ספר המקנה/קידושין/נט/ב
כגון שקדם בעה"ב ותרם את כריו וכו'. בירושלמי מקשה ולית הדא פליגי על דר"ל דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תפתר כגון שאמר לי' לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום וכ"כ הרמב"ם בה"ל תרומת פ"ד הלכה טי"ת והקשה עליו הראב"ד דהא קי"ל כר"י ע"ש וטור בי"ד סי' של"א הוסיף להקשות דאם שינה שליח בל"ז בטל השליחות ע"ש ולכאורה קשה דהוי לי' להקשות על ירושלמי גופא וצ"ל דעל ירושלמי לא קשה דאיכא למימר דמוקי מתני' כר"א כדאיתא בגיטין דף ס"ה גבי ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרת דס"ל מראה מקום הוא לו אבל לרמב"ם ז"ל שפר מקשה דהא קיי"ל דהוי קפידא דלא כר"א ובאמת יש לתמוה על הרב ב"י שכתב לתרץ דברי הרמב"ם משום ההיא דגרוגרת והיא תמוה דהא לא קי"ל כההיא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות עירובין ותו דהא התוס' הוכיחו שם בגיטין מההיא דהביא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא דבשני מקומות וודאי הוי שינוי וכיון דכל עיקר שליחות דמעילה ילפינן מדין תרומה ה"כ דאיכא למילף מדין מעילה לדין תרומה דבשינוי מקום הוי לי' שינוי גמור וכיון שאמר לו בפי' שיתרום מן הצפון פשיטא דהוי שינוי גמור:
ולכאורה הוי נראה לפרש דברי ירושלמי דבלא"ה אינו מובן דמה ענין צירוף זה השינוי לביטול השליחות שע"י הצטרפו' השינוי יועיל הביטול והי' נראה לפרש במה שאמר בירושלמי כגון שאמר לך וקבע בצפון וכו' היינו שבתחלת השליחות אמר לו סתם לך ותרום ואח"כ אמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום נמצא ששינה בשליחות האחרון ולכך בטל השליחות דאף דס"ל לר"ל דלא אתי דיבור ומבטל השליחות היינו כשמבטל השליחות לגמרי אבל הכא שהי' אפשר לשליחות הראשון להתקיים לא אמרינן כיון שנתן בתחלה סתם רשות לתרום שוב אינו יכול לבטל ולקבוע לו מקום אלא כיון שלא עקר שליחותו לגמרי מהני דיבור האחרון שאם שינה מדיבורו בטל השליחות כן הי' נראה לפרש דברי ירושלמי ואפשר דהטור ס"ל שיש לפרש כן דברי ירושלמי אבל בלשון הרמב"ם לא ניחא להטור לדחוק ולפרש כן ונראה הא דלא פרשו כן היינו משום דמשמע להו דקושי' ירושלמי הוא כלישנא דרב זביד דר"ל ס"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל אפי' בלא נתינת מעות והיינו ע"כ שמבטל השליח שלא בפניו כמ"ש תוס' ד"ה לא קידש וכו' וא"כ ע"כ הא דמקשה מביטל עד שלא תרם היינו משום דמשמע לי' דביטל אפי' שלא בפניו א"כ לא אתי שפיר לשון הירושלמי שאמר לו לך וקבע בצפון דמשמע שאמר לשליח עצמו וא"א לפרש הכי אך באמת רש"י פי' בד"ה וחזרה וכו' בין בפני שליח וכו' א"כ יש לפרש הירושלמי דקושייתו אפי' בפניו לא מהני ביטל לר"ל ואף דנראה דרש"י מודה דאם ביטל גוף הקידושי' וודאי דמהני כמ"ש תוס' אלא דאם לא ביטל הקידושין אלא השליחות לא מהני כמ"ש בספ"י מ"מ הכא בתרומה משמע לי' להמקשה בירושלמי דלא חזר רק משליחות דהא עכ"פ צריך ליתן תרומה מכרי' וא"כ לא מהני אפי' בפני' לר"ל עוד נראה די"ל דה"ל לטור דמאי דמשני בירושלמי שאמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום האי והלך לאו אשליח קאי אלא על בעל הכרי והיינו ממש שינוי' דרבא שקדם בעה"ב וכו' אלא כיון דאין נ"מ אם תרומת השליח תרומה או לא אלא כשתרם בעה"ב במקום אחר והשליח במקום אחר והיינו דקאמר כגון שציוה לו לתרום בצפון וכן עשה השליח אלא שקדם בעה"ב ותרם בדרום אך היותר נראה דוודאי כיון דאסיק לישנא דר"ז בתיובתא ע"כ לישנא קמא עיקר אלא דס"ל לירושלמי כיון דגם לר"ל דמקשה לר"י ממתני' דכל הכלים ע"כ צריך לומר דמחשב' דטומאה עדיפא משאר מחשבות דהא מודה ר"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור כדחזינן בשליחות בגט אע"כ אף ר"ל ס"ל דמחשבה דטומאה עדיפא משאר דיבור אלא דס"ל דלא הוי מעשה גמור כמ"ש מהרש"א בשם תוס' ישינים א"כ י"ל דס"ל לירושלמי דמחשבה דתרומה עדיף כמו מחשבה דטומאה כיון דתרומה ניטלת במחשבה הוי לגבי תרומה מחשבה כמעשה כיון דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כמו לגבי טומאה וכדאמר לעיל בריש פרקין דליכא למילף שאר שליחות מתרומה משום דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן ישנו במחשבה א"כ שפיר מקשה דלר"ל דס"ל דבשליחות כה"ג דישנו במחשבה לא אתי דיבור ומבטל דיבור משום דהוי כהתחלה המעשה א"כ גבי תרומה נמי קשה דלמה יועיל הביטול ואהא משני כגון שאמר לו לך וקבע בצפון ר"ל כיון דקושי' הוא מחמת שתרומה ישנו במחשבה והוי דיבור של משלח כמעשה א"כ כיון ששינה מדעתו של משלח לא הוי מחשבה דידי' כמעשה ועיין מ"ש בריש פרק האיש מקדש גבי פיחת עשרה וכו' דמשמע שם דשליחות דתרומה אם לא שינה עדיפא דהוי כהפרשת בעה"ב עצמו במחשבתו ולפ"ז ממילא מתורץ מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל דהא קי"ל כר"י כנ"ל דבאמת לפי מה דמשני לר"י דבמחשבה דטומאה הוי כמעשה ממש ה"כ מחשבה דתרומ' הוי כמעשה ממש וא"כ ע"כ לר"י נמי צריך לאוקמי הכי כשאמר לך וקבע בצפון וכו' וס"ל לרמב"ם דהא דמשני הש"ס לעיל שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי דמשמע דתרומה לאו כמעשה היינו מקמי דאותבה ר"ל לר"י ממתני' דכלים אבל לבתר דמסיק דאיתיבי' ר"ל לר"י א"א לשנוי כנ"ל והיינו דמשני רבא כגון שקדם בעה"ב אע"ג דבלא"ה ליכא למימר כלישנא דר"ז דהא איתותב אלא דלפי המסקנא אפי' ללישנא קמא צ"ל כן בין לר"ל ובין לר"י ולפ"ז נראה דיש לפרש כדפרישית לעיל בהא דאמר לך וקבע בצפון היינו שבתחלה אמר לו סתם ואח"כ אמר לו לך וקבע בצפון כנ"ל דמה שנדחקו תוס' דמיירי דוקא שלא בפניו היינו דוקא ללישנא דר"ז. אבל לפמ"ש דירושלמי ס"ל נמי כלישנ' קמא א"צ לזה דאפי' בפניו ס"ל לר"ל דאינו יכול לבטל בכה"ג ולפ"ז א"ש טפי הא דמהני מה שאמר אח"כ לך וקבע בצפון כיון דהביטול לא הי' לגמרי אלא שקבע לו מקום לתרומה א"כ דיבור שני הוי לי' מעשה כמו דיבור הראשון דמה לי מחשבה ראשונה או מחשבה שני' ונראה הא דהקשה ירושלמי לר"ל ולא לר"י דלפמ"ש עיקר הקושי' מהא דאותבי' ר"ל לר"י מן הסברא אבל לר"י דמשני מקרא דוכי יותן אין הכרח כ"כ לדמות מחשבה דתרומה לטומאה להכי מקשה לר"ל אבל לבתר דמשני בירושלמי כגון שאמר לו לך וכו' וממילא גם לר' יוחנן מתרצי בהכי כמ"ש דמשמע הכי מדברי רבא שנדחק כגון שקדם בעה"ב ותרם כריו כנ"ל ודוק:
בתוס' ד"ה לא קידשה עצמה וכו' בלא אמירתה כו'. כבר כתבנו דרש"י ז"ל דס"ל דאין חילוק בין בפניו ובין שלא בפניו היינו שאינה יכולה לחזור מן השליחות כמ"ש בספ"י והנה לפי' התו' הא דמקשה לר"ל ממתני' דשולח גט לאשתו היינו משלח אחריו שליח כמ"ש מהרש"א ז"ל ולפירש רש"י צ"ל דמשמע ליה דאפי' אם ביטל השליחות לבד מהני ונראה דלפי' התוס' י"ל הא דקאמר לעיל דנתינת הגט ליד השליח גרע מנתינת המעות ליד האשה היינו דמיירי דלא ביטל השליחות אלא הגירושין אבל אם ביטל השליחות לא מהני לר"ל כיון דהשליחות נעשה בה מעשה שמסר לו הגט כבר נגמר אלא שיכול לחזור מן הגירושין כיון שעדיין לא בא ליד אשה ולהכי אסיק בתיובתא ללישנא בתרא דס"ל אפי' גירושין אין יכול לבטל אלא בפניו ולפ"ז אתי שפיר הקושיא דהלכתא אהלכת' דכאן דלפמ"ש עיקר הביטול הוא בגירושין עצמה א"כ שפיר פריך לר"י למה חוזר ומגרש בו כיון שכבר ביטל את הגירושין נתבטל הגט עצמו ואהא משני נהי דבטלה מתורת שליחות היינו דוקא לר"ל צ"ל שביטל את הגירושין דהשליחות אינו יוכל לבטל כיון שכבר מסר הגט לידו אבל לר"י אין הכרח שביטל את הגירושין אלא שביטל את השליחות ולפי הגירסא בגיטין היינו דאף לר"י מיירי כשביטל את הגירושין כמו לר"ל ולא פליגי בלשון הבעל בביטול אלא דאפ"ה חוזר ומגרש בו משום דאין הביטול מועיל לגט עצמו משום דהוי מעשה גמור אבל לפי' רש"י שכתבנו דר"ל מיירי אפי' בפני' משום דביטל את השליחות ומשמע ליה דביטל הגט היינו כמי ביטול השליחות ע"כ צ"ל דלא הוי נתינת הגט ליד השליח מעשה לענין ביטל השליחות כנתינת מעות ליד האשה כיון דמחסרי עדיין הנתינה ליד אשה ודוק:
והנה בירושלמי בריש פרק השולח מקשה אמתניתין דבראשונה הי' עושין ב"ד וכו' וז"ל לימא פליגי הדא על ר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחות בדברים תפרש בב"ד שכחו מרובה עכ"ל ולכאורה קשה למה לא משני הש"ס בסוגיא דידן הכי דמיירי שמבטל בב"ד ומסיק לה בתיובתא ונראה משום דאי' בפ' השולח על מתני' זו בפני כמה הוא מבטל ר"נ אמר בפני שנים דתרי נמי הוי ב"ד ר"ש אומר בפני שלשה ואיתא תו התם פלוגתא דר"י ור"ל דר"י ס"ל מפני תקנת ממזרים ור"ל ס"ל מפני תקנות עגונות ומפרש התם דפליגי בפלוגתא דר"נ ור' ששת דר"י ס"ל כר"נ ור"ל ס"ל כר' ששת ולפ"ז ר"כ דאמר בפני שנים לא מצי לשנוי' משום כח ב"ד יפה דהא ר"ל מדייק מדקתני והלכה משמע אבל חזרה בה לא וכשקדשה את עצמה ע"כ שקידשה א"ע בפני עדים אפ"ה דוקא קידשה אבל חזרה לא וא"כ מוכח דלא מהני כח ב"ד אלא דירושלמי משני אליב' דר"ל עצמו דלא תקש' ממתני' שפיר משני דר"ל לשיטתו דס"ל בפני שלשה א"כ שפיר י"ל דלא מיקרי כח ב"ד אלא בשלשה אבל הש"ס הכא אליבא דהילכתא דק"ל כר"ן דמבטל בפני שנים א"כ שפיר הוי תיובתא לר"ל דמוכח דלא אמרינן כח ב"ד יפה אבל לר"ל בעצמו באמת איכא לשנוי' כמו בירושלמי ודוק:
בגמרא אמר רב מקודשת לשני לעולם וכו' א"ל ר"י וכו'. והרי"ף הביא פלוגתא דרב ושמואל ארישא וכן אסיפא ותמהו עליו דכיון דלישנא קמא אידחי לי' למה הביאו ועיין בר"ן שנדחק ליישב ולענ"ד נר' די"ל דמאי מקשה ליה ר"ח אדשמואל הא אמרינן בגיטין דף פ"ג ע"ב בעי רבא מר"נ היום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכו' תיבעי לר"א וכו' ופי' שם תוס' דלר"א דס"ל דמהני שיור בגט הבעיא הי' שיהא הגט חל באותו יום ואח"כ יתבטלו הגירושין ואף דפשיט מסתברא כיון דפסקה פסקה הא כתבו הפוסקים דלא קי"ל הכי מדאתקין רב בגיטא מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבא ובר"פ המגרש בעי שם ר' אבא בקידושין האיך דאיכא למימר דמודה בי' רבנן דמהני שיור וכו' וכן הוא ברמב"ם וש"ע אה"ע ס"ס ל"ח וכתב הראב"ד ז"ל בשמעתין דלר"י דס"ל דכולי' תופסין היינו משום דס"ל בקידושין מהני שיור א"כ י"ל דשמואל ס"ל כר"י דמהני שיור בקידושין דמודו רבנן לר"א וס"ל כדבעי' רבא לר"א דמהני בהיום אי את אשתי וכו' וה"נ מהני לרבנן כשמקדש לזמן ואח"כ פקעי קידושין ותו דהכא כיון שקידשה אחר כבר לאחר למ"ד יום לא שייך לומר כיון דפסקה פסקה ואין לומר דהא דפריך קידושי שני במאי פקעי היינו משום דקידושי שני הוי חזרה לגמרי אצלה שחזרה היא מקידושי ראשון ז"א דהא כ' הרמב"ן והוא מירושלמי דאם מת השני תוך למד חזרו קידושי ראשון דלא הוי חזרה א"כ ממילא י"ל דס"ל לשמואל דמסתמא לא חזרה מקידושי ראשון ונתקדשה לשני עד למ"ד יום ואח"כ פקעי קידושי שני וחיילי קידושי ראשון וצ"ל באמת ר"ח לא שמע הא דר"י וס"ד בפשיטות דלא שייך שיור בקידושין ובזה אתי שפיר הלשון הא דקאמר מר ארישא מתני וכו' ר' יהודה אסיפא מתני וכו' ולא קשה לי' דהוא לשון מיותר ולא הל"ל אלא ר"י אסיפא מתני' ולפמ"ש י"ל דס"ל טעמא דרב בסיפא כדר' יוחנן כמ"ש המפרשים באמת דלמסקנא י"ל כן אלא דר"ח דקשה לי' ארישא ה"נ קשה לי' אסיפא דמ"ט דרב דס"ל מקודשת ואינה מקודשת לעולם דס"ל דלא שייך שיור בקידושין וקשה ממ"נ אי ארישא קשה על שמואל ואי אסיפא קשה מ"ט דרב ולהכי השיב לו דר"י אסיפא מתני ולא ק' לי' מ"ט דרב משום דס"ל כרבנן דמספקי בתנאי וחזרה ולפ"ז למאי דמסיק הא דר' יוחנן באמת יש לפרש גם ארישא ושמואל כר"י לכך הביא הרי"ף ז"ל פלוגתא ארישא ואסיפא דקי"ל כרב ולא כר"י ושמואל ודו"ק:
אמנם בנדרים דף ך"ט משמע דפליגי בי' אביי ורבא דרבא ס"ל בפשיטות דלא פקעי כדאמר שם ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי וכו' אמר לי' אביי קדושת הגוף לא פקעי בכדי וכו' משמע דס"ל אפי' בקידושי אשה י"ל דפקעי אף דכתב הר"ן שם די"ל דאין אישות לחצאין אינו מוכרח דרבא לטעמי' דס"ל בגיטין דף פ"ד בהיום אי את אשתי כיון דפסקה פסקה ולא קי"ל הכי כמ"ש הפוסקי' מדאתקין רב בגיטן מיומא דנן ולעלם. ולפי"ז יש לתרץ ממילא הא דלא מפרש אביי אליבא דאמת לרב מטעם דכולי' תופסי' בו כר"י ואפי' מאמצעי תצטרך גט די"ל דס"ל דהא בהא תלי' דאי מהני שיור בקידושין לענין שאחר יוכל לתפוס ה"כ אמרינן דשני לא קידש אלא עד זמן גמר הראשון דמה"ת נימא דחזרה בה וכסברת הירושלמי שהביא הרמב"ן ז"ל וס"ל אף דלר"י כולי תופסי' בה מ"מ בזמן גמר הראשון חזרו קידושי ראשון למקומם כסברת שמואל וממילא לרב דאמר מו"מ לעולם ע"כ דל"ל שיור וע"כ צ"ל מטעם ספק תנאי וספק חזרה וי"ל עוד דאביי לשיטתו אזיל דלכאורה קשה לפי דעת הרמב"ן דס"ל במעכשיו ולאחר למ"ד יום אינו יכול לחזור בו אלא דהתנאי הוא אם לא ימות עד למ"ד יום ולא התנה על חזרה א"כ קשה לאביי דס"ל בגיטין דף כ"ח דלא חיישינין לשמא ימות לענין אכילת תרומה ע"ש למה חיישינן למיתה לשמואל בתוך למד יום שלא תאכל בתרומה כדתני במתניתן ולפמ"ש באמת למסקנא יכול שמואל לאוקמי מתני' כר"י וכרבנן דר' דגט ואינו גט מטעם שיור וכדמסיק לר"י ה"נ לאביי אליבא דשמואל הא דקאמר עד למד יום משום דמסתמא לא חלו הקידושין אלא עד גמר קידושין של ראשון כנ"ל. א"כ עד למד יום לאו משים שמא ימות אלא משום תפיסת קידושי שניהם כדר"י וממילא דלרב ליכא למימר הכי מטעם שיור אלא מספק תנאי וספק חזרה והיינו דקאמר אביי ולטעמי' דרב ועיין בסמוך ודוק:
שם אמר רב מו"מ לעולם וכו'. ולכאורה משמע דרב לאו דינא דידי' קאמר אלא מפרש מתני' הכי. ויש לדקדק מאי דוחקא דרב לאוקמי מתני' דלא כרבי עצמו ונדחק לפרש דר' סתם למתניתין כרבנן ונראה דא"ש לפמ"ש בסמוך דלשמואל צ"ל דהחשש בתוך למד יום היינו שמא ימות כדפירש"י בד"ה ושמואל וכו' וכ"ש לפי' הרמ"בן דתנאי לא היה שיכול לחזור אלא דהתנאי הי' אם לא ימות וכן נרא' שיטת הרמב"ם ז"ל שהרי כתב דצריכה גט משניהם בין תוך למד ובין לאחר למד יום וכו' ואי ס"ד דתוך למד יום יכול הראשון לחזור בו למה צריך ליתן גט הא יכול לחזור בדיבור בעלמא וא"כ קשה לאביי דלא חיישינן למיתה כסתמא דמתני' בגיטין דף כ"ח ואף למה שכתבו תוס' שם לחלק לזמן מרובה הא הכא אסורה לאכול בתרומה כל למד יום כדתנן במתני' ומשמע עד שעה אחרונה. וצ"ל בדוחק דמתני' ר' יהודה היא דחייש למיתה א"כ אין כ"כ קושי' דלמה לא מוקי רב מתני' כרבי משום דלא ניחא לאוקמי מתני' כר"י יהודא. ועוד נראה דרב לשיטתו דא"א לאוקמא מתני' כר' יהודא דהא אמרי' בגיטין דף כ"ה ע"ב דתנאי אם ימות וכיוצא בו צ"ל דהוברר הדבר למפרע ולע"ד אין ברירה אינו כלום ורב ס"ל בעירובין דף ל"ו דלר' יהודא לית לי' ברירה כדקאמר שם ליתא למתני' מקמי דאיו א"כ קש' לי עמ"נ דלא אתי' מתני' כמאן דלר' יהודא הא לית לי' ברירה וא"צ גט מראשון ולחכמים הא לא חיישי' למיתה ונצטרך לדחוקי דמתני' ר' היא וס"ל בהא כר"י ובהא כרבנן משא"כ לשמואל שפיר י"ל דאתי כר"י וס"ל דאית לי' לרבי יהודא ברירה א"כ י"ל לשמואל כמ"ש בסמוך דאביי מוקי לשמואל כר' יוחנן משא"כ לרב כנ"ל ודוק:
עוד נראה לענ"ד דיש לתרץ קושית המפרשים דלא מפרש אביי טעמא דרב משום דס"ל כרבי יוחנן דכולם תופסין בה ואפי' מאמצעי תצטרך גט דהא הקשו המפרשים בהא דתני מתני' בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה דממ"נ אם שניהם כהנים למה לא תאכל בתרומה ואם א' ישראל אפי' בת כהן נמי לא תאכל מספק שמא מקודשת לישראל.
עוד הקשו המפרשים במתני' דקתני בת ישראל בכהן וכו' לא תאכל בתרומה וכו'. דהא קיי"ל דארוסה אינו אוכלת בתרומה. ודוחק לפרש דאיירי בהגיע זמן וכמשנה ראשונ' דלא מיבעי' לשמואל דאמר מו"מ עד למד יום דלא שייך הגיע זמן בתוך למד יום כהא אפי' לאלמנה נותנין למד יום אלא אפי' לרב דאמר מו"מ לעולם כיון דלמשנה אחרונה לא אכלה דוחק לאוקמי מתני' כמשנה ראשונ' א"א לומר דמיירי שנשאת לאחד מהם דא"כ מאי אריא בת כהן לישראל אפי' בת כהן לכהן כיון דהוי ספק קידושין לשניהם נעשה ספק זונה וע"כ צ"ל שנכנסה לחופה ולא כבעלה מיהא אכתי כרב דס"ל ביבמות דף נ"ז ע"ב דיש חופה לפסולת והיינו דחופה לבד פסלה מתרומה א"כ אכתי קשה דאפילו בת כהן לכהן נמי.
מיהא כבר כתבו תוס' ביבמות שם דלא פסלה לרב אלא ע"י קידושין וחופה א"כ היכא דאיהו בת כהן ושניהם כהנים ונכנסה לחופה עם א' מהם שפיר מצי אכלה בתרומה דממ"נ אם קידושי השני קידושין א"כ כיון דקידושי דהאי לאו כלום הוא לא מפסלה משום חופה דהוי חופ' בלא קידושין אבל בת ישראל כששניהם כהנים ונכנסה לחופה עם א' מהם אסור' לאכול שמא היה מקודשת לשני שלא נכנסה עמו כחופה וארוסה אינה אוכלת משא"כ אי הוי אמרינן דטעמא דרב כר"י דכולם תופסין בה נמצא דיש לשניהם קידושין בה וכיון שנכנסה לחופה עם א' מהם נפסלה לרב מטעם חופה לפסולת משא"כ לר' יוחנן דס"ל כשמואל דאין חופה לפסולת ובזה נכון נמי דלא פסקו הפוסקים כר"י משום דקיי"ל התם כרב יש חופה לפסולת ודו"ק:
והשתא דאתא להכי נר' לענ"ד ליישב בפשיטות הא דלא מוקי רב טעמא דמתני' כרבי דמו"מ עד שלשים יום כיון דלפמ"ש צ"ל במתני' דתנא בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה היינו לאחר שנכנסה לחופה וכמשנה אחרונה דאל"כ לא אכלה בתרומה וכ"ש לשמואל דמפרש מו"מ עד למד יום דלא שייך בה הגיע זמן אפילו למשנה ראשונה ומשמע ממתני' דאינה אוכלת אפי' בשביל ראשון דהא קתני סתם ושמעינן לי' לרב בכתובות דף ע"ג בקידשה על תנאי וכנס' סתם אחולי אחלי' לתנאי ופי' שם תוס' בד"ה לא תימא וכו' דאע"ג דאין חופה קונה מצינו למימר בשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי ע"ש א"כ אי נימא דמו"מ תוך למ"ד יום ע"כ צ"ל שכנסה ראשון לחופה תוך למ"ד יום א"כ קשה לרב דנימא כיון שכינסה אחולי אחלי' לתנאי וחיילי קידושין למפרע ולמה לא תאכל בתרומה וע"כ צ"ל דמו"מ לעולם ושפיר משכחת אפי' בראשון בין ע"י הגיע זמן למשנה ראשונה ובין ע"י כניסת חופ' למשנ' אחרונ' ואף דאביי פליג שם בכתובות ואמר דלא תימא דטעמא דרב משום שכינסה אחולי אחלי' לתנאי אלא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ שפיר הוי מצי לאוקמי מתני' בנכנסה לחופה ולא נבעלה אך כבר תירצנו דאליבא דאביי דלשיטתו לא חיישינן לשמא ימות בלא"ה אין קושיא על רב כנ"ל ולרבא שפיר י"ל דס"ל כעולא אמר ר"א שם בכתובות דף ע"ז דפלוגתייהו דרב ושמואל היינו בנכנסה לחופה ולא נבעלה ודו"ק היטיב:
ולפ"ז יש לתרץ מה שתמהו המפרשים על רש"י ז"ל דנרא' דבריו כסותרים שכתב בד"ה ושמואל אמר וכו' אינה בספיקא אלא עד למ"ד יום שמא ימות וכו' משמע דס"ל דאין תנאי אלא אם יעות ולא שיכול לחזור בו והדר פי' בד"ה לשמואל פשיטא לי' וכו' עד למד יום תלוי' הקידושין שמא יחזור בו וכו' ולפמ"ש אתי שפיר דס"ל לרש"י דתנאי הוא בין למיתה ובין לחזרה אלא דלעיל בד"ה ולשמואל קאי על פירושא דמתני' דנקיט שהיא בספיקא לענין אכילת תרומ' דמיירי ע"כ שנכנסה לחופה כנ"ל א"כ נהי דס"ל לשמואל דאף שכינסה לא אחלי' לתנאי היינו בתנאי שאין עלי' נדרים או מומין וכן בתנאי שלא ימות שלא תזקק ליבום אבל בתנאי חזרה י"ל דמודה שמואל דכיון שכינסה לחופה מסתמא נתרצה שלא יחזור כדאיתא בר"פ בתול' נשאת דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וא"כ במתני' ליכא למימר מטעם חזרה אלא שמא ימות כן נר' לענ"ד ליישב דיבור רש"י ז"ל ודו"ק:
בגמרא. ה"א התם הוא דאין גט לאחר מיתה וכו'. הנה לכאורה יש לתמוה על מ"ש המרדכי בהא דאמר רבי יוחנן בפרק האשה שנפלה דף פ"ב אם אמר משוך בהמה זו ותהי קנוי' לך מעכשיו ולאחר למ"ד יום קנה דלא דמי לפלוגתא דרב ושמואל הכא אי אמרינן תנאי או חזרה וז"ל וי"ל דלא שייך ספיקא במעכשיו ולאחר שלשים יום א' תנאה הוה או חזרה אלא בקנין כסף דמהני לאחר ל' יום בלא מעכשיו עכ"ל. הוא נגד הסוגי' דלא אמרינן סברא זו דאין גט לאחר מיתה אלא לפי הס"ד אבל לא אליבא דאמת כמ"ש מהרש"א מדלא קאמר אמר לך רב אנא דאמרי אפי' כר' וכו' והתוס' כתבו בכתובות דר"י לטעמי' דס"ל הכא כולן תופסין אבל אנן דקי"ל בח"מ סי' קצ"ז כר"י דאם אמר מעכשיו ולאחר לעד יום קנה והכי קי"ל כרב דהוי ספק תנאי ספק חזרה כמו שנתקשה בזה הט"ז בח"מ שם וע"כ צ"ל כתי' המרדכי קשה כנ"ל מסוגי' זו ותו דלרבנן דר' וודאי לית להו סברת המרדכי דהא בגט לאחר מיתה וודאי אינו מועיל ואפ"ה מספקא להו בחזרה וצ"ל דס"ל למרדכי דטעמייהו דרבנן דלית להו הך סברא היינו משום דמרחוקה קאתי אבל היכא דלא שייך לרחוקה קאתי מודים רבנן דכיון דלא מהני לאחר זמן ע"כ תנאי הוי אף דמשמע דלא אמרינן הך סברא דלרחוקה קאתי אלא לפי הס"ד אבל לא אליבא דאמת מדלא אמר אמר לך שמואל אנא דאמרי אפי' כרבנן כמ"ש מהרש"א נראה די"ל דהא דבסוגיא זו לא ס"ל סברת אילו היינו משום דהסברא דאין גט לאחר מיתה וסברא דלרחוקה שקולים הם וסותרים זא"ז ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולכך לא ניחא ליה להש"ס לאוקמי פלוגתייהו דרב ושמואל בסברות אילו אבל היכא דאיכא תרתי דאין הקנין חל לאחר למד יום וליכא נמי סברא דלרחוקה קאתי מודים רבנן דתנאי הוא וצ"ע ועיין בסמוך:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |