סדר משנה/עבודה זרה/יב

סדר משנה עבודה זרה יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אבל האיש המתגלח אינו לוקה אא"כ סייע להמגלח, והמגלח את וכו'. והראב"ד השיגו אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו וכתב מרן ויותר נראה לי שלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עביד מעשה כלל, אפילו אמר לו להקיף פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה.

ודברי מרן הללו תמוהים הם בעיני תרי תמיהא, חדא, דהיאך מיפשט פשיטא לי' למרן שהניקף אינו עובר אם לא עשה מעשה שלא סייעו, והרי התוס' בב"מ י' ב' בד"ה אקפי לי קטן וכו' כתבו להדיא דאף דאין הניקף מסייע להמקיף מ"מ הניקף עובר בלאו אך שאינו לוקה הואיל והוא לאו שאין בו מעשה אם לא סייעו וכ"כ שם בספר אסיפת זקנים בשם הרמב"ן ויתר גדולי הראשונים וכן פסק הטי"ד סימן קפ"א ומרן ב"י בעצמו ובש"ע סי' הנ"ל סעיף ד' בלי שום חולק.

אלא שלכאורה יש לו למרן תנא דמסייע ואילן גדול לתלות בו (אף שעדיין הדבר תמוה על מרן שכתבו כל כך בפשיטות נגד כל הנך גדולי הראשונים) והוא הראב"ד בהשגותיו על מנין המצות בקצרה (הנדפסים בדפוס אמסטרדאם סוף חלק ד') מנין מ"ג מ"ד שכתב רבינו, מ"ג שלא להקיף פאת ראשו ככומרי ע"א וכו', מ"ד שלא להשחית כל הזקן וכו' השיגו הראב"ד לאו למקיף ולא לניקף לאו למשחית ולא לנשחת הרי דהראב"ד בעצמו סובר כדעת מרן דבין בהקפת הראש ובין בהשחתת הזקן אינו עובר בלאו אלא המקיף והמשחית לא הניקף ולא הנשחת, אלא שא"א שדברי הראב"ד בהשגות הנ"ל הם דברים ככתבן וכפשטיותן בלי שום טעות הדפוס, דא"כ תקשה על הראב"ד דהוא סותר את דברי עצמו מ"ש פה בהשגות דאף הניקף עובר בלאו.

לפיכך אני אומר בס"ד דבהך השגת הראב"ד איכא טעות הדפוס והוא דצ"ל כך לאו למקיף ולאו לניקף לאו למשחית ולאו לנשחת והיינו דאין כוונתו שם רק לבאר דברי רבינו שהי' מקום לטעות שם דהלאו אינו אלא על הניקף ולא על המקיף הואיל וכתב רבינו שדרך כומרי ע"א לעשות כן וכן גבי השחתת הזקן כתב שדרך כומרי ע"א לעשות כן (רק שבדפוס חסר תיבת כומרי גבי השחתת הזקן אבל כ"כ להדיא לקמן הלכה ז' וכ"כ עוד בספרו מנין המצות באריכות חלק הלאוין מנין מ"ד) והרי דרך הכומרים להיות ניקף ונשחת לא להיותן מקיפין ומשחיתין וכן פשטיותי' דקרא משמע דקאי רק על הניקף דהא פאת ראשכם כתיב בתר לא תקיפו משמע דהיינו הניקף וכמ"ש כן התוס' בנזיר נ"ז להדיא דפשטיותי' דקרא מורה רק על הניקף, רק מדכתיב לא תקיפו ולא כתיב ולא תוקפו הוסב הלאו גם על המקיף, ולפיכך בא הראב"ד בהשגתו שם לבאר דברי רבינו שבאמת איכא לאו במקיף וגם בניקף, וא"כ דברי הראב"ד שם ודבריו פה דברים אחדים.

אבל א"א לומר שיהי' כוונת הראב"ד דהי' לו לרבינו לחשוב עוד שני לאווין במנין בפני עצמו דהיינו דרבינו לא חשב בענין הנחת פאות הראש והשחתת פאות הזקן אלא שני לאווין, והראב"ד סובר שהן ד' דהיינו ב' לאווין בהקפת פאות הראש א' למקיף וא' לניקף, וכמו כן ב' לאווין במנין השחתת הזקן א' למשחית וא' לנשחת דזה אינו השגה כלל שהרי בלא"ה קשה למה לא קחשיב רבינו ב' לאווין במנין גבי הקפת הראש שהרי לוקה שתים משום שתי פיאות על כל פאה לאו לחוד, וכן בהשחתת הזקן הי' לו למנות חמשה לאווין במנין שהרי חייב חמשה לאווין, אמנם כבר בא רבינו ותירצה לקושיא זאת בספר מנין המצות חלק הלאווין מנין מ"ג הזהירנו מהעביר תער הצדעים וכו' וחייב מלקות על כל פאה מהם והוא חייב שתים וכו' והראוי שלא נמנה זה ב' מצות אע"פ שהוא חייב שתים לפי שהן בהם שתי לשונות תחת לאו א' כי אלו אמר לא תקיפו פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל ומצאנו' חייב עליהם שתים, אז הי' אפשר לומר שהם ב' מצות, אמנם בהיותו במלה אחת וענין אחד הנה הוא באמת מצוה אחת אע"פ שבא בפירוש שלאו זה כולל חלקים רבים מתחלקים מן הגוף ושהוא חייב על כל אחת ואחת ועל כל חלק מהם ביחיד לא יחייב זה שיהיו מצות רבות וכו' וכ"כ עוד שם מצוה מ"ד בענין אזהרת השחתת הזקן ואשר חייב שלא ימנו ה' מצות בהיות האזהרה מהן במלה אחת כמו שביארנו במצוה שלפני זאת וכו', מעתה צא ולמד ודון מיניה דאף המקיף והניקף כיון שהם באים במלה אחת אף שהן גופין מחולקין וגם איכא מלקות בכל אחד אם סייע הניקף מ"מ במנין המצות לא יחשבו לשתים וכמו כן גבי השחתת הזקן (ואף שהראב"ד לא ראה ספר מנין המצות לרבינו מ"מ לא יפלא מעין חכמתו של הראב"ד לעמוד מדעתו היפה על זה) ועוד דהא בתוספתא דמסכת מכות פרק ג' קחשיב מילי טובא דשניהן חייבין עליהן, ואלו הן המלביש את חבירו כלאים, והמטמא את הנזיר, הקורח קרחה בראש של חבירו השורט שריטה בבשר של חבירו הכותב כתיבת קעקע בבשר של חבירו, ולמה לא השיגו הראב"ד בכל מנין המצות הללו שהי' לו לחשוב בכל א' וא' מהן ב' לאווין, האחד להעושה והשני להנעשה, אלא ודאי דאין זה כלל כוונת הראב"ד להשיגו לרבינו אבל כוונתו הוא רק כדי לבאר באר היטב כוונת דברי רבינו וסוף סוף אין לו למרן סיוע גם מדברי הראב"ד.

ועוד קשה לענ"ד על מרן דמה נתינת טעם יש בזה שאין בו איסור להניקף כיון דלא עביד מעשה כלל, דמה בכך שלא עביד מעשה, דנהי שאין מלקין אותו משום דבעינן שיהי' הלאו דומה להלאו דחסימה אבל מה יושיענו זה לענין איסור שלא יהיה עובר עליו בלאו, דהא ס"ס הא מיהא באיסור קאי אע"פ שאינו עוש' מעש' תדע דהא מותר בקדשי' ובקרבן פסח אע"פ שהוא לאו שאב"מ אפ"ה עובר על הלאו אם הותיר מהם וכמפורסם כן בתלמוד בדברי רבינו בהלכות פסולי המוקדשים פרק י"ח הלכה ט' ולקמן בהלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ז' ושם פרק י' הלכ' ו' ועיין לקמן בהלכות סנהדרין פרק י"ח הלכה א' בד"ה אבל לאו שאין בו מעשה וכו' מ"ש בס"ד בזה, וכן גבי חמץ שהי' לו קודם פסח והשהה אותו בפסח שכתב רבינו בהלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ג' דעובר בב' לאווין אלא שאין לוקה עליהן הואיל ולא עשה מעשה, וכדומה הרבה לאווין שאין בהן מעשה ואפ"ה באיסורייהו קיימי, ומה נשתנה האיסור הזה של הקפת הראש שלא יהי' הניקף עושה איסור כלל הואיל ולא עביד מעשה, ואדרבה פשטיות הקרא מורה גם על הניקף דאיכא איסור והוא מוזהר כמ"ש בשם התוס' דנזיר אף דאפשר לאוקמי פשטיות הקרא בשעשה מעשה הניקף שסייע ליה, אבל הא מיהא באיסור קאי הניקף אע"פ שלא עשה מעשה, ול"ל דמרן סובר דהא דהניקף לוקה כשסייע לא משום שגם הניקף עושה איסור במה שמניח עצמו להקיף, אלא משום מקיף דכשהוא מסייע להמקיף הרי הוא כאילו הוא היה מקיף את עצמו ויש בו איסור משום מקיף ולוקה אבל להניקף לחוד ואינו מקיף כלל לא אסרה התורה כלל, שלא אסרה תורה אלא להיות מקיף, דזה אינו חדא דלשון מרן אינו סובל זה לומר דכוונתו הוא הואיל ולא עשה מעשה אינו בכלל מקיף אלא רק ניקף דמרן הי' לו לבאר זה להדיא ועוד דהך סברא שכתבנו דאם הניקף סייע אינו חייב משום ניקף אלא משום מקיף ריהטא דהסוגיא דנזיר לא משמע כן וגם יתר סוגיות שבש"ס אינן מורות כך ול"ל דשאני התם גבי נותר וחמץ, דהתם גבי נותר כתיב לא תותירו ממנו עד בוקר וגו' הנה האיסור והאזהרה היא שלא להותיר מבשר הקדשים, והרי זה שהותיר עבר על מימרא דרחמנא ואזהרתו רק שאין לוקין עליו הואיל ולא עביד מעשה ולא דמי ללאו דחסימה, וכן נמי גבי חמץ כתיב לא יראה לך חמץ וגו' ולא ימצא וגו' הנה הזהירתו התורה שלא יראה ולא ימצא חמץ בביתו ובגבולו, והרי הוא עשה בהיפוך ועבר בזה אמימרא דרחמנא ואזהרתו רק שאין לוקין עליו הואיל והוא לשאב"מ אם לא שעשה מעשה שקנה חמץ בפסח או החמיצו בידים, משא"כ הכא גבי הקפת הראש דכתיב לא תקיפו פאת ראשיכם וגו' הנה האיסור והמוזהר מהקרא הזה הוא שלא יקיף והרי הוא לא הקיף עצמו אלא הניחו לאחר להקיפו ואין בזה דבר נגד מימרא דרחמנא ואזהרתו, אלא שהוא הולך בלי פיאות הראש, ובזה אינו עובר אמימרא דרחמנא שהרי לא הזהיר הכתוב שלא לילך בלי פיאות הראש וכן לא צותה התורה שנלך בפיאות הראש, אלא רק זה שלא להקיפן להפאות וכיון שהוא לא הקיפן אפשר לומר דאין כאן איסור כלל במה שמניחן להקיפן ע"י אחר, דזה אינו דלשון הסוגיא בנזיר דקאמר ורב אדא ב"א סבר אחד המקיף ואחד הניקף, במשמע וכו' מורה כי גם הניקף עצמו עובר באזהרה זו דגם לדידי' אזהר רחמנא שלא להניח להקיף את עצמו ואף רב הונא דפליג התם עלי' דראב"א לא פליג עלי' בהא דהמקיף והניקף במשמע אלא בענין היקישא דמר מקיש מקיף לניקף ומר מקיש הקפה להשחתה כמבואר בגמרא וברש"י שם, ועיין עוד ברש"י במסכת מכות כ' ב' בד"ה דאמ' לך מני וכו', שכתב ג"כ כך להדיא, ועיין בתוס' דנזיר שם בד"ה וראב"א סבר וכו' ובתוס' דשבועות ג' בד"ה ועל הזקן שתים וכו', סוף דבר לא ידעתי מה התייחסות והתקשרות יש להאיסור עם עונש מלקות שנאמר כשאין בו מעשה הואיל ואין בו מלקות שלא יהי' בו ג"כ איסור ואינו דומה לאו שאין בו מעשה (שיכול לעשותו ג"כ ע"י מעשה) לחצי שיעור דהוצרכה התורה לימוד מיוחד כל חלב להורות דאף שאין בו עונש מלקות דאית ביה לפחות איסור דאורייתא וכדאמרינן ביומא ע"ד א', עיין בתוס' שם בד"ה כיון דחזי לאצטרופי וכו', ובר"ן בשבועות פרק ג', כי רב הוא ההפרש שביניהם ודעת לנבון נקל.

וביותר אני תמה מה הכריחו למרן ליכנס בפרצה הדחוקה הזאת, ואם כי להציל את רבינו מהשגות הראב"ד הלא דברי רבינו הנה הם מתישבים בלא"ה כפשוטן כי הדבר ברור דגם רבינו מודה דאיסורא דאורייתא מיהא איכא גם להניקף אף שלא עשה שום מעשה וכדעת התוס' והראב"ד והרמב"ן והסמ"ג והטור וכ"כ המ"ע בכוונת רבינו ואטו כתב רבינו שאם אינו מסייע להמגלח שמותר לו להקיף פאת ראשו, אינו לוקה הוא דקאמר רבינו ומובן ממילא דאיסורא דאוריית' מיהא קעביד, וכמו שהוא כן ברוב המקומות מספרו זה שהוא כותב כן, ולדעתי בס"ד נראה הדבר ברור שלא הי' כוונת הראב"ד להשיג על רבינו במקום הזה, אלא לבאר ושלא יטעה שום אדם לסבור שהמניח להקיף עצמו ואינו עושה מעשה כלל לא קעביד איסורא דהתורה לא הזהירה אלא על ההקפה ואם זה הניקף עושה מעשה לסייע להמקיף הרי ע"י סיוע ההוא נעשה הניקף ג"כ מקיף וקעביד איסורא של מקיף, אבל כשאינו עושה מעשה שאז רק הוא ניקף לחוד ע"ז לא הזהירה התורה וכמ"ש בס"ד לעיל רק שדחינו אותה מכח ריהטא דהסוגיא עכ"פ מצינו לטעות, לזה בא הראב"ד לבאר דאף הניקף הוזהר שלא להיות ניקף רק שאין בו מלקות אם לא עשה מעשה ורבינו סובר זה למילתא דפשיטא וסמך במ"ש שאינו לוקה שממילא נדע דאיכא לפחות איסור וצ"ע על מרן.

ג

כל מצות ל"ת שבתורה א' אנשים וא' נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא וכו'. מ"ש רבינו דנשים חייבות בבל יקרחו קרחה עיין לקמן הלכות חגיגה פרק א' הלכה א' בד"ה והשמחה האמורה ברגלים וכו' מ"ש בס"ד טעמו ונמוקו של רבינו.

וכל מ"ע שהיא מזמן לזמן וכו' נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה וכו' ואכילת פסח ושחיטתו והקהל ושמחה וכו'. לכאורה קשה לענ"ד דלמה לא קחשיב רבינו נמי דנשים חייבות בעשה דשביתת חמץ ובעשה דסיפור יציאת מצרים בליל פסח (עיין בספרו הנכבד מנין המצות חלק העשין דשם קחשיב ואזיל לשתי אלה המצות כל א' וא' מהם לעשה פרטיית וכן לקמן בפתיחתו להלכות חמץ ומצה חשב ומנה אותן לשתי מצות פרטיות) והעשה דשביתת שבת והעשה של שביתת י"ט (עיין בספרו הנ"ל בחלק הנ"ל ובפתיחתו להלכות שבת ולהלכות שביתת וכו') וגם העשה של עינוי יום כיפורים שכל אלה העשין האמורים דעת רבינו שגם הנשים חייבות בהם כמו האנשים מדלא קאמר בפירוש בספרו מנין המצות שם דנשים פטורות מהן וכמו שעשה כן בספרו שם לכל המצות שאינן נוהגות בנשים וכן בסוף חלק העשין שם כשחשב ומנה וספר כל המ"ע שהנשים פטורות מהן לא קחשיב להנך מ"ע האמורות בהדייהו, וגם פה בחיבורו זה לא כתב לכל א' בהלכותיו במקומותם למושבותם שהנשים פטורות מהן ש"מ דסובר רבינו דנשים חייבות בהן והרי כל אלו שאמרנו הם י"א מצות וא"כ קשה לענ"ד דלמה לא קחשבן רבינו פה בהדי אינך מצות שהנשים חייבות בהן והרי אותן הי"א מצות האמורות כל אחת ואחת מהנה מ"ע נפרדת במנינה, ואין אחת נכללת בחברתה כגון מ"ע של שביתת שבת וי"ט אינן נכללות במ"ע של קידוש היום, גם קידוש היום די"ט מדרבנן, שא"כ לא היתה נמנית כל א' וא' למ"ע בפ"ע (ומה שכתבתי שקידוש היום של י"ט אינו אלא מדרבנן כ"כ ה"ה בהל' שבת פרק כ"ט הלכ' י"ח) וצ"ע לכאורה.

אמנם קושיא זאת מצינן להתירה ולומר דרבינו לא חשיב פה מ"ע שהזמן גרמא ונשים חייבות בהן, אלא העניני' שלא היו הנשים חייבות בהן אלולי צווי העשה, וע"י המצוה נתוספה עליהן חיוב עשיי' כמו קדוש היום אכילת מצה ושחיטת פסח דאי לא נתחייבו בהעשה להיותן עתידים לעשות המעשה הזאת לא היו צריכות הנשים לעשותן, והיו פטורים מלקדש היום ומשחיטת הפסח ומלאכול מצה ומשמחה והקהל אבל בכל הנך י"א מ"ע דאייתינן לעיל לא נתוספה עליהן הן מעשה הן אמירה ע"י אזהרתן בעשה וגם בלעדי הצווי של העשה הן מקיימין הענינים אשר עליהן נאמרה העשה, דהרי הנשים מצווין לשבות ממלאכה בשבת וי"ט משום אזהרת ל"ת ולענות נפש ביה"כ מאזהרת וכל נפש אשר לא תעונה וגו' ואזהרת העשה שיש בענינים האלה איננה מוספת חיוב עשיי' על המצווה רק לעונש יתירה אם עברו ועשו מלאכה בשבת וי"ט, או שלא קיימו מצות עינוי ביה"כ שיהי' ענשם חמור כדין עובר על ל"ת ועשה ולכן לא הכניסן רבינו בתוך המנין אשר הוא מונה פה, ועיין בפתיחה להל' שביתת עשור ובסה"מ חלק הלאווין מנין קצ"ו, אפס הא קשיא מדוע לא חשיב רבינו למ"ע לספר ביציאת מצרים בליל פסח שהנשים חייבות בה דהא אלולי חיוב העשה לא היו צריכות לספר בי"מ ויש תוספת עשי' בהן ע"י המצוה שנצטוו עליה ומה הבדל יש בין מצוה זאת למ"ע של קדוש היום דחשיב לה רבינו דלית בה תוספת עשיי' רק באמירה גרידא, דקידוש על הכוס מדרבנן הוא כמבואר בסוגיא, וא"ל דמצות ספור י"מ בליל פסח הוא חלק מחלקי המצוה של אכילת פסח והוא בכלל אכילת פסח דחשיב רבינו, הא ליתא דהא מונה מצות ספור י"מ למצוה בפ"ע ואם היתה חלק מהמצוה נכנס החלק בתוך הכלל, ואם יחשוב רבינו אכילת פסח ושחיטתו במנין מ"ע שהז"ג אשר הנשים חייבות בהו, אע"ג דמסתבר להיות נחשבים לאחד דשחיטה ואכילה בגוף א' נינהו גם עיקר השחיטה בשביל אכילה היא כדתנן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה, אפ"ה הפרידן רבינו פה היותן ג"כ נפרדים במנין תרי"ג א"כ גם מ"ע של ספור י"מ שהיא מצוה פרטית במנין תרי"ג למה לא חשבה רבינו פה עם אינך דחשיב דנשים חייבות בהו, וכן קשה מדוע לא חשיב רבינו במנין חיוב עשה שהז"ג בנשים גם מ"ע של תשביתו דיש בקיומה תוספת עשיי' נוסף על אזהרת הלאו בל יראה דלא סגי שאינו רואה החמץ אלא צריך להשביתו מביתו, ועוד דהתחלת חלות הלאו דב"י הוא מתחלת ליל ט"ו כמ"ש רבינו פ"ג מהל' חו"מ אבל בי"ד אחר חצות חל מה"ת חיוב הביעור מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו כמ"ש הרב המגיד שם, וא"כ אם הנשים אינן מוזהרות על העשה, יכולין להשהות החמץ בביתן עד הלילה דאז חל עליהן אזהרת לא יראה, אבל אם גם על העשה דתשביתו הנשים מוזהרות הרי הן מחוייבין לבער החמץ ג"כ מזמן הביעור שהוא משש ולמעלה מה"ת, וממילא יש בקיום העשה הזאת לנשים תוספת עשיי' מה שלא היו צריכות לעשות מצד אזהרת הלאו ולמה איפוא לא הכניס אותה רבינו במנין.

(ב)

אמנם לכאורה צריך תלמוד מאין הוציא רבינו דנשים חייבות בעשה דתשביתו דהא מ"ע שהז"ג היא, ולא מצאנו בתלמודא מקום מבואר להדיא דנשים חייבות במצוה זאת אע"ג דמ"ע שהז"ג היא, ומדוע נימא דהעשה הזאת יצאה מכלל כל העשין שהז"ג ודלמא דוקא על הלאו דב"י הן מוזהרין ולא על העשה אולם מה דפשטא לי' לרבינו דנשים חייבות בספור י"מ מתבאר בס"ד לקמן בהל' שבת פ"א ה"א, אבל בעשה דתשביתו לא נודע לכאורה סבת פטור או חיובא בנשים, ואמרתי בס"ד להביא ראיי' לדעת רבינו דאף הנשים חייבות בעשה דתשביתו מהא דאית' בתלמודא פ"ק דפסחי' ו' אמר רב המוצא חמץ בי"ט כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש אינו צריך וכתב ה"ה בפ"ג מהל' חו"מ ה"ח שדעת רבינו לפי הנראה, לפרש מימרא דרב אפילו בלא ביטול ואפ"ה אינו מבערו בי"ט לא ע"י שריפה ולא ע"י פרור וזורה לרוח, וטעמא דרבינו דמפרש הכי הוא מדסתם רב ולא מחלק בין מצאו לאחר ביטול למצאו קודם ביטול דבזה לא מהני כפיית כלי אלא צריך לבערו מיד, ורבא דמחלק בין חמץ חולין לשל הקדש וטפי ה"ל לחלק בחמץ חולין גופא בין ביטל ללא ביטל.

אפס על התלמודא גופא יש להעיר למה באמת יהא אסור לשרפו בי"ט אם מצא חמץ שלא ביטל עדיין והא קיי"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך א"נ הותרה נמי שלא לצורך ויש כאן צורך קצת כדי שלא יעבור על הלאו דב"י והוי צורך מצוה, וכבר עמד בזה בהגהמ"יי בהל' חו"מ פרק הנ"ל אות ט' ועיי"ש במרן מ"ש בזה וביותר אני תמה על רבינו דפסק בפ"א ה"ד מהל' שביתת י"ט דאפי' עשה מלאכה שלא לצורך כלל נמי מדאורייתא אינו לוקה דאמרינן מתוך, וגם גבי הבערה מסתבר טפי להקל בשלא לצורך כמ"ש ה"ה שם. ואיך מפני איסור דרבנן שהוא עושה בהבערה בי"ט יעבור על הלאווין בל יראה ובל ימצא, והנה המ"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' כתב הטעם עפ"י מ"ש התוס' בשם הר"י כ"ט ד"ה רב אשי אמר וכו' דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר עליו משום דהוי לאו הניתק לעשה, (ולקמן בהל' חו"מ יתבאר בס"ד הטעם למה כתב הר"י דמשום דב"י הוי ניתק לעשה הוא דאינו עובר אם משהה חמץ בביתו) אך אם כנים דברי אלה היינו למי שהוא מצווה על העשה דתשביתו שפיר י"ל בדידי' דאינו עובר אם משהה החמץ שדעתו לקיים העשה לעת מצוא ולכן סגי בכפיית כלי דהא לא יעבור על הלאו אם יניחנו עד מוצאי י"ט ולמה יעבור על אי' דרבנן בכדי, אבל מי שאינו מוזהר על העשה דתשביתו ולא הוי לדידי' הלאו דב"י ניתק לעשה ומיד שימצא החמץ אף שדעתו לבערו עובר מיד על הלאו, הנה בזה ודאי לא סגי בכפיית כלי לפי שיטת המ"א ואם הנשים אינן מצוות על העשה דתשביתו אם מצאו חמץ בביתם צריכו' לשורפו מיד לבלתי יעברו על הלאו דב"י ותיקשי למה סתם רב בהמוצא חמץ בתוך ביתו בי"ט דכופה עליו כלי דה"ל למימר דאם יש לו אשה בתוך ביתו יקיים מצות ביעור על ידה דהא לדעת ה"ה עיקר יסודו של רבינו בפירושו דאיירי אפי' בלא ביטל הוא מדסתם רב, והא דלא מחלק רב בין חולין להקדש כרבא זה לא ניתן לשאלה די"ל מהקדש לא קאמיירי כדקאמר התלמודא בדוכתי טובא. אבל לא ה"ל למשתק מלאשמעינן חידוש זה דהנשים יכולין לבערו בי"ט, ואף אם נדחוק בזה אליבא דרב דלא מחלק עכ"פ רבא דנחית לחלק בין חולין להקדש מדוע יכלו שפתיו מלחלק נמי בין אנשים לנשים ולימא דע"י הנשים יכול לקיים מצות ביעור בי"ט, ותבנא לדינו של רבינו דגם הנשים מוזהרות על העשה דתשביתו. (א"ה לדעת הרב ברצלוני הביאו הרא"ש בפ' כ"ש סי' ג' ל"ל לרבא מתוך וגם הנשים אינן רשאין לשרפו אע"ג שאינן מוזהרות על העשה מיהו בכתובות פ"ק בשמעתא דדם מיפקד פקיד מבואר דרבא אית לי' מתוך שהותרה חבורה לצורך א"נ וכו') ועוד יש להביא ראיי' לדעת רבינו דנשים מצוות על עשה דתשביתו דאי לא תימא הכי תמצא שהחמירה תורה בנשים יותר מבאנשים דאשה ששהתה חמץ בביתה תלקה על לאו דב"י דבדידה ליכא לאו הנל"ע וכן אם קנתה חמץ, אבל איש שקנה חמץ או השהה חמץ בביתו אינו לוקה על אזהרת הלאו דבדידי' הוי לאו הנל"ע ולא מצאנו כן בשום מקום בתלמוד להחמיר באשה יותר מבאיש הלא אמרו השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אבל לא יותר מאיש וע"כ אין הבדל בנשים לענין מ"ע דתשביתו.

ואחרי שובי להתבונן בדבר זה נחמתי על אשר אמרתי בראשונ' וראיתי כי לשיטת רבינו בתוהו יעלו הראיות האמורות פה, דהרי דעתו בפ"א מהל' חו"מ לחלק בין המשהה חמץ בביתו, לקונה חמץ בפסח ולא ביערו דעשה מעשה ולוקה אבל במשהה אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה ולשיטתו לא הוי לאו דב"י ניתק לעשה מדלקי אם קנה חמץ ועשה מעשה (ובמקומו בארתי בס"ד טעמו ונמוקו ועיין מ"ש ה"ה והרב במשנה למלך שם) וא"כ ליתא למ"ש המ"א הטעם דסגי בכפיית כלי במוצא חמץ בי"ט ואף שדעתו לבערו אפ"ה עובר על הלאו דב"י ומ"מ אינו רשאי לשרפו בי"ט מהטעמים אחרים שכתבו הפוסקים הביאם ג"כ המ"א שם וליכא למשמע מהשתא דנשים מוזהרו' בעשה דתשביתו ומ"מ אין הבדל לענין מלקות בין אנשים לנשים דבעשו מעשה בקניית חמץ בפסח הכל חייבין ובלא עשו מעשה אלא שנשאר החמץ בתוך הבית עד הפסח הכל פטורין משום לשאב"מ ולא משום נל"ע גם לענין כפיית כלי אין הבדל בין נשים לאנשים, וקמה הערתינו על רבינו אנה מצא להוציא נשים מן הכלל בזה ולומר דאע"ג דהוי מ"ע שהז"ג אפ"ה מוזהרות בתשביתו.

(ג)

על כן אני אומר ראיי' אחרת לרבינו בזה, עפ"י מה דאית' בתלמודא דפסחים כ"ז תניא אר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן מה נותר שאינו בב"י ובב"י טעון שריפה וכו' חזר ודן דין אחר וכו', וזה ברור לר"י דאמר אין ב"ח אלא שריפה היינו שהוא מפרש מלת "תשביתו" הוראתו שריפה מהדין שלמד מנותר, ואם הנשים אינן מצוות על העשה דתשביתו ממילא אינן מחוייבין ג"כ לשרוף החמץ שלהן אע"ג דגם הן מוזהרות על הלאו דב"י מיהו אכתי לא רמי עלייהו חיובא לשרוף אלא בבטול בעלמא סגי או בכל דבר שיכולין לבערו מן העולם, ומעתה תקשה על ר' יהודא שאמר והדין נותן הא איכא למימר חמץ של נשים יוכיח שישנו בכל החומרות שישנן בנותר ואפ"ה אינה טעונה שריפה דוקא ועוד איכא למפרך מה לנותר דאפי' נותר של נשים ג"כ טעון שריפה דעל העשה של באש תשרופו גם הנשים נצטוו. (א"ה עיין תו' פסחים שם ד"ה חלבו של שור הנסקל יוכיח וכו' והרי חמץ של נשים דמי לי' לנותר בבל תותירו) והנה ראיתי להגאון בעל פ"י בחידושיו לקידושין ל"ד בתו' ד"ה מעקה ואבדה וכו' שכתב במ"ע דשמן שריפה אין הנשים חייבות דהוי מ"ע שהז"ג דאין שורפין קדשים בלילה וכו' הן אמת שאמרו בגמ' דיבמות ע"ב דנותר אפי' שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום וכן פסק רבינו בהל' פה"מ פי"ט ה"ד, אבל מה שרצה הפ"י להחליט הדין דאין הנשים מוזהרות על העשה באש תשרופו דהוי מ"ע שהז"ג דאם שרפו בלילה לא קיים המצוה באש תשרופו והרי הוא כמי שנאבד מן העולם, בזה לא אוכל לירד לסוף דעתו הרמה דלענ"ד יש להביא ראיי' ברורה דנשים מצוות על העשה באש תשרופו אעפ"י שהיא מ"ע שהז"ג, דהא כתב רבינו בהל' תמורה פ"א ה"א למה לוקין על התמורה הרי הלאו שבה ניתק לעשה וכו' ועוד שאין הלאו שבה שוה לעשה דהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו, כך היתה גירסתו בגמ' דתמורה ד' ב' וכן הביא רש"י שם הגי' ההיא, ובהיות דכייל לנו רבינו דאם הלאו שוה בכל והעשה אינה כוללת כמו הלאו לא מיקרי הלאו ההוא לאו הנל"ע ולקי עלי', והרי הא דאין לוקין על הלאו הנל"ע מנותר יליף ר' יהודא כדאי' התם בתמור' ולא ישאירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר לך שאין לוקין עליו דברי ר' יהודא, וגבי נותר גופא אין העשה כוללת כמו הלאו דהלאו כולל אנשים ונשים והעשה לאנשים נאמרה ולא לנשים. (ואין להביא ראיי' דנשים נמי מוזהרות על העשה דתשביתו לדעת הפוסקים דיש להם גירסא בתלמודא דפסחים צ"ה דחמץ הוי לאו הנל"ע וא"א אין הנשים מוזהרות על העשה דתשביתו הרי אין הלאו שוה אל העשה ולא מיקרי לאו הנל"ע, זה ליתא דהא גם הלאו דב"י אינו שוה בכל דאינו נוהג בשל אחרים ובשל גבוה אע"ג דנוהג בנשים מ"מ עכ"פ אינו כולל ואין הבדל אלא בין רב למעט) וע"כ צריכין אנו לומר דס"ל להתלמודא דגם נשים חייבות בהעשה של באש תשרופו, וכן מתבאר מדברי רבינו בסה"מ חלק העשין מנין צ"א שלא כתב על מצוה זו של שריפת קדשים שאינה נוהגת בנשים כדרכו לכתוב בכל המצות שאין הנשים מוזהרות וכן בסוף חלק העשין שמנה מנין העשין שהנשים פטורות מהן לא חשיב לעשה דשריפת קדשים בהדייהו.

והא דפשיטא לי' לתלמודא באמת דנשים מוזהרות בעשה באש תשרופו אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג, אולי הי' להם דרש בזה דנשים יצאו מן הכלל מ"ע שהז"ג לחיובא, אם מהטעם האמור דלא תהיה אשה חמורה מאיש דבדידי' ליכא מלקות דהוי נל"ע ובדידה איכא מלקות, ואין להשיב דגם בדידה ליכא מלקות עכ"פ משום דה"ל לאו שאב"מ, ועיין לקמן בהלכות פה"מ פ' י"ח הלכה ט' במרן ובהלכות קרבן פסח פ"י הי"א, דזה אינו דכבר כתבתי בס"ד בהל' סנהדרין פ' ח"י כמה גווני דאפשר לעבור על לאו דבל תותירו ע"י מעשה ובארתי שם מה שאמר ר' יעקב לא מן השם הוא זה וכו', ועוד בארתי שם בס"ד טעם על הנשים שמוזהרות בעשה באש תשרופו (א"ה דבר זה שכתב הרב המחבר ז"ל דלאו דב"י לא חשיב לאו השוה בכל כיון דלא נאמר בשל אחרים ושל גבוה לא ניחא למרייהו לומר כן דעכ"פ הלאו כולל יותר מעשה ואין העשה מוסבת על כל הדברים המוזהרים בכלל הלאו שוב לא הוי נל"ע לדעת רבינו ועל אחרים וגבוה לא נאמרו כלל לא הלאו ולא העשה) ואחרי שבררנו דגם הנשים מוזהרות על העשה באש תשרופו חוזרת וניערה קושיתינו דאיכא למפרך על הדין שדנו ר' יהודה מנותר ושמעת מיני' דגם על עשה דתשביתו הנשים מוזהרות כדעת רבינו, ובהל' שביתת י"ט פרק ב' הלכה ח"י הרחבתי עוד בס"ד דברים בענין זה אם נשים מוזהרות בעשה דש"ק והוכחתי משיטת התו' ביבמות כדעת הגאון בעל פ"י דאינו נוהג בנשים.

ועדיין לא שבנו לדעה מוחוורת דנהי דפשיטא לי' לתלמודא דנשים מוזהרות על עשה דתשביתו אבל הא גופא טעמא בעי מדוע יצאה עשה זו מן הכלל דכל מ"ע שהז"ג דנשים פטורות בהן אם לא היכי דגלי קרא לחיובא כמו מצה שמחה והקהל ואיה מקום הדרש אשר הוציאו משם דנשים חייבות בתשביתו, והתבוננתי ומצאתי בס"ד טעם מספיק בזה עפ"י מ"ש התו' במגילה ד' ד"ה שאף הן היו באותו הנס דל"ל היקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות להורות דנשים חייבות באכילת מצה דהא מסברא ידעינן דחייבות מכח הסברא שאף הן היו באותו הנס וכל המצות אשר נצטוו בעבור זכירת הנס שנעשה לנו גם לנשים נצטוו והרשב"ם תירץ דמה"ט לא היו חייבות אלא מדרבנן ואיצטרך היקישא לחייבן מדאורייתא והר"י מא"י תי' דס"ד דנילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות לפוטרן מחיוב אכילת מצה לאפוקי מסברא להכי איצטרך היקישא, ומעתה בתר דגלי לן קרא בהיקישא דנשים חייבות באכילת מצה ממילא מסתבר לומר דהנשים חייבות נמי בכל המצות התלויות בחג כגון השבתת חמץ וספור י"מ בליל פסח מטעם הסברא חיצונה שאף הן היו באותו הנס דסבת כל המצות האמורות היא בעבור הנס שעשה הש"י בהוציאן ממצרים וגם הנשים בכלל היוצאים ביד רמה ולכן צדקו דברי רבינו במה שכתב דגם הנשים מוזהרות בתשביתו, ובהלכות שבת פ"א ה"א הרבתי עוד אומר ודברים בענין הזה בס"ד.

ודע דהא דנשים חייבות בעשה של עינוי דיה"כ נראה דהוציא זה מהא דאי' בתלמודא דסוכה כ"ח יה"כ מדר"י אמר רב נפקא ול"ל האזרח לרבות נשים, לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ואזהרה לא נתחייבו בו נשים כלל קמ"ל, הנה כיון דאיתרבו נשים לתוספת עינוי דלית בי' אלא עשה ממילא ידעינן דכ"ש שמוזהרות על העשה של עצם היום בעינוי, וכיון דהנשים חייבות בעשה דעינוי נצטוו נמי בעשה של שביתת מלאכה ביה"כ דמלאכה ועינוי גמרינן מהדדי כמבואר ביומא פ"א, ובהלכות שבת פרק הנ"ל הקשיתי מנ"ל לתלמודא דהאזרח אתי לרבוי נשים לתוספת עינוי דלמא אתי לגלוי על העשה דעינוי ושביתת מלאכה של עצם היום דס"ד דהוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות, ושם כתבתי ישוב נכון על זה בס"ד (א"ה כי היכי דלא מוקמינן ללאוי יתירי היכי דאיכא למדרש ה"נ לא מוקמינן יתורא האזרח לעבור בלאו ועשה דהא בלא"ה מוזהרין על הלאו דעינוי ואין אזהרת העשה מוספת לאסור דבר שלא נאסר כבר לכן מוקמינן לי' לתוספת עינוי).

ה

אעפ"י שהאשה מותרת לגלח וכו' הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן וכו'. וכתב הראב"ד האיסור הזה אינו לוקה עליו וכו' אלא מדרבנן הוא דאסור מהא דנזיר נ"ז, וכתב מרן דהראב"ד לא נתכוין לחדש אלא דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ולא אי' תורה ומנ"ל הא דהא מעובדא דמייתי התלמודא מרב אדא בר אהבה לא מוכחא אי הוי דאורייתא או דרבנן ותי' על זה ב' תירוצים, ואתו הסליחה באמרי כי יש להקהות טובא בדבריו שרוצה לתרץ ועומדים צפופים, והנראה לענ"ד בכוונת הראב"ד דהוא בא לעורר דאיסור הזה אינו רק דרבנן, ואפשר דגם רבינו מודה לזה כמ"ש הלח"מ ושפיר הוכיח מהסוגיא דנזיר דאיכא איסור ואיסורו רק מדרבנן, דהכי איתא שם אמר ר"ה המקיף את הקטן הרי הוא חייב אמר לי' ר"א ב"א לר"ה לדידך מאן מגלח אמר לי' חובה וכו' והקשו התו' דע"כ ראב"א ס"ל דאפילו איש מותר להקיף לקטן מדקאמר ודידך מאן מגלח משמע לדידי אפילו גדול מקיף לקטן והיינו דקאמר התלמודא התם לרב אדא בר אהבה כל היכי דניקף מחייב וכו' וא"כ אמאי לטיי' לחובה דאמר חובה תקברינהו לבניה הא אפילו איש גדול מותר להקיף לקטן ומ"ש כיון דלדעת ר"ה איש אסור להקיף גם אשה אסורה ולכן לטיי' נראה דחוק דלא ה"ל לרב אדא לקללה דממ"נ שפיר עבידא דלדעתו אפי' איש מותר להקיף ולר"ה עכ"פ ס"ל דאשה מותרת להקיף דאיתקש הקפה להשחתה כדאיתא שם וקללת חנם לא תבוא עלי', ובהיות כן אמינא דקשיא לי' להראב"ד קו' התו' ולא מצא להתירה רק על האופן הזה והוא עפ"י מה דאיתא בתלמודא דב"מ צ' מהו שיאמר אדם לע"א חסום פרתי ודוש בה וכו' חסימה דאי' לאו לית בה משום איסור אמירה לע"א וכו' ומסקנת רוב הפוסקים דאיפשטא הך איבעי' מאבוהו דשמואל, וכ"ה דעת הראב"ד כאשר הביא השיטה מקובצת וכן מבואר בהלכות שכירות פ' י"ג שלא השיג הראב"ד שם על רבינו ועיי"ש בה"ה אבל הא ודאי פשיטא לן באיסור דרבנן מותר אמירה לע"א בשאר איסורים דה"ל שבות דשבות דרבים מהפוסקים התירו אפילו בשבת אף שאינו לצורך מצוה מכ"ש בשאר איסורים וביותר להקיף את הקטן אחר חליו שהוא לצורך בריאתו כמ"ש רש"י בנזיר דמותר להקיפו ומעתה י"ל דס"ל להראב"ד אע"ג דלרב אדא בר אהבה איש גדול נמי מותר להקיף לקטן וכ"ש אשה היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מיהו אסור אפילו לאשה להקיף את הקטן, ולהכי לא הוי קשיא לי' על ר"ה מאן מגלח לבניו לאחר חוליין, דהא יכול לגלחן ע"י ע"א ואין כאן אי' אמירה לע"א והוי שבות דשבות במקום צורך גדול להברות הקטנים ושרי, אבל אחר ששמע מפי ר"ה דאמר המקיף את הקטן חייב והיינו מלקות שפיר שאל רב אדא לר"ה דידך מאן מגלח דהא לדעתך דהוי איסור דאורייתא להקיף הקטן ממילא אפילו ע"י אמירה לע"א עכ"פ מדרבנן אסור דשבות אחד אסור בכל איסורי דאורייתא, והשיבו ר"ה חובה מגלחן דס"ל דאפילו איסור דרבנן ליכא באשה להקיף את הקטן, אבל רב אדא בר אהבה דס"ל דעכ"פ איסור דרבנן איכא אפילו באשה לכן אררה ואמר חובה תקברינהו לבני' ופסק הראב"ד כר"א בר אהבה כיון דראינו שנתקיימה קללת ר"א וגם מדהתעצם רב אדא לחלוק על ר"ה עד קללה ודאי נתאמת לו דינו מפי רבותיו, ור"ה אמרו רק מצד הסברא, ועוד דר"א בר אהבה גדול טפי הי' מר"ה, דהוא הי' תלמיד רב ושמואל אבל רב אדא חבירם של רב ושמואל הי' כמ"ש התו' בתענית כ' ד"ה אמר לי' איכא רב אדא וכו', וגם רבינו דעתו לפסוק כראב"א, דלא כשיטת הרי"ף בפרק אלו הן הלוקין שדעתו דאשה מותרת להקיף לקטן דפסק כר"ה, ולאפוקי מדעת מרן פה שהשוה דעת רבינו עם דעת הרי"ף, וא"כ שפיר כתב הראב"ד דמעובדא דר"א שמעינן דאיכא איסורא אפילו לאשה להקיף, ואיסור הקפה בקטן בין מן הגדול ובין מן הקטן אינו אלא מדרבנן.

ט

כדי שלא יתקן עצמו בתקון נשים וכו'. עיין לקמן הלכות תפלה פ"ד ה"ג אמרתי בס"ד טעם על אשר השמיט רבינו להביא הברייתא דמגרר אדם גלדי מכה וכו' כדי ליפות אסור וכו'.

יא

בד"א בכותב אבל זה שכתבו בבשרו וכו'. וכתב מרן מ"ש רבינו בד"א וכו' לא ידעתי לו מקום מפורש וכו' ואם דעת מרן למ"ש רבינו שזה שנכתב בבשרו צריך לסייע דוקא דאל"כ אינו לוקה, לזה לא מצא מקום מפורש, לא זכיתי להבין דבריו שהרי מבואר מעצמו ומדברי רבינו שאם לא מסייע הרי עבר על הלאו מבלי עשיית מעשה ואין לוקין על לאו שאב"מ לדידן ואם כוונת מרן היא שלא מצא מקום מפורש למ"ש רבינו שגם זה הכותב על בשרו חייב, גם זאת היא נפלאת בעינינו דהרי תוספתא ערוכה היא בפ"ג דמכות פיסקא ט' דתנא הכותב כתיבת קעקע בבשר של חבירו שניהם חייבין הרי מבואר דגם הכותב חייב, והתוספתא מיירי שזה שנכתב עליו סייעו שעשה מעשה ולפיכך שניהם חייבין והוא פשוט.

יד

ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינים וכו' שדבר זה גורם למחלוקת וכו'. וכתב מרן וא"ת האיך לוקה המגדד עצמו הא הוי לאו שבכללות וי"ל דלא דמי דהכא עיקר הלאו ידענו וכו' אבל הלאו דלא תאכלו על הדם וכו' ונבער אנכי מדעת ההבדל בין הלאו דלא תאכלו ובין הלאו דלפני עור לא תתן מכשול, וכן הלאו לא תשא שמע שוא שהם נקראים ג"כ לאו שבכללות כמ"ש רבינו בספר המצות שרש ט', אפס בעיקר דברי מרן אני תמה שהוא ז"ל הבין דהמניעה מלעשות שני בתי דינין בעיר אחת היא אזהרה גמורה ככל אזהרות בתורה וממילא נמי דלוקין על לאו זה דלא תתגודדו כי היכי דלוקין על לאו דשריטה וגרידה על המת או לע"א כנזכר בהלכה הקודמת דמ"ש כיון דשניהם בלאו א' נאמרו, ובעיני יפלא דא"כ מדוע הכחיד תחת לשונו ולא הזכיר באחד מחבוריו שלוקין אם עשו שני בתי דינין בעיר אחת וגבי שריטה וגדידה בהלכה הקודמת לא נמנע מלכתוב באר היטב דלוקין את העובר וכן בכל מקום שדינו ללקות וכאן שם מחסום לפיו, ובהלכות סנהדרין פ' י"ט במנין הלאוין שיש בהן מלקות גרידא הוא מונה מלקות בשריטה למת ומדוע לא קא חשיב בהדייהו מלקות דלא תתגודדו אם עשו שני בתי דינין בעיר אחת פלג מורין כן ופלג מורין כן, לפיכך נראה לענ"ד לדעת רבינו דאין לוקין על לאו של לא תתגודדו עפ"י מ"ש בסה"מ חלק הלאוין מנין מ"ה שהזהירנו מעשות שרט לנפש וכו' לא תתגודדו והנה אמרו שבכלל אזהרה זאת מחלוקת דתי העיר במנהגם וכו' אבל גופי' דקרא וכו' לא תעשה חבורה על מת, ולא תעשו אגודו' כמו דרש וכן אמרו המחזיק במחלוק' וכו' ג"כ ע"צ הדרש, הרי מפורש דאיסור עשיית שני בתי דינין דנ"ל מקרא לא תתגודדו על דרך דרש ואסמכתא הוא, וכבר כתב רבינו בשרשיו דכל שאינו מפורש אזהרתו בכתוב בין היוצא מי"ג מדות בין מדרשא מיתורא דקרא, אם אמרו בפירוש שהוא דאורייתא מכניסין אותו במנין כל עניני תורה ואם לא אמרו בפירוש וכו' לא מיקרי דאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא הוא, וא"כ מניעת שני בתי דינין אינו דאורייתא כלל, הם אסמכוהו אקרא לא תתגודדו, וכ"כ להדיא הרא"מ ז"ל בסדר ראה פרשה י"ד ות"ל כוונתי לדעתו.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.