ראשון ומקשין העולם דלמה באמת לא נקיט אביי בתרי כה"ג כיין דרבותא דידי' דלא נימא דמשמע הכי ומשמע הכי וזה נשמע ג"כ בשניהם ולכאורה הי' נראה דלא פסיקא לאביי משום די"ל דרב כר' ס"ל וכדאמר לעיל דהתם משום דאין גט לאחר מיתה ס"ל לרבי דע"כ נתכוון לתנאי כמ"ש מהרש"א (ואף דס"ל לאביי דלא אזלינין בתר כוונתו דה"ל דברים שבלב כמ"ש מפרשים מ"מ היכא דמוכח וידוע כוונתו שאני דהוי כמפרש) משא"כ לאחר למד יום אף רבי מודה דהוי ספק. ולפ"ז י"ל בגוונא דבא השני וקידשה לאחר מ"ם יום כיון דבין אם תנאי ובין אם חזרה קדמו קידושי ראשון ע"כ צ"ל דדעת השני היה לתנאי היינו דאם הראשון הוה כוונתו לחזור בו יתפסו קידושין דידיה מעכשיו נמצא מוכח דתנאי הוי ולא דברים שבלב כיון דמוכח כמו בגט לאחר מיתה לרבי וכיון דהשני הוי וודאי תנאי צריך גט משני ג"כ לכך לא פסיקא לאביי אלא בתלתא גברי דכל א' י"ל דכוון לחזרה אף שכבר קידש הראשון מ"מ זמן שלו קצר מן זמן הראשון וסבר שיתפסו קידושין ור"ן ז"ל דכתב לדינא היינו משום דבאמת קיי"ל דלא כרבי אפילו בלאחר מיתה הוי ליה ספק ולא אמרינן סברא דע"כ הי' כוונתו לתנאי אך לפמ"ש בסמוך בשיטת המרדכי דהיכא דאיכא תרתי דאין הקנין חל לאחר למד יום וגם ליכא תברא דלרחוקה קאתי קי"ל דתנאי הוה כההיא דמכירה בח"מ סי' קצ"ז א"כ בכה"ג דאיכא תרתי דמוכח מילתא דדעתו לתנאי דאל"כ לא יחולו כלל לאחר זמן הראשון וגם סברא דלקרובה קאתי אף לרבנן חיישינן לקידושי שני ובזה נראה לפרש דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז מהלכו' אישות דצריך גט מספק מכולן וכו' כסדר הזה והקשו עליו כל הבאים אחריו כיון דפסק דצריך גט מכולן והחמיר אפי' היכא דאיכא ממ"נ א"ב ממילא אפי' קידש השני לאחר מ' והג' אחר נו"ן יום צריכה גט מכולן די"ל בכל אחד דכוונת ראשונים לחזרה וכוונתו לתנאי ולפמ"ש אתי שפיר דס"ל דבכה"ג כיון דמוכח שכוונתו היה לתנאי והיכא דלקרובי קאתי אפי' רבנן מודים דפשיטא דתנאי הוי. א"כ שפיר קאמר כסדר הזה דוקא לאפוקי אם השני ושלישי האריכו זמן ולא היה צריכה גט משלישי דכיון דהשני וודאי הי' כוונתו לתנאי שוב לא תפסי קידושין של ג' וד' כן נראה לענ"ד. ודוק:
עוד נראה לענ"ד דלפמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי ברישא דמתני' דאם מת השני תוך למ"ד יום חלו קידושי ראשון לאחר למ"ד יום וכתב עליו דבר תימא הוא דכשקיבלה קידושין משני ה"ל חזרה גבי ראשון. והר"ן השיב עליו דלאו חזרה הוא במה שקיבלה קידושין כיון דעדיין לא חל קידושי ראשון ע"ש מ"מ נראה דבכה"ג שקידשה השני לאחר ארבעים יום י"ל דוודאי חזרה הוא לגבי אשה כיון דיודעת שכבר נתקדשה לאחר למ"ד יום לראשון א"כ אין שום מקום לקידושי שני שהוא לאחר ארבעים יום דבשלמא כשקידשה לאחר עשרים כיון דעדיין הי' פנוי' י"ל שדעתו שתתקדש לו ולא עלה על דעתו אי פקע קידושי שני אי לא אבל אחר ארבעים יום שכבר עבר זמן קידושי ראשון וודאי חזרה הוא וכיון דקיי"ל כר"י לעיל דחוזרת א"כ לא פסיקה לאביי דאינה צריכה גט משני דאם הוי חזרה לגבי ראשון הוי כמקדש לאחר למד יום וכיון שחזרה בו בשעת קידושי שני תפסי קידושין שני אפי' אחר מ"ם יום ולפ"ז ג"כ מתורץ קושי' הר"ן על הרמב"ם דנקט כסדר הזה דנהי דגם אם זמן השני מאוחר צריכה גט משניהם מ"מ אין זה לדינא דאביי דכשהוא כסדר הזה לא הוה אצלה חזרה כמ"ש הר"ן כיון דזמן תפיסת קידושי שני הוא קרוב מן הראשון אבל אם אינו כסדר הזה טעמא אחרינא משום דהוי חזרה לגבה ורמב"ם לא נקיט אלא לדינא דגמרא וכו':
שם. בגמרא מהו דתימא וכו'. כבר תמהו בזה על הרמב"ם שכתב שצריכה גט מכולן דלא כאביי שאין חולק עליו ובפשטות נראה לענ"ד ליישב דהנה המהרש"א הקשה ברש"י ד"ה אסברא לך וכו' דאכתי מנ"ל דטעמא דרב משום דמספקא לי' דלמא ס"ל כר"י ע"ש וכבר כתבנו לעיל ליישב אך באמת לק"מ דוודאי משמע לי' לרש"י ז"ל דר"י ורב פליגי כמשמעות לשון הסוגי' דעולא אמר ר"י פליג על רב אלא דרש"י ז"ל מפרש הא דלא אמר דפליגי אם שתי לשונות במשמע דפליגי בהא רב ור' יוחנן אבל לרב ע"כ לא ס"ל כר"י מדפליג עליו. ולפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ם הא דנפקא לאביי הך סברא דלא אמרינן שתי לשונות במשמע היינו משום דהוי סבר דטעמא דר"י דאמר אפילו מאה כולן תופסין בה היינו משום דס"ל נמי כרב דמספקא בתנאי או חזרה וס"ל דשתי לשונות במשמע והיינו דפליג על רב דלרב דוקא נקיט מתני' בשנים משום דס"ל דלא אמרינן שתי לשונות במשמע ור"י פליג אפי' מאה משום דחיישינן לשתי לשונות ורב משרשום השיב עליו דטעמא דר"י לאו משום ספיקא אלא משום שיור וממילא דלר' משרשום איכא למימר דרב נמי מספקא ליה בשתי לשונות ואפי' במאה ור"י פליג עלי' בטעמא דלא משום ספיקא אלא משום שיור כמשמעות לשון תופסין כפי' רש"י. ויש לפרש בדרך הזה יותר דאף אביי ס"ל טעמא דר"י משום שיור אלא דקשה לי' דאי נימא דשתי לשונות במשמע אין נפקא מיני' לדינא בין רב לר"י כיון דסוף סוף צריכה גט מכולן ומזה נפקא לי' דלרב דטעמא משום ספק לא חיישינן לשתי לשונות. אך י"ל דנ"מ לפמ"ש הר"ן לר"י אפי' אם בא השני וקידשה מהיום ולאחר ארבעים יום נמי נתפסים הקידושין הואיל כשהתחיל קידושי שני' עדיין לא נגמרו קידושי ראשונים ולענ"ד נראה להוסיף על דבריו ז"ל דאפי' אם הראשון קידשה מעכשיו ולאחר עשרים והשני קידש לאחר למד ולאחר שעברו עשרים יום שהוא זמן הראשון בא השלישי וקידשה מכאן ולאחר שלשים יום וכן עד מאה צריכה גט מכולן דאף שקידש השלישי לאחר שכלו זמן של הראשון מ"מ כיון דשביק רווחא לשני שקידש קודם שכלה הזמן של הראשון ממילא כיון שנתפסו קידושי שני מהני כמי רווחא דידי' לשלישי וכן כולם והיינו דקאמר כשרגא דלבני כסדר הלבנים שהא חד נתפס בריווח של חבירו אחר שכלה הראשון והשלישי נתפס בריווח שני' וכן כולם משא"כ לפי טעמא דרב משום ספק תנאי או חזרה אפי' אי נימא דשתי לשונות במשמע ת"ע בכה"ג שקידש השלישי לאחר שכלה זמן של ראשון אף דעדיין לא כלה זמן של השני אינה צריכה גט ממנו דליכא למימר דשמא הראשון והשני הי' דעתם לחזרה והשלישי לתנאי דא"כ כבר נתקדשה לראשון כמן שכלה הזמן קודם קידושי השלישי נמצא דשפיר נפקא מיני' בין טעמא דרב משום ספיקא אפי' ב' לשונות במשמע ובין טעמא דר"י והיינו דפליג רב משרשום על אביי דאין הכרח לומר דנפקא עיני' בין רב לר"י משום דלטעמי' דרב לא אמרינן דשתי לשונות במשמע דאפי' אי נימא דרב נמי ס"ל דשתי לשונות במשמע אפ"ה איכא נ"מ בין טעמא דרב לטעמא דר"י בכה"ג דעביד נפשא כשרגא דלבני' ושפיר פסק הרמב"ם כרב אליבא דרב משרשום ודוק היטב:
שם. עולא אמר ר' יוחנן וכו'. כ' הרמב"ן ז"ל דלא קיי"ל כר' יוחנן משום דא"כ משכחת אשת שני מתים והרשב"א ז"ל השיב דאם לא יפלו בבת א' כבר אסורה משום אשת אח שעה א' ע"ש. ותמהני דהא משמע מסוגי' דמקשה כל גיטא דמשייר לאו כלום היא משמע דאי הי' מועיל השיור הי' שפיר דחולצת ולא מתייבמת אף דהי' במקצת גרושת אחיו אפ"ה אינו יכול זה המקצת לפטור מקצת הזיקה וצריכה חליצה א"כ לא שייך לומר שתפטור משנאסרה שעה א' משום אשת אחיו דהא אין זה המקצת יכול לפטור מקצת הזיקה מחליצה ותו קשי' לי על דעת הרשב"א אכתי משכחת שני מתים כגון שקידשה אחיו מעכשיו עד לאחר למ"ד יום ומת ואח"כ קידשה אחיו השני ומת נמצא אין לאסרה מטעם שנאסרה בחיי אחיו השני כיון דבתחלה הותרה לו קודם שקידשה אחי' השני ה"ל יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והתרה כדאית' ביבמות דף כ"ז ודף מ"ם אלא דלענ"ד גם קושי' הרמב"ן ז"ל יש לדחות דלא דמי לאשת שני מתים דדוקא כההיא דפ' המגרש דקידשה חוץ משמעון שהי' לכל א' קידושין גמורי' משא"כ הכא דכל א' אינו אלא מקצ' אישו' ויש ללמוד בק"ו השתא מקצת איסור אשת אח אינו פוטר מקצת זיקה לא כ"ש דזיקת שני אינו פוטר' מקצת זיקה ראשונה משום אשת שני מהים ואין לסתור סוגיא דעלמא דהלכתא כר"י ודו"ק:
שם. מתיב ר' חנינא מהיום וכו'. הקשה בספ"י דמאי קשי' דלמא אתי' כר"א דמכשיר בחוץ דהוי שיור בגט ולכאורה לפמ"ש תוס' בריש המגרש דאף ר"א לא הכשיר בגט אלא כשהתירה לאדם א' אבל אם לא נתגרשה אלא מאישה מודה ר"א א"כ הכא דאיכא שיור ואסורה לכל אדם לא מצינו דפליג בה ר"א ולענ"ד נר' דזה גרע מהא דבעי רבא מר"נ דף פ"ג בהיום אי את אשתי וכו' תיבעי לר"א דהתם עכ"פ יש לה היתר אותו יום וק"ל ועיין מ"ש לקמן:
שם. אמר רבא מיתה להוציא וכו'. נראה דס"ל לרבא דכיון דכתבה התורה שני דרכים גט ומיחה ה"ה מקצת בגט ומקצת במיתה נמי הוי גט אלא דקושי' אביי הא כיון דהמיתה אינה מתרת לעלמא שהרי היא זקוקה ליבם א"כ אין בזה מקצת הגט היתר לעלמא אלא דרבא אמר לפי מאי דקיי"ל כשמואל ביבמות דף צ"ב דקידושין תופסין ביבמה א"כ לא הוי שיור גמור כדאיתא במתני' סוף פ' המגרש דבחייבי לאוין לא הוי שיור כיון דתפסי בי' קידושין ואביי הקשה לי' דאכתי לא מתרצי לר"י דס"ל ביבמות אין קידושין תופסין ביבמה לשוק וק"ל:
ועיין בפי' המשנה שכתב מוא"מ לכל א' מהם וצריך גט מזה ומזה דלמא מתחלפא בא"א עכ"ל ורשב"א ז"ל פי' בו פירוש רחוק דכוונתו לדברי אביי והוסיף להחמיר להצריך גט אף מן האמצעי ובסוף דבריו הקשה דלא נמצא גזירה זו בש"ס ע"ש ולענ"ד כר' כוונתו לדברי ר"י וס"ל דבאמת לאחר דמסיק אביי גזירה משום היום אם מתי תו א"צ לדחוקי בדברי ר"י דס"ל דמהני שיור בקידושין דהא בעי בריש פ' המגרש והתם פשיטא ויצאה והיתה וכמו שהקשה תוס' ואף דרמב"ם ז"ל בחיבורו פסק דמהני שיור מ"מ הא אמר אביי עצמו שם בר"פ המגרש את"ל איתא לדר"א בא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה חוץ מראובן א"צ גט משום דקידושי שמעון לא מהני כלל א"כ קשה לר"י דאמר אפי' מאה תופסים בה נהי דקידושי דשני אהני לאוסרה על ראשון אבל קידושי שלישי לא אהני כלל אלא דבאמת מצד השיור לא הוי קידושין אלא כיון דאמר מעכשיו גזרינן אטו אם אמר בלשון תנאי וכן בכל א' לר"י אע"ג דס"ל דבאמת לשון שיור הוא מ"מ גזרינן אטו לשון תנאי כדאשכחן גבי גט בברייתא ושפיר שייך לשון תופסים כיון דאינו מחמת ספק א"כ שפיר נזכר גזירה זו בש"ס לפי מה דמפרש אביי אליבא דר"י ולפ"ז י"ל גם מ"ש בחיבורו להחמיר באמצעי דצריך גט היינו משום דאף דלא קיי"ל כר"י בשיור מ"מ קיי"ל כוותי' בגזירה זו אטו תנאי לכך מאמצעי צריכה גט שמא יתחלף בלשון תנאי לשני דאז וודאי צריך גט מספק שמא קמא נתכווין לחזרה אך לענ"ד נרא' יותר דכוונת הרמב"ם בפי' המשנה דהא דשניהם נותנים גט ולא אמרינן אחד מגרש וא' כונס משום דמחלפא באשה שהלך בעלה שוב ראיתי בב"ח שנסתפק בזה וצ"ע ודו"ק:
שם. אתמר רב הונא אמר והוא יתן וכו'. בספר פ"י דיקדק בלשון הש"ס דגיטין דף ע"ד דאמר שם מאי ותתן וכו'. ונראה דהתם קשי' דפשיטא שצריך לקיים תנאי בשלמא הכא טובא קמ"ל דהא איתא בב"מ דף ס"ה דכל תנאי שהוא לטובת לוקח בעי לאתנוי' אבל אם התנה המוכר פיטומא מילי בעלמא נינהו א"כ הכא כיון דעיקר היא לטובתה שהוא יתן לה היא צריכה לאתנוי' ולא דמי לדלעיל דע"מ שאני כהן דלא הוי תנאי שקיבל עליו לעשות אלא שהטעה אותה אלא שתוספות כתבו שם דאם בתחלת המקח אמר המוכר התנאי אף שהוא לטובת הלוקח מהני ובאמת יש להביא ראיה ממתני' זו ואף די"ל דהכי בוודאי מהני מדר' גידל דאמר כמה אתה נותן לבתך וכו' עמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנים באמירה כדאיתא באה"ע סי' נ"א דה"ה האיש והאשה עצמה וכמ"ש לעיל דף ח' גבי התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מ"מ לא הי' אלא מדין חיוב אבל לא בתנאי שיהא הקידושין תלוי בהם א"כ טובא קמ"ל משא"כ בגיטין דבעל התנה לטובתו פשיטא שצריכה לקיים התנאי ומקשה שפיר מאי ותתן ומשני דהא גופא קמ"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודו"ק:
שם. מאי בנייהו וכו'. ולכאורה קשה לפי דעת הרמב"ם וסייעתו בסי' ל"ה דבתנאי ע"מ שהוא מעכשיו לא בעינן תנאי כפול ושאר דיני תנאי א"כ איכא בינייהו טובא אי בעינן תנאי כפול או שאר דיני תנאי וצ"ל דבא לאשכוחי נ"מ אפי' לר' חנינא דפליג בתנאי כפול ולפמ"ש תוס' א"ש טפי דאף לר"י מ"מ ספיקא הוי אי הוי כמעכשיו או לא דאפי' לר"י צריך לקיים התנאי דשמא על מנת כמעכשיו אך לפמ"ש לקמן בתוס' ד"ה א"ב וכו' דהא דס"ל דספיקא הוי היינו דוקא גבי גירושין ומהוכחה שכתב ר"י שם. אבל גבי קידושין משמע מדבריהם שם דלא הוי ספק. א"כ ליכא לשנוי' הכי אך לפמ"ש לקמן דלר"י באמת הא דקאמר לכשיתן היינו דלאו תנאי הוא כלל אלא כמו לאחר למד יום ה"נ התנו שיחולו הקידושין בשעת נתינת המעות א"כ אין בזה שייכות דיני תנאי כלל ועיין מ"ש לקמן בזה וק"ל:
ברש"י ד"ה לר"י הוי קידושין וכו'. עיין במהרש"א שתמה בזה ע"ש ובמתני' פי' רש"י הרי את מקודשת בפרוטה זו והוא מסוגיא מפורשת לקמן דף ס"ג ע"א ש"מ כל ע"מ היכא דיהיב לה אך י"ל דוודאי לר"ה שהקידושין הן מעכשיו ע"כ דעתו שתתקד' בפרוט' לבד אבל לר"י י"ל שתתקדש בר' זוז ג"כ כיון דאין חלין הקידושין אלא בשעת הנתינה אפ"ה אתי שפיר הא דמתקדשת שם בע"מ שאדבר ואעשה עמך משום דקי"ל מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואין להקש' לדעת הפוסקי' בסי' ל"א דהיכ' דנתאכל המעות קודם גמר נתינת הקידושין אפי' כבר גמר דיבורו ה"ל מלוה א"כ ה"ל למיתני הכא דבעינן דוקא שלא נתאכל הפרוטה עד נתינת המאתים זוז ז"א דאפי' נתאלמנה מקודשת במאתים זוז שנותן לה דקי"ל מלוה ופרוטה דעתה נתאכלה והיינו דפירש"י שלא נתקדשה בפרוטה אלא במאתים והיינו אם נתאכל הפרוטה כנ"ל והא דלא הני במתני' דלקמן ע"מ שאדבר עליך לשלטון דבעינן דוקא שלא נתאכל הפרוטה משום דהשכירות ה"ל מלוה ודעתה שתתקדש בפרוטה ה"ל אותו פרוטה גמר נתינת הקידושין ונראה דאין לתמוה שיהי' בלשון ע"מ שאתן לשון קידושין בר' זוז דע"כ צ"ל כן בהא דאמר ר"ל על מתני' דלקמן ע"מ שאדבר וכו' והוא שנתן לה ש"פ ולא אמר על מתני' זו מקודשת ע"מ שאתן לך משמע דמתני' דהכא אפי' לא יהיב לה פרוטה מתקדשה במאתים זוז משא"כ התם דה"ל מלוה ואי הוי אשמעינן מתני' דלא הו"ל מלוה הו"ל לפרושי בשכר שאדבר וכו' כדקאמר התם מ"מ נשמע משם דיש במשמע בלשון ע"מ לשון קדושין א"כ נהי דאמרינן התם כל ע"מ היכא דיהיב לה הוא מ"מ י"ל לרב יהודה דמקדשה גם בר' זוז כנ"ל. ודוק:
שם. בגמרא איכא בנייהו שפשטה ידה וכו'. ויש לדקדק דה"ל למימר דנ"מ אם חזרה בה קודם נתינה ונתן לה בע"כ דקי"ל בתנאי מעכשיו דנתינה בע"כ הוי נתינה וה"ה בע"מ לר"ה אבל כר' יהודא כיון דחזרה בה לא הוי קידושין. מיהו לדעת התוס' לקמן דר"י מספקא לי' אי הוי מעכשיו ליכא למימר הכי דאף לר"י צריכה גט מספיקא אבל לפירש"י ז"ל צ"ל דבעי לאשכוחי א"ב אפי' לר"ל דס"ל לעיל דלאחר למד יום אינה יכולה לחזור וק"ל ועיין מ"ש לקמן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |