מראי מקומות/ברכות/יז/א

מראי מקומות ברכות יז א

ומי מעכב שאור שבעיסה

ופרש"י: ומי מעכב שאין אנו עושים רצונך. שאור שבעיסה יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו. אך הגר"א ביאר שהכוונה לערב רב, שהם גרועים מן אומות העולם, כי הן מבטלים את ישראל מן המצוות.

אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי וכו'

עי' שדי חמד (כללים מערכת ב פאת השדה סי' נו) שהקשה מכאן על הרב מרכבת המשנה (על המכילתא פרשת בא פרשה טו ד' לב ע"ד סק"ח) שהביא הא דגרסינן (נדרים י:) מנין שלא יאמר להשם עולה שנאמר קרבן להשם, ופירש שהחשש הוא שמא ימלך או ישתתק, והקשה עליו בשד"ח מכאן וכן מהא דאיתא להלן דמר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר אלקי נצור לשוני מרע וכו', ובפרק הרואה (להלן ס:) כי מיתער משינתיה אומר אלהי נשמה שנתת בי וכו', ואמאי לא חשו שמא יאמר אלקי וישתתק ונמצא מזכיר השם לבטלה, ואם היה מקום לחוש לזה, היה אפשר לתקן לומר בנוסח אחר רבונו של עולם וכו', ובודאי מוקצה מן הדעת לומר דרק על שם הוי"ה ברוך הוא חשו חכמים ולא על שאר שמות, שהרי איסור דהזכרת שם לבטלה הוא איסור כולל כל שמות הקדושים, ולכן מוכרחים אנו לומר דלא חשו חכמים לשמא ישתתק, ומה שאמרו שלא יאמר להשם קרבן הוא משום שמא יתחרט.

עוד מביא בשדי חמד (שם) בשם הרב זרע אברהם (על הספרי פרשת האזינו סי' שו) שהקשה בשם הרב זית רענן (פרשת ויקרא) דהא אמרינן ה' אל רחום וכמה תפילות שמתפללים בשם, ומתרץ דהא הוי כאילו קורא להשם יתברך שיעשה בקשתו, מה שאין כן כשאמר לה' ולא אמר כלום, אם כן הוי לבטלה, מיהו הקשה דאמר דוד לה' הארץ ומלואה, ואין לומר דגבי קרבן היינו טעמא דשמא יאמר לה' ויתחרט תוך כדי דיבור ולא ירצה להביא קרבן, אבל לא חיישינן שיפסוק בדבריו, זה אינו, דהא כיון שגמר בלבו לא מצי הדר ביה וכו', ויש לומר דלאו כולי עלמא דינא גמירי, דהוא סבר שיכול להתחרט, מה שאין כן כשאומר לה' הארץ ומלואה, אף שיפסיקנו אחר, מכל מקום תתקיים מחשבתו הטובה שנותן שבח להשי"ת, עכ"ד בשם זית רענן.

וכתב על זה בשד"ח שלפי דבריו תנוח דעתינו בכל אלו התחינות שתקנו לומר אלהי עד שלא נוצרתי וכו', אלהי נצור לשוני וכו', אלהי נשמה שנתת בי, אל מלך יושב, אל ארך אפים וכו', דאזלינן בתר מחשבתו הטובה שתצטרף למעשה. אלא שהקשה עליו מאי קא קשיא ליה מדאמר דוד מלך ישראל להשם הארץ ומלואה, דמלבד שברוח הקדש נאמרו שיריו, ואם כן אין שייך חשש זה שמא יפסיקנו אחר, ועוד דכיון דקדים אמר לדוד מזמור, אף אם יפסיקנו אחר, אין כאן מוציא שם לבטלה, והרי הוא אומר מזמור להשם, ואולי משמע ליה שדוד המלך כשאמר מזמור זה לא אמר לדוד מזמור להשם וכו', רק אמר להשם הארץ וכו' (אלא שמפרש הכתוב מי היה האומר), ולפי שיטתו שגם בשירי דוד המלך היה מקום לחוש שמא יפסיקנו אחר, יותר היה לו להקשות מכמה פסוקים שמתחילים בשם ה' צבאות עמנו וכו', וכיוצא לו הרבה, ותשובתו עולה לכולם, אך כתב בשד"ח שלדעתו אין צריך לזה, דודאי בפסוקים הנאמרים ברוח הקדש אין מקום להקשות דניחוש שמא יפסיקנו אחר.

ושוב מביא בשד"ח מספר אברהם אזכור (מערכת ה אות כב) שחקר לפי מה שאמרו שלא יאמר להשם קרבן, למה תקנו לומר הפטרת וה' נתן חכמה לשלמה, וכן הפטרת ה' עזי ומעוזי, ותירץ כיון שהקדים ואמר הברכות, אין קפידא, או שאני היכא דקורא פסוק, וכתב עליו בשד"ח שיש לפלפל הרבה בדב"ק, ועל כל פנים רב תנא דמסייע לן, שאם על מה שאנו אומרים הפסוקים כמות שהם אמר מר דאין חשש, כל שכן שיש לנו לומר כן על מייסד הפסוקים שנאמרים ברוח הקדש, וחידוש הוא שלא זכר מדברי הרב זית רענן הנ"ל. עד כאן תו"ד. ועי' עוד ישמח משה (סוף פרשת ויקרא).

מר בריה דרבינא וכו' ונפשי כעפר לכל תהי' וכו' ובמצותיך תרדוף נפשי וכו'

הנצי"ב זצ"ל ביאר בספרו מרומי שדה ביאור נפלא בתפילה זו, דהנה יש באדם ארבע יסודות, אש, רוח, מים, עפר, והנה אש ורוח המה מעוררים את האדם, ומים ועפר המה מניחים אותו. ומי שמתגבר עליו יסודי אש ורוח, הנהו טוב למצות שבין אדם למקום, להיות זריז ומחשב דרכיו. משא"כ בין אדם לחבירו הוא מדה רעה, להיות מרגיש על כל העדר הרצון, וכועס ומתרגז, ומי שמתגבר עליו יסודי מים ועפר הוא להיפך. ואדם שיש בו דעת יש לו להוליך מידותיו, בין אדם לחבירו יהיה כעפר. ובין אדם למקום יהא זריז ומורדף לעשות כל המצוה. וזהו התפלה ובמצותיך תרדוף נפשי.

רבי יוחנן כי הוי מסיים ספרא דאיוב

בתורה תמימה (קהלת ז א הערה י) כתב שהלשון 'כד הוי מסיים' מורה שהיה זה חזון נפרץ אצלו לסיים ספר איוב, ויתכן לומר שהסיבה לזה לפי שהיה לו הרבה בנים ומתו ולכן היה רגיל ללמוד ספר איוב.

העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה כו'

הרמב"ם (פ"ח מתשובה ה"ב) כתב: העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להם בעולם הזה כו'. והראב"ד השיג עליו: א"א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה שהרי אמרו כתובות (קיא:) שיעמדו בלבושין ק"ו מחטה כו'. וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים, אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל. מבואר שהראב"ד למד שדברי הגמרא כאן הם בזמן תחיית המתים וכן למד בדעת הרמב"ם, ורק בהא פליג עליה שבאותו הזמן יחיו נפשות הצדיקים בגויותיהם. אמנם יעויין בכסף משנה (שם), וכ"ה בלחם משנה (שם) שלמדו בדעת הרמב"ם שכוונתו לעולם הנשמות שאחר המוות ואין כוונתו כלל לזמן התחייה, והיינו שגמרא דידן איירי בעולם הנשמות אך בעולם התחייה אפשר שיהיה גוף הצדיקים כגוף כל אדם. וכ"כ המהרש"א בשבת (ח"א סג.) שיש חילוק בין עולם הבא שבזמן התחייה ובין עולם הנשמות שעליו נאמר שאין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. אמנם בשו"ת רמ"ע מפאנו (סימן טו) לא ניחא ליה להעמיד סוגיין בעולם הנשמות אלא בזמן התחייה וכדעת הראב"ד.

אמרו עליו על ריב"ז שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק

בשו"ע יו"ד (סי' קמח סעיף י) איתא דאסור לכפול שלום לעכו"ם לעולם. לפיכך טוב להקדים לו שלום כדי שלא יתחיל העכו"ם ויצטרך לכפול לו שלום ע"כ. והקשה בט"ז (שם) דא"כ מה רבותי' דריב"ז שהקדימו לעכו"ם בשלום. והרי זה מעיקר הדין כדי שלא יצטרך להכפיל לו שלום.

וכתב הט"ז ליישב בב' אופנים, או די"ל דריב"ז דרש בשלום גם נכרי שאינו מכירו וידע שלא יתחיל לדרוש בשלומו וע"כ נקט אפילו נכרי "בשוק". עוד תירץ דאין איסור להכפיל רק כשאומר לו בלשון "שלום" שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא, וריב"ז היה יכול לענות בלשון אחר ע"כ.

נשים במה זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן

ביאר הנצי"ב בס' מרומי שדה (ברכות שם) שגדולה ההבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים היא משום שהם מקבלות שכר על החזקת התורה, ואין נענשות על הביטול תורה בשעה שבעליהן מתבטלין, משום שהוא שלא מרצונם של הנשים, משא"כ האיש על אף ששכר עמלו בתורה גדול עד מאוד, אבל נתבע הוא על ביטול תורה ששקול כנגד כולם.

ועד"ז כתב המהרי"ט אלגאזי בספרו קדושת יו"ט (דף פג.) דפעמים יש שהאנשים מתבטלים מחמת יסורין שבאו עליהן ואין להם שכר באותה שעה אלא כפועל בטל, אך הנשים המעשות את בעליהן, אף בזמן שבעליהן בטלים יקחו חלק שלהם, דהלא השתדלו ועשו את כל המוטל עליהן לעשות, ולמה יגרע חלקן. [ובאמת שכ"כ נמי המהר"ש פרימו (קושטא ת"ה, דרוש לפ' בהר כו, ג) לענין המחזיק ביד מי שאינו לומד לשמה, שמקבל המחזיק שכרו מושלם- גם אם הלומד לא למד לשמה, והביא לזה את דברי הגמ' הנ"ל דגדולה הבטחתן של הנשים וכו' וסיים: האיש פעמים עוסק שלא לשמה ואבד שכרו, ואם לא זכה נעשית לו סם המות, לא כן האשה לא אבדה שכרה, כיון שהיא כיוונה לשם שמים, ואם הוא עשה שלא כהוגן מה היה לעשות יותר. ועד"ז כתב נמי החת"ס (פרשת אמור עה"פ אשה זונה) וז"ל: והאמת כי טוב מאוד לעם הארץ המחזיק לומדי תורה, כי מלבד מה שנוטל חלק עמו, עוד יותר מזה, כי אע"פ שהתלמיד חכם ח"ו אינו מהשלמים, מ"מ המחזיק נוטל שכרו משלם, כי מה הוי ליה למעבד, ולמה יפסיד. וע"ע בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' צד)].

עוד בענין זה כדאי להביא את דברי הח"ח בס' שם עולם (שער החזקת התורה פי"א) "שמעתי על גדול הדור אחד שהשיב לאשתו לפני מיתתו כשבקשה ממנו שיתן לה חלק בעוה"ב בתורתו ובמצוותיו, "מה לך לבקשני בענין חלק, כשיהיה לי גם לך יהיה, כיון שאת סייעתני לעבודת השם, וכמו בעולם הזה כשהבעל הוא עשיר גם אשתו עשירה, ואם ח"ו לא יהיה לי, גם לך לא יהיה, כי כשהבעל עני גם אשתו עניה".

נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן

קשה מאי שנא נשים מאנשים. ביאור בזה עיין מה שכתב סוף ספר חכמת אדם במש"כ המחבר "להיות שנגמר הדפסת הספר בין יוה"כ לסוכות לזאת אסיים מענינו" (ד"ה קהלת).

עולמך תראה בחייך

פרש"י: כל צרכיך תמצא. וביאר כוונתו בספר שלמה משנתו, כי כשאדם נולד נבראים עמו כל צרכיו וצרכי ביתו, אלא שמחמת מעשיו הרעים אין מראים לו מקומם. ולכן ברכו: עולמך המתוקן - תראה בחייך, שתמצאנו ולא יהיה אבוד ממך.

והריטב"א כתב "כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעלולם הנשמות שהם שכל נבדל, ומגיע למקצת עולם הנשמות בחייו, ולשון הערוך [עלם] "מעין אותן טובות שעתיד הקדוש ברוך הוא לשלם לך לעוה"ב תראה כשאתה בחיים", וראה באור החיים [שמות לא טז] שאין אדם משיג מעלה בעוה"ב אלא אם כבר השיג ממנה ענף בעוה"ז.

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף