סדר משנה/עבודה זרה/יא

סדר משנה עבודה זרה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין הולכין בחקות ע"א ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחוקות. עיין מ"ש מרן בשם הת"כ ועיין מ"ש לעיל פ"ב ה"ב ושם הרחבתי והרבתי אומר ודברים בדברי הת"כ ובדברי רבינו.

וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה. וכתב מרן וא"ת והא לאו שבכללות הוא ואין לוקין עלי' וי"ל דלאו שבכללות היינו כמו לא תאכלו על הדם דכולל ענינים רבים, או כמו לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב עליהם אבל כל הנכללים בלאו זה כולם אסורים משום שם אחד שהולך בחוקות הע"א, ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם א' ולוקין עליהם, מ"ש מרן בביאור ענין לאו שבכללות עיין בסה"מ לרבינו שרש ט' שכתב בזה דברים ערבים חכו ממתקים וכולו מחמדים ואז תבין יותר ויאירו לך דברי מרן פה, ומ"ש עוד דלאו לא תעבדם כולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב עליהם עיין השגות הרמב"ן בסה"מ בשרש הנ"ל במ"ש וכ"כ התו' בסנהדרין ס"ג א' ד"ה על כולם אינו לוקה וכו' ועיין בחידושי הר"ן.

ברם מ"ש מרן ומכאן תלמוד לכל הנזכר וכו' כוונתו הוא למשל למי שהוא עובר על לאו של לא תנחשו שהוא כולל הרבה מיני ניחוש כמו נפל פתי מפי, או נופל מקלי מידי וכיוצא בהן, וכן הלאו של לא תעוננו שהוא כולל דברים הרבה לטובה ולרעה כמבואר בהלכה ח' וכן קוסם קסמים דנעשה על פנים שונים וכולם נכללים באזהרת לא ימצא בך וגו' וקוסם קסמים כמבואר בהלכה ו' ואעפ"כ אין אלו נקראים לאו שבכללות מטעם שכתב מרן, אבל אין כוונת מרן על אזהרת מעונן ומנחש וקוסם קסמים וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים דהפרטים כולם נכללים בלאו אחד ולכן יהיו נקראים לאו שבכללות והוא מהמין הב' שהזכיר רבינו בסה"מ שרש הנ"ל דכולם עטופים על לאו אחד דהיינו מלת לא דפתח בו הכתוב מוסב על כל פרטים המפורשים והוי לאו א' ואין לוקין עליהן אלא אחת אף אם עשה כולן והתרו לו על כל א' וא', דדבר זה א"א לאמרו דזה לשון רבינו שם ועל זה ההיקש בעצמו מאמרו ית' לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' ודורש אל המתים שכל א' מאלו הדברים הוא לאו בפ"ע וכו' והראיי' ע"ז אמרו באמצע מעונן ומנחש וכבר נתבאר בכל א' מהן לאו בפ"ע וכמו שמעונן ומנחש יצאו לחלק כן יתחלקו אותם שלפניהם ולאחריהם וכו' כמו שבארנו בלחם קלי וכרמל הרי מבואר מזה שיש בכל אלו מלקות בכל א' וא'.

ד

וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך וכו' כאליעזר עבד אברהם וכו'. והראב"ד השיגו וכתב ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זאת, גם התו' בחולין צ"ה ד"ה כאליעזר עבד אברהם הקשו כן, ואני תמה על אדונינו הראב"ד ורבותינו בעלי התו' דהא רבינו לא הזהיר על הניחוש אלא כשסומך עליו דאם יארע לו כך יעשה דבר ואם לא יארע לו כך לא יעשה, אולם אליעזר לא סמך עצמו כלל על הניחוש כמפורש בכתוב אחר שאמרה שתה אדוני וגם לגמליך אשאב וגו', נאמר והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא, הרי עדיין לא ידע בבירור אם הצליח ה' דרכו אע"ג שנשלם הסימן שעשה לו במאמר הנערה אשר תצא לשאוב מים מ"מ נסתפק אם הנערה ההיא מבית אדונו ולכן עדיין לא השתחוה לה' עד אח"כ כששאלה בת מי את ואמרה בת בתואל אנכי אז נודע לו כי הצליח ה' דרכו ונאמר שם ויקד האיש וגו' כי נחני בית אחי אדוני וגו' אבל קודם לזה לא נודע לו כי ה' הצליח דרכו ולא הודה לה' על החסד וא"כ לא סמך אליעזר עצמו על הניחוש ותדע דאם לא היתה מבית אדונו ודאי לא לקח אותה לאשה ליצחק בן אדונו שלא יעבור על שבועת אדונו אברהם, אעפ"י שנתקיים הניחוש אשר עשה לו, ומה שנתן לה הצמידים והנזם טרם ששאל אותה בת מי את לפי דעת התו', היינו עבור טרחתה, וכך נאות לאיש עשיר כאליעזר אשר חנן השם לאדונו בהון ועושר בביתו שיתן לנערה טובת לב ומשכלת בעבור חסדה לטרוח עבורו לשאוב מים לו ולגמליו, אבל לא עשה כן מפני ידיעתו כי היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדונו, והראיי' לזה דכתיב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב ולא נתן לה מיד כאשר אמרה שתה וגם לגמליך אשאב, כי מתנתו היתה בעבור הטובה שקבל ממנה ועל טוב לבבה כי גמלתהו טוב ברצוא ושוב לשאוב לו ולגמליו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, עכ"פ מבואר להדיא מן הכתובים דאליעזר לא סמך עצמו על הניחוש ואין בזה איסור אפילו לדעת רבינו, ומה שאמרו בגמרא כל נחש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם וכו' הנה בין כפי אשר בארתי ובין לפי ביאור התו' והר"ן צריכין אנו לומר דהתלמודא לדוגמא בעלמא נקט אליעזר עבד אברהם, תדע דהא לדעת הרבה פוסקים אם אינו מפרש בהניחוש אשר עשה הן ולאו אלא שאומר רק חלק א' משניהן לא נאסור משום ניחוש, והרי אליעזר לא הזכיר רק חלק א' כמבואר בכתוב אלא ודאי לדוגמא בעלמא נקט התלמודא כאליעזר שהוא חילה את פני ה' אלהיו שיעשה לו חסד להזמין לו אשה מבית אחי אדוניו שהיא תאמר שתה וגם לגמליך אשאב ולא יצטרך לשאול לכל אחת ואחת מן היוצאות לשאוב מים בת מי את, ובכל זאת נסתפק אם תפלתו היתה לרצון לפני השם והיא האשה שאמרה לו כן היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדונו, או היא אשה ממשפחה אחרת לא מבית נחור והיא טובת לב ובעלת שכל ואמרה כן מדעת עצמה, עד שאמרה לו בפירוש שהיא בת בתואל, וזה דומה אל האות אשר שאל גדעון מהשם ית' בטל.

אמנם מה שהשיב הראב"ד עוד מיונתן בן שאול שהיאך יעשה עבירה זו לנחש, הנה כבר קדמו בקושיא זו התוס' בחולין צ"ה ב' בד"ה וכיונתן בן שאול ותירצוהו, וגם בהגהמ"יי אות ד' הביאו שכתבו וי"ל דלזרז את נערו אמר כן ובלא"ה נמי היה עולה, ואני בעניי אומר דפשטיותן של מקראי קדש בשמואל א' פרשה י"ד מורים כן (ולא נביט לדברי מהר"ש לניידא בס' כלי יקר מ"ש שם כי הם דרך דרוש אבל אל זה נביט לפשטיות המקרא כפי מה שפירשם מהר"י אברבנאל ואין מקרא יוצא מידי פשוטו ואף לפי דרושו של בעל כ"י ג"כ דברינו נכונים שהרי לפי מה שפירש על פסוק ז' ויאמר לו נושא כליו עשה כל אשר בלבבך וגו' מבואר שנער נושא כליו הי' מפחד מן הסכנה והי' צריך זירוז שיעשה בלב אמיץ מלחמת ה' לא שיעשה ומורך בלבבו ודרך נשים לו) שהרי נאמר שם ויאמר יהונתן ב"ש אל הנער נושא כליו לכה ונעברה אל מצב פלשתים וגו' הרי שאז לא אמר שום ניחוש אלא החליט בדעתו להלחם עם פלשתים הוא ונערו, וכשראה שנערו לא השיבו דבר מפחדו מפני אדוניו ומפחדו מן הפלשתים זירזו אח"כ שנית (ועיין בביאור מהר"י אברבנאל) ושם נאמר ויאמר יונתן אל הנער נושא כליו לכה ונעברה אל מצב הערלים האלו אולי יעשה ה' לנו כי אין לה' מעצר להושיע וגו' הרי שהי' צריך הנער ההוא זירוז וגם מדברי יונתן הללו שאמר כי אין לה' מעצור וגו' מבואר שבדעתו הי' מוחלט בלי שום ספק שילחם בפלשתים, אך שהרגיש בחולשת בטחון הנער, ואף שהשיבו עשה כל אשר בלבבך נטה לך הנני עמך כלבבך, אבל יהונתן הרגיש בתשובתו שרוחו נשברה שהשיב לו ברוחב דברים ולא השיב לו בקיצור וברוח גבורה הנני ונעברה, אבל אמר לו שרק לכבודו של יהונתן כדי לעשות רצונו הוא מסכן עצמו עמו, וכן תרגום יהונתן הא אנא עמך כרעותך לזה חיזקו ואמצו עוד בדברים ואמר לו הניחוש ההוא והיינו כתירוצם של התוס' (ועיין בחידושי הר"ן שם בחולין ובדרשות הר"ן בדרוש י"ב שהאריך הרבה בענינים אלו).

איברא מ"ש מרן נראה מדבריו שהניחוש אסור לב"נ דהא אליעזר עבד אברהם ב"נ הי' גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לב"נ, ואני אומר דהיינו למ"ד בפרק ד' מיתות דב"נ מוזהר על הכישוף, אבל לפום קושטא ליתא דהא סוגיין דעלמא ז' מצות נצטוו ב"נ ולא ח', וכ"כ רבינו בפרק ט' מהלכות מלכים וכו' עכ"ל הכ"מ.

ואחרי העתרת המחילה לפי כבוד קדושתו של מרן לענ"ד נראה שיש למקהי קיוהא בכל דבריו אלו כי מה שהשיב על הגהות הא לך לשון הגהמ"יי וכן פסקו וכו' והקשו התוס', ויהונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש האמר ר' יוסי בפרק ד' מיתות כל האמור בפ' מכשף ב"נ נהרג עליו וכו', הרי שקושיתו לא היתה אלא על ר' יוסי דלר"י תקשה מהך קרא דאליעזר עבד אברהם וכ"כ התוס' בחולין צ"ה ב' וא"ת ואליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ד' מיתות כל האמור בפ' מכשף ב"נ מוזהר עליו וכו' הרי דגם הם דייקו דתקשה על ר"י דסובר דב"נ מוזהר על הכישוף ממקרא מלא של אליעזר עבד אברהם, ולכך דייקו בלשונו הגהמ"יי וכתבו ויהונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש ולא כתבו בקיצור ויהונתן ואליעזר היאך ניחשו, אבל לפי האמור הוא ניחא בס"ד דהם שני אופני קושיות דמן יהונתן קשיא אף לדידן דישראל הי' ובודאי מוזהר על הכישוף ומן אליעזר לא קשיא אלא על ר"י דמה יענה להך קרא דאליעזר.

ואף גם הראיה שהביא מרן דלית הלכתא כר"י מסוגיין דעלמא דאמרינן ז' מצות נצטוו ב"נ ולא ח' לענ"ד הי' יכול להביא ראי' ברורה יותר לזה דהא ר"י הוא דפליג התם על הת"ק דהת"ק סובר דלא הוזהרו על מעונן ומנחש (ואפי' ר' שמעון התם לא פליג אלא במכשף אבל במעונן ומנחש מודה לת"ק) וידוע דת"ק ור"י הלכה כת"ק דרבים נינהו וכמ"ש הרי"ף במסכ' שבועות בסוף פרק כל הנשבעין על ר"י ות"ק דהתם ואין לומר דהואיל ור' אלעזר אמר שם אח"כ אף על הכלאים וכו' משמע דמודה לר"י דגם על כל האמור בפרש' ב"נ מוזהר עליו דהיינו מעונן ומנחש ושוב לא הוי ר"י יחיד בדבר זה נגד הת"ק דהא ר' אלעזר מסייע לי', דזה אינו דר"א לא קאי על דברי ר"י אלא הוא קאי על הת"ק דקחשיב ז' מצות ב"נ וקאמר איהו אף על הכלאים מוזהרין, וכמו שאמר שם ר' חנני' בן גמלא אף על הדם והיינו דקאי על הת"ק, וראייתו של מרן היא חלושה ואפשר לדחותה, דהא אפשר לומר דת"ק ור"י בהא פליגי ת"ק סובר דעל מעונן ומנחש הנאמרין בפ' כישוף לא הוזהרו עליהן להיותן באזהרה ממילא אזהרתן זו היא מיתתן, אבל איסורא איכא ואין נהרגין עליהן אבל חייבין מיתה בידי שמים וכמ"ש רבינו בהלכות מלכים פ' י' הלכה ו' לענין הרבעת בהמה והרכבת אילן וכן יתר הדברים דקחשיב רבינו שם הלכה ח' וט' שבכולן איסורא איכא וחייבין עליהן מיתה בידי שמים וא"כ דלמא כל האמור בפ' כישוף ומכללן מעונן ומנחש הוא כאחת מהם ואיסורא איכא וחייבין עליהן מיתה בידי שמים ולא בידי אדם ור"י סובר דאף ע"ז הוזהרו וממילא אזהרתן זו היא מיתתן ונהרגין עליהן, וא"כ שוב אין ראי' מהסוגיין דעלמא דקאמר בכ"מ ז' מצות, דז' מצות שנהרגין עליהן בב"ד אבל שמונה ויותר לא קחשיב דהיינו מעונן ומנחש שעליהן אינן נהרגין בב"ד אלא מיתתן בידי שמים וכמו דלא קחשיב נמי הגמ' כל הנך דקחשיב רבינו בהלכות מלכים פרק י' שאינן אלא במיתה בידי שמים, ובזה יש לגמגם ג"כ על מרן מה שנסתייע ממה שלא כתב רבינו בהלכות מלכים בפ' ט' שהוזהרו על מעונן ומנחש ולא כתב אלא ז' מצות, ולפי האמור אין משם ראי' שבכל הפרק ההוא לא אמר רבינו אלא מאותן מצות שב"נ נהרגין עליהן במיתת ב"ד ולפיכך לא קחשיב שם אלא ז' מצות, ויותר הי' לו למרן להסתייע ממה שרבינו בהלכות מלכים פרק י' לא הביא להך דינא דב"נ אסורין לעונן ולנחש דשם הי' מקומו לחשבו אם הי' רבינו סובר דב"נ אסורין במעונן ומנחש.

ומה שאמרנו דאף הת"ק דר"י בסנהדרין שם סובר דאיסורא מיהא איכא לב"נ לעונן ולנחש ולכל האמור בפרש' כישוף רק דאין נהרגין עליהן אבל הא מיהא חייבין מיתה בידי שמים על כך אפשר לתת טעם וראי' על כך, והוא דבסנהדרין שם אמרינן ר"י אומר כל האמור בפ' כישוף ב"נ מוזהר עליו, לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' מעונן ומנחש וגו' ובגלל התועבות האלה ה' אלקיך מוריש אותם מפניך ולא ענש אא"כ הזהיר וכו' וכבר תמה הר"ן בחידושיו שם דהת"ק ואינך תנאי דפליגי על ר"י ולא סבירא להו דב"נ הוזהרו על כל האמור בפ' כישוף מה יענו לראייתו של ר"י שהיא לכאורה ראי' שאין עליה תשובה, ונדחק הר"ן דאינהו סברו דהך בגלל התועבות האלה קאי על מעביר בנו ובתו באש, והדבר דחוק דעל דבר אחד של מעביר בנו ובתו באש לא שייך בגלל התועבות האלה לשון רבים, ומה שרוצה הר"ן להמתיק זה וכתב מוקים לקרא וכו' למעביר בנו ובתו באש וכל אותן שיש בהם משום ע"א וכו' גם זה דוחק שהרי לא נזכר בפסוק שום דבר אחר מה שיש בו משום ע"א, אמנם אם נאמר דאף הת"ק מודה לר"י דב"נ אסורין בכל האמור בפ' כישוף רק דבהא פליגי דהת"ק סובר דאין נהרגין עליהן רק שמיתתן בידי שמים ור"י סובר דהוזהרו עליהן ונהרגין בב"ד וא"כ שוב לא קשיא על הת"ק דהא אף הת"ק מודה דאיסורא קא עבדי ונענשים עליהן בידי שמים ואף שלא נאמ' האזהרה בקרא אבל הוא בקבלה כמו שהוא הרבעת בהמה והרכבת אילן ודומיהם שכתב רבינו בהלכות מלכים פרק י' הלכה ו' שבאה עליהם הקבלה ולמיתה בידי שמים די בזה והרי הך קרא של בגלל וגו' הוא עונש שמים, ובזה הי' מסתלקת ג"כ בס"ד קושית מרן על הראב"ד דמאי קא מקשה מאליעזר עבד אברהם שהרי הי' ב"נ וב"נ אינו מוזהר על מעונן ומנחש אבל לפי האמור מקשה שפיר, דהראב"ד סובר דאף להת"ק דר' יוסי הא מיהא איסורא קעביד הב"נ בכל אותן שנאמ' בפ' כישוף וחייבין עליהם מיתה בידי שמים, וחלילה לאליעזר עבד אברהם לעשות איסור שחייבין עליו מיתה בידי שמים ובי דינא רבה ליתפרע מיניה כך עלתה במחשבה לפני לכאור' להמליץ בעד הראב"ד.

ברם אחרי מעט התבוננות הדבר קשה בעיני לאמרו שהראב"ד יהי' יחיד בדבר זה להיות סובר דאף לדידן דקיי"ל כהת"ק דר"י הא מיהא ב"נ אסורין במעונן ובמנחש ובכל מה שהוא אמור בפ' כישוף רק שאין נהרגין עליהן בב"ד, דהא מבואר דרבינו אינו סובר כן מדלא הביא דין זה לקמן בהלכות מלכים בפ' י' שם וכן הגהמ"יי פה אות ד' כמו כן התוס' בחולין צ"ה ב' מדהם הקשו קושיתם על אליעזר רק אליבא דר"י ולפי האמור היו יכולים להקשות קושיתם אפילו אליבא דת"ק דר"י דהא גם לדידיה איסור רבה קעביד גם הר"ן בחידושיו בסנהד' כ"ו ב' בד"ה ר' יוסי אומר וכו' מדהוצרך לדחוק ולכנוס בפרצה דחוקה ולא תירץ כדברינו אלא ודאי דגם הר"ן ס"ל דאליבא דהת"ק דר"י ליכא שום איסור לב"נ לעונן ולנחש, והיאך נאמר שדעת הראב"ד יהי' נגד כל דעת קדושים הללו ולא זו בלבד אלא אף זו דמוכח מהראב"ד גופא דגם הוא אינו סובר דיהי' לדידן איסור לב"נ לעונן ולנחש דאל"כ מה זה שתק רבינו בהלכות מלכים בפרק הנ"ל ולא השיג לרבינו על מה שלא הביא דאסור לב"נ לעונן ולנחש וכל הדברים הנאמרים בפ' כישוף ושאינן נהרגין עליהן אלא הן חייבין מיתה בידי שמים אלא ודאי כדאמרינן דאף הראב"ד מודה לדידן ליכא שום איסור לב"נ לעונן ולכשף ושהוא מותר בכל האמור בפ' כישוף וא"כ לכאורה יפה הקשה מרן על הראב"ד דמאי מותיב על רבינו מאליעזר ולשון הראב"ד אינו מורה שתהי' קושיתו מאליעזר עבד אברהם רק אליבא דר"י וכמו שתירצנו לעיל בס"ד על הגהמ"יי.

אבל הן כל אלה עם האדון הכ"מ הסליחה, כי לענ"ד נראה בס"ד דיש להשיב על קושיתו של מרן מה שהקשה על הראב"ד ותמה אני פה קדוש יאמר דבר זה אטו בני ביתו של א"א ע"ה לא היו אלא גרים תושבים וביותר אליעזר שהי' בן משק ביתו ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים והי' ח"ו רק גר תושב וכשם שא"א קיים כל התורה כולה ואפילו ע"ת כך היו כל ב"ב צריכין לנהוג כך, ואף אם אפשר בדקדוקי מצות דקדוקי סופרים לא היו מדקדקים כמו א"א (גם מה שהיו עושים מקצתן אפשר מיראה ואף אותן שעבדו את ה' מאהבה לא היתה מאהבה כ"כ אפילו חלק האלף מאהבתו של א"א ע"ה ומי כמוהו) אבל בעיקר המצות דאורייתא ודרבנן בודאי היו נזהרים בתכלית האזהרה והשמירה, ותדע לך דאל"כ היאך האמין אברהם לאליעזר עבדו על שבועתו והרי איסור שבועו' שקר אינו מז' מצות ב"נ ולא הוזהרו עליו, אלא ודאי דב"ב כולם היו גרים גמורים נוהגים ככל משפטי התורה וחוקותיה ומשפטיה כאשר למדם א"א ע"ה ומכ"ש באיסור מעונן ומנחש ודומיהם שהיו נוהגים שהוא ענין מתועב לפניו יתברך והסרת הבטחון מאותו ית' ויש להביא ראיות לזה ג"כ מכמה מדרשים אלא שהוא מבואר מעצמו וכ"ש אליעזר עבדו ושפיר הקשה הראב"ד (א"ה עיין בדברי הרב משנה למלך פ"י מהלכות מלכים בענין אי' שבועה לב"נ).

ז

אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכות מרדות וכו'. כתב הלח"מ בכאן קיצר רבינו שהי' לו לומר שאם עשה השואל מעשה על פיו שלוקה (ר"ל מלקות דאורייתא לא רק מכות מרדות דרבנן) וכמ"ש למעלה גבי מנחש, אלא שסמך פה על מה שכתב למעלה.

ובמחילה מכבוד תורת הלח"מ בדברי רבינו אין כאן לא קיצור וחסרון דברים כי כל דבריו בשקל הקדש במאזני משפט השכל והדעת הם שקולים, אבל דברי הלח"מ במקום הזה הם דברי מותר, כי ממ"ש רבינו שם וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה הנה בודאי לא קשיא ולא מידי דהתם הא לא מיירי רבינו כלל בשואל להמנחש אלא התם מיירי במנחש עצמו שהוא עושה מעשה עפ"י סימנים אלו של הניחוש וע"ז אמר רבינו שלוקה מלקות דאורייתא שאנחנו הוזהרנו מפיו ית' שלא לנחש דהיינו שהאזהרה היא כוללת אפילו איסור אמירת הניחוש לומר דברים אלו נפל פתי מפי או נפל מקלי מידי והוא מורה שאעשה דבר פלוני או שלא אעשה, או אם אומר אם יארע לי כך אעשה דבר פלוני או אם יארע לי כך לא אעשה דבר פלוני וכדומה מדברי ניחושי' אלא שאם לא עשה מעשה ע"י ניחושו רק נמנע מעשיית מעשה מה שהי' רוצה לעשות אף שעשה איסור ועבר על לאו דאוריי' של לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש וגו' אבל הא מיהא אינו לוקה מדאוריית' כמו שהוא כן בכל העובר על לאו שאין בו מעשה אבל אם עשה המנחש הזה מעשה עפ"י ניחושו האמור, אז שפיר מילקא נמי לקי שהרי עבר על הלאו לא ימצא בך וגו' על ידי מעשה, אבל מן השואל למנחש לא דבר רבינו שבזה בודאי ליכא מלקות דאורייתא ומטעם שנכתוב לפנינו בס"ד בסמוך.

ואם נאמר דיש טעות הדפוס בדברי הלח"מ שבמקום למעלה גבי מנחש וכו' צריך להיות למטה גבי שואל אוב וידעוני וכו' והיינו דלקמן הלכה י"ד כתב רבינו דהשואל באוב או בידעוני ועשה מעשה עפ"י תשובתם דלוקה הנה אם לדבר זה כוון הלח"מ ג"כ ליתא לקושיתו, דבשלמא על דבר זה להיות שואל באוב או בידעוני הנה הוזהרנו עליו בפירוש מקרא מלא דבר הכתוב לא ימצא בך וגו' וכתב בתרי' ושואל אוב וידעוני וגו' וקאי הך אזהרת תיבת "לא" גם על השואל לאוב (ואין זה לאו שבכללות, חדא דהא לפחות חדא מיהא לקי, וזאת שנית שאין זה כלל לאו שבכללות וכמ"ש מרן לעיל סוף הלכה א' בסוף ד"ה וכל העושה אחד מאלו וכו') אבל על שואל בקוסם קסמים ומנחש ומעונן וחובר חבר לא מצינו להם בתורה אזהרה כלל כי על הקסם והניחוש והעוננות וחברת חבר הוא שהזהירנו התורה שאנחנו לא נהיו הפועלים והעושים המעשים והפעולות המגונים ההם לקסום קסם וגו' וכמו כן על הכישוף הוזהרנו שאנחנו לא נכשף, אבל על השאלה בכל אלה לא מצינו להם אזהרה כלל אך הוא באיסור עשה של תמים תהי' עם ה' אלקיך, וכמ"ש רבינו סוף הלכה ט"ו ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, תמים תהי' וגו' ועיין בהשגות הרמב"ן למנין המצות של רבינו במ"ע הנוספות מנין ח' ובספר מגלת אסתר שם, ולפיכך אין להשואל בהם (חוץ מהשואל אוב או ידעוני) שום מציאות מלקות דאורייתא וכן בת"כ שהבאתי לעיל פרק ו' הלכה ב' בד"ה ואזהרה שלהן וכו' לא הוזכר שם שיש אזהרה לשואל כ"א שתי אלה השואל באוב ובידעוני ואפס זולתן וכן רבינו בספרו מנין המצות חלק הלאווין מנין ל"ו ל"ז ל"ח לא הזכיר אזהרה להשואל אלא דוקא להשואל בשלש אלה, אוב או ידעוני או בשואל למתי', אבל בקוסם קסמים ובמעונן ובמנחש ובמכשף וחובר חבר לא הוזכרה אזהרה אלא על הפועל אחת מן הפעולות המגונות ההם האמורות (א"ה עיין בכתבי מהרא"י סי' צ"ו דהתיר לחולה לדרוש במכשפים ובקסמים ולא הזהירה תורה אלא באוב וידעוני דחמירי טפי).

יב

הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכו', לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין ד"ת רפואת הגוף וכו'. ומרן תמה על רבינו דהא אמרינן בסנהדרין ק"א א', והלוחש על המכה וכו' אמר ר' יוחנן וברוקק בה לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה, אתמר רב אמר אפילו נגע צרעת (ופי' רש"י אפילו לוחש אחריו פסוק שאין בו שם שמים) ר' חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה וכו' הרי דדוקא ברוקק הוא דאיכא איסור ור"ח ורב לא פליגי על ר' יוחנן אלא אי בעינן דוקא פסוק שיש בו הזכרת ש"ש או לא דאפלו בפסוק אחר שאין בו הזכרת ש"ש ג"כ דינו הכי, אבל ע"ז לא פליגי ר"ח ורב דבעינן דוקא רוקק, ואף את"ל דרב ור"ח פליגי גם בהא על ר"י וסוברים דלא בעינן רוקק מ"מ הי' לו לפסוק כר"י הואיל והסוגיא דשבועות והתוספתא והירושלמי מסייעין לי' (ואני בעניי מוסיף על דבריו דבירושלמי שם אמר רב גופא דבעינן דוקא רוקק ש"מ דרב ור"ח בהך דרקיקה לא פליגי על ר"י דמהיכי תיתי לן להמציא פלוגתא חדשה בין הירושלמי לתלמודא דילן אליבא דרב גופא).

ואנכי לא זכיתי לעמוד על כוונת קושית מרן כי הלא דברי רבינו הם תלמוד ערוך במסכת' שבועות ט"ו ב' ואמרינן התם ריב"ל אמר להו להני קראי וגאני היכי עביד הכי, והאמר ריב"ל אסור להתרפא בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור בדאיכא מכה, אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעה"ב, הא אתמר עליה אמר ר' יוחנן ברוקק שנו הרי מבואר מזה דהקורא פסוק ורוקק הוא קאי בדינא רבה שאין לו חלק לעה"ב, אבל אם לוחש פסוק על המכה ואינו רוקק קאי בדינא זוטא דאיסורא הוא דקעביד ונענש עליו בידי שמים אבל יש לו חלק לעה"ב, והיינו ממש כדברי רבינו אבל התם בגמ' דילן בסנהדרין ובירושלמי ובתוספתא דכולהו מיירי התם לענין אם יש לו חלק לעה"ב, וכן מתבאר מדברי רש"י בסנהדרין שם בד"ה אפילו נגע צרעת וכו' דרב התם מיירי לענין שאין לו חלק לעה"ב דוקא (וממילא מ"ש רש"י שם בד"ה אפילו ויקרא אל משה וכו' אסור ללחשו ל"ד אסור נקט אלא דקים לי' בדרבה מיני' שאין לו חלק לעה"ב דלמה נאמר דר' חנינ' פליג על ר' יוחנן ורב וגם דמשמע דר"ח קאי על מילתי' דר"י ורב ואינהו לענין חלק לעה"ב קאמרי) ולזה דחק רבינו וכתב אלא שהן בכלל הכופרים בתורה וכו' לא כתב שהן כופרים בתורה אלא הוסיף תיבת "בכלל" להורות שאין זה כופר בתורה ממש שנאמר שלא יהי' לו חלק לעה"ב וכדין הכופר בתורה המבואר לקמן בהל' תשובה אלא הרי הוא בכלל וקרוב להכופר בתורה כיון שעושה ד"ת כאילו הן רפואות הגוף ואינן אלא רפואות הנפשות וכמו שסיים רבינו וכ"כ רבינו לעיל מזה לא די להם שהם בכלל מנחשים וחברים וכו' הוסיף ג"כ תיבת בכלל ולא כתב סתם הרי הן מנחשים וחברים וכו' והיינו שהמנחש גמור וכן החובר חבר הוא שאומר דברים שאין להם שחר והתלות לענין ההוא מצד השכל כגון נפל פתי מפי וכו' וחובר חבר ג"כ כתב רבינו לעיל הלכה י' שמדבר דברים שאין לו ענין ואין להשכל מבוא בו, משא"כ זה שקורא פסוק על המכה או המניח ס"ת ותפילין על קטן הנפגע, שיש להשכל מבוא לענין ההוא שזכות הס"ת והתפילין או קריאת הפסוק יהיה לו לעזרה בצרות המכה או הפגיעה וכמו שרבינו בעצמו כתב סוף הלכה זו לענין להגן עליו אבל הבריא שקרא פסוקים וכו' כדי שתגין עליו זכות קריאתן וינצל מצרות וכו' רק דאעפ"כ אם כבר נפגע או יש לו מכה אסור ופשיטא דלא יגן עליו זכות התורה או קריאת הפסוק כיון דבאיסורא קעביד כן, אבל הא מיהא אינו מנחש וחובר חבר גמור כיון שלולי אזהרת התורה הי' הדבר הזה דבר שהשכל קצת מחייבתו דמה לי שיגין קודם שנפגע שלא יפגע ומה לי שיגין לאחר שנפגע להסיר פגיעתו ממש לפיכך כתב רבינו לשון בכלל מנחשים וחברים וכו' להורות שאינן מנחשים וחברים ממש אלא שהם בכללם ולא כהלח"מ שנדחק בדברים הללו, וכ"כ לקמן בהלכות מזוזה פרק ה' הלכה ד' המנהג פשוט וכו' הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעה"ב וכו' הוסיף ג"כ תיבת בכלל לפי שבאמת אין דינם חרוץ של עושה אלה הנזכר שם שלא להיות להם חלק לעה"ב ולא נמצא בשום מקום שהיו אומרים על הכותב שמות במזוזה שאין לו חלק לעה"ב כלל אבל הם בכלל וקרובים להם ושוב מצאתי מעין דברי בספר ב"ש בסנהדרין שם בד"ה אמר ר' יוחנן וברוקק וכו'.

יד

אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני שנאמר לא ימצא בך מעביר וגו' ושואל אוב וידעוני וגו'. עיין בכ"מ מ"ש בשם התוס' ועיין לעיל פרק ו' הלכה ב' מ"ש בס"ד בסוף הדבור ההוא הערה על מרן על מה שכתב כאן.

ואם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרן לוקה וכו'. מרן לא ביאר פה דברי רבינו ואני בעניי בארתי בס"ד לעיל פרק ב' הלכה ו' בד"ה וכל הנפנה אחריה בדרך וכו' דברי רבינו פה באר היטב תדרשנו משם, ועוד ראה זה לעיל פרק זה הלכה ז' בד"ה אסור לקסום ולשאול וכו'.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.