מהרש"א - חידושי אגדות/שבת/סג/א
מהרש"א - חידושי אגדות 
שבת סג א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות מהרש"ל חי' אגדות מהרש"א פני יהושע חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ומשתכח בגזאי דצמצמאי מלכתא. פרש"י כך שמה עכ"ל ובערוך בערך צם הביא לשון הפסיקתא כשעמדו ישראל על הר סיני היו מצמצמין עצמן ככלה כו' והיו מקשטין עכ"ל וה"נ יש לפרש דמשתכח בגזאי דהיינו באוצר המלך ומקשטין בו המלכתא ולא שימוש אחר כמו שהיו משתמשין בו בירושלים וק"ל:
אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד כו'. דישראל לא יהיו להם שעבוד מלכיות אבל גוי אל גוי ישא חרב, והאי קרא דלא ישא גוי אל גוי חרב לא איירי לימות המשיח אלא לעולם הבא. ואין להקשות דהדרן קושיין לדוכתין מפני מה הן בטלין לעולם הבא, דאיכא למימר כדלעיל לפי שאינן צריכין. אבל אין לומר דעולם הבא אין בו שום מעשה אדם כדאמרינן סוף פרק היה קורא (ברכות יז.) עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה כו' אלא צדיקים כו' ונהנין מזיו השכינה כו', דהא על כרחך האי קרא לא איירי בזמן שאין בו מעשה אדם דהא כתוב וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, ועל כרחך אית לן לפלוגי בין עולם הנשמות לעולם הבא לזמן התחייה, וק"ל[1]:
כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח כו'. מפורש ס"פ אין עומדין:
האי בד"ת כתיב כו' דכל המזמור רחש לבי דבר גו' עט סופר וגו'. הכל נדרש בת"ח העוסק בד"ת וא"ל אין מקרא כו' דוודאי הנמשל הוא ד"ת אבל המשל שהוא משמעות ופשוטו של קרא איירי בגבור ממש דהדר לו החרב על הירך ופרש"י בד"ת כתיב הוי זהיר לחזר כו' שתהא מזומנת לך כו' כחרב על ירך כו' ע"ש ועי"ל ע"פ מ"ש חמוקי ירכיך גו' מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר וק"ל:
אל תקרי והדרך אלא וחדדך כו'. משום דהאי והדרך הוא קרא יתירא דכבר כתיב בסיפא דקרא דלעיל מיניה והדרך וע"כ דרשו והדרך דאידך קרא כמו וחדדך צלח שהחידוד מצליח התורה בהן והר' מתחלף בד' בצורת הכתב ואמר ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר ורכב כו' דהרכיבה מורה בכ"מ על הגדולה כמ"ש ירכיבהו על במתי ארץ וכמו שמצינו ביוסף ובמרדכי ואמר יכול אפילו שלא לשמה דהיינו דיש מחדדין עצמן בפלפול של הבל דהיינו שלא לשמה וע"כ אמר בתנאי על דבר אמת שכן יהיה הפלפול והחידוד לבא על אמיתית התורה ואמר יכול אפילו הגים כו' דהיינו שיחדד עצמו לקפח חבירו בהלכות ת"ל וענוה צדק בדרך ענוה ונחת רוח עם חבירו כדלקמן ואם עושין כן זוכין לתורה כו' דעד השתא קרוין ת"ח שעדיין לא הגיעו להוראה והשתא זוכין להיות כ"א חכם מורה הוראה דהיינו ותורך נוראות ימינך שכן נתנה שנ' מימינו אש דת גו' ומ"ד זוכין לדברים שנאמרו בימינה כו' כדלקמן אורך ימים בימינה למיימינין בה וק"ל:
למשמאילים בה כו' אורך ימים ליכא כו'. כפי' שני שבפרש"י וכדאמרינן פ' כ"ג וזאת התורה אשר שם גו' זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות כו' ע"ש וק"ל:
אין דיבור אלא לשון נחת כו'. בפ"ק דמכות מפורש באורך מה שיש לדקדק בזה ע"ש:
אפי' חישב לעשות מצוה ונאנס כו'. מפורש ספ"ק דקידושין ע"ש:
העושה מצוה כמאמרה כו'. דהיינו שנאמרה לעשותה לשמה וברמז כמאמרה ממש לש"ש דאותיות מצוה הוא אותיות שם בן ד' דמ' וצ' בא"ת ב"ש י"ה וע"ז כוונו לומר אין המצוה קרויה אלא על מי שגומרה דאותיות ו"ה שהם גמר השם הם כמפורש באותיות מצוה משא"כ אותיות י"ה שהם אותיות תחלת השם הם ברמז מ' וצ' שהם י"ה בא"ת ב"ש והיינו דקאמר שומר מצוה דשומר עליה כמאמרה ולא קאמר עושה מצוה דיש עושה שלא לשמה וקאמר אפי' הקב"ה גוזר כו' שנא' באשר דבר מלך שלטון גו' ר"ל דאותו דבר מלך שלטון גו' לא ידע אותו דבר מי ששומר מצוה וק"ל:
ואם אין עושין כן גורמין כו'. לכאורה הוא מגומגם דהיכא מפורש בקרא ואם אי אתה עושה כן ונראה לפי ת"י וכל המדרשות דברח דודי ר"ל מארץ טמאה מח"ל על הרי בשמים במקום המקדש וה"ק נמי הכא דאם אי אתה עושה כן כו' שהרי אם אתם עושין כן ומקשיבים זה לזה קאמר ברח דודי גו' על הרי בשמים שגורם להשרות השכינה במקום המקדש ומכלל הן אתה שומע לאו שאם אין מקשיבין זה לזה גורמין לשכינה שתסתלק וק"ל:
ב' ת"ת המדגילין כו' שנא' ודגלו עלי אהבה גו'. רישא דקרא הביאני אל בית היין שהוא מיוחד לתורה כתיב ואמר ודגלו עלי גו' מלשון אסיפה כפרש"י ואינו יוצא ממשמעו מלשון דגל שע"י הדגל כ"א מתאסף לדגלו וק"ל:
ומטיל בכיס יותר מכלם כו'. לפי שאין דרך להלוות הרבה שאפשר שישתכר בו רק כדי שיתפרנס בהלוואה ואחר שיוציאם בפרנסה ולא יהיה לו ממה לשלם יתבייש ממנו כדאמרי' ס"פ איזהו נשך שאסור לעבור לפני מי שחייב לו ואין לו לשלם שנא' לא תהיה לו כנושה אבל מטיל מלאי לכיס וודאי דיתן לו בידו הרבה שאפשר להשתכר ולהרויח בהם כדי פרנסתו ותשאר קרן ההלוואה קיימת לשלם לו ממנו וק"ל:
אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש חגריהו כו' דודאי אדם ירא לחגור ולכרון. נחש על מתניו אבל מנטירת ת"ח שהיא כנחש אל תירא חגרהו והדבק בו ובהיפך קאמר אם ע"ה חסיד כו' דכבר שנינו ולא ע"ה חסיד ואם תראה ממנו חסידות אל תאמן לו והרחק עצמך ממנו וק"ל:
כל המגדל כלב בתוך ביתו מונע כו'. כבר אמרו במס' ב"ק אסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו שנאמר לא תשים דמים בביתך אבל הכא הוסיף דאל יגדל כלב אפי' הוא יודע בו שאינו כלב רע ומשום דמונע חסד גו' דהאורחים והעניים לא ידעו בו שאינו רע וסוברים שהוא רע ויראים ממנו מלבא לביתו וכדמייתי הך עובדא דלא היה הכלב רע ולא היה יכול להזיק ומתוך שהיתה סבורה שהוא רע הפילה ואמר ויראת שדי יעזוב דפורק ממנו כו' דדרך מגדל הכלב להעמידו על הפתח לשמירת ביתו ויראת שדי שהיא על המזוזה לשמירת פתח ביתו הוא יעזוב ופורק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ עי' שו"ת רמ"ע מפאנו (סימן טו) שהקשה השואל במאי מוקים שמואל קרא ד'וכתתו', ויישב לו שאחרי שמלך המשיח ישפוט בין העכו"ם הם מעצמם יכתתו חרבות לאתם, אך לא שיהיו בטלים בדבר ה', אלא מי שירצה לקיימם לנוי ולתכשיט יהיה רשאי. ודקדק כן מלשון הפסוק 'לא ישא כו' חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ומשמע שעתידין להשאיר מהם רק שלא תהיה חרב איש ברעהו למלחמה. וכתב שאין לפרש הפסוק לעולם הבא, דאם כן אתים ומזמרות למה להם, ולא ניחא ליה בחילוק רבינו בין עולם הנשמות לזמן התחייה. ועיין רמב"ם (פ"ח מתשובה ה"ב) שכתב אף הוא שהעולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף. והראב"ד (שם) השיג עליו א"א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד, וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה שהרי אמרו (כתובות קיא.) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן כו' (עי"ש שהאריך בראיות) אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב, ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל עכ"ל. ונמצא שהראב"ד העמיד מאמר חז"ל בברכות על זמן התחייה, ולשיטתו א"א לומר כיישוב המהרש"א כי אם אין להם אכילה ושתיה אתים ומזמרות למה להם, ושמא דעת רמ"ע מפאנו כדעת הראב"ד. ויעויין בכסף משנה (שם) ובלחם משנה (שם) שכתבו שכוונת הרמב"ם לעולם הבא שאחר המוות ולא לזמן התחייה, והיינו כדברי המהרש"א.