רשב"א/קידושין/ס/א

רשב"א קידושין ס א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קא משמע לן. ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומרים כך אלא או כולן משום תנאי או כולן משום חזרה, אלא שחכמים נסתפק להן משמעות הלשון היאך, והלכך אף על פי שזה אומר לכך נתכונתי וזה אומר אני בהפך זה נתכונתי, אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו, שכונת המקדש אינה נשמעת לעדים, ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו.

ר' יוחנן אמר אפילו קדושי מאה תופסין בה. מדקאמר תופסין בה. תפיסה גמורה קאמר, וצריכה גט דבר תורה מכולן, וכטעמא דמפרש רב משרשיא דשוי נפשייהו כשרגא דליבני, וכל חד וחד רווחא לחבריה שביק. וקשיא לי לר' יוחנן היכי מפרשינן מתניתין דקתני מקודשת ואינה מקודשת, דאילו לר' יוחנן מקודשת גמורה היא לשניהם. ומסתברא לר' יוחנן לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר, אלא מקודשת לשניהם ואינה מקודשת לשני לבדו אף על פי שקדשה קדושין גמורין קאמר, ואילו היה ראשון ישראל אף על פי ששני כהן וקדשה קדושין גמורין לא תאכל בתרומה, והכי אתמר בירושלמי (ה"א) בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה לכך צריכה אפילו השני כהן, ולר' יוחנן דאמר קדושי מאה תופסין בה לא שנא אמר שני מעכשיו ולאחר עשרים שהוא קודם לזמן הראשון, ולא שנא אם אמר מעכשיו ולאחר ארבעים יום שהוא לאחר זמנו של ראשון, דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך שלשים יום, בין דמקדש לה קדושין גמורין מעכשיו בין מקדש לה מעכשיו ולאחר זמן. ותדע לך דהא אילו מקדשה שני קדושין גמורין, אפילו הכי לא פקעי קדושי ראשון, אף על פי שלא הגיע זמנו עד לאחר שקדשה שני קדושין גמורין, הכא נמי לא שנא, ולרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לדידיה, הוא דאמרינן דדוקא שקדושי שני תוך זמנו של ראשון, אבל לר' יוחנן דתופסין בה תפיסה גמורה, לא שנא הכי ולא שנא הכי, כנ"ל.

מתיב רב חנינא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו' אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר ביה ולאו כלום הוא. ואם תאמר אמאי קא מהדר אפירכי דגט, דכיון דשיורא הוי, קדושין נמי דאית בהוא שיורא לאו כלום הוא, כדאמרינן בריש פרק המגרש (גיטין פב, ב) גבי חוץ לפלוני בין לרבנן בין לר' אליעזר ויצאה והיתה, ויש לומר דהכא לאו שיור גמור הוא, אלא אתחולי הוא דמתחלי מהשתא ומיגמר לא גמרי עד תלתין יומין. והכי אתמר בירושלמי כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור. והוא הדין לגיטין כהאי גוונא, דאילו אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום הרי זה גט, אבל במגרש לאחר מיתה, כיון דלאחר מיתה אינו זמן הראוי לגט, וכל זמן שהוא בחיים לא גירש, שיור גמור הוא, ודכותה גבי קדושין אילו אמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה, לאו כלום הוא, ואינה זקוקה ליבום, לפי שזה שיור גמור, שאין לאחר מיתה זמן ראוי לא לגרושין ולא לקדושין, וכן נמי בשאמר בין בקדושין בין בגרושין חוץ מפלוני שיור גמור הוא לעולם ולא כלום נינהו, והיינו ההיא דריש פרק המגרש. ומסתברא דאפילו לא אסרה לו לעולם אלא עד שלשים יום, הוי שיורא בגט, ולא דמי להרי זה גיטך לאחר שלשים יום דהוי גט, דהתם לכשמתיר מתיר לכל ועד לאחר שלשים הוא דלא חייל כלל. אבל הכא דמתיר מהשתא לעלמא לגמרי, ולגבי דהאי לא מתיר כלל עד לאחר זמן שיורא בגט הוי ולאו כלום הוא.

ומיהו לעיקר תירוץ זה קשיא לי, דאם כן שאינן נגמרין עד לאחר שלשים יום, אם מת בתוך שלשים יום לא תהא זקוקה ליבום, דהא אין גמר קדושין לאחר מיתה, ולישנא דר' יוחנן ודאי לא משמע הכי, דמדקאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה, משמע דלגמרי תופסין בה מעתה, ואם מת חולצת או מתייבמת. ואי נמי נקרע שטר ארוסין קודם שלשים יום לא תהא מקודשת, ועוד דאם איתא לאחר שלשים הוה לן למימר גמרי קדושי ראשון ופקעי קדושי שני, (וא"ת) ואם נפשך לומר כיון דבא שני וקידשה עד שלא גמרו קדושי ראשון קדושי שני במאי פקעי, דהא קדשה בזמן הראוי לקדשה, שעדיין לא נגמרו קדושין לראשון, אם כן בא שני וקדשה קדושין גמורין, או מעכשיו ולאחר עשרה דזמן גמר קדושיו קודם לזמנו של ראשון, נימא קדושי שני קדושי, קדושי ראשון לאו קדושי, דהיאך גומרין קדושין ראשון אחר שנגמרו קדושי שני, והא אילו בא שני וקדשה לאחר שלשים יום שנגמרו קדושי ראשון אין חוששין לה משום קדושי שני, ועוד דגמרין לא נסיב טעמא משום מתחיל וגומר, אלא כל חד וחד רווחא לחבריה שבק, כלומר שייר בה זמן שיחולו אף קדושין אחרים בה.

אלא מסתברא דלר' יוחנן אפילו אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה הרי זה מקודשת, אלא שתופסין בה קדושין אחרים לעולם, דרווחא שבק לכל מאן דמקדש לה עד לאחר מיתה.

וכן נראה מדברי הראב"ד שהוא ז"ל פירש דר' יוחנן סבר לה כבעיא דר' אבא דהתם (שם) דאמר דעד כאן לא אמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קנין כל דהוא, וכדחייש לה נמי אביי התם, דאמר אם תמצא לומר איתא לדר' אבא בא ראובן וקדשה בנתים מקודשת אף לשני לעולם, אפילו הכי הוו קדושין דקנין כל דהו הוי קנין, אבל בגט בעיא כריתות גמור וליכא, ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (ז, א) אשה ולא חצי אשה, הכא לאו חצי אשה הוא, דכולא מיקדשא ליה, אלא חצי קנין הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' בזו, וכבר הארכתי בזה יותר בריש פרק בתרא דגיטין בס"ד.

והא דאמר רבה גט להוציא ומיתה להוציא. פירש הראב"ד אף על גב דבעי כריתות בגט להתירה, כיון דלא משייר מידי אלא לאחר מיתה, מהשתא מיתסרא ליבם, ואף על פי שאין כח בגט זה להתיר, ולאו טעמא תריצא הוא, אלא כיון דאתא אבי ופרכה אנן לית לן לדקדוקי בה טפי. וההיא דבעיא התם בריש המגרש (גיטין פב, ב) אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה, בההיא דר' אבא הוא דקאמר היכי משכחת בה אשת שני מתים, אבל לר' יוחנן הוה משכח לה דאורייתא כגון שקדשה ראובן מעכשיו ולאחר שלשים יום כו' ובא שמעון אחיו וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים דקדושי שניהם תופסין בה ומתו שניהם אינה מתייבמת ללוי, שאני קורא בה אשת שני מתים, והכי איתא בירושלמי הכא (ה"א).

ולענין פסק הלכה פסק ר' אלפסי כרב סתם, ובמסכת גיטין כתב גבי הא דתנן (עב, א) גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת, משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, ור"ח פסק כר' יוחנן דאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה. וכתב הרמב"ן נר"ו דמסתברא כפסקא דרבינו אלפסי דסוגיין בכוליה תלמודא הכי, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (קלו, א) התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל הכא הכי קאמר ליה גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, ובמסכת יבמות (לא, ב) נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן, ואילו לר' יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכהאי גוונא ומתניתין נמי כרב דייקא, דלרבי יוחנן אצרטיך לשנוייה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי עד כאן.

ומסתברא כר' יוחנן, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בכוליה תלמודא, והא דלא משכח ביבמות אשת שני מתים דבר תורה, היינו משום דלא משכחת לה אפילו לר' יוחנן אלא בשמתו שניהם בבת אחת, וכר' יוסי הגלילי דאמר (בכורות מז, א) אפשר לצמצם, דאילו כשמת ראובן ראשון שוב אינה יכולה להתייבם לעולם ללוי, דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם, ואפילו לשמעון נמי אסורה, לפי שלא נפלה לפניו כולה ליבום, וכל יבמה שאין כולה נופלת לפני יבם בבת אחת צד שאינו זקוק ליבום הוה ליה כערוה, והויא ליה כצרת ערוה, וערוה פוטרת צרתה, כדאיתא הכא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"א) גבי הא דר' יוחנן היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת אחד מהם השני מהו שיהא מותר בה, מה נפשך מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מחמת אחיו, ר' יהודה בר פזי אמר אסור בה, אמר ר' יוסי טעמא דר' יודן בן פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה, אמר ר' חנינא יאות אמר ר' יודן בר פזי כלום נפלה לו אלא מחמת אחיו לאחיו היא אסורה לו מותרת, והלכך לא משכחת לה אלא לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם, ולא קיימא לן כותיה, וכל שכן לר' חנינא דמפרש טעמא לאחיו אסורה לו מותרת שהיא אסורה לעולם בכל ענין, ואפילו מתו שניהם בבת אחת, ואף בלא טעמא דאשת שני מתים.

והא דאמרינן ביש נוחלין, התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, לא מכרעא כרב, אלא משום קושיין דהתם דמקשינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי, והתנן מהיום ולאחר מיתה אינו גט, אליבא דרב הוא דמקשינן, דמספקא ליה לישנא דלמא חזרה הוי, ואין מתנת בריא לאחר מיתה, משום הכי נקטינן בפרוקיה לישניה דרב דהתם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל לרב יוחנן לא הוה קשיא מידי, דאילו לדידיה דאמר דשיורא הוי, פשיטא דפירי דנפקו ביה עד לאחר מיתה הוא דקא משייר בה, דהא לדידיה לישנא דמהיום דוקא ולישנא דלאחר מיתה דוקא, והלכך כל היכא דאיכא לקיומי כוליה לישני מקיימים, והכי קאמר גופא מהיום ופירא אני משייר עד לאחר מיתה, כי היכי דגבי קדושין משייר בה רווחא למאן דמקדש לה תוך שלשים יום, וגבי גט משום דבעיא כריתות הוא וליכא, והלכך ההיא לא מכרעא כרב, דאילו משום דמקשינן אליבא דידיה, הא לא איריא, דטובא איכא דכותה לברורה למלתא אליבא דכולהו תנאי וכל שכן לברורי מתניתין אליבא דאמוראי, כי היכי דלא תיקשי ליה לרב ממתניתין, ובפרקין דלעיל (נא, א) המקדש אשה ובתה מקשינן היכי דמי, אילימא דאמר להו כולכן את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר את וחמור קנה, אלא דאתא לברורה למתניתין אליבא דמאן דאית ליה הכי, כי היכי דלא תיהוי מתניתין תיובתיה והרבה כמותה כנ"ל.

ומיהו לפי מה שכתבתי לא מקשינן בהא הויה ליציאה אלא כבעיא דר' אבא, דבין לרבנן בין לר' אלעזר בקנין, כל דהו סגי לן, והא דאמר אביי התם אם איתא לדר' אבא, לאו כפשטא דפשיט רבי אבא דר' אבא דפשיט בין לרבנין בין לר' אלעזר בעיא ויצאה והיתה קאמר, אלא הכי קאמר אם איתא לדר' אבא קמייתא קאמר דאמר עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו סגי. ואף על גב דפשטינן בכמה בעיי בדוכתי טובא ויצאה והיתה, לאו בכולהו אנפי מקשינן להו. ותדע לך דאם כן ר' אבא מעיקרא מאי סבר, ואמאי מספקא ליה אי אמרינן ויצאה והיתה או לא, ובפרקין קמא (ט, א) דבעי ריש לקיש גבי שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אי מקשינן הויה ליציאה או הויות להדדי מקשינן, והדר פשיט ויצאה והיתה מעיקרא מאי סבר, ובפרק האיש מקדש בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דכמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין אמרינן (מד, א) חבור חבורתא כולה כר' יוחנן וצווח ריש לקיש ככרוכייא ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה וליכא דאשגח ביה, אלמא לאו בכולהו אנפי מקשינן להו.

ולפי מה שפסק רבינו אלפסי כרב, תמיהא מלתא למה השמיט דברי אביי דאמר מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ואי אפשר לומר דצריכה גט מכולן דלא כאביי, דהא מתמהינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, ומהדרינן מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה קא משמע לן, אלמא מפשט פשיטא להו, וכל שכן דליכא מאן דפליג עליה. ויש אומרים דלא רצה לפרסם בה קולא וחשש לדברי מי שפוסק כר' יוחנן.

אחר כך מצאתי בפירושי המשנה לרמב"ם תלמידו, שכתב מקודשת ואינה מקודשת ואפילו לאחר שלשים יום, וצריכה גט מזה ומזה, דלמא מיחלפא באשת איש ע"כ. ובודאי שבראשון ובאחרון אין הטעם הזה אמת, לא לרב ולא לר' יוחנן, אלא נראה שעל האמצעיים פירש כן, שהוא ז"ל פסק כרב, שכן כתב בחבורו (הל' אישות פ"ז הי"ב) מקודשת לכולן מספק, ולר' יוחנן מקודשת גמורה היא, והלכך מראשון ומאחרון צריכה גט מספק ומן האמצעי נמי צריכה גט, גזירה משום אשת איש דעלמא. והא דשקלינן וטרינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, מה נפשך אביי מדינא קא מיירי לומר דמדינא צריכה גט מראשון ומאחרון ולא מן האמצעי, ועלה קא מתמהינן פשיטא, דמדינא אינה צריכה גט מאמצעי, ומיהו משום דלא ליתי לאחלופי באשת איש דעלמא אף מאמצעי צריכה גט, ואולי אף זו היתה דעתו של הרב אלפסי, וזה ענין רחוק, דמנא לן למגזר ולהצריך גט במה שלא נזכר בגמרא.

רב יהודה אמר לכשיתן. יש מי שפירש לכשיתן הויא מקודשת ודאית, ועד שיתן מקודשת ואיה מקודשת. והא דאמרינן איכא בינייהו כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, לומר דלרב הונא אין חוששין לה ולרב יהודה מקודשת קדושי ספק לבד, ומסתייעינן מדאמרינן לקמן בשמעתין ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי, אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגי בעל מנת, ופירש רש"י דהוי גט ואינו גט, דאלמא לרב יהודה מספקא ליה בעל מנת אי הוי כמעכשיו או לא דומיא דמהיום ולאחר מיתה. ולפי פירוש זה היינו דבסמוך בפלוגתייהו דגט אמרינן איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד, ולא אמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, דהתם כיון דלכולי עלמא צריכה גט להתירה לעלמא, אלא דלרב הונא מקודשת גמורה ולרב יהודה מקודשת ואינה מקודשת, מכל מקום לאו נפקותא רבתי הוא, על כן נקט שנתקרע הגט או שנאבד דלרב הונא הוי זה גט גמור ומתירין אותה לינשא לכתחלה, ולרב יהודה אוסרין אותה לינשא ומצריכין אותה גט אחר, וכן נראה שפירש רש"י.

ואינו מחוור, אלא לרב יהודה אינה מקודשת ואינה מגורשת כלל עד שתתן, וכן פירש ר"ח, והא דאמרינן לקמן אדמפליגי במהיום נפלגו בעל מנת, לאו למימר דשייכי אהדדי, דהא על כרחין חדא מכלל חברתה לא נפקא, דאילו אשמועינן דהאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו, לרבנן אכתי לא שמעינן במהיום ולאחר מיתה אי הוי גט או לא, הא על כרחין לא שייכי בחד טעמא, אלא מלתא בעלמא הוא דקאמר, דהאי תנא דתני פלוגתייהו לרבי ורבנן בשכיב מרע ליתני פלוגתייהו בעל מנת ומת נמי.

ומיהו אין זה מתיישב לפי לשון הגמרא, דהוה ליה למימר ליפלגו נמי בעל מנת, ואי אפשר לומר דגרסינן נמי, דאם כן מאי קאמר להודיעך כחו דרבי וכח דהתירא עדיף ליה, הא לאפלוגי בהא ובהא טפי עדיף דאשמועינן כחו דרבי וכחן דרבנן, אלא יש לומר דהכי קאמר אדמפלגי במהיום דאין בו שום חדושא לרבנן אלא לרבי, דהא בהדיא תנינן במתניתין במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, ליפלגו בעל מנת, דאשמעינן חדוש בין לר' בין לרבנן, דהא לא שמעינן עד השתא אי כאומר מעכשיו אי לאו כאומר מעכשיו, ואהדר ליה אפילו הכי מאי דאשמועינן לר' במהיום ולאחר מיתה טפי עדיף ליה, משום דכח דהתירא בזו דאפילו מהיום ולאחר מיתה הרי זה גט. ועוד תדע לך דאי אפשר לדקדק מכאן דעל מנת לרבנן ספוקי מספקא להו אי כמעכשיו או לא, מדמדמי ליה למהיום ולאחר מיתה, דעד השתא אדר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן הא אמר דמהיום ולאחר מיתא שיורא הוי ואינו גט כלל ויבומי נמי תתייבם, ולמה אמרו חולצת ולא מתייבמת, גזירה משום מהיום אם מתי, ואי אתינן לדמויינהו אף על מנת לרבנן אינו גט כלל, והא דלא אמרינן בסמוך פשטה ידה וקבלה קדושין איכא בינייהו, איכא למימר דנפקותא מחודשת אתא לאשמועינן בה דאיתא הכא וליתא בקדושין, דהיינו שנקרע הגט או שנאבד, דאלו בקדושין דכותה שנתאכלו מעות קדושיה (והתם) בין למר בין למר מקודשת, דהכי אסיקנא לעיל (נט, א) לא בא אחר וקדשה תוך שלשים יום מקודשת אף על פי שנתאכלו המעות דלא למלוה דמו ולא לפקדון דמו, והוא הדין לפשטה ידה דאיתא בקדושין דאיתא בגירושין, אי נמי איכא למימר דקאי בקדושין אמר קדושין קאי בגרושין אמר גרושין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.