מעשי למלך/מעשה הקרבנות/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות ד

א

כל

הקרבנות אין מקריבין אותו אלא ביום שנאמר ביום צותו וכו' ביום ולא בלילה. הנה בטורי אבן במגילה הקשה דבשבת ויו"ט חלה הקדושה בלילה ובשאר מצות הו' רק ביום ולא בלילה ותי' לחלק בשבת ויו"ט חשבינן מבלילה דהו' בשוא"ת משא"כ בקום ועשה רק ביום רק שהניח בצ"ע למה דרשו חז"ל פעם יום למעט לילה ופעם לילה הו' בכלל יום ובשו"ת מרי"א או"ח כתב לבאר הענין דכל יום משמע גם בלילה רק היכא שיש דרשא או ממשמעותי' דקרא ממעטינן לילה ולי נראה דהכלל בזה כך בודאי יום הו' לילה בכלל בכה"ת רק היכא דתליא במעשה אמרינן ביום ולא בלילה דיום דקרא מתפרש שפיר הלילה דהיינו יום שיש בו מצוה זו כמש"כ מג"א בה' ר"ה יום שיש בו תרועה וכן יום שיש בו מצות לולב וכדומה דבזה לא נתמעט כלל הלילה רק דמתפרש היום על הלילה ועל היום שהוא יום אחד ביום זה יש בו מצוה זו רק דאם נאמר דיעשה בלילה ואי יעשה ביום א"א דב"פ אינו חייב לעשות ויעשה בלילה ולא ביום זה בודאי אין לפרש כונת הקרא רק על הלילה אע"כ לפרש יום שיש בו תרועה או נטילת לולב וכדומה דקאי בין על היום בין על הלילה אבל במצוה שיכול לקיים בין ביום בין בלילה ולכן קדושת שבת ויו"ט וכדומה חייבין בין ביום ובין בלילה ומה דקשה על מג"א ה' ר"ה הנ"ל כתבתי בחי' לנדרים:
עוד נראה לי ליישב קו' הטו"א כיון דהניח מסברא לחלק בין קום ועשה לשב וא"ת ממילא ניחא דפעם ביום משמעותי' עם הלילה ופעם ביום משמעותי' למעט לילה דהנה מבואר בזוה"ק דתחילת הלילה נקרא ליל וסוף הלילה נקרא לילה כדכתיב קרא אמר שומר מה מליל שומר לילה ונראה ראי' מקרא דכתיב יום ולילה לא ישבותו דבב"נ הלילה אחר היום א"כ עד בוקר שני שייך ליום שעבר דהיינו עד סוף הלילה דסוף לילה נקרא לילה וכן הוא בזוה"ק דמחה"ל מתחיל היום הבא להתעורר יען דהשמש מתחיל להתנוצץ שעברה חצי כדור התחתון כידוע בטבע ולפי"ז ביום משמע בודאי עם הלילה דהיינו עם חצי הלילה האחרון שמאז מתחיל היום לבוא אלא דבמילתא דשב וא"ת אי אפשר לומר שמתחיל מחצות דא"א לחלקו לחצאין ע"כ מתחיל הקדושה מערב אבל בקום ועשה כגון יום תרועה ולקחתם לכם דלולב משמעותי' עם הלילה דהיינו עם חצות הלילה שמתחיל להתנוצץ היום אלא דא"א לחלקו לחצאין וכיון דהוא בקום ועשה א"א לחייבו בתחילת הלילה דהא כתיב ביום ותחילת הלילה אין נכלל ביום הבא אחרי' ע"כ לפרש יום למעט כל לילה שלפני' ולכן בקום ועשה אתי ביום למעט כל הלילה:
בענין לילה הולך אחר היום קשיא לי מגמרא דריש פסחים דאיתא מיתבי מאימתי אסור במלאכה ראב"י אומר משעת האור ר' יודא אומר משעת הנץ א"ל ראב"י לר"י וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר אלא אור אורתא הוא ומשני לא מאי אור עמוד השחר ופריך נימא איהו לנפשי' הא איכא לילה דקשרי ראב"י במלאכה ולילה הא הו' מקצת היום וקשה לי דהנה בריש ברכות פריך הגמרא ליתני מאימתי קורין שמע בשחרית וכתבו תוס' דומיא דתמיד דכתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר ופירשתי פ"א מבה"ח עפ"י ספרי דק"ש שחרית וערבית תיקנו במקום קרבנות ולכן פריך ליתני דשחרית תחילה דהוא תחילת היום כמו דקרבנות דיום תחילה בבוקר במקדש דיום הולך אחר הלילה והנה הא דמלאכה אסורה בערב פסח מבואר בירושלמי פרק מקום שנהגו הוא משום קרבן פסח וא"כ מתחיל היום בבוקר א"כ ל"ש לומר בלילה דמותר במלאכה הוא מקצת היום דהא הלילה שייכא ליום שלפניו והיום באמת מתחיל ביום ואין כאן מקצת יום מותר במלאכה:

כל

הקרבנות וכו' אין מקריבין אלא ביום. וכתב ע"ז בספר תורת העולה להיות כי במעשה בראשית וירא אלקים את האור כי טוב והו' הוית כל הו' ומציאות כל נמצא הנקרא אור המציאות וענין העדר נקרא לילה וידוע שאין דבר רע שהוא ההעדר יורד מלמעלה רק במקרה ולא בעצם על כן המצוה להקריב קרבן ביום כי כבר כתב שהקרבת הקרבן הוא מורה על הויית העולם שהוא האור המתחדש בכל יום תמיד עושה מעשה בראשית ולהיות כי השם יתעלה גולל אור מפני חושך יש פעמים הרע יורד במקרה ע"כ אם קרבו מתירי הקרבן מותר להקטיר האברים הנשארים בלילה והם שירי המצוה כדבר הבא במקרה ולהיות כי מיד אחר חצות הלילה מתחיל האור להתחדש כי השמש מתקרבת לעלות על הארץ ע"כ אמרו שאין מקטירין אלא עד חצות ועוד מצורף לזה מה שכבר כתבתי למעלה כי ענין הקטרת האימורים והאברים הי' מורה על יסוד העפר ע"כ בא בלילה יותר משאר עבודת הקרבן להיות כי הארץ עכורה בטבע וחשיכה מצד עצמה דמות הלילה משא"כ בשאר יסודות וכו' כי כל יום ויום עושה מעשה בראשית והענין משתנה בכל יום מיום שלפניו והוא מורה על חידוש העולם מצד כי הגלגלים סובבים בכל יום ויום מזמן הבריאה והכוכבים משתנים בכל יום במוצאם ומערכתם ומצד תנועתם מחדש מעשה בראשית כי מזמן הבריאה מתחדש בכל יום מצב ומערכת אחרת ממה שלפניו ואלו הי' העולם קדמן לבלתי תכלית כדעת הפילוספים לא הי' דבר זה אפשרי אלא הדברים הי' הולכים בסיבוב ע"כ באה המצוה להקריב כל קרבן ביומו ולפסול בלינה ומותר להעלותם עם מבוא השמש והם כלין והולכין כל הלילה ונפסלין לאור הבוקר שהוא יום השני כי אין לך המציאות אלא דבר יום ביומו ואין לך מזמן החודש שני ימים שווין בכל ענייני העולם ודבר שמצותו ביום פסול בלילה והכשר בלילה פסול ביום להיות העתיד משתנות ואין יום ולילה שווים במציאות כי זה מורה ההעדר וזה על המציאות.

אין

שוחטין אלא ביום ואין זורקין אלא ביום. וקשה דהנה רש"י כתב הא דיליף מביום זבחו דנפסל בשקה"ח היינו לומר דאם עלה ירד ותוס' כתבו לענין נפסל בשקה"ח בעוד יום והנה מדברי רבינו מכוח דלית לי' חד תי' דכתבו דאין זורקין מביום זבחו והרי לפירש"י פשיטא דאין זורקין רק דאשמעינן דלא ירד וכן כתוס' לית לי' מדכתב אין שוחטין אלא ביום וכן אין זורקין אלא ביום והרי לרבינו תם מהאי קרא דביום זבחו נשמע דנפסל בשקה"ח מיד א"כ ממילא אין שוחטין ג"כ א"כ מביום זבחו ידעינן בין שחיטה בין זריקה ועוד דהו"ל לרבינו לאשמעינן מיד בשקה"ח לא לכתוב סתם אין שוחטין ואין זורקין ביום.
ולכן נראה דרבינו דרך אחרת לו דסובר דמביום צותו לא נשמע רק הקרבה ועבודת השחיטה אבל זריקה כיון דאין לאישים לא נתמעט מביום צותו להקריב רק דמקרא דביום זבחו ידעינן דגם בזריקה כן משום דנפסל הדם מיד כשחשיכה א"כ אין יכול לזרוק בלילה וזהו דאמרינן בזבחים דף ל"ח דבחטאת אין זורקין בלילה היינו משום דזריקה אסור בלילה דנפסל ולזה כיון רש"י דרמז להאי דרשא דביום זבחו דדם נפסל ואסור לזרוק ממילא בלילה א"כ אין חילוק בין מתנה ראשונה לשאר מתנות ודו"ק.
והנה ראיתי בש"א שכתב ליישב קו' התוס' דצריך קרא לגמ' שבחטאת אף דאין מעכב אסור לזרוק בלילה משום דנפסל כפירש"י והבין שרצה רש"י לפרש דדרשא זו אתי להא גופא לאסור זריקה דגמ' אף שאין מעכבת ולדעתי ז"א א"כ הו' לי' לגמ' להביא כאן דרשא דביום זבחו כיון דמשם עיקר הדרשא וגם דמלשון רבינו שהביא האי דרשא סתמא משמע על כל זריקה ילפינן מיהא קרא אף מתנה ראשונה דמעכב ולכן נראה דכונת רש"י כמוש"כ דעיקר זריקה ילפינן דאסור בלילה אף שאין לאישים ומינה נשמע ממילא אפי' גמ' שאין מעכבת ג"כ אסור לזרוק כיון דעכ"פ נפסל הדם אסור לזרוק הדם פסול לא משום דהו' עבודה דלא מיקרי הקרבה דם שאין לאישים אלא משום דאסור לזרוק דם פסול למזבח ודו"ק.
והנה ליישב קו' תוס' ורש"י דל"ל ביום הקריבו את זבחו נראה עפ"י מה דאיתא במנחות דף כ"ה דבעינן שיהא משלה האור ברובו קודם שקיעת החמה כדסובר ר"א התם ולפי"ז אי לאו קרא הו' סגי לזרוק עם ביאת השמש אבל קרא גלי דנפסל והיינו מזמן שאי אפשר להקטיר קומץ מנחה כיון דהקטרת מנחה נגד זריקה הצריכא תורה חד שיעורא שיפסל משקה"ח ואין אנו צריכין לסברת ר"ת לפסול מתחילת שקיעה אלא לפסול משעה מועטת קודם השקיעה כמו שפסול במנחה אם אין שיעור שמשלה האור ברובו והבן.
הנה על קו' התוס' זבחים דף י"ב ל"ל קרא דביום השמיני ירצה ת"ל מדכתיב ביום צותו דבלילה פסול להקרבה ותי' דמשום דביום ולא בלילה אם עלה לא ירד אבל משום מחו"ז אם עלה ירד ושוב הוקשו מזבחים דאף במחו"ז אם עלה לא ירד ונראה לישב לפמש"כ הלח"מ פ"ד מה' יבום ה"ז דאף במידי דרק לכתחלה פסול ובדיעבד כשר אבל בתרי פסולים פסול אף דיעבד לפי"ז יש לומר בפסול זה ופסול מחו"ז אם עלה ירד [ועיי' תוס' זבחים דף ס"ח ד"ה אמר רבי דהיכא דיש תרתי לטיבותא כגון שנפסלה לאחר שחיטה ויש לו הכשירו במקום אחר אז אף לר"י אם עלה לא ירד א"כ ה"נ יש לומר איפכא כשיש תרי לגריעותא לכו"ע אם עלה ירד].

כיון

ששקעה החמה נפסל הדם. הוק' התוס' למ"ד לינה מועלת בראש המזבח ל"ל קרא ואי לענין דתרד הא לר"ג לא ירד ולר"י בלא"ה אין מקדיש דם ונראה ליישב דזה רק דם שעל המזבח אבל דם שבכ"ש שהוא על המזבח גם לר"י אם עלה לא ירד וכמשו"כ כהא"ג בטה"ק לקמן דף פ"ז א"כ מיושב היטב קו' התוס' דצריך לקרא לפסול אפי' הי' הדם בכ"ש על המזבח ירד ודו"ק.
הנה בספר היראים כתב טעמא דמילתא דחשבינן מתחילת השקיעה וז"ל ומזה הזקיקו חכמים לפרש צאת הכוכבים דעזרא תחילת כניסתן ולא סוף צאתן בהראותן דסברו פי' צאת הכוכבים כפירוש עלות השחר ועלות השחר פי' כשחמה זורחת ועלות למשול ביום דהיינו כשנכנסת בעובי הרקיע מבפנים שמתחלת לעלות ולצאת וכאשר פי' עלות השחר מתחלת לעלות כך צאת הכוכבים פירושו שמתחילין לצאת דהיינו בהכנסתן בעובי הרקיע וכן פי' המקרא ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר משחמה מתחלת לעלות עד צאת הכוכבים שהן מתחילין לצאת ואחר שפרשנו שמהלך ה' מילין קודם הראות הכוכבים לילה צריכין בני ישראל להקדים שמירת שבת והרוצה לידע אם אמת הדבר כאשר פירשתי יכול לבדוק בכלי נקוב נקב קטן ויתן בו מים כמהלך ה' מילין קודם הראות הכוכבים בימי ניסן סמוך להתקופה שהימים והלילות שווין וימצא נטיפות עלות השחר ישוו לנטיפות שיעור מהלך ה' מילין קודם הצאת הכוכבים.

ב

כל

שקרבו וכו' וכדי להרחיק מפשיעה וכו'. רש"י ורבינו בפי' המשנה כתב כדי להרחיק מעבירה דהיינו שלא יאכל אחר ע"ה ויקשה למה לא פירשו כפשוטו דיתעצל מלאכלם דיסבור שעדיין יש לו פנאי ולבסוף ישכח ויעלה עמוד השחר ויעבור על לא תותירו כמו שחששו בק"ש וכן הוק' בתוס' רעק"א ויש ליישב דהנה בסי' רל"ב הובא ברמ"א שיטת אגודה דאם זכר מתחילה לעשות המחויב ודחה הדבר שעדיין יש לו פנאי ואח"כ שכח דלא הו' אונס אף דשכח מעיקרו הו' אנוס היכא דלא הקדים לעשות בעת שעלה על זכרונו מחשש שמא ישכח אח"כ הו' כאונס הבא מחמת פשיעותא והב"י שם חולק עליו דהו' כאונס ולפי"ז יש לומר דעל חשש שיעבור על לא תותירו לא חששו דהא הו' אונס ורחמנא פטרי' משא"כ אי יטעה אחר ע"ה ויסבור שעדיין לילה הוא דטעות שיש להבחין הו' קרוב למזיד לרבא מכות ט' באומר מותר קרוב למזיד.
ובזה ניחא ג"כ מה שעמדו המפרשים על רבינו דפסק באכילת פסחים דעשו סייג עד חצות ובמצה כ' דכשר כל הלילה ולא עשו סייג ולהנ"ל ניחא דפסחים יש לחוש דיאכל אחר ע"ה ולא יבחין בין יום ללילה דהו' שוגג קרוב למזיד ובמצה אין כן רק דע"י שכחה לא יקיים המצוה והו' אונס גמור ורק בק"ש דקבלת מלכות שמים חשו גם לאונס אמנם גם לשיטת אגודה יש ליישב פירש"י ורבינו הנ"ל דאפשר דס"ל כמו שפי' רשב"ם בפסחים דהרחקות אכילת קדשים היתה אפי' בדיעבד דאם לא אכל עד חצות אסרו אותו לאכול אח"כ ובעכ"ח דידי' נעשה נותר ולא כמוש"כ תוס' דאם אירע כמו ק"ש דמותר לקרות אחר חצות וס"ל לחלק דדוקא גבי ק"ש דכל החשש שיתבטל מלקרותה בזמנה וא"כ אם אירע שעבר לא נאסר עליו מלקרות עוד ויתבטל בודאי ממצוה זו משא"כ באכילת קדשים דחששו שיעשו איסור בידים וטוב לו לדחות המצוה בשב וא"ת ממה שיעשו איסור בידים.

כל

שקרבו וכו' שאין מקטירין אלא עד חצות. בשו"ת הרמ"ע מפאנו כתב דדעת רש"י דרק באכילתה דמסור לכל שגם זרים מותרים באכילתן לכן לא פליג רבנן שגם לכהנים אין נאכלין אלא עד חצות בין בקדק"ד בין בקדשים קלים אבל בהקטרה דרק מסירה לכהנים לא חששו לתקן שלא יהא כשר להקטרה רק עד חצות שלא להביא קדשים לבית הפסול וראי' מן התורה דכתיב כל הלילה עד הבוקר דלימא כל הלילה וסגי מכאן סמכו חכמים ולא עבדי תקנתא רק דעת רבינו לפרש דקאי גם אהקטר חלבים כפשטי' דמתניתין. ועיי' תויו"ט:

ג

אעפ"י

שמותר וכו' דוחין את השבת. והנה איתא בילקוט פ' ויקהל וביום השביעי יהי' לכם קודש שלא יהי' ישראל אומרים הואיל ואנו מותרין לעשות מלאכה במקדש נהי' מותרין לעשות מלאכה גם בגבולין ת"ל ביום השביעי יהי' לכם קודש והנה ישראל לא הותר מלאכה במקדש כדאיתא ביבמות כשהותר לכהנים הותרה ולא לזרים רק אכהנים קאי וס"ד דמותר בגבולין ג"כ וקשה לי מהאי דקדושין דקאמר מושב דקאמר רחמנא ל"ל איצטריך סד"א דכ' בעניינא דמועדות כתיבא דבעי קידוש כי מועדות קמ"ל מושב ופירש"י דבעי קידוש ולא תנהג אלא ביודא לכן כתיב מושב ולהנ"ל קשה הא עדיפא הו' לי' למימר דלכן צריך מושב דהו"א דמותרין בגבולין כתבה התורה מושב דבגבולין אסורין במלאכה וכש"כ אי נאמר כפשטי' דישראל ג"כ מותרין במקדש דשחיטה הותרה לזרים אף בשבת במקדש א"כ הו"א כיון דאיכא מקדש דשרי במלאכה במקדש הותר בגבולין ג"כ לכן כתיב מושב:

אעפ"י

וכו' חביבה מצוה בשעתה. הנה קשה לי מירושלמי פסחים פ"ו דדריש לא ילין שמרהו שלא יבוא לידי לינה וא"כ מנ"ל דחביבה מצוה בשעתה דילמא משום דתורה קפדה שישמרנו שלא יבוא לידי לינה בלילה דהיינו שיקרבנו ביום וכמו דחשו חכמים שלא יבוא לידי פשיעה קפיד קרא שיקרבנו ביום שלא יבוא לידי לינה בלילה אף דמותר להקריבו בלילה דילמא יאנס ולכן אל יאחר ויקרבנו עוד ביום ומהא"ט דחי שבת וכמו שפי' שם הפ"מ כיון דדרשינן שמרהו שלא יבוא לידי לינה ממילא נשמע שדוחה שבת דחיישינן שיאנס בלילה ולא יקריבנו וא"כ מנ"ל דהטעם משום דחביבה מצוה בשעתה מעתה קשה איך פסק רבינו דקצירת העומר דחי שבת משום דחביבה מצוה בשעתה דשם ל"ש הא"ט דיבוא לידי לינה.
הנה רבינו הביא המשנה דחגיגה דף כ"א זה הכלל דמוקי לה בגמרא סילוק וסידור בזיכין הנה לכאו' הא מבואר בגמרא דזה רק לר"י דס"ל אפי' סילוק הישינה שחרית קרינן בי' תמיד אבל רבינו פסק בה' תומ"ס דטפחו של מסדר הוא בצד טפחו של מסלק אך א"ש דתליא לכאו' בפלוגתא דתנאי ביומא דף ל"ד דאיכא דס"ל דבזיכין קודמין למוספין ואיכא דס"ל דמוספין קודמין לבזיכין ולדידי' איכא למימר דגם לרבנן הו' סילוק בזיכין וסידורן בכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום כיון שמסלק הישנה ולסדר החדשה אימתי שירצה בכל שעה דהחדשה יכול לסדר בסוף היום אבל למ"ד דהקטרת בזיכין ע"כ לא הו' סילוק וסידור בזיכין בכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דע"כ צריך לסלק את הישינה ולסדר החדשה קודם למוספין דהרי צריך שיהא אחר זה שהות להקריב המוספין וא"כ כיון דקייל"ן דמוספין קודמין א"כ הו' שפיר בכלל דכשר כל היום ולכן פסק שפיר כסתם משנה וא"ל הא עכ"פ בזיכין קודמין לנסכין יש לומר הא קייל"ן דיכולין לאחר הנסכין ולהקריבן בלילה כמוש"כ רבינו בפרק ב' לכן שפיר הו' בזיכין בכלל דכשר כל היום.
בענין קדשים לילה הולך אחר היום הנה בשבת דף ע"ז ר"ז אשכח לר"י חזי דהו' בדיחא דעתי' ואי בעי מיני' כל חללי' דעלמא הו' א"ל מ"ט עיזא מסגן ברישא והדר אימרי א"ל כברייתו של עולם ברישא חשיכא והדר נהורא ובספר ברית שלום אמר לפרש דאיתא במדרש ויקרא אלקים לאור יום זה יעקב ולחושך קרא לילה זה עשיו ויהי ערב זה עשיו ויהי בוקר זה יעקב ונראה דהנה הבחיי הקשה איך כתב ויהי ערב ויהי בוקר הא עדיין לא נתלו המאורות ואין הפרש בין יום ללילה ותי' שכל חצי כדור של מעלה מן הארץ הו' יום וכל חצי כדור שתחת הארץ הו' לילה וא"כ אי נחשב שתחילת הבריאה גלגל העליון עיקר הי' יום תחילה ואח"כ כאשר נהפך למטה אותו חצי כדור הו' לילה והיינו משום דאיתא במדרש דהגלגל לא נעשה בפעם אחד סביב ככדור אלא מתחילה הי' כרקיע ואח"כ נמתח אמנם אם נאמר דנחשב מתחילה הבריאה גלגל התחתון הוא עיקר הו' לילה תחילה ואיתא במדרש שאלו מטרנותא את ר' יצחק למה יצא עשיו תחילה א"ל משל אם הניחו שתי מרגליות בשפופרת אחת אותה שניתנה ראשונה יוצאת לאחרונה כך טיפה ראשונה הי' ליעקב לכן יצא עשיו תחילה לפי"ז ענין זה דומה ממש לרקיעת הגלגל אותו כדור שניתן ראשון תוך הרקיע יצא אחרון לפי"ז הא דכתיב ויקרא לאור יום היינו תחילת הרקיע הי' חצי כדור העליון והיינו דדרשו במדרש זה יעקב דומיא לידת יעקב שטפה ראשונה הי' ליעקב ולחושך קרא לילה זה עשיו שהזכיר לילה תחילה דמה שניתן אחרונה יצא תחילה והיינו דשאל מ"ט עזי מסגי ברישא דעשיו הוא השעיר למה יצא ראשונה וקשיא קרא דכתיב ויקרא לאור יום ודרשינן זה יעקב ותי' לו כברייתא של עולם דברישא חשיכא והדר נהורא ור"ל מה שנמתח הגלגל הי' חצי כדור התחתון תחילה דתחילת רקיעת הגלגל הי' מכדור העליון וא"כ כשנמתח הגלגל יצא תחילה אותו חצי כדור התחתון והי' לילה תחילה דאותו שנכנס ראשון יצא אחרון וא"כ גבי יעקב ועשיו ג"כ ממש כענין בריאת הגלגל דטיפה ראשונה ליעקב הי' כנ"ל והיינו דקאמר יעקב לעשיו מכרה כיום את בכורתך לי לפי שנמשלו יעקב ועשיו ליום ולילה והי' סבור עשיו שהוא הבכור כנ"ל אמנם למאי דקייל"ן בקרבנות הלילה הולך אחר היום ועיקר כונת יעקב שלקח הבכורה הי' בשביל הקרבנות דעד שלא הוקם המשכן הי' העבודה בבכורות לזה אמר יעקב כיום את בכורתך לי דאף שנזכר תחילה ערב ואח"כ בוקר היינו לענין מה שנמתח הגלגל וכן עשיו יצא תחילה אבל תחילת הרקיע הי' יום תחילה וגם יעקב הי' מטפה ראשונה א"כ הלילה הולך אחר היום ומן הדין הוא שהבכורה ליעקב וזהו שדקדק ואמר כיום כמו שנברא היום תחילה והיינו תחילת הרקיע.

ז

כל

הזבחים אין שוחטין אלא בסכין. בעי כלי, הנה תוס' זבחים דף מ"ז הקשו מאי משני בחולין כגון דבדק קרומית של קנה דלא בעי כ"ש הלא טעון כלי וא"ל שתקנה ועשאה כעין כלי דהא אין עושין כ"ש של עץ ובס' מראה כהן כתב לישב על נכון לפי מה דאיתא לקמן דף ק"ט דבמה לא הי' צריכין כ"ש דהנה בהא דפריך הגמ' דאיטמי סכין במה אילימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא אב הטומאה הוא ליטמי לסכין ואזיל סכין וטמי לבשרו והקשה רש"י בלא הא דחרב ת"ל דסכין נעשה ראשון ועושה לבשר שני ונראה דהנה לכאורה איכא למימר דאיירי בנטמא בספק טומאה ברה"ר וגברא טמא ובשר וסכין לא מיטמי כיון דעזרה רה"ר וספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי דספיקו טהור וכ"ת א"כ לכתחלה אמאי לא י"ל ע"פ דקיימ"ל במס' נזיר דספק טומאה ברה"ר הלכה ואין מורין כן ואף דש"ס אמר לעיל הא דלכתחלה לא משום שמא יגע בבשר מ"מ לאביי ורבא ור"א וכולהו אמוראי התם דמוקמי בגונא אחריתא אליבייהו ל"ק מתניתין דכל הפסולין דמס' זבחים דאיכא לאוקמי כנ"ל אבל אי איירא מתניתין דכל הפסולין בספק טמא הו' ניחא ורק יקשה האי טמא דאיטמי במאי וכונתו להקשות הא המכניס אב הטומאה למקדש לוקה כמש"כ רבינו בה' ביאת מקדש דאם הכניס שרץ שהוא אב הטומאה לוקה אבל ראשון ושני מותר להכניס וע"כ דאיירי בבמה ובמה הא הוא רה"י וס"ט וקשיא ממנ"פ לכולהו אמוראי וע"ז משני דבדק קרומות של קנה ועשאה כעין כלי וליכא למימר דאין עושין כ"ש של עץ דבאמת לא הי' כ"ש דאיירא בבמה ובבמה הא צ"ל כ"ש וכלי בודאי צריך ואמנם אי איירא בעזרה צריך לומר כתי' הראשון שנטמא סכין דל"ה אלא ראשון ושפיר מכניסין בעזרה את"ד:

כל

הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין כלי שרת ואם שחט בקרומית של קנה כשר. עיי' לח"מ שדעתו דבעינן כלי ודעת התוס' דבעינן כ"ש דוקא ולרבינו הכל רק לכתחלה ונראה ראי' לשיטתו מחולין דף י"ב מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ופי' התוס' דהא דבעי היינו דקטן אין לו מחשבה כאלו שחט משום חולין דפסול ולכן בעי במחשבתו ניכרת שהביאה לצפון אי מהני וקשה לי אי כ"ש בדיעבד בעינן א"כ תיפק לי' דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דחזינן דלקח סכין כ"ש דוקא ובשלמא לפירש"י דהא דבעי אי קטן יש לו מחשבה היינו אי יש לו מחשבה לשם עולה לשמה דילמא לשם שלמים א"כ מסכין דאף שכונתו לשלמים בעי כ"ש ולכן רק הביא דלצפון דשלמים כשר בדרום ג"כ אבל לתוס' קשה ומוכח דמהני ואולם לכאו' לדעת רבינו פ"א מפהמ"ק דהביא הך דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והלא ע"כ מפרש לה כפירש"י אי הו' כסתמא לשמה דא"ל דמפרש כתוס' דהו' כשחט משום חולין דהרי דעת רבינו דעקירה בטעות ל"ש עקירה א"כ משום חולין ג"כ כשר כמוש"כ שם א"כ ע"כ מפרש כפירש"י א"כ לפי שיטתו אין מוכח דלא בעינן בדיעבד כ"ש אך יש לומר בזה פרפרת דהנה זה שכתבתי להוכיח דלדעת רבינו משום חולין כשר דהו' כעקירה בטעות דל"ה עקירה העירותי שם בצדק דשאני משום חולין דאין מקדיש של"מ א"כ הו' עבירה כיון דלא נתקדש והעליתי שם כיון דכ"ש רק לכתחלה א"כ לא שייך לפסול משום דאין סכין מקדיש של"מ כיון דדיעבד ל"ב כ"ש כלל וע"כ משום חולין כשר דעקירה בטעות וע"כ מפרש כפירש"י א"כ לפי"ז ממנ"פ מוכח כדעתו דכ"ש כשר בדיעבד אי סובר דמשום חולין ומפרש כתוס' מוכח דסכין ל"ב כ"ש בדיעבד דאל"כ אמאי נקט הביא לצפון ולא מפרש דמוכח מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מסכין כ"ש ואי מפרש כפירש"י ג"כ מוכח דכ"ש כשר דכל הטעם דמשום חולין כשר ל"ש רק אי כ"ש בדיעבד לא בעינן ודו"ק.
הנה הכ"מ הקשה דרבינו פסק דבעינן כ"ש ובריש חולין מוקי בקרומית של קנה ותי' רק לכתחלה ויקשה הא שם קאי ארבא דמוקי לכתחלה לא ישחוט משום דמטמא לבשר תיפק לי' לכתחלה אסור בקרומית של קנה אך יש לומר דסובר לכתחלה בעינן כ"ש אבל אי אפשר שרי וא"כ בטמא דא"א אלא בקרומית של קנה הו' כדיעבד ושרי לשחוט לכתחלה והבן.
והנה לכאו' אכתי קשה מתוספתא חומר בקמיצה משחיטה דל"ב כלי רק אפי' קרומית של קנה וזה לכתחלה וא"ל כמוש"כ תוס' דל"ב כלי יפה דלא מיפסל משום הקריבהו לפחתך כמו בסוטה דל"ה דורן אבל כ"ש בעי זה א"א לרבינו בפ"ב מאיסורי מזבח שכ' טרפה אסור למזבח משום הקרבהו לפחתך ובארתי שם משום שחיטה נקט לי' כרש"י זבחים ע"ד וא"כ סובר בשחיטה שייך ג"כ הקרבהו לפחתך א"כ גם בסכין שבשעת שחיטה שייך הקרבהו לפחתך כיון דמעשה שחיטה בעזרה קפיד ג"כ אהקרבהו לפחתך ואולי יש לומר כתי' השני של תוס' דל"ב כלי יפה קאמר וקרומית עדיף מכפיפה מצרית ול"ש בי' הקרבהו לפחתך ויותר יש לומר דרבינו מוקי הך דחולין כמ"ד עושין כ"ש של עץ ובזה ניחא דפי"א מפהמ"ק לא כתב דטמא שחט בסכין של מתכות ובטמא שרץ או בשל עץ להנ"ל ניחא דלהלכה דבעי כ"ש של מתכות א"צ לפרש דאיירא בטמ"ש.
ויש לתמוה דלא כתב דבעינן דאגמא כמוש"כ בה' שחיטה ומפרשים הקשו מה' מילה שלא כתב קנה דאגמא ותי' דל"ג כמו בשחיטה ויקשה מקדשים ואולי יש לומר אין שבות במקדש דל"ג.
הנה בטעמא דצריך סכין כ"ש נראה לפמש"כ תוס' יומא דף ל"א ד"ה אבל דרק לענין זר לא חשיב שחיטה עבודה אבל לשאר דברים שפיר חשיב עבודה דהא בעי פייס א"כ לכך צריך נמי כ"ש וכן נמי יש להוכיח ממנחות דף י"ט דקאמר אימא סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ההיא לא מצית אמרת ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעי בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לכ"ש משמע אבל עכ"פ שייכא בשחיטה נמי כפרה ובעי שפיר כ"ש אך לכאו' יקשה ע"ז מיומא דף ס"ו דקאמר עתי להכשיר את זר פשיטא מה"ד כפרה כתיב בה קמ"לן נשמע דכפרה תליא בכהונה א"כ הא דשחיטה דכשרה בזר ע"כ דלית בה ענין כפרה כלל אך יש לדחות דמהא גופי' נשמע דעכ"פ עתה דגלי קרא דכפרה כתיבה בי' גלי רחמנא דאף דמכפר כשר בזר שפיר יש לומר בשחיטה נמי אף דג"כ מכפר כשר נמי בזר.
וראי' מגיטין דף נ"ד דקאמר עולא חטאת גזולה אינה מכפרת וכ' תוס' משום דהו' מה"ב והרי בירושלמי ריש פרק לולב הגזול מבואר דטעמא דמה"ב דפוסל משום דאין קטיגור נעשה סניגור ויקשה הא עולא נמי ס"ל הא"ט דאין קטיגור נעשה סניגור כדאיתא בר"ה דף כ"ו דלכן אין תוקעין בשופר של פרה ופריך והרי דם הפר ומשני הואיל ואישתני אישתני א"כ בקרבן הגזול אמאי אינו מכפר הא עיקר כפרה הו' רק בדם וכיון שנשתנה כבר לדם שוב ליכא למפסל בי' משום אין קטיגור נעשה סניגור כמו גבי דם הפר אלא ודאי מוכח דגם שחיטה מצטרפת לכפרה ולכן שפיר שייך בשחיטה גופי' אין קטיגור נעשה סניגור וא"ש.
בענין שחיטה בעי כ"ש בחידושי הר"ן כ' דלכן ל"ב כ"ש דהא שחיטה כשרה בזר וכל אחד הי' מביא סכינו אך לכאורה קשה הא בזבחים דף פ"ח איתא דסכין שנפגם אין מתקנין אותו וסכין מטרפת הי' שם וגנזוהו מבואר דהי' שם סכין מיוחד והי' להם דין כ"ש דאם לא בעי כ"ש פשיטא דהי' יכולין לתקנם ולא שייך לומר אין עניות במקום עשירות אלא דא"כ קשה הא בפסחים בפ"ו איתא להדיא דהא כל אחד נותן סכינו ותחבו בגיזתו ומביא לעזרה ולכן נראה דהך דמנחות דהי' שם סכין מטרפת היינו בשל ציבור דהא צריך כ"ש כמו שכ' בגמרא דסכין מושכתן למה שהן.
וראיתי בס' מנ"ח שהקשה הא דבעי ממנחות דף כ"ז אי על העצים ממש או על בסמוך וכן בזבחים דף נ"ד מצריך קרא דכשר אם שחט בראש המזבח אמאי לא יליף גם הא מעקידה דהי' על המזבח ועל העצים ממש ותי' כיון דכ' על ירך אפיקתי' קרא מהך דעקידה ואמרינן דלא הי' אלא הוראת שעה:
איתא במדרש שאל רב לר"ח מנ"ל דשחיטה בתלוש א"ל מוישלח את ידו ויקח את המאכלת והקשה לו רב מדתני לוי מחובר מעיקרא פסול תלוש ולבסוף חברו כשר והביאו בחס"ו בשמעתין וכ' דהכי מקשה כיון דילפינן מויקח דבר הנקח ביד א"כ גם תלוש ולבסוף חברו פסול וא"כ צריך ליישב דבשמעתין לא חש לקו' זו דמ"ש מחובר מעיקרא אי תלוש ולבסוף חברו וכדמצינו באמת בגט דפסול משום מחובר אף בתלוש ולבסוף חברו משום דכ' ונתן דבר הניתן מיד ליד ולי נראה ליישב על נכון דל"ד לגט דבעינן דבר הניקח מיד ליד דהא אפי' נותן לה גט ומשיחה בידו כל זמן שיכול למשוך אליו ל"ה נתינה כדאיתא ר"פ הזורק משא"כ בשחיטה שפיר יש לחלק בתלוש ולבסוף חברו כל זמן שלא ביטלו במילתא קמייתא קיימא דהו' מעיקרא דבר הניקח מיד ליד קודם שחברו והא דקשיתי' לי' לבעל המדרש כפי פירושו של החס"ו ז"ל י"ל דלדעת המדרש ר"ח מודה במחובר שפסול והה"ד בחברו ובטלו אבל בתלוש ולבסוף חברו ולא ביטלו בודאי כשר לר"ה דבמילתא קמייתא קיימא דו"ק.

ח

וכל

הזבחים וכו' ושוחט שנים או רוב שנים וכו'. הנה במשנה דיומא איתא דמירק אחר על ידו ורבינו לא הביא זה הדין במעה"ק נראה דס"ל דלאו דהלכתא נינהו ויש לתמוה מ"ש מציצין שאין מעכבין דקיימ"ל שאם פירש א"ח עליו א"כ כיון דפירש איך יכול אחר למירק ולחלל שבת ויוהכ"פ והא איכא עדיין משום נטילת נשמה כ"ז שמפרכסת (עיי' פמג"ד סי' תרכ"א) או משום מפרק דלדם הוא צריך כיון דבדיעבד אין מעכבין ונראה ליישב דבגמרא חולין דף כ' פריך הגמ' וכי מתה עומד ושוחט ועומד ומולק דמיעוט סימנים אין מעכבין ומסיק הש"ס כיון דכולהו בר שחיטה הוא לא הו' כמתה ורק בעור ובשר דלאו בר שחיטה בהא שייך לומר וכי מתה עומד ומולק מוכח מכאן דאף דאין מעכב מ"מ בר שחיטה הוא לכן חוזר עליו משא"כ ציצין שאין מעכבין דמיא לעור דאמרינן לא בר מולק נינהו וא"כ שפיר שרי למרק ע"י אחר כיון דהכל בר שחיטה אף דאין מעכב רשאי לגמור כמו בהקטרת אימורים:
והנה רבינו השמיט דין זה דבעי שיהא אחר מירק על ידו כאן אבל בה' עיוהכ"פ כתב דמניח אחר לגמור השחיטה ולכאורה נראה דר"ל דרק ביוהכ"פ בעינן מירק אחר על ידו א"כ תקשי הא דאיתא בשמעתין דייק ר"ל מהא דשנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה דאם לא מירק כשר ואי זה הדין לא הו' אלא ביוהכ"פ מאי דייק ממשנתינו דאם לא מירק כשר דזה מעבודת יוהכ"פ דוקא שפיר יש לומר דפסול ובחולין ל"ב כלל מירק אחר לכן שנינו דרוב שנים כשר:
ונראה לישב דהנה ביומא איתא מאי קרצו אמר עולא לישנא דקטלא הוא אמנם רבינו בפי' המשנה כ' דקרצו היינו כמו שחטו ופלא שמפרש שלא כדברי עולא דקרצו היינו דקטלו ונראה לישב על נכון דהנה אי אמרינן דלכתחלה בעינן שניים רק בדיעבד אם שחט רק הרוב כשר א"כ קרצו מתפרש לישנא דשחטו אמנם עולא ס"ל דלכתחלה בחולין ל"ב כלל שחיטת שנים רק ביוהכ"פ הוא מצוה שיהא מירק אחר על ידו וע"כ היינו לישנא דקטלא דהא בארנו דהיינו דשויא גיסטרא דבחולין באמת א"צ לשחוט כל שנים דא"כ אתי למשוי גיסטרא רק ביוהכ"פ ל"ח על זה דביוהכ"פ הא המצוה שיהא מירק כל הסימנים ול"ח שיבוא לשויא גיסטרא רק כדי שיהא הדם מרובה צריך שישחוט שנים והיינו לישנא דקטלא לא בתורת שחיטה דשחיטה סגי ברוב שנים מעתה י"ל דבאמת בהא פליגי ר"ל ועולא דעולא מפרש דרק ביוהכ"פ הדין כן ובאמת אף בדיעבד פסול ור"ל ס"ל דבכל קדשים כן דמפרש קרצו היינו שחטו דבעינן לכתחלה כל שנים וע"כ דבדיעבד כשר אף ביוהכ"פ כיון שכן הדין בכל הקדשים ובקדשים הא שנינו דרוב שנים כשר ורבינו מפרש המשנה אליבא דר"ל אמנם להלכה ס"ל לרבינו כעולא לכך לא כתבוהו בשאר קדשים דרק ביוהכ"פ המצוה לגמור שחיטת הסימנים משום הדם ולכן לא קראו שחיטה רק לישנא דקטלא ובאמת אף בדיעבד פסול ולכן בה' עיוהכ"פ לא כתב רבינו הדין אם לא מירק כשר דס"ל דעולא פליג אדר"ל ואפשר דר"ל לשיטתו דס"ל אינה לשחיטה אלא בסוף ויבואר במק"א:
והנה בהא דמסיק דמירק אחר למצוה יקשה אף אי למצוה אכתי תקשה הא הו' עבודה באחר דנהי דכשאין ממרק כשר אבל כשהוא ממרק צריך שיהא בכה"ג לא באחר דהא הו' גמר עבודה לפי מה דאיתא בשבת דף קל"ז דאף לציצין שאין מעכבין חוזר ודוחה השבת משום דעכ"פ הוא חלק מהמצוה אך י"ל דבאמת רק המל יכול לחזור ולמול דבדידי' הו' מצוה אחת אבל אחר אין רשאי ליטול הציצין בשבת א"כ ה"נ כיון שאחר ממרק לא הו' חלק מהשחיטה ולכן ל"ה עבודה באחר [עד"ז כתב המהרש"ל ביש"ש והתב"ש סי' כ"ג להפוסקים דשהיי' במיעוט בתרא פסול יען דהו' כמעשה שחיטה אחת אבל אחר ששחט אחר שיעור שהיי' ל"ה כמעשה שחיטה אחת ולא מיפסל משום שהיי'] אולם קשה לי מהא דאיתא בתוספתא זבחים פ"א שחטן לשמן ומירק שלא לשמן כשר מפני שהוכשר בשחיטה והיינו דס"ל אף הוא עצמו שגמר השחיטה לא הו' נעשה שחיטה אחת שנפסל ע"י מחשבה של"ש משום כיון דהוכשר אין חוזר ונפסל ויקשה מ"ש משהיי' במיעוט הנ"ל דפסול שהעלה בתב"ש סי' כ"ג דהא"ט דס"ל כר"ע דאית לי' בזבחים דף כ"ט שאע"פ שהוכשר חוזר ונפסל:
וכן יקשה מחולין דגמ' דפריך מכי שחט פורתא אסרה אש"ח לא לחייב ומשני באומר בגמר זביחה הוה עובדה ואמאי לא משני דחשיב במיעוט בתרא לע"ז דחייב משום דגמר השחיטה הו' הכל כמעשה שחיטה אחת ואעפ"י שהוכשר חוזר ונפסל כדס"ל לר"ע:
והנה לכאורה קשה לפמש"כ תוס' נדה דף ס"ו דכל שאין אלא הכשר מצוה אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד דל"ב אפי' לכתחלה ראוי' לבית מים וא"כ מ"ש דבשחיטה דלכתחלה בעי' ב' סימנים הא ג"כ ל"ה רק הכשר מצוה ונראה דכיון דשחיטה בעינן ב' סימנים א"כ סתמא משמעותי' כל הסימנים רק לענין דיעבד אמרינן דסגי ברוב אבל בטבילה הנה ביאת גופו במים בעינן והרי בא במים ואף שמקום נסתרים לא בא במים הא אין במשמעות שיהא ראוי לביאת מים רק שאנן נאמר דעכ"פ לכתחלה יהא ראוי לביאת מים ע"ז שפיר כ' תוס' כיון דרק הכשר מצוה ל"ש לחייב בביאת מים דהא בא גופו במים:
הנה ז"ל רבינו פ"ב משחיטה שנאמר וזבחת עד שיהא זובח אדם ואעפ"י שאין מתכוין לשחיטה ועיי' לח"מ וראיתי בשלום ירושלים ספ"ב דחגיגה שכתב לפרש דבריו על נכון דכונת רבינו עד שיהא זובח אדם דהיינו שיהא כונת אדם בדבר הגורם זביחה אעפ"י שאין צריך כונה אפי' לחתיכת סמנים וכמש"כ הרא"ש ובא למיעוטי שחיטת קוף אע"ג דאית בי' כח גברא קצת לענין נטילת ידים לדעת רבינו עיי' או"ח סי' קנ"ט ובב"י שם מ"מ בשחיטה פסול משום דכתיב וזבחת וזה דעת הרמ"א סס"ב ועיי' באו"ח שם במג"א שנתקשה בדבריו ולפמש"כ א"ש והשו"ע דהשמיטו משום דכבר נשמע דבעינן כונת אדם לשום דבר וממילא שחיטת קוף פסולה הן אמת שמדברי תוס' סנהדרין דף ע"ז ד"ה סוף שכתבו דלמ"ד בב"ק אשו משום חצו ולמ"ד שחיטה לא בעי כונה ואפי' נפלה מעצמה כשירה וכ' שם דדוחק לחלק בין נזיקין לשחיטה אבל לפי דברי הרא"ש נקל לחלק בשחיטה דכתיב וזבחת את"ד:
במשנה נפלה סכין ושחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ויש לתמוה פשיטא דאיירא בשחטה כדרכה דאי לא שחטה כדרכה לא הו' צריך לאשמעינן ונראה דהכונה דאיתא לקמן דף פ"ו חשו"ק ששחטו ואחרים רואים אותן חייב לכסות ומפרש בגמרא דטעמא דר"מ דס"ל רוב מעשיהן מקולקלין ולכן אזיל לקולא ומותר לשחוט אחריהן או"ב ופטור מלכסות והו' נבילה אבל אחרים רואים אותו הו' שחיטה מעליותא ולא אמרינן דילמא לא דקו שפיר וקולקלו שחיטתן להא לא חיישינן אבל במשנתינו אף דבודאי ראו ששחטו שפיר ששחטו כדרכן לא חיישינן שמא לא דקו שפיר אף דבודאי רוב פעמים בנופל הסכין השחיטה מקולקלת אבל כיון דראו ששחטו כדרכן אהני רואין אותו אפי' בזה ואין פסול רק משום דליכא כח אדם אלא דלפי"ז להיפף מנ"ל דטעמא דר"מ משום דרוב מעשיהן מקולקלין דילמא באמת מהא"ט לא הו' שחיטה דחשו"ק אין להם כונה וס"ל לר"מ דשחיטה צריך כונה אבל באחרים רואין אותן מהני דכשעומדין ע"ג מהני [דהא בריש מכילתין מבואר דאחרים רואין אותן היינו עומד ע"ג קרי לי' והא דדייקא רבא ש"מ מתניתן כר"נ היינו מדרישא כמוש"כ רשב"א דקתני ברישא שמא יקלקלו ויקשה תיפוק לי' מדצריך כונה אלא ש"מ דאין צריך כונה] ועוד קשיא באמת הא דהוק' רבא הא הפילה כשירה ש"מ דר"נ וקאמר] בגמרא צריכא ויקשה כיון דמשנה דקתני שחטה כדרכה היינו אחרים רואין אותן א"כ יש לומר בהפילה הוא באמת פסולה דהא בהא לא שייך אחרים רואין אותן יהא מהני דזה רק שייך לגבי חשו"ק וזה קמל"ן המשנה דאף דחשו"ק ואחרים רואין אותן מכשיר קמל"ן משנתינו דבהפילה לא מהני אחרים רואין אותן ועוד א"כ מנ"ל כלל לומר דשני המשניות כר"נ הא שפיר משנה קמא אתיא אי צ"כ אלא דעכ"פ באחרים רואין כשר ובנפלה או הפילה אף דשחטה כדרכה דהיינו אחרים רואין אותן פסולה דליכא כח אדם כלל ל"מ אחרים רואין אותן וא"כ עדיפא לפרש דאתיא דלא כר"נ דבשלמא לרבא דדייק דאתיא כר"נ משום דס"ל דמשנתינו אתיא כר"נ ניחא למוקים משנה קמייתא ג"כ כר"נ [דהא ברשב"א מבואר דאחרים רואין אותן מהני כמו כונה רק דרבא ס"ל דדייק מרישא ולי נראה ממשנתינו] אבל לפמש"כ יקשה כיון דסתם משנה כר"מ ולר"מ המשנה מפורש שפיר דקמל"ן דשחטה כדרכה חשו"ק מהני באחרים רואין אותן דהו' כמכוין אבל בנפלה ל"ש אבל מסתמא הה"ד הפילה:
ונראה ליישב דהנה לכאו' קשה לפי"ז להיפוך מנ"ל כלל לאוקמא דטעמא דר"מ דרוב מעשיהן מקולקלין דילמא באמת אי מעשיהן מקולקלין לא הו' סמכינן אאחרים רואים אותן אלא דר"מ ס"ל דצ"כ לכן פסולה אבל באחרים רואין אותן השחיטה כשירה דהו' ככונו כסברת רשב"א רק דרבא דייק כן מרישא דקתני שמא יקלקלו משמע אי ידעינן דלא קולקלו כשר דאצ"כ כמבואר ברשב"א ולפמש"כ יקשה יותר ונראה ליישב דהנה בדברי רבינו מבואר בקדשים ל"מ גע"ג והקשה בחס"ו לפי דעת ר' יונה שהביא רשב"א דבשחיטה ל"ש גע"ג דא"צ בו דין שליחות הא בקדשים מהני שליחות א"כ אמאי לא מהני לענין כונה ותי' בחס"ו דהא בקדשים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן וא"כ לפי"ז יש לומר לר"מ לשיטתו אי אפשר לפרש כן דבחולין מהני גע"ג רק בקדשים לא מהני דהא ר"מ ס"ל ששא"ר ש"ש דיליף מקדשים וא"כ לית לי' דחולין מקדשים לא גמרינן א"כ כיון דבקדשים ל"מ עע"ג אף בחולין ל"מ כוונת אחרים א"כ לא מצינן לפרש הטעם דר"מ משום דצ"כ דא"כ אפי' באחרים רואין לא מהני וא"כ מיושב הקושיא שהקשיתי דסתם משנה כר"מ דהא ממנ"פ אי נפרש דמשנתינו ס"ל דלעולם צריך כונה אלא דמהני אחרים רואין אותן אבל בנפלה או הפילה לא שייך אחרים רואין אותן דיהא ככונה דהא ליכא מעשה אדם כלל א"כ גם הא דקאמר דלר"מ רוב מעשיהן מקולקלין רק דאחרים רואים מהני לא נשמע כלל דהא מפורש הטעם שפיר בלא זה דהשחיטה פסולה משום דצ"כ אבל באחרים רואין ל"ה הו' כונה א"כ שוב ליכא לפרושי משנתינו דעיקר אתי לאשמעינן דשחטה כדרכה דאחרים רואין הו' סגי דנשחט יפה אלא דאשמעינן דבעי כח אדם דהא לפי האי סברא באמת ל"מ אחרים רואין שנשחט כדרכה דחיישינן דלא ראו יפה לכן דייק רבא שפיר דע"כ הפילה כשירה דאתיא כר"נ דאצ"כ כלל ואין צריך כונת אחרים רק לראות שנשחט שפיר וכן בקטן רק לראות ששחט שפיר דאצ"כ:
ובזה נראה לפרש דרש"י פי' דאי לאו דרבא הו"א דאפי' הפילה הוא פסולה והוא גופא איצטרכא לאשמעינן מה שאתה זובח אתה אוכל והקשה במר"ם הא כש"כ הוא דנפלה פסולה ומאי צריך לאשמעינן להנ"ל הכי קאמר דהא הפילה הוא פסולה דצריך כונה ובאחרים רואין אותן שנשחטה כדרכה א"כ השחיטה מצ"ע כשירה ואין בזה אלא פסול שמחוסר כונה אבל בנפלה אז רוב מעשיהן מקולקלין בודאי לא מהני אחרים רואין אותן שנשחטה כדרכה דאולי לא שחטו שפיר וא"כ בלא"ה נבילה קמל"ן משנתינו ששחטה כדרכה מהני ואין הפסול אלא משום דכל מה שאתה זובח אתה אוכל ומה שאין אתה זובח אין אתה אוכל ודו"ק:
אולם אכתי קשה לי מאי דייק רבא הא הפילה הא יש לומר דצריך כונה והיינו משום דסובר דילפינן חולין מקדשים וקדשים צריך כונה גם חולין צריך כונה וכמו שהקשה בחס"ו רק על קו' יש לומר דחולין מקדשים לא ילפינן אבל לפמש"כ לר"מ ילפינן חולין מקדשים שפיר צריך כונה וא"כ יש לומר דלכן לא נקט הפילה דהא הפילה הו' עכ"פ שחיטה מעליותא ואין הפסול אלא משום דילפינן מקדשים [אבל לא נשמע זה מקרא דאתה זובח לא כמו שנראה ממהר"ם] ולכן לא נקט הפילה הוא אבל לעולם פסול דס"ל לתנא דמתניתין דילפינן חולין מקדשים ובעי כונה [אף דהוכחנו דר"מ ע"כ סובר אצ"כ דאי צ"כ לא מהני אחרים רואין אותן דילפינן מקדשים דלא מהני אחרים רואין אותן היינו לר"מ אבל לתנא דמתניתן יש לומר דסובר להיפוך דבקדשים גופי' מהני אחרים רואין אותן דלא כשיטת רבינו רק כקו' חס"ו לאמת] ובאחרים רואין אותן כשר דבקדשים מהני שליחות מהני גם אחרים רואין אותן רק להיפוך ילפינן חולין מקדשים דצריך כונה ולא הו' שחיטה כשירה רק באחרים אך יש לומר כך דהנה האי מ"ד דס"ל דיליף חולין מקדשים כתבתי במק"א בשם יעב"ץ דס"ל כמ"ד בשר תאוה הי' אסור במדבר א"כ גם חולין הו' צריך לבוא אל פנים והו' שחיטת חוץ וגלי קרא דששא"ר ש"ש בחולין ג"כ והנה זה ס"ל לרבה דמוקי לעיל דף י"ז האי לעולם שוחטין דהו"א דחזרו לאיסורן הראשון אבל רבא הא ס"ל דלעולם שוחטין אתי לומר בין ביום ובין בלילה בין בים בין בראש הגג וספינה א"כ לית לי' המשנה דבשר תאוה הי' אסור א"כ חולין מקדשים לא ילפינן לכן לא מצי מוקי המשנה דה"ה הפילה רק דפסול מעליא הוא דילפינן מקדשים דהא תינח לרבה דמפרש המשנה דלעולם שוחטין דבשר תאוה לא חזרה ונאסרה אבל רבא כיון דדייק מדקתני בכל שוחטין למה לי ע"כ בין בציר בין בזכוכות הה"ד לעולם שוחטין אתא כפשטי' בין ביום בין בלילה א"כ לית לי' לתנא דילפינן חולין מקדשים א"כ אי אמרת דצריך כונה ע"כ משום דיליף מוזבחת א"כ ליתני נמי הפילה ודו"ק היטב:
ובהכי ניחא הא דאיתא בשמעתין דפריך לרב מנא תימרא דחולין לא בעי כונה ומאי קושיא הא מוכח כן ממשנתינו דפריך לרי"ו דאמר הלכה כסתם משנה דקתני נפלה הא הפילה כשירה וכן הקשה בראש יוסף להנ"ל ניחא דהא יש לומר דהפילה פסולה דצריך כונה ולא נקט הפילה משום דבמשנה קתני דלאו זביחה הו' והפילה רק הפסול דילפינן מקדשים דצריך כונה והו' פסול מעלמא וא"כ לא מוכח הך דרבא אבל לקמן דקאי אדרי"ו הנה רי"ו סובר בדף פ"ו מחייב הי' ר"מ משום נבילה משום דרוב מעשיהן מקולקלין וע"כ דרי"ו לית לפרש טעמא דר"מ דסובר באמת דצריך כונה דילפינן מקדשים ובאחרים רואין אותן כשר דזה כשר גם בקדשים כנ"ל דס"ל חולין מקדשים לא גמרינן אף דלענין ששא"ר ס"ל דילפינן חולין מקדשים ס"ל דהכא אדרבא מדגלי קרא בקדשים מכלל דבחולין אצ"כ [וטעמא דמילתא דהנה כתיב עוד קרא דלרצונכם תזבחהו אחר פ' או"ב ומסיק הגמ' ר"פ או"ב דבעניינא דקדשים כתיב א"כ ע"כ תזבחהו דכתיב בקדשים למעט חולין דאי לרבות חולין מדכתיב כאשר צויתיך בקדשים א"כ למה נכתב בעניינא דקדשים הא ילפינן מדרשא כאשר צויתיך אע"כ דאף דשחיטה גופי' נוכל לילף מכאשר צויתיך אפ"ה ל"ה ילפינן דהא כתיב בהאי פרשה דאו"ב גם מחו"ז שכתב רמב"ן דזה אזהרה נוסף על או"ב ובמחו"ז קיימ"ל רק בקדשים איתא דחולין מקדשים לא ילפינן ולכן כתיב בעניינא דקדשים לומר דילפינן חולין מקדשים לענין דשחיטה מצוה אבל לענין כונה לא ילפינן דומיא דמחו"ז דלא ילפינן] ומשנתינו דנקט נפלה דוקא ובהפילה כשר דאי פסול ע"כ רק מטעמא דל"ה זביחה א"כ לנקוט הפילה ובהא ניחא קו' התוס' דצריכותא לא דמיא דהא י"ל באמת דקאי אדרבא דאי לאו דרבא דמוקי משנה בתרייתא כר"נ דמכח זה ניחא לי' קמייתא ג"כ כר"נ אבל אי לאו דרבא ומשנה בתרייתא ס"ל דצ"כ דה"ה הפילה א"כ באמת גם קמייתא אתיא כמ"ד דצריך כונה והא דקתני כשירה משום דכונת של אחרים מהני כמש"כ הרשב"א ודו"ק:

כל

הזבחים וכו' כדי שיתקבל הדם כולו בכלי וכו'. הנה רש"י מפרש דל"ה כאלו קיבל מהפר ויקשה למה לא מפרש כפשטי' ונראה ליישב דהנה בשמעתין מסיק דאת"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ומזה העלה הב"ש דגם לענין גיטין בעינן אויר שאין סופו לנוח כמו שכ' רבינו בזרק לתוך ביתה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת ובזרק ארנקי כתב דהו' איבעיא דלא איפשטא וכבר עמד ע"ז הה"מ וכתב דאע"ג דגבי ממון לא איפשטא וע"ז העלה התב"ש דבאמת איפשטא מכח הך דזבחים דמסיק באת"ל דל"ה כמונח אלא שהוקשו עליו דגם לענין ממון נימא דאיפשטא האיבעיא דלא כמונח דמי והנה קו' זו יש ליישב לפמש"כ תוס' לחלק גבי כלי של לוקח ברשות מוכר דקני הוא לא קני דלרחוקה קאתי ה"נ יש לומר כיון דלרחוקה קאתי לכן שפיר מדמינן להך דזבחים דלאו כמונח דמי והיינו משום דגט הו' בעכ"ח ל"ה כדע"א מקנה אותה אבל בממון לא איפשטא מהכא דלא הו' כדע"א מקנה לכן לא נוכל לדמותו להך דזבחים דאי מציאה הו' כדע"א מקנה עדיפא מהך דזבחים דל"א דע"א מקנה.
אמנם באבני מילואים הקשה עוד אדברי ב"ש דהא עכ"ח לא דמיא להך דזבחים דבנכנס לתוך אויר מחיצות כלי באמת כמונח דמי רק כשלא נכנס לאויר מחיצות רק שרואין פני הכלי בהא הוא דאמרינן בזבחים דלאו כמונח דמי אמנם לי נראה ליישב דהנה לענין קנין כלי ל"ב שיהא לו דפנות לכן אף שנכנס לאויר הכלי לא הו' כמונח דהא אף אי חזינן לכלי כמאן דמליא וליכא דפנות כלל ג"כ קני א"כ בהמחיצות אין עדיפתא כלל משא"כ לענין קבלת הדם דבעינן דוקא כלי שיש לו בית קיבול ע"כ כיון שהגיע לבין אויר הכלי הו' כמונח שפיר ורק אי דמיא להך דמיא לקבלת הדם בכלי בעוד שהדם למעלה כנגד אוירו דזה שפיר דמיא לקנין דאויר כלי דקני אין משום דופני הכלי דאף אי חזינן דכמאן דמליא נמי קני וה"ה שם כשהוא למעלה כנגד אויר הכלי הו' כמונח אי לא נפחת אבל אי נפחת ל"ה כמונח וכן נמי לענין קנין בכלים שנפחת ל"ה כמונח וכן בחצר ל"ה כמונח שאין המחיצות משום קנין דאף בלא מחיצות קני מצד אויר חצר ורק הא דבעינן מחיצות רק לענין שיהא משתמר ולכן שפיר נפשט מהך דזבחים דאויר שאין סופו להניח ל"ה כמונח דאין סברא לחלק כמוש"כ האבני מילואים יען דנכנס לתוך אויר הכלי דלענין חוץ אויר הכלי אין לדמותו לקבלת דם דבעינן תוכו של הכלי משא"כ לענין קנין דל"ב מחיצות הכלי רק אויר הכלי ודו"ק.
עוד הקשה בא"מ סי' קל"ט דע"כ לא דמיא להך דזבחים דהרי מבואר בגיטין פ' המגרש לחלק כל שהוא דרך עלי' לא מתגרשת ולא הו' כמונח דאין עומד לנוח והכא בזבחים אין מחלק דהא בעי למיפשט מהא דזרק דאי אתה מודה דאי אפשר בלא זינוק והתורה אמרה דם מהפר יקבלנו [וכוונתו נראה דהנה רש"י ד"ה רואין כ' וז"ל דנהי קבלה מהפר בעינן והאי תוך לאו דוקא דהא לא אפשר רק על אוירו משמע דגם בקבלה אם הי' אויר מפסיק ל"ה כאלו קיבל מהפר ולכאו' תמוה הא קאמר להלן אי אתה מודה במזרק שאם בלא זינוק ופירש"י נמצא כשהוא יורד לכלי מן האויר הוא בא משמע דל"ב שיהא אויר מפסיק מהפר אל הכלי וע"כ הא דאיתא שם דצריך ווירודין לתוך הכלי אין משום דאי ל"ה קבלה מהפר אלא משום כדי שיקבלנו כולו וכמוש"כ רבינו בפרקין אך באמת גם לדברי קשה דהא עכ"פ בעינן שיתן ווירודין לתוך הכלי כדי לקבל דם כולו א"כ איך קאמר דא"א בלא זינוק דגם אי מזנק הוא בתוך אויר הכלי וצ"ל דאפ"ה כיון דאי מזנק הו' דרך עלי' הו' כבא מן האויר וכל שהוא דרך עלי' הו' כאלו מקבל מן האויר אלא דאפ"ה כשר משום דסופו לנוח וא"כ יקשה דגבי גט אמרינן כל דרך עלי' ל"ה כמונח] ונראה ליישב דהא דגבי גט אמרינן כל דרך עלי' ל"ה כמונח היינו משום דכשזורק חפץ למעלה הו' הוא כח אדם כדאיתא סנהדרין ע"ח וא"כ לגבי גט הו' כח הבעל ונתינה מכח הבעל הו' כבא לידה אלא דרך ירידה לרשותה דכל זמן שהוא דרך עלי' הרי הו' הכל מכח הבעל ול"ש שיהא נחשב כמונח ברשותה אבל בדם בשעת זינוק הו' אדרבא זה מיקרי דם מהפר דהא הזינוק בא בכח הפר לכן אף דרך עלי' ל"ה כאלו קלוט מהאויר אלא כאלו קיבלו מהפר וכשמתחיל לירד שוב הו' כמונח לתוך כלי א"כ הו' כאלו קבלו בכלי מהפר וקרינן בי' שפיר דם מהפר יקבלנו וא"ש מעתה ניחא דברי רבינו דלא מפרש כפירש"י משום דקשיא לי' הא דאמרינן בשמעתין דא"א בלא זינוק והא בעינן ווירודין לתוך הכלי א"כ הזינוק על פני אויר הכלי וא"ל דאיירא ברחוק מן הכלי דהא כל דהו' דרך עלי' הו' כקיבל מן הפר א"כ אי כפירש"י משום דל"ה כאלו קיבל מהפר קשה הא שפיר הו' כאלו קיבל מהפר דכל הזינוק אף אי ברחוק מן הכלי הו' כאלו קיבל מהפר ולכן מפרש רבינו דהטעם משום לקבל כל הדם כולו וא"ש.

כל

הזבחים שקיבל דמן וכו'. העלה המל"מ דאף עם חזר ועירבן פסול וכתב ליישב מה דקשה מפ"ה ה"ט דשם איירא משעת טבילה וכאן משעת קבלה ושיעור הזי' היינו הזי' אחת לא כל מה שצריך לאותו קרבן ולדעתי נראה הוכחה שכן דעת רבינו דהנה במל"מ כתב שנראה מדברי רבינו שדין זה משעת קבלה צריך שיעור הזי' קאי על כל קרבנות משא"כ הך דפ"ה דבשעת טבילה צריך שיעור טבילה שלא יספוג היינו רק שייך בחטאת וטעמא דמילתא נראה לי דבודאי אי נאמר כתוס' ורש"י דקאי על כל הזי' דצריך באותו קרבן א"כ לא נדר רק בחטאת דגלי קרא כיון דזהו חידוש גדול אבל אי הכונה רק הזי' אחת א"כ שפיר ידעינן כן בדם בכל קרבנות דהא אפי' מנחה ילפינן מדם דאין קודש לחצאין והיינו יען דמסתברא דל"ח להקרבה כן נמי אי קאי אהזי' אחת שייך לילף לכל קרבנות כן דאין מתקדש פחות מהזי' אחת דל"ח להזי' והנה יקשה לדברי רבינו אי הכונה כקו' התוס' במנחות דף ז' מאי פריך לר"א לילף מדם דשאני חביתין מתוך שקרב לחצאין משא"כ דם ותי' דכונה יען דצריך כל ז' הזי' והרי חדא הזי' עבודה בפ"ע אפ"ה בעי כל ז' הזיות אף דקרב בפ"ע אין קדוש בפ"ע ולפי"ז לרבינו דחדא הזי' קאמר א"כ בפחות מהזי' לא שייך מתוך א"כ מ"פ לר"א מדם ועוד יקשה לאידך גיסא מאי מקשה מדם אדרבא נוכל לילף דכשר דשמו שם חדא עבודה דהיינו הזי' דקרב בפ"ע קדוש בפ"ע בקיבל הזי' אחת כן נמי בחביתין דקרב בפ"ע קדוש בפ"ע וכן הקשה בטה"ק.
ונראה ליישב בחדא מחתא דהנה רבינו בפי"ג מה' אלו סובר חביתי כה"ג דקרב חצי היינו חצי י"ב חלות ולפי"ז צריך הבנה מאי דקאמר ר"א מתוך שקרב קדוש הרי מה דקרב בפ"ע היינו החצי מכולו א"כ מאי מתוך שייך דהרי ל"ח כך להקרבה בשלמא אי קרב ו' חלות שפיר שייך מתוך שקרב ששה דהא חזי' להקרבה קדוש ששה אבל בקידש סולת שיעור ו' חלות הנה זה אין קרב זה החצי שקידש בפ"ע וצריך לומר דהכונה כך כמו דקאמר להלן דסולת קדוש בלא שמן ולבונה שכן מצינו בלחם הפנים כן כאן הכונה כיון שמצינו עכ"פ בחביתין שקרב החצי מהכל כן קדוש עכ"פ החצי אף שאין זה החצי ראוי להקרבה כיון שצריך החצי מי"ב חלות עכ"פ יש עדיפתא שקרב החצי מנחה ולפי"ז א"ש קו' זו דמדם אין להוכיח מדקדוש הזי' אחת היינו יען דחזי להקרבה בפ"ע דכל הזי' עבודה בפ"ע אבל להיפוך מקשה שפיר כיון דפחות מכדי הזי' דלא קדוש בדם יען דאין קרב לילף גם בחביתין כן כיון דהחצי שקדש אין חזי להקרבה כמו שהוא לא יהא קדוש ג"כ וכי תימא עכ"פ עדיף בזה דקרב חצי מנחה כמו דאמרינן דחשוב עדיפתא דמנחה בלא שמן קרב עין דמצינו בלחם הפנים א"כ אי אמרינן הא"ט גם בשאר מנחות ג"כ יקדוש חצי יען דמצינו שקרב בחביתין וא"כ גם דם יקדוש החצי דדם נילוף ממנחה אע"כ כיון דהוא עצמו לא קרב לא אמרינן מתוך ושפיר פריך.
ומה מאוד נתיישב בזה קו' התוס' לקמן מאי פריך אי רב כר"א סבירא לי' אמאי אין קדוש הא כאן שייך מתוך ותי' חדא דטעם דחזי להשלים הו' כמו מתוך וזה לכאו' דוחק ועוד תי' דלר"א גם בשאר מנחות כן ופי' בטה"ק דכונה דעכ"פ כמו דמצינו דקדוש סולת בלא שמן כן נמי כיון דקדוש בחביתין גם בשאר מנחות ראוי לומר דקדוש וזה דוחק דהרי עכ"פ ל"ק אי סבר כר"א יש לומר דהיינו דהוא עצמו קרב לכן קדוש אבל זה דחזי בעלמא ל"א דחזי גם בשאר מנחות דזה הוא מה דפריך בגמרא אח"כ דרב יליף מילתא ממילתא היינו מכש"כ דסבור בהא כר"א דקדוש אבל בס"ד דמילתא ממילתא לא יליף שפיר יש לומר דסבר כר"א אלא דלא יליף מחביתין אבל בחביתין שפיר קדוש כר"א יען דהוא עצמו קרב אבל לפי שיטת רבינו א"ש ברייתא דלדידי' יש לומר כב' תי' הנ"ל דהיינו דיש לומר דכאן קדוש החצי יען דקרב החצי והיינו ע"כ יען דדעתו למלאות להביא עוד החצי ולאפות כולם כאחת ולחצותם אח"כ לי"ב חלות א"כ שפיר מסתבר לומר דסברת דעתו למלאות מהני בכל מנחה שיהא קדוש ושפיר פריך וכן ניחא לומר שפיר כתי' השני כיון דגם בחביתין רק קדוש יען דקרב החצי מכל המנחה אף שאין זה החצי ממש קרב כן בכל מנחות קדוש החצי.
אך לכאו' יקשה א"כ מאי קאמר הגמרא לר"י דעתו למלאות שאני הא גם לר"א הטעם בחביתין רק דיען דקרב לחצאין אם ימלאו ביחד בכלי ואח"כ יחלקם וקרב לחצאין גם עתה קדוש לחצאין א"כ היינו הך דדעתן למלאות א"כ מ"ט דרי"ו דסובר דאין קדוש הא הו' דעתן למלאות אך הדבר ניחא דהנה לכאו' יש לומר דל"ד לדעתן למלאות דהיינו להוסיף מביתו משל חולין באותו כליו ממש עד שיעור אבל מה שדעתו אח"כ להחזיר מה שכבר קדוש בכלי ולערבם יחד ל"ח ממש כמו דעתן למלאות ואמנם לר"א קדוש שפיר ליקרב כיון דצריך עכ"ח לערבם יחד ל"ח ממש כמו דעתן למלאותן ודייק כן מדם דהא לדעת רבינו בדם ג"כ איירי בקיבל בפחות מכדי הזי' בכלי ופחות מכדי הזי' בכלי זה א"כ א"ר להזות רק צריך לערבם לכלי אחר והו' ג"כ כמו דעתן למלאותן אפ"ה פסול דעכ"ח בכה"ג לד' לדעתן למלאותן ולכן גם בחביתין אין קדוש לחצאין דלד' למלאותן ואמנם לר"א קדוש שפיר ליקרב כיון דצריך עכ"ח לערבם א"כ הו' כמו דעתן למלאותן ובמש"כ ניחא מה דקשה לדעת רבינו דקרב חצי מי"ב חלות א"כ מ"פ הגמרא דניליף מדם הא כאן בחביתין במה שהקדישן עתה בכל ע"כ ל"ח להקרבה דצריך לערבם בכלי עם השמן ולאפותם ולחצותם אח"כ א"כ עכ"ח לא נפ"מ בהקדישה אלא דקדוש להצריכה פדיון וא"כ לא דמי לדם דהקידוש הוא לבררו לחלק גבוה להקריבו ע"כ ל"א קדוש לחצאין וכן הקשה בטה"ק במנחות דף מ' אבל לפמש"כ ניחא דפליגי שפיר אי קדוש להקרבה דר"א סובר דקדוש ליקרב כיון דדעתן למלאותן כשר לערבם כדי להקריבו אח"כ החצי ולר"י אין קדוש ליקרב ע"י מה שדעתן למלאותן ולערבם יחד וע"כ לא מהני אפי' ערבם יחד כל הי"ב חלות ולפי"ז לענין לפדות גם כר"י יכול להיות דמודה דאין יוצא לחולין ודבר זה מוכרח לדעת רבינו דסובר בפ"י מפסהמ"ק דאף דאין דעתן למלאות קדוש עכ"פ ליפסל [היכא דקדשי פסולין] וא"כ גם כאן פסול ויפסול לחולין לר"י [ומה שהביא בטה"ק ראי' מקידוש שקודם קמיצה דהו' עג"ק וקידוש לחלק גבוה פסול עג"ק לק"מ דהרי מנחת כהנים אין להם קמיצה ורק הקו' משום דצריך לבללם בכלי אחר ע"ז שפיר כתבנו דגם בפחות מכדי הזי' צריך ע"כ לערבם יחד ודו"ק].
ובזה יש ליישב מה שהקשה עוד בטה"ק לשיטת רבינו דעכ"פ קדוש ליפסל דא"כ גם בחביתין גם לרי"ו קדוש ליפסל א"כ מאי פריך אדרי"ו חצי מנחה ודעתו להוסיף קידש הא התם לא מיירא לענין הקרבה דהא בשעת קמיצה צריך ע"כ שתהא יחד כל מנחה ובקידש זה סגי אעכ"ח דכונה לענין לצאת לחולין דקדוש או לענין לפסול וא"כ אין כאן קו' מחביתין אידי ואידי קדוש לפסול והנה עדיפא יש להקשות לכאו' דהרי חביתין לדעת רבינו מקריב חצי יב"ח וא"כ צריך בלא"ה לבללם בכלי קודש ובאותו קידש סגי ורק רי"ו קאי אקודם שבללם לענין לקדוש לפסול דלר"א ולרי"ו אין קדוש לפסול וכן בהביא חצי עשרון ודעתו למלאות דקידוש ע"כ צריך אח"כ למלאותן דקמיצה צריך כולן שלם ורק קאי אקודם שיביא דקדוש לרי"ו לפסול ושלא לצאת לחולין ושפיר פריך בגמרא אבל לדעת רבינו דע"כ גם לרי"ו קדוש לפסול בשלמא אי אין צריכין להקריב יב"ח א"כ מצי פליגי שפיר לענין הקרבה ממש אי קדוש ליקרב הששה חלות אבל לרבינו דסובר דמקריבין חצי יב"ח א"כ פליגי עכ"ח לענין פדיון דלרי"ו לא פסל ויוצא לחולין ומפ"ג מה' פסהמ"ק מוכח דסובר דעכ"פ קדוש ליפסל וא"כ דבריו סותרים זה את זה אך לפמש"כ ניחא דהא דלר"י אין קדוש היינו ליקרב לענין אם ימלאנו ויקמוץ יהא כשר להקרבה ושפיר פריך מ"ש מחביתין דלא קדוש ליקרב אף אם חזר ועירבן והי' דעתן לערבן והו' כמו דעתן למלאותן וע"ז משני דעתן למלאותן שאני והכונה דשאני דעתן למלאות מדעתן לערבן דדעתן למלאות ממה שיבוא מביתו לתוך כלי קדוש שפיר ליקרב אבל דעתן לערבן יחד מה שכבר קדוש בכלי ל"מ ואין קדוש ליקרב כיון דקדוש כבר ליפסול עכ"פ כבר איקבע לקדושה קלה שא"ר להקרבה.
וניחא עוד מה שהקשה בטה"ק איך פליג ארי"ו דהא לרי"ו ע"כ אין קדוש לחצאין אפי' דיעבד דאי יקדש אמאי קאמר אבל דעתו להוסיף מתקדש אם לענין הקרבה פשיטא אעכ"ח הא דקדוש היינו אף שלא הוסיף עדיין אמאי נפ"מ ע"כ ליפסל ולצאת לחולין וא"כ אי אין דעתו להוסיף ג"כ כשר בדיעבד וא"כ עכ"ח פליג אר"א [והיינו לתי' אחד בתוס' דר"א לית לי' מתוך רק בכל מנחות כן] ולפמש"כ ניחא דהנפ"מ באמת שפיר ליקרב אם מהני בדעתו להוסיף ולהוסיף אח"כ שיקרב אבל באין דעתו להוסיף לא מהני בהוסיף אח"כ יען דכבר אהני קדושתו ליפסל כמוש"כ רבינו א"כ איקבע באותו כלי לקדושה קלה לא מהני חזר והוסיף וכן נראה מפירש"י דף פ"ז שכתב לפרש מקדישן ליפסול דלא מהני להחזירן לעשותן שכבר נתקדש בפסול ובפרט לפמש"כ הכ"מ בפ"ג מפהמ"ק דהא דאין דעתו למלאות קדוש ליפסול יצא לו לרבינו מהך דדף פ"ז לפירש"י דלא מהני חזר וקדשו א"כ הרי מבואר דטעמא של רבינו דהא דקדוש ליפסול היינו דל"מ חזר ומלאן וקדשו כיון שלא הי' דעתן למלאות וכמו שבארנו היטב.
והנה יש עוד נפ"מ אי הו' כדעתן למלאות דל"מ דאין כ"ש מקדש שלא מדעת א"כ אם דעתו הי' להוסיף והוסיף קדוש ליקרב אף שלא הי' דעתו לקדשו שנית החצי שכבר קידש אבל באין דעתו להוסיף ואם הוסיף אח"כ ולא הי' בדעתו לקדש השני שכבר קידש פוסל וכן בהא דפליגי בחביתין דקדוש היינו ג"כ לענין הקרבה אם עירבן ולא הי' בדעתן לקדש ואין מקדש שלא מדעת ולר"א קדוש לחצאין וא"צ דעתן לקדש שנית ובמש"כ יש ליישב קו' תוס' דגמרא פריך מ"ט דרי"ו והוק' דנימא טעמא דידי' מדם ולפמש"כ יש לומר מדם ידעינן רק מנחה בעלמא דהרי ע"כ יחזור ויקדשנו בכלי לבלול עם השמן ואח"כ יחלקנו לדעת רבינו לזה צריך קרא למעט דאפ"ה ל"מ ושפיר פריך מ"ט.
והנה לכאו' יש להקשות עוד מאי פריך לילף מדם הנה מדם רק ילפינן דאין קדוש אבל דיפסול ולא יהא מהני חזר וקידוש מנ"ל בשלמא בדם הא הטעם דל"מ חזר וקדשו משום דא"כ הו' כנשפך על הרצפה ע"כ ל"מ עירבן אבל בחביתין למה לא יהא מהני כשחזר ועירבן שיהא קדוש ליקרב כיון דלרבינו ע"כ צריך לערבן עם כל הסולת והשמן א"כ יקדשנו אז כשיהא הכל מעורב יחד ולכאו' יש לומר דיש קרא דממחציתה דיביא שלם ואח"כ חוצהו רק אי לאו דילפינן מדם ע"כ אין קפידא בחצי ודרשינן לענין יביא מביתו אבל כאן דילפינן מדם דאין קודש החצי רק תאמר יקדשנו שנית ע"ז שפיר יש קרא דמחציתה דבעי שלם דוקא היינו תחילה בשעת הבאה וקידוש או יש לומר כמו שכתבתי לעיל בוודאי אין קדוש לפסול מהני חזר וקידשו אבל כיון דקדוש ליפסול א"כ יש עליו שם קדושה גרוע ל"מ חזר וקידשן אח"כ אף דר"י בדף ט' קאמר דקדושת כלי לא קבעה בחסרה קודם קמיצה יש לומר היינו שהי' שלם בשעת הבאה אבל בהיתה חסרה כיון דיש קדושה עליו לפסול ע"י זר איקבע קדושה קלה דלא יהא מהני חזר להוסיף למחזי להקרבה.
הנה איתא במדרש פ' אמור על קרא דאיש איש אשר ישחט עולה וזבח הה"ד ויתרון ארץ בכל הוא אפי' מה שאתה רואה יתרון בעולם הקב"ה עושה בהם שליחותו מלך לשדה נעבד לפי שהי' שוחטין לע"ז והנה בקרא יש לדקדק דכתיב למען אשר יבואו בנ"י וכו' וזבחו זבחי שלמים אותם תיבת אותם מיותר והי' די לומר וזבחו זבחי שלמים לד' וכן מש"כ וזרק הכהן את הדם והקטיר החלב המזבח זה הכל כמיותר דהרי כל מעשה הקרבנות כבר נאמר במקומו וכ"כ לפרש לעיל בפ"ג מה' אלו עיי' בפנים וכעת ראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת שכתב לפרש דתוס' הקשו לר"ש דס"ל שחיטת קדשים שחיטה שא"ר משום דאין הבשר מותר עד אחר זריקה הרי ר"ש ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי ונראה כיון דכ"ז שלא הקטיר אימורים לא מישתרי בשר א"כ אף אחר זריקה אין מותר עד אחר הקטרה ומחוסר שני מעשים בהא ל"א כזרוק כדאמרינן בפסחים דף ל"ח דתרי הואיל לא אמרינן והנה כאן כתיב וזבחו זבחי שלמים אותם היינו שנים יחד דמותר לשחוט או"ב יחד ואמר הטעם אף דשחיטה דקדשים הו' שחיטה ראוי' לר"ש דעומד לזרוק כזרוק דמי מ"מ קרי וזרק הכהן והקטיר הכהן א"כ הו' מחוסר תרתי ל"א כאלו כבר נעשה אלא דאכתי קשה נימא מיגו דמהני שחיטה לקדשים והו' שחיטה ראוי' יהא נמי שחיטה לגבי או"ב רק דיש לחלק דזה רק במידי דניחא לי' בעצמו אבל בקרבנות בגוף הדבר הרי הקב"ה לא צריך לקרבנות רק מחמת שלא יזבחו לע"ז בכהא"ג לא אמרינן מיגו וז"ש הה"ד ויתרון ארץ בכל הוא כן נמי בזה דבעצם אין הקב"ה צורך בו ומלך לשדה נעבד דהיתר הקרבנות מחמת שהי' זובחין לע"ז ע"פ השדה א"כ גופייהו לא ניחא לי' בהם לכן לא שייך מיגו וזה דסיים הכתוב ולא יזבחו עוד זבחיהם דבא ליתן טעם למה הו' שחיטת קדשים שחיטה שא"ר לגבי או"ב למה לא נימא דעכ"פ לקדשים גופייהו הו' ש"ר דאי נחר לא מיזרק דם ואי שחיטה מזרק דם לזה אמר ולא יזבחו עוד זבחיהם דא"צ בעצם רק שלא יזבחו לע"ז א"כ לא חשבי' בי' ולא שייך מיגו את"ד.

ט

אויר

שאין סופו להניח וכו'. ועיי' לח"מ ונראה שרבינו הוכיח כן מב"מ דף ק"ב אמר רבא אויר שאין סופו להניח לאו כמונח דמי והא מיבעיא בעי לי' וקשה דהא תוס' גיטין דף ע"ט כתבו דגבי בית מקורה דומה יותר שיהא עומד לנוח א"כ שם גבי זרק ארנקי בפתח דבית מקורה ע"כ מיבעיא לי' אבל כאן בחצר שאינו מקורה פשיטא לי' דלאו כמונח דמי (ומש"כ בבה"ז דדוחק לחלק וזה תמוה דלא הביא דברי התוס' גיטין הנ"ל וע"כ דהו' מצי באמת לתרוצי כן אלא דניחא לי' לתרוצי למאי דס"ל למקשה דלא ס"ל לחלק בהכי וכמוש"כ הרשב"א דהו' מצי לתרוצי דהפקר מדעת הו' כדעת אחרת מקנה אותו אבל רבינו ס"ל דמדלא מחלק בהכי ע"כ דאין לחלק בזה:

י

כל

הזבחים צריך העובד שתהי' מחשבתו וכו' ואת שחט ועבד סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים. עיי' כ"מ ולח"מ ובה"ז שהוק' דמשמע לכאו' בחטאת ופסח לא אמרינן סתמא לשמה ותמהו הרבה ע"ז ונראה ליישב דתרתי גונא סתמא יש חדא שחושב לשם מי שהוא ומה שהוא וחדא שאין חושב כלל רק הקרבן משעת הקדישו קאי לזה ובארתי היטב בה' פסה"מ ומעתה קאמר ולא חשב כלל בעולה ושלמים כשר הכונה אף לשם מי שהוא לא חושב וכן ל"ח למה שהוא אבל בחטאת כהא"ג אין כשר אלא בחושב סתם למה שהוא ומי שהוא.
ונראה דהיינו טעמא של רבינו דסובר רק בחטאת לשם חולין אין מרצה ובפסח אפי' פוסל דבשאר קדשים דסתמא כשר א"כ אף לחולין כשר אבל בחטאת ופסח דע"פ בעי שיהא כונתו לשם מה שהוא א"כ בלשם חולין נהי דחולין אין מחללין קדשים עכ"פ לא כוון לשם מה שהוא ואין מרצה ובפסח אפי' פוסל ומהא"ט סובר ג"כ בלשם מי שמחוייב עולה בחטאת כשר ואין מרצה בפט"ו מפסה"מ דעכ"פ לא כוון לשם מה שהוא אבל אי סתמא לגמרי כשר אף בלא כוון לשם מה שהוא א"כ למה לחולין או למי שחייב עולה אין מרצה ודו"ק.
והנה קשה אדברי רבינו [וכן מוכח כדבריו בדף מ"ו דכשר ואין מרצה] מדף פ' דשקלו וטרו באשם דלא בא בנדבה ואין לאח"מ רק מותרו וכן בחטאת לא שייך כשר ואין מרצה וקשה הרי גם בחטאת בלשם חולין כשר ואין מרצה וע"כ יען דבא לאח"מ מותרו בחטאת ומטעם דבא מכח לשמו וצ"ע לכאו' וצריך לומר דכאן קאי הגמרא לפי המ"ד דגמרא בדף ג' דהא דחולין אין מחללין יען דא"מ אין מחריב א"כ כשר ומרצה וא"כ לא מצינו בחטאת רק או פסול לגמרי או כשר ומרצה ודו"ק טעמא דמילתא דהכי שאני דבעי לשמה בפירוש היינו כיון דפסח בשאר ימות השנה סתמא שלמים אפי' ק"פ כמו שבארתי להלן בה' פסה"מ א"כ צריך לחשוב לשם פסח.
ואולי יש לומר דבאמת הא בא תליא דרבינו דפסק שם דל"ב עקירה ועכ"פ סתמא בודאי שלמים הו' ול"ב עקירה לכן צריך לשמה בפירוש ולשם חולין פסול בפסח אבל למ"ד דבעי עקירה והיינו לחד מ"ד ביומא אליבא דר"י ורבא בפסחים דף ס' ולפמש"כ ר"י סובר ע"כ דבעי עקירה וכן בלאחר פסח פליגי בדף ע"ג אליבא דרב אי בעי עקירה והנה אי בעי עקירה א"כ סתמא פסח לשמה קאי ול"ב בפירוש לשמה. והנה בה' פסה"מ כתבתי פלוגתא דר"י ור' יודא אי במילה בעי לשמה דתליא אי פסח בעי לשמה ולפמש"כ יש לומר ר' יודא סובר דבעי עקירה כאשר מוכח לכאו' משקלים גבי מגדל עדר שאמר ר"י ל' קודם פסח שלמים הו' ומשמע דסובר דאז אין לו תקנה משום שמא פסח הוא ובקידושין דחי בגמרא דלת"ק פסח שלמים הוא משמע לר"י ל"ה שלמים ע"כ יען דבעי עקירה וא"כ ל"ב פסח לשמה לכן הקרא דעושה פסח לד' מוקי לה למילה ור"י שם סובר ל"ב לשמה מוקי קרא לפסח דיסבור דל"ב עקירה א"כ סתמא לאו לפסח קאי לכן בעי מחשבה לשמה ומוקי קרא לפסח ורבינו דסובר דל"ב עקירה סובר ע"כ ג"כ כר' יוסי דבעי לשמה בפירוש ולכן לשם חולין פסול והבן.

ואם

שחט ועבד שאר עבודת סתם ולא חשיב כלל בעולה ושלמים כשרים וכו'. מוכח מרבינו דרק בעולה ושלמים סתמא לשמה ונראה לי דיצא כך ממש"כ בפי"ד מה' אלו דאם הפריש אחר קרבן על חבירו בעולה ושלמים בעי דעתו בשעת הפרשה אבל לא בשעת הקרבה וחטאת ואשם בעינן דעתו דוקא בשעת כפרה ומעתה בשלמא בעולה ושלמים דל"ב דעתו א"כ אפי' סתמא נמי מהני אבל בחטאת דבעינן דוקא דעתו ל"מ סתמא דהנה הא דסתמא לשמה קאי העלה בטהרת הקודש ריש זבחים יש ב' טעמים חדא כיון דנקרא על הקרבן שם בעלים א"כ סתמא עומד ההקרבה ג"כ על דעת זה ועוד טעם דדעת הכהן הוא סתמא לשם בעלים וא"כ בהפריש אחר קרבן על חבירו בעולה ושלמים לכן לא בעינן דעתו בשעת כפרה כיון דנתרצה בשעת הפרשה א"כ מקריבין אף שלא מדעתו כיון דבשעת הפרשה נתרצה נקראת על שמו וא"כ סתמא עומד ההקרבה על דעת הזה או דדעת הכהן מסתמא על דעת כן אבל בחטאת ואשם בעינן דעתו בשעת הקרבה כיון דבעינן שיהא לשם בעלים בהדיא ול"א דסגי בסתמה לכן בעינן דעתו בשעת הקרבה והטעם הוא דהנה בב"ק דף ק"ב אמרינן מי הודיען לבעל החיטין שיקנה לבעל המעות ובארנו במק"א דרק ל"א שדעתו להקנות לאיש אחר היכא דמכיר הקונה ונותן מעותיו כדי להקנות לאחר כאשר הארכנו בסוג' דמקודשת מדין עכ"נ וא"כ כאן ע"כ זה מפריש ואומר שדעתו לכפר על חבירו בשלמא אי סתמא לשמה מהני ל"ב דעתו אבל בחטאת דבעינן דעתו א"כ אם אין האחר רוצה להתכפר איך יהא דעתו להתכפר כיון דעומד וצווח וכן י"ל להיפוך כיון דבחטאת בעי דעת ורצון בעלים לכן בכל קרבן אף בקרבן דידי' בעינן לשמה בפירוש אבל בשלמים ועולה דל"ב דעת בעלים א"כ סתמא סגי ותלוי בב' הסברות של הטהרת הקודש:
ובזה יש לפרש הגמ' דזבחים דתקנו שלא לומר לשמה שלא יבואו לומר שלא לשמה מהיכי תיתי יאמרו כך אבל הדבר ניחא דהגזירה הוא כיון דרשאי להפריש קרבן על חבירו א"כ יש לפנינו אחד המפריש ואחד המתכפר בשלמא אי סגי בסתמא ניחא אבל אי בעי לומר בפירוש אתי לטעות שיחשוב על המפריש ובאמת המתכפר איש אחר ולפי"ז יש לתת טעם שבחטאת ואשם לא תיקנו שיהא סתמא סגי כיון דבעינן דעת לא יטעו על המפריש אבל בעולה דל"ב דעת אף שצווח שאין מרוצה חיישי' דיבוא לטעות כיון שרואין שזה אין מרוצה יאמרו שיעלה לשם המפריש והו' שלא לשמה כיון שהפריש שיעלה לרצון לאיש אחר:
ובזה יש לישב קו' ח"ס דר' יוסי אדר' יוסי במילה [עיי' בשו"ת חס"ו יו"ד סי' א'] דל"ב לשמה די"ל דיבוא ר' יוסי השלישי ויכריע דכיון דר' יוסי סובר דצריך לומר לשמה וב"ד הותנו דלא ליבעי לשמה א"כ סובר דלשמה היינו דהדבר בעצמותו עומד לשמה והנה כ"ז בישראל הנימול אבל בגר הנימול לכן צריך לשמה דאל"ה אין שם יהדות עליו כח"ס והנה על קו' ח"ס הנ"ל יש עוד חילוק דבנכרי שאין מצוה למול ל"א סתמה לשמה והיינו ע"כ דסתמא לשמה היינו שדעתו לשמה וא"כ שפיר ר' יוסי השלישי מכריע ודו"ק:
והנה לכאורה יש להקשות למה צריך לטעם שלא יאמרו שלא לשמה הא י"ל טעם אחר דבגיטין איתא דלכן חטאת גדולה מכפרת כדי שלא יהא כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה וביאר רע"א דהתקנה היתה אף דחטאת בלא שם בעלים אין כשר הו' תקנה שעולה לבעלים ומפני שלא יהיו עצבין אבל בעולה כשר בלא בעלים כלל יקשה התינח אי אין צריך שם בעלים א"כ נוכל לומר שעולה לבעלים אבל אי צריך שם בעלים א"כ גם בעולה ל"ש לומר דנקרב בלא בעלים דהרי צריך בעלים וכיון שכך אם יאמרו לשם בעלים הגנב א"כ הו' שינוי שם כיון דבאמת ל"ה שם בעלים וא"כ יהא שינוי בעלים וכהנים עצבים ולכך תיקנו שלא יהא צריך לשם בעלים ומקריב סתמא ואז כהנים אין עצבים:
וכן בגנב קרבן של חבירו דעולה לשם בעלים בהקריב סתמא אבל אי יצטרך שם בעלים א"כ אין עולה לשם בעלים כיון שכוונו לשם הגנב ושייך כהנים עצבים וימנעו מעבודה דיהא יראים שמהגנב זה הקרבן וא"כ אין הקרבן שלו ואם הם יקריבו לשמו הו' שינוי שם וקרבן פסול בחטאת ושייך עצבים וימנעו מעבודה לכך תיקנו שיקריבו סתמא וא"כ יעלו לשם בעלים אף אם גנבו:
והנה עפ"י סברת הרמב"ן דעולה בלא שם בעלים כשר ולכן בגנב עולה ל"ש מה"ב דיאוש ושה"ש או ש"ר א"כ ההקדש קנאו רק שלא הו' לי' בעלים והנה לפי"ז י"ל הא דנקט רבינו אם גנב עולה והקריבה סתם עולה לשם בעלים כיון דבלא בעלים כשר אמרינן כאן בסתמא עולה לשם בעלים אבל בחטאת דבעי בעלים דוקא ל"א דעולה לשם בעלים. והא דכתבו דהקדש הו' ש"ר י"ל דא"כ באם הכהן הוא עצמו שגנב וחייב חטאת דמקריבו בעצמו כמוש"כ בפ"ד מכלי מקדש א"כ א"צ למסור ליד כהן אחר א"כ אין כאן שינוי רשות אלא ש"ה בלבד גם מהא דאמר רבינו גנב עולה עולה לשם בעלים ולא נקט חטאת מוכח דבחטאת סתמא אין כשר ל"ש כלל הך והקריבה סתם והבן:
והנה בהא דהפריש קרבן על חבירו יש לחקור אולי כה"ג שהמפריש והמכפר איש אחר צריך לומר בפירוש לשם פלוני המתכפר ורק לפימש"כ דעיקר הגזירה שלא יבוא לומר שלא לשמה א"כ כש"כ בכהא"ג שייך זו הגזירה:
והנה תוס' בב"ק הקשו קרבנו דממעט בגזל קרבן דחברי' הא אפי' מכור ל"מ ואי להקריב לשם בעלים כשר באמת הנה לפמש"כ במק"א הא דיכול למכור ע"כ לרבא דאיירי התם אפי' לר"ש ולריוה"ג רק יכול למכור שיהא בשרו שלו אבל צריך להקריב על שם איש המוכר ורשאי כהא"ג דהרי יכול להפריש קרבן על חבירו וא"כ לכן שפיר מהני המכירה והנה לפי"ז הא דממעט קרבנו ולא הגזול בודאי שלא יעלה לגנב א"צ קרא דלא עדיף ממכירה אבל עכ"פ הו' אמינא דיכול להקריבה על שם בעלים כמו במוכר דמקריב על שם המוכר וא"ל הרי גנב והקריב עולה לשם בעלים בהקריב סתמא י"ל כך בודאי אי מוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום אפי' לענין לכפר על שם בעלים א"כ אפי' מכירה ל"מ א"כ כש"כ דיאוש בגזל ל"מ וא"כ פשיטא דלכ"ע בשחט סתמא עולה לשם בעלים אבל כיון דסובר דיכול למכור להקריב על שם המוכר א"כ שפיר אמרינן כיון דאתיאש קנאו ואף אי יאוש ל"ק אבל עכ"פ בעלים נסתלקו וא"כ דנסתלקו א"כ הא דמקריב על דעת בעלים או סתמא ל"ש דעולה לשם בעלים דשפיר מיקרי קרבנו ולא הגזול דזה שעולה לשם בעלים רק ע"י הגזילה שהקריבה הגזלן סתם או לדעת בעלים א"כ שפיר שייך למעט מקרבנו ועיין בטהרת הקודש דכתב הא דגנב והקריבה סתם היינו דמסתמא דעת הכהן להקריבה לשל בעלים וכאילו הוא מחזיר לו דא"ל יען דשם בעלים עלי' דכיון דנגנב פקע שם בעלים ולפי"ז שפיר י"ל דממעט מקרבנו ולא הגזול דכיון דשמו פקע ממנו רק הו' כמו גנב שהפריש קרבן של חבירו להתכפר דאין מתכפר כיון דגנוב הוא והא דאמרינן דעולה על שם בעלים באמת דלא כריוה"ג אבל אי אמרינן דל"מ מכירה אפי' שיתכפר בו מוכר א"כ אף שגנב זה לא פקע שם בעלים מיני' ופשיטא דאז עולה לשם בעלים ראשונים ולכך הקשו תוס' שפיר אבל לפמש"כ דמהני מכירה על שם בעלים א"כ הו"א דג"כ גנב והקריב על שם בעלים קמ"ל קרא קרבנו ולא הגזול וממעט כיון דשמו פקע ממנו הו' רק כאלו הגנב הפריש עליו קרבן והקריבו לכך ל"מ ודו"ק וממעט דוקא ע"י יאוש או י"ל הא דעולה לשם בעלים היינו בלא יאוש ודו"ק:
ובזה א"ש מה דקשיא לכאורה מבכורות נ"ו דאמרינן דהו"א דלקוח פסול לקרבן א"כ למה צריך למעט קרבן גזול מקרבנו אפי' גזל בהמה והקדישה תיפוק לי' דלא גרע מלקוח וא"כ קו' תוס' שהקשו אהא דגזל קרבן דחברי' יקשה גם אגזל בהמה והקדישה ולפימש"כ ניחא דאה"נ אם לקח בהמה מחבירו נהי דלעצמו פסול דלקוח הוא יכול הוא להפריש קרבן על חבירו וא"כ ה"ה בגזל בהמה והקדישה לכפר בו הנגזל ג"כ פסול דמטעם לקוח ליכא דהרי מפרישו לדעת הנגזל אבל מטעם גזול פסול דלא יכול להקדישו כלל דביתו כתיב כמש"כ תוס':
ודע דיקשה איך ס"ד כלל בבכורות לומר דלקוח יפסול בעולה ושלמים א"כ הא דלריוה"ג חשוב ממונו והיינו משום דיכול למכור והא איך ימכור להתכפר בו אחר הא הו' לקוח והרי ריוה"ג יליף כן מקרא דומעלה מעל ולפמש"כ רק יכול למכור להתכפר בו בעלים ראשונים א"ש:
אך יקשה נהי דלא נוכל למעט בלקח בהמה והקדישה דליבעי לקוח כמבואר בבכורות דף נ"ו עכ"פ נאמר אם לקח קרבן שהקדישה חבירו נתמעט דומיא דבכור דאם הקדיש קרבן ולקחו אחר אין יוצא בו ואולי י"ל דמהא"ט באמת אין יכול למכור דלאחר אין ראוי להקריבו וצ"ע עוד:
ודע דיקשה בהא דבכורות דאמרינן לבכור לא איתי' בעשי' דמאליו קדוש יקשה הא דרשינן תקדיש דצריך להקדיש בפה א"כ נדרוש דדוקא אם בעלים בלא לקוח צריכין להקדיש אבל בלקוח אם בעלים לא הקדישו בפה א"צ הלוקח להקדישו כיון דליכא בלוקח וההקדש בפה רק בבעלים ונהי דנדרוש שיעכב ההקדש בפה ונאמר דבעי הקדש בפה דוקא וא"כ שייך למעט לקוח בבכור דזה דחוק אבל עכ"פ לגוף הדרש דצריך להקדיש בפה נוכל לדרוש זה רק בנולד לא בלקוח אם בעלים לא הקדישו בפה א"צ להקדישו ונפ"מ מהא לענין התפיסו בנדר דחשוב לחד מ"ד בא בנדר ונדבה וחשוב מתפיס בדבר הנדור כיון שצריך להקדישו וא"כ בלקוח דא"צ להקדישו ממילא אם התפיסו ל"ח בא בנדר ונדבה ואם תפיס בו ל"ח דבר הנדור:

כל

הזבחים וכו' הרי הן כשרים ועלו לבעלים וכו'. ובכ"מ כ' בגמרא טעמי' דשלא לשמן הא סתמא נמי כלשמן דמי וא"כ יש לתמוה איך כתב רבינו בעולה ושלמים ולא חטאת ופסח והא ליתא דבכולהו סתמן כלשמן דמי ועלו לבעלים לשם חובה ובלח"מ כתב דלאו דוקא עולה ושלמים ולא אתי למיעוט חטאת ופסח אלא רבותא אשמעינן דאע"ג דעיקר לשם זבח בשלמים כתב בקרא ובשר זבח שלמיו וכן בעולה כתיב להדיא אפ"ה כיון שהי' סתם כשר וכן תי' בבה"ז ובס' עיני אברהם תמה דא"כ הו' לי' לומר אפי' בעולה ושלמים ויצא לו לרבינו כן מדקאמר טעמא דשלא לשמה אבל סתמא כשר וע"ז קתני חוץ מחטאת ופסח ומשמע דאכולה מילתא קאי דאף בסתמא פסולין והא דאמרינן בתר הכי טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח וסתמא כשר אלא סתמא כלשמן דמי דמשמע סתמא כשר אפי' פסח וחטאת אין מזה ראי' דש"ה דחישב בתחילת השחיטה שיהא לשם פסח כמוש"כ רש"י שם וגם מהא דאמר ר"י אף מי שלא הי' בלבו לשם אחת מכל אלו ודייק מזה דסתמא כשר דמשמע מזה אפי' בחטאת ופסח דאי ס"ד בעולה ושלמים מאי קאמר דילמא אתי למימר שלא לשמו ופסולין הא תנינן שלא לשמן כשרין גם זה אינו ראי' דהכי פירושו דילמא אתי למימר שלא לשמו ולא עלו לבעלים לשם חובה ואם איתא דסתמא פסול סי' שלא עלו לבעלים אתני' בי"ד מילתא דאתי לידי פסול דהיינו שלא יעלו הבעלים וכו' מיהו גם בזה לא נתיישבה דעתי דהא בפט"ו מפסהמ"ק כתב רבינו החטאת ששחטה לשם חולין הרי זה כשר ולא עלתה לבעלים וכי מגרע גרע כששחטה סתם מששחטו לשם חולין וכן כתב רבינו בדין חטאת ששחטה לשם זבח אחר פסולה הו' לי' למכתב דגם סתמא פסול וכ"כ שם חוץ מן החטאת ופסח שאם נעשו במחשבת שינוי השם פסולין משמע אבל בסתמא כשר והנכון אצלי בדברי רבינו דהא דכתב כאן בעולה ושלמים הכי קאמר דוקא עולה ושלמים אם שחטן סתם כשר ועלו לשם חובה חוץ מחטאת דלא עלו לשם בעלים אבל גם אינו פסולה ודייק כן מדקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת ואי נפרש חוץ מן החטאת דסתמא פסולה דז"א דהא איכא למידק איפכא חוץ מן החטאת שלא לשמן פסול הא סתמא כשרה וקשיא דיוקא אדיוקא אעכ"ח למידק חוץ מן החטאת ושלא לשמן פסולין אבל סתמא כשרין ולא עלו ורבינו דרצה לאשמעינן דעלו לבעלים ג"כ נקט רק עולה ושלמים ואע"ג דר"י עכ"ח ס"ל דעלו נמי לבעלים סובר רבינו דסתמא דמתניתין דמשמע דוקא עולה ושלמים כשרה ועלה ולא לחטאת דלא עלו ופסק רבינו כסתם משנה ושפיר דמי לשחט לשם חולין דג"כ כשרה ולא עלו לבעלים.
הנה רבינו בפי' המשניות ריש זבחים כתב הא דשלו לשמו פסול ש"ק דוקא בקרבן יחיד אבל ק"צ סכין מושכתן למה שהוא ואין פוסל שלא לשמו ועולה לציבור לשם חובה ובטהרת הקדש הקשה דבספר פ"מ הקשה ע"ז מהאי דלקמן דף ד' דפרכינן מה לש"ק שכן ישנן בציבור כביחיד תו הקשה דא"כ מאי דייק הש"ס לקמן מהא דקתני שנזבחו שלא לשמן דסתמא כשר דילמא משום דיוקא דקרבן ציבור קתני הכי ובטה"ק הוסיף להקשות ממנחות דף ע"ח דתני התם שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמו לא קידש הלחם ובתוס' רע"א הוסיף להקשות עוד מכמה דוכתין והנראה ליישב דהנה רבינו בפ"ד דתמורה כתב דאסור לשנות שם קרבן מקדושה לקדושה והיינו אף אם אין צריכין עוד לקרבן זה ורוצה לשנות לקרבן אחר אין רשאי ומעתה אומר זה רק בק"י אבל ק"צ דאין לו בעלים קבועים אם רוצה הגזבר לשנות אח"כ לקרבן אחר רשאי והיינו דאמרינן לב ב"ד מתנה עליהן על ק"צ שא"צ שיהא קיץ המזבח מטעם סכין מושכתן למה שהוא ובזה ניחא דיפלא דאדרבא איך שייך לומר משום דסכין מושכתן למה שהוא כשר שלא לשמו הלא בק"י הוא כן דהרי אמרינן ריש זבחים דמסברא אסור לשנויי בה דעד כמה ליזול ולשנויי ולהנ"ל ניחא דזה אם לא שינה קודם שחיטה רק בשעת שחיטה משני אף דהי' צריך לקרבן זה הנה באמת אף בקרבן ציבור אין עולה לבעלים כהא"ג ולכן בכבשי עצרת לא עלו לבעלים אבל אם שינה מקודש לקודש דלא הי' צריך שפיר כשר ולכן יכולין ב"ד להתנות אם לא יצטרכו לתמידין יהא לקיץ מזבח משום סכין מושכתן וזה ברור ב"ה.
הנה רש"י מפרש הא דשמואל דאמר סכין מושכתן למה שהוא פי' סכין השוחט סתם מושכתן ולקרבן שהופרש מתחילה לכך כגון עולת תמיד לעולת קיץ אפי' שאין זה קרבן עצמו כיון דמעיקרא עולה והשתה עולה והוק' תוס' דבזבחים מוכח דשמואל כרבנן דר"ש אית להו לב ב"ד מתנה עליהן ולכן פירושו הכונה דתנאי ב"ד שיהא יכול לשנות עד שישחוט. והנה קשה לי דבירושלמי פ"ה דיומא דמ"ב קאמר וכי יש חטאת קריבה עולה א"ר יוסה שניא הוא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה אר"ח ב"ת תנאי בי"ד הוא על המותרות שיקריבו עולות והנה מלשון הירושלמי דשמואל אמר אין ק"צ נקבעין אלא בשחיטה משמע כפירוש התוס' דאין נקרא שם עולה עליה עד שעת שחיטה אולם לא מטעמא דתוס' שכתבו שהוא משום דהו' תנאי בי"ד דהא ר"ח ב"ת הוא דקאמר הא"ט דהו' תנאי בי"ד ע"כ נראה לפרש לפמש"כ בחידו' לגיטין דהא דאמרינן בקדשים סתמא לשמה היינו משום דהוקבע ע"י הבעלים בשעת ההקדש לכן העבודות הו' סתמא לשמה לפ"ז בציבור יש לומר דלא אמרינן בשעת שחיטה סתמא לשמה קאי דלא הוקבע בשעת הקדש לכך בעינן שבשעת שחיטה ישחוט בפירוש לשם עולה ולכן שפיר ס"ל לשמואל דלא הוקבע אלא בשחיטה וא"צ לטעם לב בי"ד ומה שהקשו תוס' מוכחא דשמואל כרבנן דאמרינן לב בי"ד מתנה יש לומר דהרי פירושו דרי"ו דאמר התם לר"ש מקיצין בהם את המזבח ועלה קאמר דשמואל סבר להא דרי"ו דאפי' למ"ד דלית לי' לב בי"ד מתנה עליהן לפדותן מ"מ מקיצין בהן המזבח ובזבחים דף ו' הכי פירושו ק"צ קאמרת שאני ק"צ דלב בי"ד מתנה עליהן ותי' כדר"י אמר שמואל סכין מושכתן למה שהוא ועיין בשירי קרבן שם ביומא.
הנה בזבחים דף מ"ו איתא שמעתי שהבעלים מפגלין דכתיב המקריב את קרבנו וקשה דהא לעיל איתא דאם חישב שיאכלוהו טמאים לא הו' מחשבה דלא ישמע לו ולפי"ז לכאורה בשחט ע"מ שיזרוק אחר חוץ לזמנו ג"כ נימא דלאו כל כמיני' שיעשה חבירו איסור וצריך לומר דבזה המחשבה גופי' נעשה פיגול דהו' כמחשב שיעשה הכהן שליח לזרוק חוץ לזמנו משא"כ שיאכלוהו טמאים לא שייך שיעשה על האכילה שליח דעל אכילה לא שייך שליחות כדאיתא בקידושין מ"ב זה נהנה וזה מחייב לא אמרינן [ופלא שבתב"ש סי' ד' רצה ללמד מזה שאם חשב שחבירו יזרוק דם לע"ז דלאו כל כמיני' ולענ"ד זה רק אמרו בעל דעת לאכלו טמאים דל"ש בזה אין שליחות אף דבעלמא אין שליח לדבר עבירה דהוא עכ"ח מהא"ט דסבור שלא ישמע לו אפ"ה מחשבה זו פוסלת] מעתה התינח באם השוחט מחשב אבל אם הבעלים מחשבין בשעת שחיטה ששוחט אחר א"כ לאו כל כמיני' שחבירו ישחוט על דעת חוץ זמנו א"כ כש"כ דאין מחשבתו דידי' שיהי' חוץ לזמנו מפגלת והא דכתיב המקריב קרבנו היינו בקרבן כשר דנחשב המעשה כאלו עשו הבעלים לכן מיקרי קרבנו.
וקשה לי עוד דהנה בקרא כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר מקדישים הם לי ואיתא בתו"כ דאתי ללמד דגם בקרבנות כהנים איכא נותר פיגול וטמא ותימא איך ס"ד דבדידהו ליכא שום פיגול הא הכא עדיפא דאיכא נמי מחשבת בעלים א"כ בשל כהנים בודאי יהא פיגולן פיגול ואולי י"ל דבגמ' דנדרים רצה לדייק דשלוחי דשמיא נינהו מדקתני דבשוגג ג"כ מפגלין ואמאי לא נימא לתקוני שדרתיך ומשני לו יחשב מ"מ. והנה כהנים בשל כהנים קיימ"ל דשלוחי דידן הויין א"כ בקדשי כהנים לא יהא פיגולן פיגול בשוגג אם שחטו כהן אחר קמ"ל קרא דגם במה שמקדישן איכא משום פיגול אף דגמ' משני דקרא כתיב לו יחשב דנשמע דגם בישראל פיגולן פיגול בשוגג צ"ל דדיחוי בעלמא הוא ושפיר צריך קרא אמנם אכתי צריך ביאור הא דס"ד דיאכלו כשהן טמאים הנה כבר עמד ע"ז בפנים יפות והעלה דמ"ד כיון דקדק"ל דהקדש נגמר ע"י הכהנים בזריקה רשאי לאכול אף בטומאתן וכ"כ לפרש בספורנו.
בהא דאמרינן לו יחשב דאין מחשבה הולך אלא אחר העובד הא י"ל דבעלים בודאי מחשבתן אהני לגבי קרבן רק דלגבי כהן הו"א דאין מחשבתו מהני לפסול הקרבן כמוש"כ רבינו בה' טומאת אוכלין דאין מהני מחשבה לגבי הכשר טומאה וע"כ כתב הקרא לו יחשב דגם כהנים מחשבין אלא דלכאורה יש לומר דהא בעלים ג"כ ל"מ מחשבתו כמוש"כ בקצה"ח סי' ת"ה דלדברי רבינו הנ"ל לא מהני מחשבת הבעלים שיקבל הכשר לקבלת טומאה דלאו בעלים הן אלא דלפי"ז יקשה לאידך גיסא ל"ל קרא כלל דבעלים אין מחשבין הא בעלים לא מהני מידי מחשבין דהויין כאחרינא רק הכהן דהוא העובד הוא יכול לחשב דאל"כ לא משכחת מחשבת פיגול ול"ל קרא וי"ל כיון דבאמת כתיב המקריב את קרבנו דמזה יליף ר"א דבעלים מפגלין מגזה"כ ע"כ ס"ל לר"י דקרא דלו יחשב גלי דאין בעלים מפגלין אולם השתא דאתית להכי מיושב קו' קצה"ח כיון דכתיב המקריב את קרבנו לכן מהני מחשבתו לקבלת הכשר טומאה דרק לגבי פיגול גלי לן קרא דאין הולך אלא אחר העובד.
ובאמת פלא גם על קצה"ח דלמה הביא ממרחק לחמו מפרה של זבחי שלמים שהעבירו בנהר דמאי מהני הא לענין הכשר בעינן דעת בעלים וקדשים איה"נ ליכא בעלים הא יקשה ממשנה מפורשת דקתני אין המחשבה הולכות אחר העובד ותיפק"ל דל"מ כלל מחשבת בעלים ול"ל קרא דהמקריב אותו לא יחשב אך יש לומר הנה בק"פ לא שייך לומר דאין בעלים כיון דיכול להמנות עליהם וצריך קרא דאפ"ה אין הולכת אלא אחר העובד לכן לא קשיא מהכא רק שם דקאמר פרה של זבחי שלמים ע"כ שפיר קשיא לי'. ובהא דבעלים מחשבין קשה לי עוד מנ"ל דילמא רק בשחיטה דכהנים שלוחי דידן נינהו אמרינן דבעלים מחשבין אבל בשאר עבודת דכהנים שלוחי דרחמנא לא תליא כלל במחשבת בעלים כיון דל"ב שליחותם וכן להיפוך לר"י דס"ל אין בעלים מחשבין מדכתיב המקריב אותו לו יחשב דילמא רק בשאר עבודת אבל בשחיטה דשלוחי דידן נינהו שפיר בעלים מחשבין.
בהא דאמרינן בריש זבחים דסברא הוא דאטו יהא רשאי לשנות אם כבר שינה ובטה"ק הקשה כיון דש"ב או ש"ק משוהו לקרבן אחר א"כ אמאי לא יהא רשאי לשנות עוד דהא כבר הוא קרבן אחר עוד הקשה הא הו' כמטיל מום בבעל מום דלרבנן בבכורות דף ע"ג רשאי להטיל מום בבע"מ ונראה דהנה בירושלמי ספ"א דפסחים מוקי הך דאחזו דם כר"ש בקדשים שחייב באחריותו ובארתי בפ"א מאימ"ז דדעת הירושלמי לומר דרק בעלים רשאין להטיל מום דהו' עדיין ממונם אבל אחרים אין להפקיע ממון גבוה א"כ ה"נ הכהן אין יכול לשנות אף דהו' כמטיל מום בבע"מ דלא שייך כן בשל אחרים דהכהן אין עושה רק בשליחות הבעלים דאף אי שלוחי דידן נינהו הא אין משני אבל אי משני אין כאן שליחות וא"כ מיושב קו' אחריתי ג"כ הא כבר שינה אותו לקרבן אחר דהא צריך להבין סברת התוס' איך יכול הכהן לשנות קרבן של חבירו לעשות אותו קרבן אחר ולכאו' כונתם כיון דמסרו ליד כהן הוא באחריות הכהן וכבר כתב הפנ"י בב"ק דף ס"ו דאי גל"מ כממון דמי רשאי למכור עיי"ש [ואף דקצה"ח חולק עליו בסי' שפ"ו דאיך ע"י אחריות יכול להפקיע ממון בעלים כ"כ במק"א דשאני קרבן דמעיקרא שלהם הי' של הבעלים] וה"נ כהן דהו' שלוחי דשמיא הו' כבעלים וכיון שהוא באחריות יכול לעשות קרבן אחר וא"כ יש לומר דוקא בזריקה דבזה הו' שלוחי דשמיא ועוד אחר שכבר נשחט אינו עוד ברשות הבעלים אלא בגזא דרחמנא ואחריותו של הכהן אבל בשחיטה שלא לשמה לא שייך דנעשה קרבן אחר חדא דעדיין של הבעלים וגם לא שייך שלוחי דשמיא בשעת שחיטה ועוד הא מטיל מום בקדשים אין חילוק בין קדשים שקיבל אחריות דזה רק לענין בע"מ בבע"מ דהיינו באחזו כבר דם [וטעמא דמילתא כיון דכבר נעשה בע"מ ולא הו' כבעיני' ואלים אחריות דהו' כשלו אבל להטיל מום מתחלה לא שייך להתיר משום דקיבל אחריות דהא כל שבעיני' לא שייך קבלת אחריות כמוש"כ הצ"צ כידוע] וא"כ במה ששחטו שלא לשמו אין ביכולת לשנות לשם קרבן אחר ע"י קבלת אחריותו דאפי' הבעלים עצמן אין רשאין להטיל מום בתחילה אפי' קיבלו אחריות כנ"ל ומיושב הכל ובהכי ניחא הא דפריך בגיטין למ"ד היזק שא"נ ש"ה מהא דכהנים שפיגלו וה"ה בחשוב שלא לשמן והא גם למ"ד לש"ה קשיא הא לא שייך לומר הרש"ל כיון דנשתנה לשם קרבן אחר להנ"ל ניחא בשחיטה שלא לשמן א"י לשנותו לשם קרבן אחר בזריקה.
הנה בריש זבחים מסיק נדבה הוא ואסור לשנויי ובטהרת הקודש הקשה לפמש"כ תוס' מנחות דבשה"ש נעקר שם הראשון אמאי אסור לשנויי בי' עיי"ש מה שכתב לתרץ וקשה לי מנזיר דף מ"ו דמייתא שם זאת אומרת דר"ש סובר נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא ולהנ"ל קשה בשלמא אי אמרינן דנעקר שם הראשון הו' נדבה ממש שפיר דומה לגילח על שלמי נדבה אבל אי אמרינן דלא נעקר שם הראשון אפ"ה נדבה מיקרי ולכן אסור לשנויי א"כ מאי זאת אומרת הא שאני גילח על קרבן שהקריב שלא לשמו דיצא דהא עכ"פ לא נעקר שם קרבן נזיר ממנו אבל שלמי נדבה מודה ר"ש שפיר דאם גילח לא יצא.
בטעמא דקדשים סתמא לשמה וא"צ בפירוש נראה דהיינו טעמא כיון דאיכא מעשה הקרבה וקייל"ן אין מחשבה מוציא מידי מעשה א"כ אפי' במחשב שלא לשמו כשר לכן כש"כ דסתמא כשר ואין מוציא מיד מעשה כדמוכח בריש מנחות המעשה מוכיח עצמו [ואף דשם גם בהוציא בפיו שלא לשמו אין פוסל היינו דמעשי' מוכיחין עלי' אבל בעלמא נגד מחשבה אף שאין מעשי' מוכיחין עליו עכ"פ מעשה איכא וכן העלה בס' חכש"ל או"ח סי' ס'] ולפי"ז קשה לי מאי פריך הגמרא מ"ש מגט דסתמא פסול להנ"ל קשה הא קדשים עכ"ח שאני דהא אפי' במחשבה שלא לשמו אין פוסל משום דאיכא מעשה דהקרבה ואין מחשבה מוציא מידי מעשה לכן סתמא נמי כשר משא"כ בגט דליכא מעשה סתמא לאו לשמה קאי [ובחי' לגיטין הארכתי בזה].
הנה ראיתי בספר שערי תפלה לבעל המחבר באמ"ח שכתב שם לענין לחלק בין מצוה לקדשים [דלא כנוב"י שהבאתי בהקדמת ספרי ח"א] כי בקדשים כבר הי' בהם הדיבור והכונה לשמן בשעת הקדש כשאמר הרי זה עולה או חטאת דלשם זה הביאן עתה לכן אמרינן שפיר דמן הסתם לשם זה הועלה על המזבח משא"כ בעשיית המצוה שאין שמן עליהן מקודם ע"כ לא מהני בהו סתם בשום פנים והוא דומה ממש לגירושין ובספר שו"ת ערוגת הבשם לרב האי גאון וצדיק מחוסט ז"ל בחאו"ח סי' ט"ז כתב ליישב דהא גם במצות דצ"כ הו' כיחדו למצוה וא"צ לומר לשם יחוד דלא יאמר שלא לשמו ולי נראה דלכאו' דברי השערי תפלה תמוה דא"כ תיקשי דמעיקרא לא קשיא מ"ש מגירושין דל"א סתמא לשמה הא שאני ושאני דשם כבר קרוי עליו שם קרבן ונהי דלא ידע דלאו לגירושין קיימא עכ"פ הא לא דמי דבקדשים כבר הוציא בפיו והקדישה ויחדו לאותו קרבן אלא עכ"ח כמו שבארנו דבגירושין ג"כ אף שכבר הוציא בפיו בשעת כתיבת הגט אפ"ה לא אמרינן דשוב החתימה הו' סתמא לשמה ושפיר פריך וע"ז משני דעכ"פ בשעת החתימה ג"כ עדיין לאו לגירושין קיימא לכן לא מהני סתמא ובקדשים מהני דהא תקנו דלא לימו לשמה א"כ נשמע במצות נמי אף שאצ"כ כיון דל"ש לומר דסתמא למצוה קיימא כמו בגירושין אף שכבר כתב הכתיבה לשמה אפ"ה אין החתימה לשמה א"כ גם במצוה כהא"ג ל"ש דסתמא לשמה קאי שוב הדרה סברת השערי תפלה למקומה דל"ש במצוה דלא לימו לשמו משום דלא לימא שלא לשמה דשאני קדשים דסתמא לשמה קאי ע"י אמירתו לעולה או לשלמים אבל במצוה אף שמכוין למצוה לא שייך לומר דסתמא לשמה קאי לכן צריך לפרש בתפלה שכל עשיותיו לשם יחוד קוב"ה.

יא

וצריך

שיהא מחשבתו בשעת שחיטה לשם ו' דברים. וכתב בכ"מ וכן בבה"ז דפסק כת"ק דמשמע לי' דחולק אר' יוסי דצריך לכתחלה שיהא מחשבתו לו' דברים ובטה"ק כתב לפמש"כ רבינו בפי' משנה דפליגי אי בעלים צריך שיהא מחשבתם לו' דברים אבל כהן לכו"ע צריך שיהא מחשבתו לכך ולפי דבריו פסק כר' יוסי דלת"ק צריך גם מחשבת בעלים וזה לא הוזכר בדברי רבינו א"כ ע"כ פסק כר' יוסי ולכאורה נראה כדבריו מפי' משנה שפסק כרי"ו דבעלים אין מפגלין אבל באמת ז"א דבגמ' מוכח גם לת"ק בעלים אין מפגלין א"כ איך פסק כר' יוסי:
ולכן נראה לבאר דהנה רש"י פי' דמשנה לשם ששה דברים זבח נזבח קאי אכהן העובד ור"י קאמר דאף שלא הי' מחשבתו רק סתם כשר ואף לכתחלה לא צריך אפי' למצוה דתנאי ב"ד כדי שלא יאמר שלא לשמו כריש זבחים שאין מחשבתו אלא אחר עובד א"כ חיישינן אף שבעלים יכוונו לשמו אם הכהן יעבוד שלא לשמו יפסול דאין הולכין אחר מחשבת הבעלים ולכן תיקנו שלא יאמר כהן לשמו והקשה בטה"ק ריש זבחים דלפמש"כ תוס' החשש שכהן יטעה ויסבור שקרב אחר לכך תיקנו שלא יאמר כלל והא קיימ"ל דף מ"ט דעקירה בטעות ל"ה עקירה כלל ונראה לישב דהנה לכאורה נראה מפירש"י לת"ק בעלים מפגלים והולכין בתר מחשבתו דלכך לת"ק ל"ח שיאמר מחשבתו שלא לשמו והרי בגמ' אמרו מתני' דלא כהאי תנא משמע דלת"ק ע"כ אין מפגלין [כמו שהרגיש בתויו"ט אליבא דפי' רבינו] ולכך נראה לפרש כך הא דעקירה בטעות ל"ה עקירה היינו יען דבעלים מחשבין לשם זבח כדבעי אף דכהן טועה ל"ה עקירה בטעות [דהנה הא דסתמא לשמה קאי ג"כ יען שבעלים מכוונין לשמה א"כ סתמא עובד ע"ד בעלים] וא"כ בהא פליגי לת"ק ל"ה תנאי ב"ד שלא יכוון כהן לשמו כדי שלא יאמר לשמו כיון דבעלים כוונתן לשמה א"כ ממילא הו' עקירה בטעות ואף דאין בעלים מפגלין ואין מחשבתן כלום היינו אם כהן רוצה לשנות אבל בטעה א"כ ל"ה עקירה יען דבעלים מכוונין לשם זבח כדבעי ור' יוסי סובר דלא יאמר לשמו דתנאי ב"ד שלא יאמר שלא לשמו ואף דהו' עקירה בטעות סובר שאין מחשבתו אלא אחר עובד א"כ שוב הו' עקירה דלא מהני כלל דעת הבעלים ויסבור עקירה בטעות הו' עקירה ורק כיון שב"ד תיקנו שלא יאמר לשמו ממילא אף שאמר שלא לשמו תו אמרינן דל"ה עקירה אבל בלא תנאי ב"ד דהו' צריך שכהן יאמר לשמה א"כ באמת הו' עקירה אף בטעות דמחשבת בעלים כמאן דליתא ואזלינן בתר מחשבת עובד אף בטעות ורק כיון דכבר תיקנו דלא יאמר לשמו תו אם כוונתן שלא לשמו לא הו' עקירה בטעות עקירה [והחילוק מבואר דבודאי אם סתמא לשמה קאי אז עקירה בטעות ל"ה עקירה אבל אי סתמא שלא לשמה עקירה בטעות הו' עקירה וא"כ ה"ה נמי אם ל"ב שיאמר לשמה אפי' למצוה ורק נסמוך אסתמא א"כ עקירה בטעות ל"ה עקירה אבל אי בעי שיאמר לשמה לכתחלה אף דבדיעבד סתמא לשמה אפ"ה ג"כ עקירה בטעות הו' עקירה] ודו"ק:
ומעתה אני אומר שזהו ממש דעת רבינו בפי' המשנה דסתמא לשמה דסובר התנא דבעלים צריכין שיהא מחשבתן לשם ו' דברים נוסף על העובד ורי"ו סובר דא"צ מחשבת בעלים דתנאי ב"ד שאין הולך אלא אחר העובד ובעלים אין מפגלין. ובתויו"ט הרגיש בגמ' מוכח גם לת"ק אין מפגלין:
ובטה"ק ריש זבחים תמה טובא ארבינו בפי' המשנה דמוכיח התם מר' יוסי דסתמא לשמה דכדי שלא יאמר שלא לשמו ואי קאי אבעלים לא מוכח מידי ועוד הרבה להקשות מגמ' הנ"ל לפירושו של רבינו:
ואני אומר דרבינו רוח אחרת עמו מאשר הבינו גדולי אחרונים אלא הכוונה כך דסובר דבהא פליגי ת"ק ורי"ו לת"ק צריך שיהא מחשבת בעלים והיינו כיון דבודאי דסתמא לשמה אבל לכתחלה בעינן דעת זובח בפירוש לשמה [עבטה"ק דף ג' על רש"י ד"ה גבי גט דהילפותא משלמים דואם זבח שלמים קרבנו דדרשינן מני' זביחה לשם שלמים מתפרש שצריך שישחטנו בפירוש לשם שלמים דלכן לת"ק דר"י צריך שיאמר בפירוש לשם זובח ולרי"ו רק מתנאי ב"ד לא יאמר אבל מדינא צריך שיאמר בפירוש וכמו שהוא בס"ת כמבואר בה' ס"ת]. וא"כ החשש שיבוא לומר שלא לשמו בטעות א"כ מהא"ט צריך שיהא מחשבת בעלים לשם ו' דברים ואז ליכא חשש שיאמר כהן שלא לשמו בטעות דל"ה עקירה כיון דבעלים מכוונין לשמו [וכמו שפירשתי לפירש"י אלא דלפירש"י משנה איירי מכהן ולרבינו מבעלים אבל טעם אחד להם] וע"ז פליג ר' יוסי דא"צ שיהא מחשבתן של בעלים לזה ואם לא הי' מחשבתן לשם אחד מאלו כשר והא דניחוש שכהן יאמר בטעות שלא לשמו ע"ז קאמר דתנאי ב"ד הוא הכוונה שלא יאמר גם כהן לשמו כדי שלא יאמר שלא לשמו וא"כ א"צ מחשבת בעלים ועתה בא לפרש ר' יוסי למה חולק את"ק דסובר דכהן אומר לשמו ול"ח שיאמר שלא לשמו כיון דבעלים מכוונין והו' עקירה בטעות וע"ז קאמר שאין מחשבה הולך אחר העובד וא"כ אף דבעלים יכוונו לשמה הו' עקירה בטעות וכמש"כ לפירש"י ודו"ק א"כ לרבינו ג"כ הכוונה תנאי ב"ד קאי אכהן ומיושב מה שנתקשה בטה"ק דשפיר קאמר בגמ' דאתנו שלא יאמר לשמה כדי שלא יאמר כהן שלא לשמו ומוכח דסתמא כשר ודו"ק:
ואדרבא בפירושו של רבינו א"ש קו' תוס' מהא דקתני אם לא הי' בלבו כשר מוכח ג"כ סתמא לשמה דלרבינו קאי זה אבעלים א"כ אי לאו סיפא לא מוכח דסתמא לשמה קאי ודו"ק:
וא"כ לפמש"כ לא פסק רבינו כר' יוסי דא"כ איך קאמר שיהא מחשבתו הא לרבינו גם כן בכהן הי' התנאי ב"ד שלא יאמר לשמה אלא פסק כת"ק והא דלא כתב שיהא מחשבתו של בעלים ג"כ לשם ו' דברים היינו דלפמש"כ גם לפירש"י צריך מחשבת בעלים דמהא"ט עקירה בטעות ל"ה עקירה ורק התנאי לא איירא מזה דמסתמא בעלים מכוונין ולכן גם רבינו לא הזכירו אף דלפירושו משנה איירי בפירוש מבעלים דלפמש"כ הא דסתמא לשמה קאי היינו רק ע"י מחשבת בעלים וכאשר אבאר עוד להלן ומש"כ בפי' המשנה שתנאי ב"ד שאין מחשבה אלא בעובד אין כוונה שזה מתנאי ב"ד אלא זהו לשון המשנה וב' דיבורים הוא שתנאי ב"ד והיינו שלא יאמר שלא לשמה ומטעם שאין מחשבה אלא בעובד מדינא כמו לפירש"י:
ועוד יש ליישב דהנה בטה"ק הקשה דעקירה בטעות הו' כדלעיל ונראה ליישב דהנה הא דגזירה שיאמר שלא לשמו לכאורה חששא רחוקה אך נראה דכונה דהנה מבואר בפ"ו מה' אלו נתערבו קדשים בקדשים יקריב לשם מי שהוא וכן משכחת אפי' במא"מ קרבנות שמתערבים כדאיתא בפ' התערובות ופ"ו מה' אלו והנה זה דבר השכיח וכשמביאים הרבה קרבנות נתערבו בעזרה ולא ניכרין אח"כ עוד א"כ צריך שיקריב בסתמא לשם מי שהוא דאם יחשב באחד לשם בעלים קרוב שיטעה שמא לא זה של בעלים והנה יש להבין הא דקאמר יקריב לשם מי שהוא למה לא יאמר לשם פלוני ואי דניחוש שמא אין שלו הא ל"ה עקירה בטעות וע"כ עכ"פ עושה איסור במשנה קדשים א"כ ה"נ החשש שיתערבו קדשים בקדשים ויבוא לומר לשם פלוני ונמצא עשה איסור:
אלא דיקשה ע"ז מה אהני אי מחשבה הולך אחר הבעלים לכן נראה להוסיף דהכוונה כך נהי דעקירה בטעות ל"ה עקירה היינו אם כהן טעה אבל היכא דנתערבו ואין ניכר כגון שלמים ועולה שנתערב וא"כ אם כהן יחשוב במזיד על אחד מזה לשם שלמים ולא יקריב לשם מי שהוא או לשם מה שהוא ובאמת הי' זה עולה או של אחר שפיר הו' עקירה דרק תוס' הקשו דדחוק שכהן ישנה במזיד ויאמר שלא לשמו כמו דל"ח בגיטין והיינו באם ידוע זה שלמים לא יאמר עולה אבל בנתערב עולה ושלמים שפיר יש חשש שירצה להקריב לשם עולה במזיד אחד מהן ויעלה בידו שלמים או של אחר וראי' לדברי מתוס' דף ע"א שהוקשו אפירש"י שיאמר לשם בעלים סתם מהא דגזרו שלא יאמר לשמה ופלא דתוס' כתבו כאן דלכן גזרו שיטעה לומר שלא לשמו אבל באומר סתם לשם בעלים ל"ש זה ולפמש"כ בתערובות באמת לא צריך לומר שיטעה אלא שיעשה במזיד ודו"ק וא"כ זה שייך בחישב שיאמר במזיד שלא לשמו ולפי"ז אפשר גם כאן באמת הגזירה משום תערובות וא"צ לתי' התוס' שיטעה אלא דא"א לומר כן דתינח בנתערב מב"מ שלמים בשלמים אבל בנתערב עולה ושלמים ואשם ותודה דהדין דירעה א"כ מה חשש שבשינוי קודש וע"כ כתוס' דיטעה לעולם בלא תערובות והבן:
ויותר י"ל דהנה פנ"י גיטין כתב בלא ידוע מתחילה שם בעלים לא אמרינן סתמא לשמה ודברתי מזה בפ"ט מה' אלו ובטה"ק דף ב' חולק עליו דסתמא לשמה קאי מכח שכהן מקריב לשמה לא מפאת הבעלים ומעתה אומר נהי כהא"ג ג"כ סתמא לשמה אבל אם לא הקריב לשמה רק כגון רחל ולאה לקחו קינין בעירוב ולא חל שם בעלים עדיין על אחד א"כ אי ל"א ברירה וכהן לא הקריב סתמא רק לשם אחת בפירוש א"כ יש כאן עקירה בטעות דהו' עקירה כיון דרק הו' סתמא לשמה אם כהן מקריב סתמא ולומר דל"ה עקירה ל"ש כיון דלא הי' עדיין של בעלים על אחד מיוחד וא"כ שפיר שייך חשש שיבוא לומר שלא לשמו:
ולפי"ז בהא פליגי ת"ק סובר דאהני מחשבת בעלים אם מחשבתם מה שיעשה כהן לשמו או לשם חטאת או עולה יהא עולה א"כ ליכא חשש דשלא לשמו ולר' יוסי אין הולכין אלא אחר עובד ובעלים לא אהני לן אם כונתם מה שיעשה לשמו או לשם עולה ושלמים כה יהי':
והנה יש להוסיף עוד בטעמא דמילתא בדברים האמורים למעלה די"ל דבאמת לר' יוסי עקירה בטעות הו' עקירה כאשר אוכיח דהנה בהא דסתמא לשמה יש ב' פירושים חדא דכונה דכהן מסתמא שוחט לשם מי שהוא ולשם מה שהוא אלא דבטה"ק הוכיח מהא דקאמר דלחולין כסתמא הו' א"כ אי הכוונה מכח הכהן לשם מה שהוא א"כ ל"ה סתמא אלא ע"כ דהכוונה יען שע"י הקדישן של בעלים כבר חלה עליו קדושת קרבן זה ולכן מחשבה שחשב אינו יכול להוציאה ממה שעומדת לכך מאחר דבעשייתם תליא מילתא וכן הוכיח עוד שם מדברי התוס' דמחשבת קדשים בדיבור הו' כמו פיגול ומאי ראי' בשלמא בפיגול דלא צריך שיהא מחשבתו לשם אכילה בזמנו א"כ כל שלא הי' ע"י דיבור אינה מפסדת אבל לשמו דבעינן מחשבתו לכך כדדרשינן מקרא וא"כ כשחישב בלב נהי דמחשבה שלא לשמו דל"ה דיבור לא פוסלת עכ"פ ליכא מחשבה לשמו אע"כ דהא דסתמא לשמו קיימא אינה מכח עשיית העובד כי אם ממילא ע"י הקדישן של בעלים ולכן מאחר דמחשבה בלא דיבור אינה עושה רושם כמו בפיגול ממילא נשאר בקדושתה הראשונה עכ"ד עיין בדף ב' על תוס' סתם אשה וכן מוכרח מדקיימ"ל עקירה בטעות ל"ה עקירה ודו"ק היטב:
ומעתה אני אומר ת"ק סובר דל"ה תנאי ב"ד דלא יאמר בטעות לשמו כדי שלא יטעה שלא לשמו משום כיון דהוא לית לי' דהולך רק אחר מחשבת הכהן רק סובר דהא דסתמא לשמה קאי הו' ע"י הקדישן של בעלים א"כ ממילא עקירה בטעות דל"ה עקירה אבל ר' יוסי סובר אין מחשבה אלא אחר עובד א"כ סובר הא דסתמא לשמה קאי ע"כ רק יען שהכהן שחטן לשם מה שהוא א"כ בחושב בטעות שלא לשמו עכ"פ ל"ח לשם מה שהוא ופסול לכך יש גזירה שיאמר שלא לשמו ומה דבעלים חושבין לשמו ודאי ל"מ דעיקר רק כוונת העובד [ולפי"ז יצא פי' חדש הא דנקט אין מחשבתו אלא בעובד הכוונה א"כ לשמה קאי מטעם העובד ולא משום הבעלים ע"י הקדישן א"כ עקירה בטעות הו' עקירה וגזרינן שפיר שיאמר שלא לשמו בטעות ומדוקדק דתנאי ב"ד שאין הולך וכו' שכוונה יען שאין הולך אלא אחר עובד ודו"ק:
וכן נראה לי הכרח מגמ' דף מ"ו דקאמר טעמא שלא הי' בלבו כלל כשר ומרצה הא לשם חולין אין מרצה וקשה טובא מנ"ל הא הא רק קתני שלא הי' בלבו לשם ו' דברים אלו ולא קתני כלל ומנ"ל דאיירא מסתמא דילמא אף שהי' כוונתו לשם חולין ג"כ כשר ואין לומר דא"כ איך קתני שלא הי' בלבו אחד מכל אלו הא אפי' הי' בכוונתו לשם חולין ג"כ כשר וא"כ למה קתני שלא הי' בלבו מכל אלו ליתני הי' בלבו לשם חולין א"כ ממילא לא הי' בלבו לשם אלו ז"א דהרי בלשם חולין דידי' א"כ יש כאן כוונת זובח עכ"פ ועוד דלכתחלה קאמר ר' יוסי א"צ לשם אלו לכן לא מצי למינקט לשם חולין [עמש"כ בפי"ד ממעה"ק בביאור דבר זה] וע"כ שהכוונה כך דלא הי' בלבו כלל רק לשם מה ומי שהוא עכ"פ צריך א"כ ממילא לשם חולין אין מרצה דעכ"פ לא כוון לשם מה שהוא:
ולדעתי זהו גם כוונת רש"י שפי' טעמא שלא הי' בלבו ששחטו סתם וממילא קרב לשמו היינו ששחטו לשם מי ומה שהוא ואח"כ בהקרבה ממילא קרב לשמו אף שלא הי' כוונתו אפי' לשם מה שהוא אבל אי הכוונה ששחטו סתם דלא שחטו אף לשם מה שהוא רק בלי מחשבה כלל א"כ על השחיטה ג"כ צריך לומר דממילא נשחט לשמו א"כ מה זה שאמר דממילא קרב לשמו יען ששחטו סתם:
ובמש"כ מיושב רבינו פ"ט מה' אלו גבי לקחו קיניהן בעירוב דל"כ שהותנו כיון דא"ב די"ל דהרי גמרא פריך כן אר' יוסי וא"כ דוקא לר' יוסי פריך גמרא דמוכח דיש ברירה ולכן משני בהותנו דרש"י פי' אין ברירה שמא הקריב של רחל לאה והוקשה תוס' סתמא לשמה קאי ופנ"י גיטין כתב בלא הי' בעלים מבורר לא אמרינן סתמא לשמה ובטה"ק ריש זבחים כתב עליו דלפמש"כ דאין הדבר תלוי בהקרבת הכהן כלל שהרי אפי' אם חישב שלא לשמו אינה מפסיד כמש"כ לעיל א"כ גם שם נתבררו הקינין אפ"ה מאחר שיש לכל אשה קן ששמה כבר חל עליו רק אנן הוא דלא ידעינן איזהו מ"מ הוא מתקרב לשמה כל היכא דאיתא עייש"ה בטה"ק ומעתה לפי"ז לר' יוסי דהא דסתמא לשמה הוא משום דכהן שוחט לשם מה שהוא א"כ צדקו דברי הפנ"י ונדחו דברי התוס' וקיימו שפיר פירש"י אמנם לדידן דלא קיימ"ל כר' יוסי כדפסק רבינו כאן דצריך כוונה לו' דברים כמש"כ בפ"ז א"כ הא דסתמא לשמה היינו מפאת הבעלים שהקדישן מעצמן קאי לשמן ולכן ליכא תנאי ב"ד שלא יאמר לשמה משום שלא לשמה דעקירה בטעות הוא ולא הו' עקירה כיון דאין צריך שכהן יקריב לשמה כמו שהארכתי לעיל א"כ ממילא ל"ק נימא אין ברירה שמא הקריב של רחל ללאה דיש לומר כמש"כ תוס' סתמא לשמה קאי דל"ש תי' של פנ"י כמש"כ טה"ק אי סתמא ממילא לשמה קאי גם כהא"ג שייך סתמא לשמה וא"כ לא צריך למסקנת הגמרא שהותנו רק כהן מקריב סתם והיינו דרבינו מפרש כפירש"י א"כ רק קשה לר' יוסי לשיטתו אבל להלכה א"ש ודו"ק הוא דבר חריף:
הנה מדברי פי' המשנה לרבינו נשמע דס"ל דלת"ק צריך שתהא כוונת בעל הקרבן לשם ששה דברים ותמוה מריש מכילתין דמשמע דפליגי אי כהן לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו אבל לא על הבעלים וראיתי בספר ח"נ דרבינו מפרש דר' יוסי בתרתי פליג את"ק דס"ל דמן הדין שתהא כוונת בעל הקרבן נמי לאלה ששה דברים נוסף על כוונת השוחט ואמר ר"י מי שלא הי' בלבו לשם אחד מכל אלו שהוא תנאי ב"ד דלא לימא לשמו אפי' העובד דילמא אתי למימר שלא לשמו ומה דסבירא לי' דמן הדין אפי' הבעלים צריכין לכוון וזה אינו שאין המחשבה הולכת לענין פיסול אלא אחר העובד בלבד וכיון שכן אף לענין מה שצריך מה"ד לכוון לכתחלה ששה הדברים אינו אלא בעובד בלבד ומשום דלא מוכרע אי ת"ק ס"ל נמי כן דלענין פיסול מחשבת בעל הקרבן נמי פוסלת לכן כ' רבינו והלכה כר"י דהא לענין פיסול אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד לכן דברי האומר מפגלין נדחין ומשום דאפשר דת"ק נמי מודה בהא לכן קאמר בגמ' מתניתין דלא כהאי תנא את"ד:
והכי יש להוכיח ממה דאיתא במדרש רבה פ' אחרי תני ר"ש אומר לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהיו מביאין קרבנותיהן לכהן והכהן שוחט ומקבל אעפ"י שהבעלים מחשבין כל היום אין הכל הולך אלא אחר השוחט עכ"ד מוכח דמטעם איסור שחוטי חוץ אפי' בבמה הוא כדי שיביאו כל הקרבנות ליד כהן [דאין כיהון בבמה ולא יפסל הקרבן מחמת מחשבת בעל הקרבן כי לא נטהרו עדיין מרושם שמץ איזה פסול מחשבת ע"ז או שאר פסול כדכ' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים] לכן הביאום למשכן והכהן עשה כל ההקרבה במחשבה טהורה לש"ש וכן כל הדברים המפורשים במשנה ואז אפי' הי' בבעל הקרבן איזה שמץ מחשבת פסול אין בכך כלום כי אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העובד ולכן ס"ל למדרש דכהן שוחט מפני מחשבת בעל הקרבן פן יחשוב מחשבה שאינה הוגנת לכן גם השחיטה נעשית ע"י כהן דאז אין במחשבת הבעלים כלום:
והנה היכא דמעשיו מוכיחין א"צ כוונה לשמה וכדאיתא בירושלמי כהא"ג בפסחים פ"י ה"ג דבמצה יוצא בלא כוונה היכא דאיכא הסיבה ולפי"ז קשה לי מ"פ הגמ' בריש זבחים מסתמא לשמה דילמא דוקא היכא דמעשיו מוכיחין כמו בקרבנות סתמא לשמה משא"כ בגט דליכא מעשיו מוכיחין ל"א סתמא לשמה:
בענין שלא לשמו עוקר שם קרבן ונראה לי להביא ראי' מהא דאיתא בזבחים דף קי"ד ע"ב דאמר ר' חלקי' אשם שלא לשמו חייב משום דבפנים ראוי הוא שלא לשמו וטעמו נראה יען דשחט שלא לשמו עוקר הזבח א"כ נעשה כקרבן עולה ושלמים דבאים נדבה ואם עושה שאר עבודת סתמא נעשה באמת עולה דבזה ל"ש סתמא לשמה קאי כיון דאז פסול משום שלא לשמו לכן בעשה כל העבודות נעקר שם הקרבן ונעשה קרבן אחר דרק בזמנו אין נעקר שם הקרבן משום דלשנותו גם בשאר עבודות הא אסור ואם יעשה סתמא הרי סתמא לשמה קאי ולא משכחת אלא בשחט שלא לשמו ושאר עבודות נעשה סתמא אז נעקר שם הקרבן ואינו עוד אשם ול"ה מחו"ז ודו"ק:
אך קשה לי דלקמן דף מ"ט פליגי אי עקירה בטעות שמי' עקירה ואי אמרת דע"י שלא לשמו נעשה קרבן אחר מדוע יהי' עקירה מ"ש מכל הקדש דקיימ"ל דהקדש טעות ל"ה הקדש בשלמא אי לא נעשה קרבן אחר ואין השינוי שלא לשמו עושה פסול קרבן או שאין יוצא בו ניחא וצריך לומר דבאמת בהא פליגי דלמ"ד ל"ש עקירה סובר דע"י שינוי שלא לשמו נעשה קרבן אחר ול"מ לעקור בטעות דהקדש טעות ל"ה הקדש ולמ"ד שמי' עקירה לית לי' כסברת תוס' ולפי"ז מיושב מה שהקשיתי על דברי תוס' להלן בפרקים [רק יש לדחות די"ל אף אי נעשה קרבן אחר אבל עכ"פ ל"ה כתחילת הקדש ע"כ שמי' עקירה כדאמרינן בנזיר דף ל"א דפליגי ב"ש וב"ה דב"ש יליף מתמורה תחלת הקדש מסוף הקדש וב"ה סברו רק בתמורה שהוא סוף הקדש אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן א"כ הכא דהא עכ"פ מכח קדושה ראשונה דמיא לתמורה דאפי' בטעות מהני:
הנה מש"כ תוס' דאשה לאו לגירושין דמיא דאין חיוב לגרשה ולכן אם כתבו נכרי פסול אבל מילה דסתמא עומד למול לכן מל נכרי כשר נראה לי הסבר הדברים לפמש"כ תוס' עירובין דף ו' דאף דקיימ"ל דל"א כל העומד לשרוף כשרוף דמי מ"מ היכא דמתבעי הדבר אשר עומד לשרוף לעשות בזה מצוה שפיר אמרינן דכשרוף דמי לענין לקיים המצוה ה"נ לענין מילה דמצוה למול הו' כמל לכן גם ע"י נכרי כשר אבל גט דאין מצוה לגרשה לפי שיטתם ל"ה כגרושה ע"כ ע"י נכרי פסול:
בענין מינו מחריב קשה לי מנ"ל דלשם חולין אין מחריב משום דאינו מינו דילמא לשם חולין לבדו מחריב כיון דעכ"פ לא איתכוין לשם קודש רק נפ"מ היכא דשחט לשם קודש ולשם חולין דבשאר מחשבת קודש דהיינו לשם שלמים שהוקדש ולשם עולה שלא הוקדש דאיכא שני מחשבת מחריב כדאיתא בפסחים דשמעתין דלאוכליו ושלא לאוכליו אבל בחולין כהא"ג לא מחריב אבל בלשם חולין לבדו שפיר מחריב ונראה שזה טעמו של רבינו דס"ל בק"פ גם לשם חולין פוסל מדכתיב לד' ובארנו שם דנפקא לי' מסוגי' דע"ז דדריש מלד' לשמה ולאידך מ"ד קאי לענין מילה והא במילה אי אמרת דצריך כוונה היינו כשמתכווין לשם הר גריזים [דאף אי מתכווין נמי לשם ד' הו' כמו לשם הר גריזים לבד דמחשבתו לעבוד בשיתוף כמו הכותים כאשר כתבתי בפ"א מבה"ח זהו מחשבה פסולה דלד' לבד בעינן דבמחשבת שיתוף גם הצד דלד' הו' בפסול] וע"ז פליג אידך מ"ד ומוקי לה בק"פ הרי דבק"פ פסול לשם חולין לבדו ורק עם מחשבה לשם קודש אז א"מ אינו מחריב ודו"ק עוד נראה לי עפמש"כ בפ"א מה' אימ"ז דבהמה שלא הוקדש לקרבן קודם שחיטה הו' קרבן כשר א"כ משכחת לשם חולין מחריב כיון דבאמת הו' קרבן כשר אף שלא הוקדש בפירוש א"כ בלשם חולין כהא"ג מחריב וכמש"כ שם דאסורה משום ש"ח כהא"ג:
בענין זה מחשב וזה עובד, עי' ברמב"ן פ' שופטים כ' לא תזבח כל דבר רע דקאי אבעלים ששחטו מוכח דס"ל כששחטו בעלים יכולין לפגל דהם בשחיטה נקראים ג"כ עובד וא"כ יקשה בכהן שוחט נמי הא הו' שליח דידהו יהא יכולין לפגל ואמאי אמרו אין מחשבה אלא אחר העובד אכתי יפגלו בשעת שחיטה ונראה לישב אף דבשחיטה בעינן בעלים היכא דשחטה כהן הו' שלוחא דשמיא לא שלוחי דידן ובתמורה דף כ"ה אמרינן דלכן האומר על הבכור יהא עולה לשמים דלא חל דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולכן הכי נמי דברי הרב שהוא שלוחא דשמיא לא יכולים הבעלים להפקיע דלא עושה הכהן לשליח שיהא שלוחו דיד' ול"ש שליחות בשחיטה רק בשחיטת זר אבל כהן ששחט הו' שליח דרחמנא וכן יש להוכיח מדברי רבינו בפי' המשנה בנדרים פ"ד עיי"ש לפי"ז הא דתנן לשם ו' דברים הקרבן נשחט שאין המחשבה הולך אלא אחר העובד לא מהני מחשבת הבעלים כלל אף בשחיטה דאין הכהן שליח הבעלים אלא שליח דשמיא וא"כ א"ש דכתב הרמב"ן הנ"ל דלא תזבח כל דבר רע דקאי אבעלים דאי בכהן השוחט אף דבשחיטה בעינן בעלים אין יכולין לפגל דכהן הו' כשלוחא דשמיא א"כ מיד בשעת שחיטה כבר אין שם הבעלים עליהם:
הנה במשנה בגיטין דף כ"ג איתא הכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן האשה כותבת את הגט שאין קיום הגט אלא בחותמיו והא לאו בני דיעה נינהו אמר ר"ה והוא שהי' גדול עע"ג ופירש"י דר"ה מוקי לה כר"א וסיפא דקאמר אין קיום הגט אלא בחותמיו אמציעתא קאי לא ארישא ותמהו אמאי לא פירש"י כן מיד כדפריך והא לאו בני דיעה נינהו דס"ד דאתיא כר"א א"ל ר"נ אלא מעתה עכו"ם וישראל ה"נ דשרי וכ"ת ה"נ והתניא עכו"ם פסול ומשני עכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד ופירש"י שגמר בלבו לשם אחר הדר אמר ר"נ לאו מילתא הוא דמדקפסיל לי' לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר והתניא עכו"ם פסול ההוא ר"א הוא [פירש"י ומשנתינו כר"מ דס"ל דוכתב דקרא אחתימת עדים קאי] והא ודאי עכו"ם אדעתי' דנפשי' קא עביד ויש לתמוה כיון דבעיקר הדין לא הדר ר"נ דאמרינן נכרי אדעתי' דנפשי' עביד אמאי הדר בי' דהא אי נמי תאמר דגם בנכרי כשר מי ניחא משנתינו דאכתי אמאי שבק תנא עכו"ם כמו דהקשה מעיקרא אלא מעתה עכו"ם נמי ולומר כמש"כ תוס' דלאו דוקא דהה"ד נכרי הוא תימא דאמאי מעיקרא הו' קשיא לי' דלא נקט במשנה עכו"ם ועתה ניחא לי' ובתוס' הקשו עוד מאי אלא מעתה הא בלא דר"ה נמי קשיא אמאי עכו"ם פסול מ"ש עכו"ם מחשו"ק דג"כ לאו בני דיעה נינהו ול"ה לשמה ועוד דבע"ז אמרינן דימול ארמאי אף דבעי לשמה ותי' דבמילה כשר משום דסתמא לשמה קאי וגם גט פסול דסתמא לא לשמה קאי ויקשה אכתי לפירש"י דמפרש אדעתי' דנפשי' שמא גמר בלבו לשם אחר והנה עוד איתא התם אמר ר"נ אומר הי' ר"מ אפי' מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר איתבי' רבא לר"נ וכתב לה לשמה מאי לאו אכתיבת הגט לא אחתימת עדים איתבי כשהוא כותב כאלו כותבו לשמו מאי לאו כשיכתוב לתורף לשמה כאלו כתבו התופס ומשני לא כשהוא חותמו לשמה כאלו כותבו לשמה ואבע"א הני מתניתא מני ר"א הוא דאמר עדי מסירה כרתי והנה תמוה מה דס"ד אם כתבו לתורף למה הוא כאלו כתב טופס לשמה לכתוב לתורף קודם הטופס ולמסקנא ניחא דאף חתמו לשמה הו' כאלו כותבו לשמה דכתיבה ל"ב לשמה אבל לס"ד דקאי אטופס יקשה מאי פסקה דלכתוב התורף תחלה ואח"כ הטופס ובפנ"י הקשה אהא דקאמר ר"נ מדקפסיל להבאה מכלל דלענין כתיבה כשר הא מוכח מדר"נ גופי' דכשר דהא ס"ל לר"מ דמצאו באשפה כשר ואיתא עוד שם ר"י אמר שמואל והוא דשייר מקום התורף ור"א הוא וקשה הא גם מתחילה הו' ס"ל לגמרא דאתיא כר"א א"כ לא הי' צריך רק לאפוקי דאתיא בשייר מקום התורף וכן הא אמר רי"ו אינה תורה ומפרש דכאן הודיעך שאין כח לשמה ור"מ הוא דאמר ע"ח כרתי וזה לישנא יתירתא דהוי מצי לתרץ בפשיטות דאתיא כר"מ ולמה האריך לשנויי שאין כח לשמה ונראה ליישב דהנה לעיל ברפ"ק דמכילתין העלתי דאף דס"ל לר"מ דעדי חתימה כרתי היכא דצוה הבעל לאחד לכתוב וכתב אחר פסול משום שלא לשמה וכן לר"א אם צוה לפלוני ופלוני שיחתמו וחתמו אחרים פסול משום שלא לשמה ואיתא ג"כ לעיל דר"י באמת פוסל בין בכתיבה בין בחתימה דהא וכתב משמע בין בכתיבה בין בחתימה כיון דכתב משמע ביד הבעל הוא מטעם כתב ידו דהו' כאלו נחתם ממנו עיי"ש בחס"ו לפי"ז אני אומר דיש חילוק בין ר"א דס"ל דוכתב היינו כתיבה ובין ר"מ דס"ל בין כתיבה בין חתימה בכלל דבחתימה הוא סתמא לשמה קאי היכא דכבר כ' הכתיבה לשמא ממילא החתימה סתמא לשמה א"כ לר"מ דוכתב משמע אף כתיבה ס"ל באמת גם בכתיבה סתמא לשמה אבל לר"א דוכתב משמע רק כתיבה לכן ס"ל דסתמא פסול כמוש"כ תוס' דגט שאני ממילה דסתמא ג"כ פסול וא"כ לר"מ דס"ל דסתמא כשר הא דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד היינו דעביד לשם אחר ולכן בגדול עע"ג פסול דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד ועושה שלא לשם אחר לגמרי אבל לר"א דסתמא פסול א"צ לפרש דנכרי אדעתי' עביד דעביד לשם אחר אלא דעביד סתמא דלזה דעביד לגמרי שלא לשמה לא חיישינן כלל והנה בחי' חס"ו הביא דברי הירושלמי שהביאו תוס' חולין י"ג דפריך מעשה עם מחשבה באמת יש לקטן א"כ מפ' והא לאו בני דיעה נינהו וצריך לומר דגמרא פריך דפשיטא לי' כתי' הירושלמי דיש לקטן מחשבה דהא מחשב לכתוב לשם גירושין אבל לא שייך מחשבה דמחשב שפלוני יהא המגרש דזה מחשב זה עובד ל"א ולפי"ז אני אומר דלכתוב הטופס לשמה באמת יש לקטן מחשבה לכתוב הזמן והמקום לשם גירושין רק התורף דהיינו לכתוב שם האיש והאשה דצריך כוונה שיהא פלוני המגרש ופלונית המתגרשת ע"ז אין לקטן מחשבה אלא דא"כ שוב תלוי בסברא הנ"ל היכא דכתב מקצת הגט לשמה בפירוש שוב סתמא לשמה כשר א"כ גם בלשם המגרש אף דזה מחשב וזה מגרש לא אמרינן מהני מטעם דבטופס סתמא כשר והיינו אליבא דר"מ דס"ל דסתמא כשר בחתימה הה"ד דכשר בתורף כיון דכתב טופס לשמה גם התורף כשר משום דסתמא לשמה רק לר"א דס"ל דבעינן לשמה בפירוש פסול בחשו"ק משום דזה מחשב וזה מגרש ל"א:
ועתה א"ש דפריך והא לאו בני דיעה נינהו דקשיא לי' ממשנה דקתני אפי' חשו"ק ומסיים המשנה שאין קיום הגט אלא בחותמיו ומה נתינת טעם הוא על הכתיבה וכמאן אתיא כר"מ ל"ה ניחא לי' לאוקמא כיון דמצאו באשפה כשר אין צריך המשנה לאשמעינן דכשר בחשו"ק וכר"א לא מצי אתיא דלדידי' ל"ש לומר שאין קיום הגט אלא בחותמיו דל"ב לר"א כלל חתימת עדים רק מפני תיקון העולם אעכ"ח כרי"ו אתיא דוכתב משמע בין כתיבה בין חתימה ולכן סתמא נמי כשר רק דקשיא לי' לגמרא הא לאו בני דיעה נינהו דהא בכתיבת תורף הו' זה מחשב וזה מגרש ולזה לאו בני דיעה נינהו א"כ אף דקיום אין אלא בחותמיו ובחתימה סתמא כשר וכן בכתיבה ג"כ סתמא כשר אפ"ה כיון דזה מחשב וזה מגרש ולזה לאו בני דיעה נינהו דהיינו בכתיבת התורף קשיא לי' דלאו בני דיעה נינהו ומוקי בעע"ג ומלמדו כהא"ג לא אמרינן דהו' זה חושב וזה מגרש ור"נ פריך אי הכי אמאי בנכרי פסול ויפורש הכי בשלמא כדס"ד בלא גע"ג אתיא כרי"ו ניחא דלרי"ו סתמא כשר וקטן [כדס"ד בירושלמי דקטן יש לו מחשבה עם מעשה] ג"כ עביד סתמא אבל בנכרי עושה שלא לשמו לגמרי לכן פסול אבל עתה דמוקי בחשו"ק וגע"ג דל"ש זה מחשב וזה מגרש כשמלמדו א"כ נכרי ג"כ כשר בגע"ג דעביד בפירוש לשמה כשמלמדו וע"ז מסיק דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד וגומר בדעתו לשם אחר דהיינו לפירש"י דאתיא כר"א אבל תוס' מוקי כר"י ולדידי' נכרי סתמא עביד וגעע"ג מהני דעושה לשמו וע"ז אמר ר"נ לאו מילתא הוא דאמרו דהיינו דהדר בי' וס"ל כקושיתי לר"ה דפריך אלא מעתה והו' ס"ל בהאי אלא מעתה דבלא ר"ה ניחא משום דחשו"ק כשר משום דסתמא כשר דאתיא כר"י מדקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו ובחתימה סתמא כשר לכן גם בכתיבה סתמא כשר ולא יקשה דלאו בני דיעה נינהו די"ל כדס"ד בירושלמי דקטן יש לו מחשבה עם מעשה ולא אמרינן האי סברא זה מחשב וזה מגרש דהא סתמא ג"כ כשר וגם בתורף כשכותב שם המגרש כיון דכתב טופס לשמה הו' גם כתיבת תורף לשמה ושפיר יש לו מחשבה עם מעשה [וזה ניחא מה דקשי' לי' אמאי לא מוקי בנכרי ודעתו הי' להתגייר כמוש"כ תוס' לקמן ולהנ"ל ניחא הא סברא זו דדעתו להתגייר רק אהני אי סתמא כשר דאי לאו דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד אין חילוק ודו"ק] ואז ניחא דנכרי כשר דסתמא כשר לרי"ו דלא חיישינן דכותב לשם אחר וסתמא הא כשר והא דתניא פסול האי אתיא כר"א ולר"א הא ס"ל סתמא פסול ודאי נכרי אדעתי' דנפשי' עביד סתמא ולזה ל"מ געע"ג דהא זה מחשב וזה מגרש ל"א ולכן נקט לישנא דודאי פסול דהיינו דלרי"ו דסתמא פסול אין צריך לומר כלל דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד וגומר בדעתו לשם אחר דזה אין פשיטות כ"כ אלא דעביד סתמא ואמר ר"נ מצאו באשפה כשר לר"מ ומתורץ קו' פנ"י הא מעיקרא ג"כ ידע ר"נ דלר"מ כשר דלהנ"ל ניחא דמעיקרא ס"ל דלא קאי כר"מ רק דעביד אליבא דר"י אבל כר"מ לא הו' ניחא לי' לאוקמי עד למסקנא דמסיק כן רי"ו ואיתבי רבא דהא כתיב וכתב והיינו דרבא ס"ל כדס"ד לעיל דף ג' דלר"מ גם בשלא לשמה פסול בכתיבה ומשני כר"א ושוב פריך מברייתא אם מקצת לשמה כאלו כתב כולו לשמה דכיון דכתב תורף לשמה הו' כאלו כתב תופס לשמה ומזה הברייתא מוכח דלא כסברת ר"נ דהדר מאוקמתי' דר"ה וס"ל כיון דבתופס גם בקטן הו' לשמה דיש לו מחשבה עם מעשה שוב גם כתיבת התורף הו' סתמא לשמה דהא מברייתא מוכח דכותבין תורף תחילה ואח"כ הטופס ואמרינן הסברא להיפוך כיון דכתב תורף לשמה גם תופס הו' לשמה מהאי טעמא גופי' אם התורף כתב תחילה לשמה שוב גם הטופס כשר אף בסתמא אבל בהתורף בעינן שיכתוב בפירוש לשמה משום דגם בכתיבה בעינן לשמה לר"מ כדס"ד לעיל דף ג' וא"כ בתורף פסול דזה מחשב וזה מגרש וע"ז משני כי אמר שמואל בשייר מקום התורף ואתי לפלוגי אר"נ דהדר בי' וס"ל דמשנה כר"י דשפיר אתיא כר"א דאיירא בשייר מקום התורף דרק כתיבה בעינן לשמה אבל חתימה לא בעי לשמה ור' זריקא מוקי כר"מ וקמ"ל דאין כח לשמה בכתיבתו דס"ל דמשנה ע"כ כר"מ אתיא דהא קתני אין קיום הגט אלא בחותמיו דעדי חתימה כרתי ורק דא"כ קשיא פשיטא כיון דקתני דאין קיום הגט אלא בחותמיו מאי צריך לאשמעינן דאפי' בחרש שוטה וקטן כשר בכתיבה וע"ז קאמר דאין כח לשמה בכתיבה דכאן אשמעינן דלא כדס"ד לעיל דלר"מ ג"כ בעינן לשמה היכא דשינה מדעת הבעל וקמל"ן משנתינו דזה לאו משום דבעינן לשמה רק דזה משום שינוי מדעת הבעל ויש קפידא להבעל שדוקא זה יכתוב אבל לשמה לב' לר"מ דאין כח לשמה כלל בכתיבה ולכן אף דקתני בסיפא שאין קיום הגט אלא בחותמיו צריך לאשמעינן ברישא בחשו"ק דכשר משום דמהא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו הו' מצינן למימר דהיינו דבחתימה בעינן בפירוש לשמה וסתמא פסול ולכן אם כתב התורף לשמה לא אמרינן דחתימה נמי כשר דאז החתימה נמי לשמה קאי דהא ל"א דהא בעינן חתימה בפירוש לשמה ובכתיבה סתמא לשמה קאי אבל אה"נ דפסול שלא לשמו בפירוש בכתיבה ג"כ קמל"ן דאין כח לשמה בכתיבה ולכן בחרש שוטה וקטן כשר דאי בעינן בכתיבה ג"כ לשמה רק דאמרינן סתמא לשמה כשר אמאי חשו"ק כשר בתורף הא זה מחשב וזה מגרש לא אמרינן ולא מהני מחשבתו שיהא זה מגרש כנ"ל וזה כפתור ופרח:

וצריך

שתהא מחשבתו בשעת זביחה וכו'. עיי' מל"מ שחולק שבכל ד' עבודות ובשעת הקטרה צריך מחשבתו לשם ו' דברים ולכאו' קשה על רבינו עיקר בהקטרה כתיב כמוש"כ תוס' ונראה ליישב דרש"י כתב דבאמת כתיב בזביחה ג"כ קרא אלא דנקט קרא זה דכתב גם לריח ניחוח וא"כ א"ש דסובר רבינו דרשא זו עיקר וכן הוא בת"כ על פסוק והקריב שהביא רש"י ומשם לקוחין דברי רש"י אלו ובזה אפשר ליישב ג"כ מה דנראה מדברי רבינו שכתב כאן לבסוף ואם שחט כשר משמע בו' דברים אלו ג"כ כשר אבל שלא לשם אלו אין מרצה וכמש"כ בלח"מ וכן איתא בתשב"ץ סי' ל"ז והיינו דהא בהא תליא דתוס' הוק' נאמר דאין מרצין ותי' דבהקטרה כתיב והוא עצמו שלא הקטיר אימורין כשרין ולרבינו דיליף משחיטה כיון דסובר דקאי אשחיטה א"כ יליף מקרא השני עיקר א"כ שפיר אין מרצין כקו' התוס' אבל האמת יורה דרכו כמל"מ דלא קאי רק אשלא לשם זבח אבל באינך כשר ומרצה כדמוכח מפט"ו דל"ח רק שינוי שם והא דיקשה למה לא מרצה כקו' תוס' יש לומר דל"ש אין מרצה רק במה דיליף ממוצא שפתיך תשמור ואם לאו נדבה יהא והרי זה לא יליף ממוצא שפתיך דאטו בשעת הקדשו צריך שיהא כונה לשם ו' דברים וכעין שכתבו תוס' דף ד' ש"ב דמוצא שפתיך למ' והיינו כמו שבארתי במק"א דשב' ליכא בהוצאת פיו ואף שתמהתי במק"א אדברי התוס' מהא דצריך לומר לחטאתי ואשמי וקרא קאי גם אאשם וחטאת לענין חולין ומי שמחוייב עולה א"כ בהוצאת פיו אומר לחטאת אפ"ה כאן שייך לומר כמוש"כ.
ולדעתי הדבר מוכרח עוד דהנה בפט"ו מוכח רק בחטאתי לשם חולין אין מרצה אבל בשאר זבחים כשר ומרצה והרי שוחט לשם חולין ע"כ גם שוחט שלא לשם אישים וריח ניחוח דלא שייך בלשם חולין לשם אישים וריח ניחוח וכן מוכח בדף מ"ו דפריך טעמא שלא הי' בלבו כלל הא הי' בלבו לשם חולין פסול ופירש"י טעמא דלא הי' לבו כלל רק שחטו סתם וממילא קרב לשמו הא לשם חולין כשר ואין מרצה ומשני אביי דילמא לא הי' בלבו כלל כשר ומרצה הא הי' בלבו לשם חולין כשר ואין מרצה [ובמק"א בארתי בפירוש אחר] ולכאו' פלא איך נזכר שלא הי' בלבו כלל הא רק איתא במשנה שלא הי' בלבו לשם ו' דברים אלו אבל יכול להיות דהי' כונתו לשם חולין דהו' כסתמא כדאיתא בדף ג' אעכ"ח כיון שכונתו לשם חולין א"כ הי' כונתו שלא לשם אישים וא"כ שפיר קאמר טעמא שלא הי' בלבו כלל הא הי' כונתו לשם חולין אין מרצה דהו' כונתו כשלא לשם אישים ג"כ וכיון דרבינו סובר דוקא בחטאת כך א"כ מוכח שלא לשם אישים כשר ומרצה אלא דהא עצמו אין הכרח דאפשר גם בשאר זבחים לשם חולין אין מרצה כפשטות הגמרא בדף מ"ו דקאי או' דברים דסתמא כשר ולשם חולין אין מרצה ואיירא בכל זבחים [ומיושב בזה קו' הטה"ק דנידוק ג"כ שלא הי' בלבו אחד מכל אלו ואם הי' בלבו שלא לשם אישים אין מרצה דלפמש"כ ניחא דנקט לשם חולין א"כ ממילא שלא לשם אישים ג"כ הו' וסובר דבאמת פסול] והא דרבינו לא הביאו יש לומר דרבינו רמזו בהא דקאמר בפרקין הלכה י' שלא חישב בעולה ושלמים ונתקשה בכ"מ ולח"מ ובה"ז דמשמע בחטאת סתמא פסול ולפי הנ"ל יש לומר שכונתו שלא חישב כלל אפי' בעולה ובשלמים והיינו דאפי' אחולין ל"ח בשעת שחיטת עולה ושלמים ודו"ק וכלשון הגמרא דקאמר לא חישב כלל לאפוקי שם עולה כן ממש כתב אם שחט סתם ולא חישב כלל בעולה ושלמים.
וכן לדעתי דעת רש"י דקאי רק אשחיטה שכתב במשנה אף שלא הי' בלבו ששחט סתם וכן בגמרא קאמר טעמא דלא הי' בלבו ששחטו סתם וממילא קרב לשמו ולא פי' ששחטו סתם או קרבו סתם לשמו קאי אלא דכונה דל"ב כלל לכ"ע מחשבה רק בזביחה וע"ז קאמר אם לא הי' מחשבה בזביחה רק ששחטו סתם שוב כשר דהקרבה ממילא קרב לשמו א"כ מכש"כ אם הי' בכונה בזביחה לשם ו' דברים כש"כ דקרב ממילא לשמו ועוד אי איתא דבעי בכל עבודות א"כ אף שלא חשב בשחיטה יחשוב בעבודה וא"כ איך פירש"י אם לא הי' בלבו ששחט סתם קרב ממילא לשמו הא יכול לחשוב אח"כ בהקטרה וזריקה לשם כך אלא ודאי אם שחטה סתם העבודה ממילא קרב לשמו.
הנה חזות קשות ראיתי ברמב"ן פ' קדושים על פסוק וכי תזבחו זבח שלמים שכתב וז"ל והטעם שלא תחשבו שיהי' בע"ז שום תועלת ולא תעשו עבודת ד' הנכבד ע"מ לקבל פרס אלא לעשות רצונו כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחויב ואומר זה בשלמים שהם הקדשים קלים הנאכלים לבעלים בעצמם שישמרו במחשבתם להיות בכוונה רצוי וכש"כ בקדשי קדשים עכ"ל וא"כ לפי דבריו קשה דנאמר באמת דקרא דכתיב המקריב קרבנו היינו בקדשים קלים דמסתבר טפי שיהא בעלים מפגלין כמוש"כ הרמב"ן ובקד"ק הוא דגלי קרא לו יחשב דרק כהנים מפגלין ובעלים אין מחשבין.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.