משנה למלך/גירושין/ח

משנה למלך ‏ גירושין ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לפיכך יש לבעל לבטל כו'. עיין בדברי ה"ה שהאריך בזה עד מ"ש כך נ"ל לדעת רבינו. והנה שיטתו ז"ל אין לה מקום בפ' מי שאחזו גבי מאי דקאמר תלמודא וכ"ת דמספקא ליה לרב הונא אי אמרה ר' יוסי בעל פה או לא והתנן אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט ותני עלה ורבותינו התירוה לינשא וסברי לה כרבי יוסי כו' הרי שדברי ר' יוסי עצמו נאמרו דאף באם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וצ"ע (א"ה עיין פ"מ ח"א סימן ל"ד דף ע"ח ע"ג):

י

הרי זה גיטיך ע"מ שלא תשתי יין וכו'. מימרא דרבא בפ' המגרש והיינו טעמא דכל ימיה אגידא ביה. ונראה דה"ה במתנה בקיום מעשה כגון האומר ה"ז גיטך ע"מ שתדורי בבית זה לעולם דאינו גט משום דכל ימיה אגידא ביה. ונסתפקתי בנותן גט על תנאי אלא שהתנה שני תנאים שבהתקיים אחד מהם יהיה גט כגון האומר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז או ע"מ שלא תשתי יין לעולם. וכונתו היא שאם תתן המאתים זוז יהיה גט ויכולה לשתות יין וכן אם לא תשתה יין יהיה גט אף שלא תתן לו מאתים זוז:
ומ"ש רבינו כל ימי חיי או כל ימי פלוני ה"ז גט כו'. כ"כ הרשב"א ז"ל וכמ"ש ה"ה. ואע"ג דרבינו ז"ל אית ליה דהאומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני דאין זה כריתות וכמ"ש לקמן בפרקין דין י"ב אע"ג דלא אגידא ביה אלא כל ימי חיי פלוני ולאחר מיתתו לא אגידא ביה, מ"מ לא דמי כלל משום דשאני ע"מ שלא תשתי כל ימי פלוני דלאחר מיתת פלוני הותרה במה שנאסרה. אבל בע"מ שלא תנשאי נמצא שהתנאי קיים ולאחר מיתת פלוני לא הותרה במה שנאסרה. ולפי זה אני תמיה בההיא דתנן בפרק מי שאחזו על מנת שתניקי את בני ע"מ שתשמשי את אבא כו' ואפליגו רבא ורב אשי דרבא אית ליה דסתם לעולם משמע ורב אשי אית ליה דסתם כמפרש יום אחד דמי. והנה לרבא ע"מ שתשמשי את אבא צריך שתשמשנו כל ימי חייו. ולפי דברי רבינו אמאי מהני הרי לא הותרה לעולם במה שנאסרה ואם מת האב אין כאן שמוש כלל. ונראה דלא קשיא כלל דשאני מתנה ע"מ שלא תעשה דבר פלוני דאז הוא דמחלק רבינו בין אם תוכל לעבור על תנאה לאחר מיתת פלוני דאז הוי כריתות אך אם לא תוכל לעבור על תנאה כגון ע"מ שלא תנשאי לפלוני דנמצא דכל ימי חייו אינה נשאת ולאחר מיתתו נמי אינה נשאת הרי לא אגידא ביה שהרי לא תוכל לעבור על תנאה ומ"מ לא הוי כריתה כיון דלא משכחת לה שום זמן שתנשא. אך באומר ע"מ שתשמשי את אבא הרי כשמת אינה משמשת ונמצא שנתבטל התנאי ואע"ג דבמה שנאסרה דהיינו שתשמש את אביו לא הותרה שהרי בחיי אביו לעולם משמשת ולאחר מיתה אין כאן שמוש מ"מ שפיר הוי כריתות שהרי התנה שתשמש והיא אינה משמשת. אבל באומר ע"מ שלא תנשאי ולעולם אינה נשאת וכן באומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אינה הולכת לבית אביה. והחולקים על רבינו וס"ל דהוי כריתות בכי האי גוונא טעמא דידהו הוא דנהי דלעולם אינה עוברת על תנאה מ"מ לא אגידא ביה דהא לעולם לא תוכל לעבור על תנאה. וחילוק זה הוא אמת ויציב:

יא

הרי זה גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך וכו'. כתב מרן הב"י סי' קמ"ג וז"ל מצאתי בס"ה דינים שכתבם בסוף ס' חזה התנופה אע"פ שנותן גט לאשתו ע"מ שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים אין לשום אדם להשתדל בגט שיתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים תנאי זה שא"א שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים למפרע ואם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה ע"כ. ועיין בבדק הבית שכתב בשם הרשב"א כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין אינו רשאי להתנות ע"מ שלא תנשאי לפלוני יע"ש: שלא תלכי לבית אביך לעולם וכו'. ברייתא שם וכתבו התוס' בפ' המביא תניין (דף כ"א) וז"ל תימה הא אם מת אביה או אם מכרו לא חשיב תו בית אביה כדתנן בהשותפין קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכרו לאחר מותר. וי"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו ואפילו שמת כדכתיב שבי אלמנה בית אביך גבי תמר וכבר מת אביה כדמוכחי קראי ע"כ. וקשה דהתינח שתירצו התוס' לחלוקת מת אך לחלוקת מכר דקי"ל דמותר אכתי הקושיא במקומה עומדת דאמאי לא הוי כריתות כיון שאם מכרה מותר בה. ונראה דלא הוקשה להם מחלוקת מכירה כלל משום דס"ל דאף דקי"ל דאם מכרו מותר מ"מ אם חזר וקנאה אסור בה וכמ"ש הריב"ש בתשובה סי' שנ"ו וע"ש. וא"כ לא חשיב כריתות מטעמא דמכירה דלדידהו לא חשיב כריתות אלא תנאי שאפשר שיבא זמן שאי אפשר לעבור על תנאה וכמ"ש הר"ן בר"פ המגרש. ומטעם זה כתבו הראשונים דהאומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני דחשיב כריתות משום דאפשר שיבא זמן שא"א לה לעבור על התנאי דהיינו שימות אותו פלוני אבל הכא דקאמר על מנת שלא תלכי לבית אביך אף דקי"ל דאם מכרו מותר מ"מ לא חשיב כריתות משום דאף אם מכרו אפשר לה לעבור על תנאה דהיינו שיחזור ויקחנו וחזר התנאי לאיתנו הראשון. ולא הוקשה להם אלא מחלוקת מת דהא אם מת אי אפשר לה בשום זמן לעבור על תנאה. ומ"ש בתחלת דבריהם או אם מכרו אשגרת לישן הוא והמדקדק היטב בדברי הר"ן ז"ל יראה בעיניו איך עיקר הקושיא אינה אלא מחלוקת מת. הכלל העולה הוא דלסברת התוס' לא חשיב כריתות אלא תנאי שאפשר שיבא זמן שאי אפשר שיתבטל התנאי בשום אופן. אך אם הוא באפשרות שיחזור התנאי למקומו אף שעכשיו אין כאן תנאי מכל מקום לא חשיב כריתות כיון שאפשר שיחזור התנאי למקומו:
ובזה ניחא דאכתי הוי קשה ואמאי לא חשיב כריתות כיון דאפשר שיפול הבית ואין תנאי כלל דומיא דמאי דאמרינן בתוספתא דעל מנת שלא תעלי באילן זה דאם נקצץ האילן דחשיב כריתות ואע"ג דכתב הר"ן ז"ל דביתך חמיר מבית זה לענין נפילה וכמ"ש בפ' השותפין היינו דוקא היכא דחזר ובנאו דבבית זה מותר משום דפנים חדשות באו לכאן ובביתך אסור דכל שהוא ביתך קאמר אבל פשיטא דאם לא בנאו אינו אסור ליכנס בקרקע דהא בית קאמר ולא קרקע. אלא ודאי דטעמא דלא חשיב כריתות משום דאף אם נפל עדיין אפשר שיחזור הדבר לאיסורו דהיינו שיבנה הבית ולא חשיב כריתות אלא תנאי שאפשר שיבא זמן שאי אפשר לעבור על תנאה בשום אופן וכדכתיבנא:
וראיתי להר"ן בפ' המגרש שהביא תירוץ אחר דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לה לבית אביך זה שהוא של אביך שהיא אסורה בו אפילו מת או מכרו לאחר כדאיתא התם ע"כ. וכבר הביא ה"ה ז"ל תירוץ זה הכא בפרקין יע"ש. וקשיא לי דנהי דבאומר בית זה קי"ל דאפילו מת אסור בו מ"מ הא איכא קולא אחריתי דהיינו לענין אם נפל דאפילו חזר ובנאו במקומו הראשון וכמדתו הראשונה מותר בו משום דפנים חדשות באו לכאן וכמו שביאר כל זה הר"ן ז"ל בפ' השותפין. וא"כ קשה דאף דנימא דהתנאי היה ע"מ שלא תלכי לבית זה מ"מ אמאי לא חשיב כריתות כיון שאפשר שיפול הבית וא"א לעבור על תנאה כלל דומיא דמתנה ע"מ שלא תעלי באילן זה. וסבור הייתי לומר דשאני הכא דקאמר תרתי דהיינו בית זה שהוא של אביך וכמו שנראה מדברי הר"ן וה"ה ז"ל. וכיון שכן אזלינן לחומרא בתרווייהו דלגבי מת או מכרו תפסינן לישנא דזה ואסור ואם נפל הבית ובנאו תפסינן לישנא דבית אביך ואסור ומש"ה לא חשיב כריתות. אך קשה דהר"ן ז"ל בפ' השותפין כתב ואם אמר ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה והביא ראיה מהירושלמי יע"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד דאמר ע"מ שלא תלכי לבית זה שהוא של אביך אם נפל נתבטל התנאי לגמרי ואפילו אם חזר ובנאו פנים חדשות באו לכאן. וא"כ קשה אמאי לא חשיב כריתות וצ"ע:
ודע דקושיא זו שהקשינו אינה אלא אליבא דהר"ן ז"ל שכתב דבאומר ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא. אך אין דין זה מוסכם דהא איכא הרא"ש ז"ל דס"ל דנקטינן כחומרא דביתך וכחומרא דזה ואם מת או מכרו אסור משום זה ואם נפל אסור משום ביתך. ולפי זה ניחא דלא הוי הכא כריתות. וא"ת הא הרא"ש לא אמר אלא משום דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון ומשום דהוי ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא בתרוייהו כמבואר בדברי מרן הב"י יו"ד סי' רי"ו. וא"כ לגבי גט היכי פסיק ותני דלא הוי גט ה"ל למימר דהויא ספק מגורשת. וסבור הייתי לומר דאליבא דמ"ד דספיקא דאורייתא לחומרא שהוא מן התורה וכהסכמת רוב הראשונים ז"ל אפשר דהכא אינה מגורשת כלל משום דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לא נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה אם מכרו לאחר ואם נפל אסורה ג"כ משום ספק:
ויש לי ראיה לדין זה מאותה שכתב הר"ן ז"ל בתשובה שנשאל על מי שנשבע שלא יהיה שבת הבאה בעיר פרפונייאן אם נשאל על נדרו קודם שבת משום דאין מתירין את הנדר עד שיחול והשיב שדבר זה הוא מחלוקת בין הראשונים אם הוא מחוייב מכח שבועתו ליסע קודם השבת או אינו מחוייב אלא כשיכנס שבת, ולסברא הראשונה חל הנדר קודם השבת ומתירין לו ולסברא השנייה לא חל הנדר ואין מתירין לו אך כיון דקי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה נמצא דמן התורה חייב לצאת קודם השבת וא"כ שפיר קרינן ביה דחל הנדר יע"ש. ועיין במ"ש מרן הכ"מ לעיל פ"ז מהל' אישות גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ ליך יבמיך ועיין בזכרונותי ודוק. וא"כ בנ"ד נמי כיון שהיא אסורה מן התורה בין אם מכרו או אם נפל נמצא דאינו כריתות כלל מן התורה:
ומיהו לבי מהסס הרבה בדבר זה ומה גם דבשלמא ההיא דהר"ן ז"ל אליבא דחד מיהא חל הנדר וא"כ אף דמספקא לן אי הלכתא כותיה מ"מ כיון דהא מיהו משום ספק קי"ל כותיה חל הנדר מיקרי. אבל הכא כפי כל הצדדין הוי כריתות דהא לא מספקא לן אי תפסי תרווייהו אלא אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון וא"כ כפי כל הצדדין הוי כריתות וא"כ הוה לן למימר דהויא מגורשת ודאית ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. שוב ראיתי דאף אליבא דהרא"ש קשה דאכתי חשיב כריתות דאפשר דימכרנו ויפול דהשתא לכל הצדדין מותרת לעבור על תנאה. דאי משום זה אתה תופס הרי נפל ואי משום ביתך הרי מכרו. נמצא דאף אליבא דהרא"ש ז"ל קשיא מה שהקשינו לעיל:
ודע שראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו פ"ב דגיטין שהביא תירוץ זה דמיירי לבית זה של אביך והקשה דאכתי אפשר דנפל הבית בחייה והו"ל כריתות. ותירץ דשמא מיתה שאני דשכיחא אבל לנפילה לא חיישינן, א"נ י"ל דאע"פ שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא דהתם גבי שוכר אמרינן נפל אזדא דלדידיה שכרו ולא ליראות בו בחרבנו אבל דגבי איסור אף בקרקעו אסור ליכנס דאפילו דריסת הרגל אסר עליה דבין שיהיה הבית כמו שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסור בו שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת וזה נראה יותר וכן נראה מן התוספתא כמו שאנו עתידין לכתוב בפרק המגרש עכ"ל. והנה אליבא דהר"ן אפשר לתרץ התירוץ הראשון דלנפילה לא חיישינן דלא שכיחא. אך התירוץ השני לא ניתן ליאמר שהרי בפירוש כתב דהאומר בית זה ונפל דמותר:
אך קשה לי דאם הר"ן ס"ל כתירוצא קמא דמלתא דלא שכיחא א"כ מה הוקשה לו כפי דברי התוס' שתירצו שכל יוצאי חלציו מיקרי בית אביו דאכתי אפשר דימותו כל זרעו והוי כריתות. אימא דמיתת כל זרעו הוי מילתא דלא שכיחא ובהדיא אמרינן בפ"ק דיומא דלמיתה דחד חיישינן דתרי לא חיישינן וטעמא משום דהוי מלתא דלא שכיחא. באופן שדברי הר"ן ז"ל עדיין צריכין אצלי תלמוד:
ודע שדין זה של הרשב"א שכתב דאף באומר בית זה אם נפל אסור הוא דין מחודש לא ראיתי לשום אחד מהראשונים יאמר כן. ואני תמיה בדין זה מהירושלמי שהביא הר"ן דמוכח מיניה דבית זה אם נפל מותר. שוב ראיתי להרב ב"ח שכתב דאליבא דהרא"ש והטור אף באומר בית זה אם נפל אסור ופירש הירושלמי כפי הנחה זו ותמה על מרן דאית ליה דלכ"ע בבית זה אם נפל מותר וע"ש וא"כ ליכא תיובתא להרשב"א מהירושלמי. אך עדיין אני תמה בדין זה דהרשב"א דמדבריו נראה דאם נפל אף שלא חזר ובנאו אסור ליכנס בו. וזה הוא תימה בעיני דהא לא אסר עליו קרקע כי אם בית. והמדקדק היטב בדברי הר"ן יראה בעיניו דאף באומר ביתך אינו אסור בנפל כי אם בחזר ובנאו אך כל שלא בנאו לא וכמו שכתבנו לעיל ובתשובת מהר"ם מקנג"י ראיתי שהביא ראיה ממדרש קהלת דאם נפל אף שחזר ובנאו אמרינן פנים חדשות באו לכאן וכבר הארכתי בזה במקום אחר. (א"ה כבר קנה מקומו בספר דרשות הרב המחבר הנקרא פרשת דרכים בדרך הקדש יע"ש ויאורו עיניך):
ודע דמ"ש הרשב"א וכן נראה מהתוס'. הוא מדתניא בתוספתא ע"מ שלא תעלי באילן זה וע"מ שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן ונסתר הכותל ה"ז גט. ומדלא קתני ע"מ שלא תכנסי לבית זה דאם נפל ה"ז גט ש"מ דגבי כניסת הבית אפילו נפל אסור משום דאפילו דריסת הרגל אסר עליה אבל במתנה על מנת שלא תעלי בכותל או באילן פשיטא דאם נסתר או נקצץ דשרי דהרי אין כאן עליה והוא לא התנה כי אם על העליה. ומיהו עדיין אין מכאן הכרח דאפשר דטעמא הוא משום דנפילת הבית הוי מלתא דלא שכיחא אך קציצת האילן וסתירת הכותל הויא מלתא דשכיחא וכמו שכתב בפרק המגרש. והתימה שכתב כמו שאנו עתידים לכתוב בפרק המגרש ושם כתב בהפך יע"ש:
ודע דהרשב"א בפ"ב דגיטין הביא דברי התוס' דכל יוצאי יריכו קרויים בית אביו וכתב ורחוק הוא ועוד מכרו לאחר מאי איכא למימר וצ"ע ע"כ. והנה כבר כתבנו לעיל דממכרו ליכא קושיא משום דכיון דאם חזר וקנאו חזר האיסור למקומו לא הוי כריתות משום דחשיב דעדיין אגידא ביה דאפשר שיחזור ויקחנו. ואני מסתפק בדעת הרשב"א שהקשה קושיא זו אם חולק על סברת הריב"ש שכתבנו לעיל. או דלמא דלעולם מודה להריב"ש אלא דס"ל דלעולם כל תנאי שאפשר שיבא זמן שתוכל לעבור על תנאה הוי כריתות אף שאפשר שאח"כ יבא זמן שיחזור הדבר לתנאו הראשון ומאי דאמרינן דלא חשיב כריתות הוא כגון ע"מ שלא תשתי יין דבשום זמן לא תוכל לעבור על תנאה. אך ע"מ שלא תלכי לבית אביך הא אפשר שתבא שעה אחת שתוכל לעבור על תנאה. והתוס' חולקים בזה וס"ל דכיון דעדיין אפשר שיחזור ויקחנו לא חשיב כריתות והדבר צריך אצלי תלמוד:
ודע דכל מה שהוצרכנו לתרץ אליבא דהתוס' קושית מכרו הוא משום דס"ל האומר קונם לביתך אם אח"כ קנה בית לא נאסר וכ"כ בפשיטות בעל ש"ך יע"ש. אך המדקדק היטב בתשובת הריב"ש סימן שנ"ו ובתשובת הראנ"ח ח"ב סי' ע"ב יראה דלפי האמת ס"ל דאפילו אם חזר וקנה בית אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר. וא"כ אעיקרא דדינא ליכא קושיא כלל ממכרו שהרי סוף סוף אסור במקום שדר האב או יוצאי ירכו. והנה אין ספק דהרשב"א חולק בדין זה של הריב"ש. אך באידך דינא דהיינו אם מכרו וחזר וקנאו כבר כתבתי דמספקא ליה בדעת הרשב"א. ואליבא דהתוס' נמי מספקא לי אי ס"ל דאף במה שקונה אח"כ אסור המודר ומש"ה לא הוי כריתות אבל לעולם דאם לא היה אסור במה שיקנה אף שהיה אסור אם הוא חוזר לקנותו מ"מ מהאי טעמא לא אמרינן דלא חשיב כריתות וכמו שכתבנו בדעת הרשב"א. או דלמא דס"ל דלא נאסר במה שיקנה וטעמא דלא הוי כריתות הוא משום דאפשר שיחזור ויקנה וכמו שכתבנו לעיל והדבר צריך אצלי תלמוד ונפקא מינה טובא לענין דינא ועיין בזכרונותי (א"ה חבל על דאבדין). ועיין במ"ש החכם בעל שפתי כהן סי' רי"ו שהוקשה לו אליבא דהתוס' קושית הרשב"א ממכרו ותירץ יע"ש ודבריו לא שרירין ולא קיימין:
ולפי מ"ש ה"ה ז"ל לדעת רבינו דהאומר הרי זה גיטיך על מנת שלא תלכי לבית אביך דאינו גט משום דכל ימיה אגידא בתנאי שאינה יכולה לילך לביתו ואף דאם מת מותרת לילך מ"מ לא חשיב כריתות שהרי כשהולכת אינה הולכת לבית אביה שהרי אינו נקרא בית אביה ונמצא דאין לה שום זמן היתר לעבור על תנאה. אני מסתפק אם אמר לה בפירוש על מנת שלא תלכי לבית אביך כל ימי חייו מהו מי אמרינן ה"ל כאומר על מנת שלא תשתי יין כל ימי פ' דהוי כריתות הכא נמי כיון שאמר לה כל ימי חייו הוי כריתות או דלמא לא דמי התם התנאי שהוא היין לאחר שימות האיש הותרה בו אבל הכא נהי שפירש כל ימי חייו מ"מ אי אפשר לה לעבור על תנאה בשום זמן שהרי אחר שמת אינו נקרא ביתו ונמצא דבשום זמן לא תוכל לעבור על תנאה ולילך לביתו ומה לי סתם ומה לי מפרש דסתם נמי פירושו כל ימי חייו ולא חשיב כריתות. ולא דמי לקובע זמן דקי"ל דאפילו קבע זמן מרובה יותר מחיי האדם דחשיב כריתות משום דהתם מה שאינה יכולה לעבור על תנאה הוא משום דמתה אך אילו יתכן דהיתה מארכת ימים כסרח בת אשר היתה יכולה לעבור על תנאה. אבל הכא דקאמר על מנת שלא תלכי לבית אביך כל ימי חייו אפילו אילו חיתה אלף שנים אינה יכולה לעבור על תנאה ונמצא דאינו כריתות:

יב

הרי זה גיטיך ע"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט וכו'. (א"ה כתב ה"ה וש"מ שהאומר לחבירו שדי נתונה לך ע"מ שלא תתננה וכו' ועיין בדברי הרב המחבר בפ"ג מהל' זכיה ומתנה דין ו'):

יט

התנה עליה שתעשה דבר זה וכו' ע"מ שתשמשי את אבא וכו'. משנה בפרק מי שאחזו ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ר"י אומר י"ח חדש. ובגמרא ורמינהי שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד ה"ז גט א"ר חסדא לא קשיא הא רבנן והא רשב"ג מתני' רשב"ג ברייתא רבנן כלומר דרשב"ג דאית ליה דלהרוחה קא מכוין גבי גט הכא נמי אית ליה דלהרוחה קא מכוין וכל זמן שהיה צריך לינק קאמר ומשום הכי בעינן שיעור הנקה וגבי שימוש שתשמשנו כל ימי חייו. ורבנן דאית להו גבי גט דלצעורה קא מכוין הכי נמי כיון דציערה יום אחד סגי כיון דלאו להרוחה קא מכוין. והקשו לתירוץ זה דלא יתכן דמתניתין רשב"ג דהא מדסיפא רשב"ג מכלל דרישא לאו רשב"ג אלא ברייתא רשב"ג דמיקל בתנאי מתני' רבנן. כלומר רשב"ג דמיקל בתנאי בהרוחה פורתא סגי אבל רבנן דמחמרי אית לן למימר דלכל הצורך קאמר. העולה מזה הוא דלתירוצא קמא דלדידן דקי"ל כרבנן גבי גט כיון דצערה יום אחד סגי וגבי ממון דלכ"ע דלהרוחה קא מכוין חייב להניק כל זמן שצריך להנקה ולשמש כל ימי חייו. ולתירוצא בתרא הוי איפכא דגבי גט אית לן למימר דלכל הצורך קאמר וגבי ממון בהרוחה פורתא סגי ובשימוש והנקה דיום אחד סגי. ורבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. והנה רבא מוקי לברייתא ומתני' כרבנן וברייתא מיירי במפרש. ואני מסתפק אם רבא מודה דאליבא דרשב"ג סתם נמי הוי יום אחד וכסברת סתמא דתלמודא דקאמר ברייתא רשב"ג הוא דמיקל בתנאי דלרשב"ג סתם נמי כמפרש יום אחד דמי. או דלמא דאי הוה סבירא ליה כתירוצא קמא דאדרבה אם היה צד לומר דסתם כמפרש יום אחד דמי הוא דוקא אליבא דרבנן דאית להו דלצעורה קא מכוין אלא דס"ל דהכא אף רבנן מודו דגט כממון משום דלא אמרינן לצעורה קא מכוין אלא להחמיר אבל לא להקל והיכא דנפקא קולא אמרינן דלהרוחה קא מכוין ומש"ה מודו רבנן דלכל הצורך קאמר. א"נ דסבירא ליה דהכא לא שייך לומר לצעורה קא מכוין וכמ"ש הרשב"א ונפקא מינה בספק זה בממון דאי אמרת דאליבא דרבא רשב"ג אית ליה דסתם נמי כמפרש יום אחד דמי וטעמייהו דרבנן הוא משום דלצעורה קא מכוין נמצא דגבי ממון לכ"ע סתם כמפרש יום אחד דמי משום דלהרוחה קא מכוין. אך לאידך פירושא דרבא סבירא ליה דהכא רבנן מודו דלא אמרינן לצעורה קא מכוין וס"ל דבתנאי זה כממון נמצא דבממון נמי לכ"ע כל הצורך קאמר:
תו אמרינן בגמרא רב אשי אמר כל סתם נמי כמפרש יום אחד דמי. וגם בסברת רב אשי איכא לספוקי אם סבירא ליה כתירוצא דרב חסדא דמאן דאית ליה לצעורה קא מכוין אית ליה דסתם כמפרש יום אחד דמי ואית ליה דהאי טעמא דלצעורה קא מכוין מהני אפילו להקל ולפי זה אליבא דרשב"ג גבי גט צריכה שתניק כל הצורך ונפקא מינה דגבי ממון אליבא דכולי עלמא כל הצורך קאמר. או דלמא דאפשר דמודה רב אשי דלא אמרינן לצעורה קא מכוין להקל אלא דס"ל דבתנאי זה לא שייך לומר לצעורה קא מכוין וגט וממון שוין לענין זה דסתמא הוא כמפרש יום אחד ורשב"ג נמי מודה בזה וגבי ממון נמי לכ"ע סתם כמפרש יום אחד דמי:
וראיתי להרמב"ן ז"ל בחדושיו שכתב ולענין תנאי שבממון שכיוצא בזה אם אמר בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני ולא פירש לו זמן איכא למימר דלרבא צריך לזונו כל ימי חייו ולרב אשי כמפרש ע"מ שתזון יום אחד או שעה אחת דמי ואיכא למימר דלכ"ע לענין ממון סתם כמפרש כל ימי חייו דמי דלא פליג רב אשי אלא לגבי גט משום דלצעורה קא מכוין והא צערה יום אחד או שעה אחת ע"כ. והנה הרב ז"ל צידד בסברת רב אשי השני צדדין שכתבנו. אך לא ידעתי למה לא צידד לומר גם כן דאפשר דלרבא גבי ממון סתם כמפרש יום אחד דמי ושאני הכא דלצעורה קא מכוין וכסברת סתמא דתלמודא דקאמר ברייתא רשב"ג מתניתין רבנן:
עוד כתב הרמב"ן וז"ל ור"ח ורבא ורב אשי בהכי פליגי רב חסדא ס"ל דלת"ק דרשב"ג סתם כמפרש יום אחד דמי לגבי גיטין משום דלצעורה קא מיכוין והא צערה ומשום דאקשיתיה לישנא דמתני' דקתני כמה היא מניקתו שתי שנים דמשמע דחיוב הנקתה של זו שתי שנים אפיק לה למתני' לבר מהלכתא ואוקמה כרשב"ג עכ"ל. ולא ידעתי למה פירש דברי רב חסדא וטעמם מאחר שנדחו בגמרא דע"כ מתני' רבנן היא ולא פירש דברי סתמא דתלמודא דקאמר דברייתא רשב"ג היא ומתניתין רבנן דלפי זה מאן דאית ליה לצעורה קא מכוין סבירא ליה דבעינן כל הצורך. ולא די לנו זה אלא שכשבא לפרש דברי רבא פירשם כדברי רב חסדא דאית ליה דמ"ד להרוחה קא מכוין אית ליה דבעינן הנקה כל הצורך ומנא ליה הא דאימא דרבא אית ליה דמאן דאית ליה טעמא דהרוחה סגי ביום אחד אלא דמתניתין רבנן היא וברייתא מיירי במפרש יום אחד. סוף דבר שדברי הרמב"ן צריכין תלמוד:
ודע דצד זה שכתבנו דאליבא דרבא טעמא דמתני' הוא משום דלצעורה קא מכוין ומש"ה בעינן כל הצורך אבל גבי ממון דלהרוחה קא מכוין ביום אחד סגי לכ"ע הוא סברת הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ו' סי' י"ח יע"ש ועוד אנופף ידי בתשובה זו (א"ה חבל על דאבדין): מת הבן או מת אביו וכו'. שם במשנה ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים מת הבן או שמת האב ה"ז גט. ה"ז גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ע"מ שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט רשב"ג אומר כזה גט כלל אמר רשב"ג כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט ע"כ. והנה באומר סתם ע"מ שתניקי את בני כמה זמן צריכה להניקו נחלקו בגמ' דרבא אית ליה דבסתם בעי שתי שנים והוא שיעור ההנקה ורב אשי אית ליה דבסתם הוי יום אחד ומאי דתנן במתני' שתי שנים או י"ח חדש היינו לומר שזה היום דצריכה להניק בעינן שיהיה בתוך שתי שנים או בתוך י"ח חדש לאפוקי דלאחר זה הזמן המוגבל אינה יכולה לקיים תנאה ומאי דתנן במתני' מת הבן ה"ז גט אליבא דרב אשי מיירי כשמת הבן קודם הנקה כלל ואפ"ה הוי גט משום דלא איצטריכא ליה אלא דבאומר ע"מ שתניקי את בני שתי שנים אם מת הבן אינו גט. אך לא ידענו אם מאי דאינו גט אליבא דרב אשי באומר שתי שנים הוא דוקא בשלא הניקה כלל אך אם התחילה להניק אף שלא השלימה הוי גט. או דלמא כל שפירש הזמן אף שהתחילה לקיים התנאי כל שלא השלימה אינו גט. ורבא דקאמר דכל סתם בעינן שתי שנים פירש"י ז"ל דלדידיה מאי דתנן דאם מת דהוי גט היינו בדהתחילה לקיים התנאי אך אם לא התחילה אינו גט. ולפי זה במפרש שתי שנים דתנן דאינו גט אם מת הבן ע"כ דהיינו אפילו אם התחילה לקיים התנאי:
אך התוס' סבירא להו דלרבא נמי מאי דתנן דהרי זה גט היינו אפילו אם לא התחילה לקיים התנאי. ויש להסתפק אליבא דהתוס' מאי דתנן דאם פירש שתי שנים ומת הבן דאינו גט אליבא דרבא אם הוא דוקא בשלא התחילה לקיים תנאה או דלמא אף אם התחילה לקיים התנאי כיון שפירש זמן ולא השלימה תנאה אינו גט. ובאומר ע"מ שתשמשי את אבא לא נתבאר בגמרא כמה הוא שיעורו. והנה אליבא דרב אשי לא תיבעי לך דכיון דאפילו בהנקה דיש לה שיעור סבירא ליה סתם כמפרש יום אחד דמי מכל שכן בע"מ שתשמשי את אבא דשיעורו יום אחד. כי תיבעי לך אליבא דרבא דאמר גבי הנקה דסתם הוי שתי שנים בע"מ שתשמשי את אבא מהו מי אמרינן דהוי כל ימי חייה או דלמא ביום אחד סגי. והנה אליבא דרבא דאית ליה דסתם הוי שתי שנים אצטריך ללמד דאם מת הבן דהוי גט דסד"א דליהוי כאילו פירש שתי שנים והתם אם מת הבן אינו גט קמ"ל דסתם אף שפירושו הוא שתי שנים אם מת הבן הוי גט. אך גבי אם תשמשי אם פירוש הסתם הוא כל ימי חיי אביו קשה דלמאי אצטריך לומר דאם מת האב דהוי גט והלא אפילו אם פריש על מנת שתשמשי כל ימי חיי אבי אם מת הוי גט וא"כ מאי אתא לאשמועינן. ואם הכונה היא דסתם הוי כאומר כל ימי חייך (א"ה חבל על דאבדין):

כב

אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכו'. כתב ה"ה ז"ל שדעת רבינו הוא דאע"פ שאי אפשר שיתקיים התנאי בשום פנים וכו' (עיין במ"מ) . וקשה לזה מהא דתנן בפ' מי שאחזו הרי זה גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או שמת האב אינו גט. ומדקתני אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתייבמת. והשתא לפי דברי ה"ה הרי לא נתבטל גט זה בפועל שהרי אם היה קיים האב היתה יכולה לקיים תנאה כל זמן שתרצה שהרי לא קבע זמן לתשמיש וא"כ אף שמת האב לא נתבטל הגט בפועל. וי"ל דכל המתנה ע"מ שתעשה איזו פעולה זמן מה דעתו הוא שתקיים התנאי תיכף ומיד דדוקא המתנה ע"מ שתתני לי מאתים זוז שהפעולה אינה נמשכת בזמן אלא בפעם אחת שתקיים תנאה סגי מש"ה אמרינן דכל זמן שתקיים תנאה מהני. אך באומר ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים דעתו הוא על השנים הראשונות וכמ"ש הר"ן בר"פ הנושא בשם הרשב"א דהנושא את האשה ופסק לזון את בתה חמש שנים דאע"פ שהתנה סתם ולא פירש מתי מסתבר דחייב לזונה חמש שנים הראשונות דחזקה דעתה על הראשונות והכי איתא בירושלמי יע"ש. וכיון שכן כל שמת האב בשתי שנים הראשונות הרי נתבטל בפועל שהרי אותו היום שלא שמשה אין לו תשלומין. ואף בחיי האב כל שלא שמשה כל השתי שנים הראשונות נתבטל הגט אבל באומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז דבחייו כל זמן שתרצה היתה מקיימת תנאה אף שמת המגרש לא נתבטל הגט בפועל ומשום הכי חולצת ולא מתייבמת. ומ"מ כד מעיינינן שפיר נראה דיש לחלק בין המתחייב לעשות פעולה אחר זמן פלוני למתנה עם חבירו ע"מ שתעשה פעולה אחר זמן פלוני דדוקא המתחייב לזון את חברו חמש שנים חייב לזונה חמש שנים הראשונות. אבל הנותן מתנה או גט ומתנה ע"מ שיזון חמש שנים כל זמן שיזון נתקיים התנאי ואין התנאי דוקא בחמש שנים הראשונות אלא באיזה זמן שירצה זן ומקיים תנאו: לפיכך אע"פ שאבד הגט וכו'. תמיה לי בדברי רבינו הללו במ"ש הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלוץ דמלתא דפשיטא היא דכיון שנתבטל התנאי דלי ולא ליורשי הוא נשארה אשת איש ודאי ואינה מותרת לזר בלא חליצה וכל עצמו לא בא אלא לומר שלא בטל הגט לגמרי כיון שאין הביטול בפועל כמ"ש ה"ה. והיה לו לומר לפיכך חולצת ולא מתייבמת שזהו חדושא שחידש. ועוד קשה מהו זה שכתב אע"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות דלא שייך הכא כלל מאחר דקי"ל דלי ולא ליורשי א"כ אין כאן קיום התנאי כלל ומה לי נאבד הגט או לא. ועוד אפילו הוה שייך שריפת הגט או אבידתו היה סיבה לבטל הגט אפילו נתקיים התנאי דאין גט לאחר מיתה אי הוה שייך אפילו בע"מ ולא הוה אמרינן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. ומה שייך לומר אפילו נאבד הגט אינה מותרת לזר דאדרבה משום הכי ודאי אינה מותרת. אלא כך היל"ל אע"פ שנאבד חולצת ולא מתייבמת וצ"ע:

כד

מי שנתגרשה על תנאי וכו'. עיין בדברי ה"ה שכתב ואם עיין הראב"ד ז"ל בדברי רבינו עיון שלם לא היה כותב כאן מ"ש. אף אני אומר שאם עיין ה"ה עיון שלם בדברי הראב"ד לא היה כותב מ"ש. ובודאי שהרב ראה מ"ש רבינו ובטל הגט דע"כ בנתבטל התנאי לבסוף מיירי דאי עדיין התנאי תלוי ועומד איך אפשר לומר בשום פנים דאינה צריכה גט מהשני. אלא שדעת הראב"ד לומר דלא דמי לאשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונתקדשה ובא בעלה דאינה צריכה גט מהשני. דהתם איגלאי מלתא דבשעה שנתקדשה לא היתה בת קדושין כלל. אבל הכא בשעה שנתקדשה הקדושין היו תלויים ועומדים דאם יתקיים התנאי מקודשת גמורה לשני וכש"כ אם התנאי הוא בשב ואל תעשה ובידה לקיימו שלדעת רובא דרבוותא ז"ל יכולה לינשא לאחר דודאי היא תקיים תנאה דלא עבידא לקלקל עצמה א"כ קדושי שני הרי הם ברצון חכמים ואף אם אח"כ עברה ובטלה התנאי לא סגיא בלא גט מהשני ואסורה לראשון משום שמא יאמרו מחזיר גרושתו וזה ברור בכונת הראב"ד ודברים נכונים הם ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף