מעשי למלך/כלי המקדש/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך כלי המקדש ג

א

ובן

לוי שקיבל עליו כל מצות לויה וכו'. הנה בבכורות רפ"ד איתא כן גם בכהן שאין מודה באחת מהעבודות אין לו חלק בכהונה ורבינו בפ"א מביכורים כ' אם אין מודה בכ"ד מתנת כהונה ולא כתב בעבודה כמש"כ כאן וכן הרגיש בזה בכ"מ נראה דבפסחים דף ע"ב איתא דאכילת תרומה איקרי נמי עבודה א"כ אי אין מודה בכ"ד מ"כ היינו נמי מהא"ט שאין מודה בעבודה:
אמנם לכאורה יש להקשות הא אמרו האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מאות אחת ה"ז בכלל כי דבר ד' בזה ופשיטא שלא יתנו חלק במתנות כהונה ומ"ש אינו מודה בה דנקט אפי' אינו מודה בדבר אחר נמי והנה ראיתי בספר ברכת משה להגאון מבאניהאד ז"ל שעמד ע"ז ותי' כיון שאמרו דאעפ"י שחטא ישראל הוא (כדאיתא בסנהדרין דף מ"ה) ה"נ אפי' חטא כהן הוא ומתקיים מצות אכילת קדשים על ידו אבל באינו מודה באחת מדברי הכהונה מעטי' קרא בהדיא דאין לו חלק בכהונה יעו"ש לפי"ז אם אינו מודה בכהונה אם אכל קדשים לא מתקיים מצות אכילת קדשים על ידו וקשה לי משבת דף פ"ו דאיתא התם דמשה רבינו ע"ה עביד קו"ח מפסח ומאי קו"ח איכא הא י"ל לקבלת הלוחות שפיר ראוין לקבלה דאעפ"י שחטאו ישראל הוא כיון שכבר עמדו על הר סיני ושמעו קול ד' מדבר אבל לענין אכילת ק"פ כיון שאין מודים במצוה זו לא מתקיים מצות אכילת ק"פ על ידם:
והנה רש"י שם מפרש שהוא אפיקורס ורשב"א השיג דמורידין ולא מעלין ופי' שאינו מודה שהוא חיוב אלא רצון בעלמא ובח"ס כ' לפרש שאינו מודה שהוא עבודה להשי"ת רק חושב שהיא להוציא מלב הטפשים שטעו בע"ז אותו כהן אין לו חלק בכהונה ול"נ עפ"י מה שפירשתי בפ"א מבהב"ח הגמ' דהאומר אין תורה שהכונה אלא שמצד נימוס ציוה ד' כן ה"נ י"ל כהן שאין מודה בכהונה שחושב רק מצד נימוס ציוה ד' אין לו חלק בכהונה:

ב

א')

שנאמר

שירות בשם ד' זו שירה.

כן הוא בערכין וקשה דבסוכה דף נ"ו יליף מזה דכל ישראל נכנסין דהיינו בחג אז כל משמרות שוות וכן בב"ק דף ק"י דריש מזה דכהן יכול להקריב קרבן שלו כשירצה וכן פסק בפ"ד מה"א וא"כ איך יליף מכאן דבלוים אייריא לענין שירה אך י"ל דמסיפא דקרא דסמוך ושרת בשם ד' ככל אחיו הלוים מזה מוכח דשירות הלוים ג"כ בשם ד' דהיינו שירה:
ב')

עבודה

שלהן הוא שיהי' שומרין את המקדש ויהי' מהן שוערין ויהי' מהן משוררין וכו'.

ותימא אמאי לא כתב ויהי' מהן שומרים משמע לכאורה דכולם כשרים להיות שומרים ועל כולם מוטל המצוה אלא דמהן צריכין שיהי' מיוחדים למשוערין ולמשוררין וקשה על זה מהא דאיתא בערכין אמר אביי נקטינן משורר ששוער בשל חבירו חייב מיתה שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה וכו' והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא אלא לאו זר דאותה עבודה והרי מהאי קרא יליף אביי גופי' בריש תמיד שמירת המקדש וכן הביא רבינו דרשא זו בפ"ח מבהב"ח א"כ נשמע דס"ל לאביי דה"ה משורר ששומר במיתה אף דנקט משורר ששיער חדא מינייהו נקט וא"כ קשה דמדברי רבינו נשמע דכולם חייבין בשמירה ויכולין לשמור וראיתי בספר משכנות לאביר יעקב שעמד ע"ז וכ' לישב דיש להקשות עוד דרבינו בהל' י"א כ' לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינו מלאכתו חייבין מיתה שנאמר ולא ימותו ולא הביא דרשת אביי מקרא דוהחונים עליו וכבר הקשה כן האוה"ח ה"ק ולכן העלה דתליא זה בפלוגתא דב"מ דף צ"ג אי שמירה מיקרי מעשה דאביי ס"ל דמיקרי מעשה וה"ה דמיקרי עבודה ע"כ גם משורר ששומר חייב מיתה אבל להלכה דקיימ"ל שמירה לאו מעשה היא וה"נ לאו עבודה היא ע"כ לא נשמע מהאי קרא דוהחונים עליו שזהו הי' רק במשכן וצריך קרא דבמקדש ג"כ חייבין אבל רק במשורר ששוער אבל לא במשורר ששומר כיון דלאו מעשה ולאו עבודה היא ולכן נמי זר ששומר אינו עובר ודמיא להדלקת הנירות דס"ל לרבינו בפ"ט מבאמ"ק דרשאי זר להדליק הנירות דלאו עבודה הוא יעו"ש:
ג')

וכן

הנסכים הבאים בפ"ע אין אומרים עליהם שירה.

וכ"כ בפ"ו בתומ"ס והכ"מ כתב דהיא בעיא דלא איפשטא בערכין ופסקה לקולא ונ"ל לישב דאיפשטא מדוכתא אחרינא (דכהא"ג מצינו טובא וכמש"כ הר"ן פ"ד דנדרים) והוא במנחות דף מ"ד פליגי רבנן בבאין בפ"ע לרבנן ג"כ מנחה קודם ליין כמו בבאה עם זבח ולרבי יין קודם דמתאמרה שירה עליו והוק' תוס' הא איבעיא דלא איפשטא בערכין וכ' יען דחזי לזבח לאמור שירה ורבינו לא ניחא לי' לדחוק כדבריהם ולכן מפרש דפליגי באמת בהא לרבי אומרים שירה בבאה בפ"ע ולרבנן אין אומרים שירה וא"כ בפ"ו מתומ"ס משמע דפסק רבינו כרבנן גם בבאה בפ"ע מנחה קודם א"כ ע"כ דל"א שירה בבאה בפ"ע עוד יש לומר דבתמורה דף י"ד אמרינן מנחתם ונסכיהם בלילה ולמחר ויקשה כיון דבלילה אין טעון שירה א"כ הי' לנו להמתין עד למחר לאמר שירה למחר ביום אך י"ל דממנ"פ אי קידשה בכלי כשהביא הקרבן א"כ נפסל בלינה ואין יכול להמתין ואי לא קידשה בכלי כשהביא הזבח א"כ הוה נסכים הבאה בפ"ע דאין טעון שירה ומוכח כשיטת רבינו אך קשיא לי דבפ"ב ממעה"ק פסק רבינו דמביא נסכו אחר י' ימים אחד קרבן יחיד ואחד קרבן ציבור והכ"מ לא הביאו מהיכן למד רבינו כן ובמשל"מ הביא דברי תוס' ר"ה דף ל"ג דהוכיח דק"צ דטעון שירה אין מאחרין ולי תימא יותר דבשלמא אי כשמביא בפ"ע אומר שירה א"כ יכול שפיר לאחר דלא יבטל השירה אף דלא נאמר על התמיד עכ"פ יאמרו אח"כ אבל בבא בפ"ע אין אומרים שירה איך יכול לאחרו לבטל מצות שירה לגמרי וא"ל דמהא גופי' מוכח דמאחרין גם בק"צ אך אי מבטל השירה דהרי כיון דבעי אי אומר שירה בפ"ע ופירש"י דהיינו הך דהביא נסכו אחר י' ימים א"כ מוכח דמאחרין וכן מהך דמנחות דרבי קאמר דמתאמרי שירה בפ"ע מוכח דמאחרין ואף רבנן לא פליגי רק דמביא מנחה ואח"כ יין אבל לכ"ע מאחרין הנסכים אף י' ימים ג"כ בק"צ דאל"כ איך משכחת בא בפ"ע ז"א דמשכחת בלא הי' בשעת שחיטת תמיד ואח"כ הי' לו דמביא עד י' ימים ושפיר פליגי אי מקריב מנחה ואח"כ היין או איפכא וכן אי אומרים עליו שירה אך יש לישב דלכאורה מסתברא דאייריא בהי' בשעת שחיטת והקריב תמיד דאי בלא הי' לו פשיטא דאין אומר שירה ומאי מיבעיא לי' אע"כ דהי' לו רק אחרו ומוכח דמאחרין אף בק"צ אך עדיין יש לדחות דמשכחת בעבר ואיחרו אבל רבינו שכ' דמאחר ומביא ומשמע דאין קפידא לאחר כמו בשל יחיד ובזה מנ"ל כיון דמתבטל מצות שירה לגמרי וכן משמע בתוס' ר"ה דאי אין אומר שירה בבאה בפ"ע כש"כ שאין לאחרה אך יש לישב דיצא לרבינו דגם בק"צ מאחרו ממש"כ תוס' במנחות שם דלנזיר שהוא קרבן יחיד יש קרא אחר כדדרשינן בזבחים דף ח' א"כ קרא דמנחתם ונסכיהם לק"צ אתיא והבן:
ולכאורה יש להביא ראי' דק"צ אין יכול לאחרה דבמנחות דף ט"ו קאמרי דיכול לשנותו ול"ה פיגול ולר"מ הוה פיגול דהוקבעו בשחיטה והקשה בצ"ק וטה"ק הא כיון דנתפגל א"כ הוה לא הוצרכו ואז לב ב"ד מתנה שיקריבו נסכים עם קרבן אחר ויכול לשנותן א"כ אמאי פיגול בזבח פיגול בנסכין וא"ל דאייריא בקרבן יחיד דמסתמא אייריא גם מק"צ ואולם אי נאמר ק"צ גם לרבנן א"י לשנותו א"כ רק פליגי בקרבן יחיד ובק"י ל"א לב ב"ד כמש"כ תוס' לשם אך יש לדחות חדא דמשכחת באין זבח זבוח ועוד דכהא"ג שמפגל הזבח לא מתנה ב"ד להכשיר הנסכים וכ"כ בטה"ק ועוד דלפמש"כ בפי"ב מפהמ"ק לפרש הסוגי' עפ"י דברי רבינו שם אתיא הסוגיא דלב בי"ד מתנה כרבנן לא כר"מ א"כ אפשר לר"מ ל"א כלל הך דלב ב"ד מתנה דלדידי' אי יסבור כלי אין מקדש נסכים א"צ לאסוקי להא דלב ב"ד מתנה ועתוס' יש' יומא דף ל"ג כתבו רק משום חביבה מצוה בשעתה אין לאחר הק"צ הנסכין ולזה אפשר מודה גם רבינו ועיין בפי' המשנה פ"ז דמנחות שכ' ג"כ אחד קרבן יחיד ואחד ק"צ והנה מלשון זה שכ' בפ"ב ממעה"ק אחד יחיד תחילה משמע דקרבן יחיד פשיטא לי' טפי כידוע ועתוס' דף פ"ה ובזבחים דף צ"ב כתובות דף כ' שכתבו דלא בכ"מ מזכיר הפשוט תחילה וע' פ"ג מט"מ אחד חדשות מזכיר שאין פשוט קודם:
ד')

והנה

בערכין דף י"א פליגי ר"מ ורבנן אי שיר מעכב הקרבן דלר"מ מעכב ורבינו לא ביאר דין זה לא כאן ולא בה' תומ"ס ואולם בס' כפות תמרים ר"ה דף ל"א כתב מדכ' רבינו דנסכים בפ"ע אין טעון שירה מוכח דשיר אין מעכב הקרבן ותמהני דהרי תוס' בר"ה כתבו דגם לר"מ דוקא בנסכים שקרבין בשעת שחיטת הזבח דאין קרב אלא ביום אותן טעונין שירה וא"כ אין ראי' מדכ' דאין ט"ש דפסק דלא כר"מ ונראה להוכיח דאין מעכב באופן זה דהנה כיון דאמרינן דמביא נסכו לאחר י' אפי' לכתחילה בשל ציבור ואם יבואו אחר י' ימים ע"כ לא יאמרו שירה ואי ס"ד דשיר מעכב את הקרבן דהיינו הנסכים כמש"כ תוס' בערכין אפי' מקריבו עם הזבח אז שפיר יכול לאחרו אף דאח"כ לא יהא טעון שירה מה בכך גם עתה אין שירה מעכב הנסכין אבל אם מעכב שמקריבן עתה למה יאחרו אחר י' ועי"ז יבטל השיר וא"כ מדכ' רבינו דאין טעון שירה בבא בפ"ע אפ"ה סובר בפ"ב ממעה"ק דיכול לאחרו לכתחילה אפי' בק"צ אף שעי"ז לא יהא טעון שירה אע"כ דגם במביאו עם זבח אין מעכב הנסכין ומוכח דפסק דלא כר"מ (דלא כמהר"ם אלשיך שהביא בכפ"ת ופנ"י) והנה תוס' בר"ה היקשו למה נתקלקלו בשיר הא יכול להביא נסכין לאחר כמה ימים ותי' דלכתחילה יש להביא נסכים עם הזבח דאם יביא אח"כ לא יהא טעון שירה אף לר"מ וכונתם דלא יביאו כלל נסכין בכלי ולא יקדשם הזבח וע"ז כתבו דא"כ אין טעון שיר והנה לכאורה קשה הא אכתי יכול להביא נסכין עם הזבח רק לא יקדשם בכ"ש ואזי לא נפסל בלינה ויכול להקריבו ג"כ אחר כמה ימים כמש"כ רבינו בפ"ב ממעה"ק ובפ"ד אלא דמקריבו ביום וזהו טעון שירה אחר כמה ימים ג"כ כמש"כ רבינו בפ"ד ממעה"ק דזה מיקרי בא עם הזבח ואין קרב אלא ביום א"כ מסתמא טעון שירה ורק בבא בפ"ע אין טעון שירה ונראה שכונת תוס' דאזלי בשיטה דאין כלי מקדש רק שחיטת הזבח מקדש ובבא עם הזבח שקידשו בשחיטה אזי אין יכול לאחר עד למחר (עפי"ב מפה"מ דבזה פליגי רבוותא רש"י תוס' ורבינו) ולכן רק הק' שלא יביאן כלל עם זבח ולא יקדשם בשחיטה וע"ז כתבו א"כ אין טעון שירה ובזה ניחא מה שכ' דלר"מ מעכב היינו בבאין עם הזבח שקרבו בשעת שחיטת קרבן דאין קרבין אלא ביום משמע רק בשעת שחיטת קרבן אבל אין יכול לאחר עד כמה ימים (אך לשון שקרבו אין מדוקדק עדיין אם קרבו כבר בשחיטה מה שייך לומר אין קרב אלא ביום ע"כ כונה שקרבו היינו שהזמינו אלא דעדיין נוכל לפרש דתוס' סברי דאין יכול לאחר כמה ימים רק מקריב בו ביום) והנה ע"ז הוק' בתוס' הא משמע דיכול לאחר לכתחילה ע"ז כתבו דזה רק בקרבן יחיד אבל בציבור דטעון שירה לא והנה לפי"ז לרבינו דסובר גם בק"צ יכול לאחר לכתחילה יקשה קו' תוס' חדא דלא יביאו עמו נסכין כלל ואמאי נתקלקלו בשיר וליישב י"ל לכאורה לפמש"כ דרק היכיא דלא הזמינו נסכים אפי' מקריב כן א"צ שירה אבל אם הזמינו נסכים ולא קידשו בכלי דיכול לאחרו מיקרי באה עם הזבח ואין קרב רק ביום א"כ הוא הדין דטעון שירה לכן יכול לאחרו שפיר אבל אם לא הזמינו הנסכין אזי אין טע"ש באמת סובר דאין מביאו לכתחילה לאחר כמה ימים בשל ציבור ורבינו בפ"ב אייריא שהזמינו רק לא קידשו בכלי שפיר יכול לאחר גם בק"צ לפי"ז אתיא שפיר קו' תוס' דגם רבינו מודה דאין יכול לאחר דאז אין טעון שירה אלא דכ"כ דא"כ יקשה יביא נסכין עם זבח ולא ינסכו עד לאחר כמה ימים דאז ט"ש ולא יבטל השירה וא"כ למה נתקלקלו עדיין בשיר (ורק תוס' דהוק' שלא יביאו נסכין יען דסברי דאם הביא זבח מקדשן לא הכלי אבל לרבינו דסובר בפ"ז ממעה"ק ופי"ב מפה"מ דכלי מקדש א"כ יכול לאחרו קשה כנ"ל) ותו דא"כ חזרה קו' לדוכתי' מנ"ל דשיר אין מעכב את הקרבן דאין יכול לאחר הנסכין אם לא הביא הנסכין עם הזבח משום דלא יהא ט"ש א"כ משמע דסובר דמעכב את הקרבן ובאמת לא הביא רבינו דין זה ולומר דסמך אהא דקאמר א"ט שירה כ"כ דאין להוכיח מזה אמנם לישב קו' התוס' לרבינו נראה דהנה בתוי"ש ביומא כ' דחביבה מצוה בשעתה להקריב נסכין עם זבח ומעתה אני אומר כך בוודאי נסכין שמביאו עם זבח ל"ש לאחר לכתחילה כיון דזמנו היום קבוע חביבה מצוה בשעתה כיון שהביא שייך חביבה ולכן רק קשה שלא יביא כלל אז ל"ש חביבה בשעתה ורק צריך לתרץ יען דאין ט"ש ומעתה כ"ז לר"מ דשירה מעכב א"כ שייך שפיר קילקול שיר דממנ"פ אם יביא הנסכין עם הזבח כיון דשיר מעכב ע"כ יביא למחר ושייך חביבה בשעתה ואי יביא היום בלא שירה היינו קילקול דיבטל השיר לגמרי ולר"מ דשיר מעכב הקרבן אין ראוי לאחר הנסכין דלמחר יבטל עי"ז השיר לגמרי משא"כ לדידן דשיר אין מעכב א"כ אם יביא נסכין עם הקרבן נהי דאז ל"ש לאחרו דחביבה בשעתו אבל אם יביא ולא יאמר השיר אין כאן קילקול בנסכין ואף אם מפני השיר לבד הרי יכול לאחר להביא למחר ואז יכול להקריבו למחר ואף דאין טעון שירה הרי גם אם מבטלן היום ולא יאמר השיר אין מעכב הקרבן הנסכין לפסול א"כ אם יביא למחר דאין טעון שירה אין כאן קילקול וסובר רבינו דמשנה דקאמר נתקלקל בשיר היינו רק כר"מ וכמש"כ הר"מ אלשיך רק הוא כתב דבערב לא מעכב וע"ז יפה תמה בפנ"י ובכפ"ת אבל כפי ביאורנו א"ש יען דאתיא כר"מ דשיר מעכב וא"כ לא יכול להביא היום בלא נסכין א"כ אין לאחרו להביא למחר לבטל השיר ושייך בין הכי ובין הכי קילקול אבל אי אין מעכב ואם יביא היום בלא שיר אין כאן קילקול בנסכין רק זה שלא יכול לאמרו השיר א"כ למחר יכול להביא דאין טעון שירה ולא נתחייב בשיר לאמרו אין כאן אפי' קילקול בשיר וע"כ המשנה רק כר"מ ודו"ק:
והנה תוס' הוק' הא יש קילקול בקרבן מוסף ותי' כמ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח א"כ יכול להעלות על המזבח ולהקריבו למחר ולפי"ז יש לישב שיטת רבינו בפ"ג מקה"ח שכ' דהקילקול שלא ידעו אי להקריב התמיד או מוסף דבגמ' מבואר משום קילקול השיר ועלח"מ וכפ"ת מה שתי' ולי יש לדקדק שכ' רבינו לפיכך התקינו שאין מקבלין עדות ממנחה ולמעלה כדי שיהא שהות להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם והנה זהו ברייתא בר"ה ובברייתא איתא ושלא יאמרו שיר בשיבוש והנה בפנ"י עמד דבברייתא אמרו משום מוספין ובמשנה משמע דלא משום מוספין ולכן נראה דרבינו מפרש המשנה כמ"ד אין לינה מועלת ומלינה בראשה של מזבח וליכא קילקול מוספין אבל ברייתא סובר כמ"ד דלינה מועלת בראשו של מזבח א"כ שייך קילקול מוספין ורבינו פ"ג מפה"מ פסק דלינה מועלת בראשו של מזבח איכא שפיר קילקול מוספין ורק הברייתא אתיא כר"מ דשיר מעכב א"כ יש גם קילקול השיר אבל רבינו דסובר דשיר אין מעכב א"כ ליכא קילקול בשיר ולכן השמיט רבינו כדי שלא יאמרו בשיבוש כיון דאין מעכב ויש להוסיף עוד דבגמ' פריך למ"ד לא אמרו כל עיקר מאי שלא יאמרו בשיבוש ומשני כיון שלא אמרו כלל אין לך שיבוש גדול מזה והתינח אי שיר מעכב שייך אין לך שיבוש גדול מזה אבל אי אין מעכב א"כ בלא אמרו כלל אין כאן שיבוש לכן כיון דרבינו פסק דשיר אין מעכב וסובר שלא אמרו כלל וכ"כ בפי' המשנה א"כ ל"ש האי שלא יאמרו שיר בשיבוש וי"ל עוד דהנה כ"כ דבתוי"ש כתב דחביבה בשעתה וראיתי בטו"א כאן כ' ג"כ כתי' הלזה והכריח כן כיון דדוחין הנסכין שבת ע"כ משום חביבה בשעתה א"כ מהא"ט אין לאחר בהביא נסכין לאחר י' והנה דבריו צריכין ביאור מאי דוחה שבת שייך בנסכין וצ"ל היינו השיר שאומרים והיינו אי שיר טעון כלי דוחה שבת ואמנם למ"ד שירה בפה ל"ש דדוחה שבת א"כ אפשר בנסכין ל"א כלל חביבה בשעתה לכן אפשר להביא נסכין למחר ול"ש קילקול השיר דיכול לאמרו למחר וא"ל דאין טעון שירה דהרי אם מביאין עם הנסכין ומנסכו למחר אז טעון שירה דהיינו באה עם הזבח כמש"כ לעיל ולכן כתב רק קילקול מוספין ומשנה דלא קאמר קילקול מוספין יען דסובר אין לינה מועלת בראשו של מזבח כאמור:
ואגב אעורר בט"א שם הקשה לתוס' דמשום ביטול השיר אין מאחרין הנסכים א"כ הא דאמרו דהקטר חלבים דוחה שבת משום חביבה בשעתה תיפוק לי' כיון דהקטרת איברים קודמין לנסכין ע"כ מקריבין איברים כדי שיכלו להקריב נסכין ולומר השיר ולא זכיתי להבין הרי בלא"ה איתא ביומא דקטורת בערב קרב בין נסכין לאברים א"כ צריך להקטיר אימורים כדי שיקריב הקטורת אלא וודאי דלק"מ דנהי דקודם לקטורת אין מעכב הסדר ואי אין דוחה שבת הי' מקריב הקטורת ביום ואיברים בלילה וכן עוד הי' מקטיר קודם החביתין ואח"כ הנסכין ועוד נ"ל ברור אף דאיברים קודם אבל א"צ להקטיר כל אימורים קודם וא"כ רק משום חביבה בשעתה דוחה שבת ומקריב הכל ועט"א שהקשה דמשמע דנסכים הביאו הא לר"מ שיר מעכב הקרבן ותי' דמייתיא נסכין על תנאי אם לא יבואו יהא נדבה וכתב א"כ מוכח לר"מ נסכי נדבה גם כן לספלים והנה לרבינו דצריך למלוח נסכי נדבה קשה בלא"ה וע"כ דמתנה שא"צ מלח א"כ גם לר"מ א"צ לספלים אי מתנה שלא יהא לספלים כמש"כ תוס' מנחות דף צ"א גבי פלגם ויש לי תמהון גדול על ח"ס סי' נ"א שכתב מדאמרו מזמור לתודה מוכח דאומרים שירה על נדבת יחיד כמש"כ רמב"ם בפ"ב ממעה"ק דלא כתוס' ר"ה ולא זכיתי להבין דלענין יחיד דל"א שירה לכו"ע מודה כמש"כ רבינו פ"ג מכהמ"ק ופ"י מתומ"ס והוא גמ' ערוכה ורבינו פ"ב ממעה"ק ותוס' ר"ה רק פליגי בק"צ יען דטעון שירה אי רשאי לאחרו לכתחילה וצ"ע:
ה')

נסכים

הבאים בפ"ע אין אומרים שירה.

הוא איבעיא דלא איפשיטא ופלא כיון דאין נפ"מ עתה עד לכשיבנה בה"מ א"כ אז יתברר הדין ולמה פסקה רבינו מספק לקולא ונראה דרבינו הוכיח דאין אומרים שירה מריש תענית דאמרינן נה"מ מאורתא דאמר מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם למחר ומשמע לכאורה כמו נה"מ בלילה שלפניו כן ניסוך היין אף דלמחר יכולין לומר שירה ובלילה ליכא שירה אפ"ה מקריבין ואמאי לפימש"כ תוס' ר"ה דף ל' נכון להמתין עד מחר שיאמרו שירה וע"כ דגמרא סברי אף מנחות של ציבור בא בפ"ע אין אומרים שירה אך לכאורה אין מזה ראי' דכבר הקשה בגבורת ארי' שם דהא בתמורה דף י"ד מבואר דרק לכן קריבין בלילה דבקדשים לילה אחר היום וא"כ בלילה שלפניו א"א להקריב א"כ איך יליף מנהי' לנה"מ דאייריא מלילה שלפניו אמנם י"ל דבאמת לענין זה אין לילף מנהי' דלמחר דאמרינן שירה ולכן א"א להקריב בלילה שלפניו אבל בנה"מ דאין אומרים עליו שירה זו ומה שאומרים ביום אומרים גם בלילה א"כ לענין זה לא ילפינן מנה"י א"כ שוב מוכח דוקא בלילה שלפניו אין מביאין משום דלמחר יאמרו שירה דיבוא עם הזבח אבל בלילה שלאחריו מקריבים ולא ממתינים עד למחר השני לבקר שני כדי שיאמרו שירה משום דבבוקר השני הוה בא בפ"ע אין אומרים שירה א"כ מוכח שוב כדברי רבינו והנה הא דאמר מה נה"מ מאורתא הכוונה בלילה ראשונה מביאין ומנסכין א"כ אף הא דאמר מר מנחתם ונסכיהם בלילה משמע אפילו נזדמנו לו בלילה והקדישן והיינו כדר"פ בתמורה דאפי' בנזדמנו בלילה מקדישו ומקריבו (ומוכח דר"פ אייריא אפי' בק"צ) אף דאפשר להמתין למחר דהיינו שלא יקדישן בלילה ולא יפסל בלינה אפ"ה מקריבין משום דאין אומרים שירה למחר כיון דבא בפ"ע דהא מהא"ט בלילה ראשונה אין מקריבין נסכיהם כשנזדמנו בלילה רק ממתינים עד למחר ולא נפסל בלינה כ"ז שלא הקדישן בכלי למחר אומרים שירה אבל בלילה השני' אין ממתינים:
ו')

אין

אומרים שירה אלא על היין. והנה בערכין דף י"א פריך מרב מתנה דאומרים שירה על הביכורים ולכאורה יפלא הא משנה ערוכה פ"ב מביכורים וע"כ משם אין ראי' דאייריא בקרבן ועל קרבן פשיטא לי' דאומרים שירה ורב מתנה חידש על ביכורים בלא קרבן ג"כ אומרים שירה ולכן פריך מרב מתנה דוקא וא"כ קשיא טובא תוס' ברכות דף ל"ה העלו דהא דאין אומרים שירה אלא על יין היינו במידי דאכילת מזבח אבל בלא אכילת מזבח מצינו שירה בלא יין כדאמרינן בפסחים דאמרו הלל בעת הקרבת וא"כ מ"פ מביכורים שאין אכילת מזבח דהרי אייריא בלא קרבן כאמור ושפיר אומרים שירה בלא יין ונראה ליישב דהרי במנחות ובזבחים אמרינן בביכורים יש צד מזבח וא"כ י"ל כיון דהשיר בא רק על דבר הקרב למזבח ה"נ בעבור דבר שיש בו צד מזבח כביכורים דבעי הנחת מזבח ג"כ אין אומרים שירה אלא על היין ושפיר פריך ועש"א הי' יו"ט אדרבא השיר הוא השמחה או האכילה ועיין מנחות דף כ' אכילה ושתי' אדרבא כפרה ושמחה משמע דהנסכי היין הוא השמחה:

ג

א')

לוי

האונן מותר לעבוד ולשורר.

ולכאורה קשה מ"ש מנ"כ דאונן אין נושא כפיו כמש"כ הרמ"א סי' קכ"ח משום דצריך להיות המברך שרוי בשמחה א"כ השיר של הלוים הא ילפינן לי' בערכין דף י"א מקרא תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וזה ל"ש באונן שוב ראיתי בשו"ת מהרי"א סי' שנ"ו שעמד בזה והניח בצ"ע ול"נ דבאמת במג"א מבואר דאיכא טעמא אחרינא בנ"כ יען דאונן אסור בעבודה רק שדחי להא"ט דלא תליא בעבודה רק עיקר טעמא משום דאין שרוי בשמחה והנה רבינו לא אייריא מטעם זה אי שרוי בשמחה רק אי יש לפסלו מטעם עבודה לכן כ' דאונן מותר לעבוד ולשורר דאין כאן משום עבודה דגם בנ"כ הוה שרי דלא מפסלינן לי' משום דהוה כעבודה אף דבאמת בנ"כ איכא טעמא אחרינא דאין שרוי בשמחה וגם בלוי שייך האי טעמא אבל רבינו לא אייריא מזה כנ"ל:
ב')

אין

אומרים שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה היא בפה.

ובהל' ו' כתב בי"ב ימים חליל מכה לפני המזבח ודוחה שבת מפני שהיא חליל של קרבן ועבודה היא ודוחה את השבת וראיתי בלח"מ פ"ב מלולב הקשה איך דוחה שבת כיון דעיקר שירה בפה ותי' דאין שבות במקדש וכ"כ בתויו"ט בפ"ב דעירובין ואמנם תמוה לי דרבינו נתן טעם אחר דחליל של עבודה היא לכן דוחה אבל בלא"ה ל"ה שרינן שבות זה במקדש והטעם נראה דבאמת דברי תוס' שכתבו דאין שבות במקדש תמוה כי הביאו מירושלמי דאתיא כריבר"י דסובר שירה בכלי עיין מהרש"א ולכן נראה דל"ש אין שבות במקדש כיון דנסכים יכול להביאו לאחר י' בשלמא אי עיקר שירה בכלי ל"ש דיביא למחר דחביבה בשעתה כמש"כ בטו"א בר"ה דף ל"א אבל אי שירה בפה ל"ש אין שבות במקדש דלכן ידחה דאיך תאמר ידחה הרי אפשר להביא למחר הנסכים ולשורר דא"ל דא"ט שירה בנסכים הבאה בפ"ע דז"א דהרי אם מביא הקרבן ומאחרו אח"כ יכול להביא אחר י' (וכמו שהארכנו לעיל) ולומר שירה אז א"כ לכן ל"ש א"ש במקדש דאפשר בלא דחוי (וכעין מש"כ הכ"מ בכ"מ בפ"ח מבהב"ח) ואומרים שירה בפה אף שעי"ז יבוטל לגמרי שירה בכלי דגם למחר ל"ש שירה בכלי כיון שכבר קרב הנסכין ולכן נראה לישב כונת רבינו דבוודאי שיר שאומרים על הנסכים ומכין בחליל ובכינורת ל"ה חליל של קרבן דעיקר שירה בפה אבל החליל בי"ב ימים אין על הנסכין שהרי בשחיטת פסח ליכא נסכין וא"כ ה"ה שאר הימים רק ע"כ הוה צורך קרבן ול"ש בהא כלל עיקר שירה בפה דבזה אין כלל שיר בפה רק החליל מכה לפני המזבח ובטעם די"ב ימים יצאו מכלל יען דחליל י"ב ימים אלו באו משום הלל כדאיתא בירושלמי שם כל מקום שיש חליל יש הלל ומש"כ רבינו צורך קרבן קאי לאפוקי שמחת בית השאבה אף דשם ג"כ עיקר מצוה בחליל אבל כיון שאין צורך קרבן אין דוחה וזה מבואר בפי' משנה בעירובין (והא דשירה בפה היינו על היין הנסכין א"כ לכן מביא נסכין ואומר בפה בלא כלי) וזה שכפל רבינו בלשונו כי הוא שיר של קרבן ועבודה הוא ודו"ק וכן מוכח מהא דכ' רבינו בפ"ד דביכורים החליל מכה לפניהם והוא משנה פ"ג דביכורים ולא הי' שם שיר מדלא כ' רבינו דצריך שירה ע"כ דסובר כתוס' בעירובין דף י"א דביכורים א"ט שירה אפ"ה מכה בחליל הרי דהכאת החליל הוא אף בלא שיר:
ועוד י"ל אי שירה מעכב הקרבן א"כ אף דשירה בפה שייך א"ש במקדש כיון דגוף שירה מעכב הקרבן (וכש"כ לראב"ש בתענית דף כ"ג דשירה בכלי ג"כ מעכב הקרבן) אבל אי אין מעכב א"כ אי עיקר שירה בפה אז ל"ש א"ש במקדש כיון דכל עיקר שירה אין מעכב הקרבן ובזה ניחא לישב דברי תוס' סוכה שכ' דהך דערכין דדוחה שבת דא"ש במקדש ובירושלמי מוקי כריבר"י וזה תימא דאי כריבר"י א"כ משמע משום דשירה בכלי לכן דוחה לא משום א"ש במקדש ולפמש"כ ניחא דסברי עתה דהא דפליגי אי דוחה לכ"ע סברי שירה בפה אפ"ה דוחה שבת גם בכלי כיון דעיקר שירה מעכב א"כ א"ש במקדש ואידך סובר אין שיר מעכב א"כ ל"א א"ש במקדש והיינו כריבר"י וסובר דלריבר"י דוחה שבת יען דא"ש במקדש אף דשירה בפה רק סובר דשיר מעכב משא"כ שמחת בית השואבה שמחה יתירה א"ד כלל דשבת שא"צ לא התירו ואולם רבינו דרך אחר יש לו דהך י"ב ימים שפיר דוחה אף למ"ד אין שירה בפה יען דכאן ל"ש כלל שירה בפה דזה עיקר מצותו בחליל ודו"ק:
ג')

ישראלים

מיוחסים המשיאין לכהונה שאין עולה לדוכן אלא מיוחס.

וקשה לי דמשמע דרבינו מפרש דמעשה תלוי בהעלאה ובגמ' סוכה דף נ"א מוכח דהעלאה תלוי במעשה יען דכך הי' מעשה לכן מעלין כמו שהוק' תוס' סוכה לפירש"י והנה בפי' משנה כתב בפירוש יען דמעלין לכן אין עולה לדוכן אלא מיוחס ובגמ' הנ"ל לא משמע הכי ונראה לישב דלכאורה תמוה דמשמע מדברי רבינו דאין מעלין לכהונה רק מדוכן יען שאין עולה לדוכן אלא מיוחס הא רבינו פוסק בפי"ט מאי"ב כל ישראל בחזקת כשרות ולכן בפ"כ לא כתב רק אין בודקין בכהן ממזבח ולמעלה משום דסובר הא דתנן בקידושין דף ע"ו דאין בודקין מדוכן ולמעלה כר"מ דלית לי' כל ישראל בחזקת כשרות וא"כ למה כתב כאן שאין מעלין אלא מיוחס ונראה לישב תוס' הקשו סתירה בערכין משמע דמעשה תליא בהעלאה ובסוכה משמע דהעלאה תלוי במעשה ונראה לישב דלכאורה קשה בקידושין קאמר זו דברי ר"מ ויקשה הא במשנה קתני מן הדוכן ולמעלה א"צ בדיקה ויקשה ר"מ סובר כאן דמעשה היו בעבדים דהרי רחב"א דמוסיף שם אף מי שהי' מוכתב באסטרטיא של מלך משמע דעכ"פ מדוכן ולמעלה ג"כ סובר אין בודקין וא"כ קשיא מדר"מ אך י"ל דע"כ נפרש הך מן הדוכן אי אתיא כר"מ היינו מן המשוררים לא מן המנגנים ולפי"ז אומר אדרבא ר"מ לשיטתו דל"א כל ישראל בחזקת כשרות א"כ אין מעלין מדוכן ממנגנים ליוחסין כיון דזה כשר בכל ישראל ולכן אפי' עבדים כשרים בה ומעתה י"ל גמ' דסוכה קאי אי נאמר אין כל ישראל בחזקת כשרות לכן לר"מ אין מעלין מדוכן וסובר גמ' דמעשה הי' בעבדים לכן ר"י ורחב"א סברי דבמיוחסין הוה מעשה ולכן אף דישראל אין בחזקת כשרות ליוחסין כיון דמעשה הוה ביוחסין לכן שפיר מעלין מדוכן אבל גמ' דערכין סברי דכל ישראל כשרים ורק בקרא עירעור צריך בדיקה וע"ז אמרינן מדוכן ולמעלה א"צ בדיקה א"כ שפיר כתב רבינו דאין מעלין לדוכן אלא מיוחסין לכן כשרין לכהונה אפי' בקרא עירעור ומעשה תלוי בהעלאה לא העלאה במעשה והבן:
והנה בכ"מ הקשה למה פסק כריוס"י כיוצא בזה קשה על רבינו בפ"ח מסוכה כתב מנגנים ולא כתב לוים ובמשנה בסוכה קתני דלוים מנגנים אך הדבר ניחא דהרי למ"ד דבשיר כשר ישראל א"כ בבית השאבה לא כש"כ וע"כ דלוים היו בשיר לכן גם בשמחת בית השאבה בלוים יען דהם היו רגילין בכך אבל מ"ד דבשיר לא היו לוים א"כ כש"כ בבית השאבה לא הי' לוים וא"כ לפי"ז הוה סתם בסוכה ומחלוקת בערכין ואין הלכה כסתם ולכן לא פסק שם דבבית השאבה בלוים וממילא אין הלכה כרחב"א ול"ב לוים:
ד')

עומדים

על הדוכן וכו'.

מבואר דרבינו סובר גם עבודת הלוים פסול בישיבה וכן יש להוכיח מפירש"י פ' קרח המעט מכם כי הבדיל וכו' ולעמוד לפני העדה לשרתם פירש"י לשיר על הדוכן משמע דשיר הלוים בעמידה אמנם שאר עבודת הלוים א"צ עמידה והטעם י"ל דדוקא שיר הלוים על הקרבן נחשב כעין עבודת מזבח דצריך עמידה כדאיתא בערכין דף י"ב ע"ב ע"ש בפירש"י ולא משכחת לוים כשרים בעבודת מזבח אלא בשיר וכן יש להוכיח מהך דערכין דאמר שמואל מניין לעיקר שירה מה"ת שנאמר ושרת בשם ד' אלקיו איזהו שירות שבשם הוי אומר זה שירה ומהאי קרא גופי' ילפינן ברפ"ב דזבחים דיושב פסול לעבודה מדכתיב הלוים העומדים והיינו הך קרא דושרת בשם ד' וגומר ככל אחיו הלוים העומדים שם:
והנה איתא בכתובות דף כ"ד דזר שעלה לדוכן עובר בעשה דכתיב כה תברכו את בנ"י אתם ולא זרים והוה לה"ב מכלל עשה והנה ראיתי בערוך לנר יבמות דף נ"ד שעמד לחקור דאיתא שם וכן בפסחים דף מ"א ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא ה"ל לאו הבא מכלל עשה ולא בשאר מ"ע כגון תענו את נפשותיכם ביוהכ"פ ולקחתם לכם ביום הראשון וכדומה דבכל הני דרשינן מכלל עשה רשות דקודם סוכות אין איסור בנטילת לולב ובשלמא מה דדריש דמתפיס תמימין לבדה"ב עובר בעשה משום דכתיב נדבה תעשה אותו משום דנדבה הנה הוא רשות דרשינן מכלל רשות איסור אבל מפסח קשה וכן קשה ממכות דף י"ח דאוכל בשר קדשים לפני זריקה בלאו הבא מכלל עשה דואכלו אותו אשר כופר בהם לאחר זריקה אין לפני זריקה לא ומ"ט ל"א גם שם דלאחר זריקה מצוה וקודם זריקה הוא רשות וכתב לתרץ דש"ה דכיון דמדבר מדבר מסוים שהוא בשר הפסח והקדים ואם אכל ביום או לפני כפרה הרי עקר במקצת מ"ע שהתורה אמרה שיאכל כולה בערב או לאחר זריקה אך אכתי קשה מהא דזר לא ישא כפיו דאין מגרע המצוה במקצת אמאי דרשינן ממ"ע איסור ובאמת תוס' בשבת עמדו ע"ז דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן וכבר תמהו הרמ"א בד"מ ובטו"ז ובמג"א או"ח סי' קכ"ח מכתובות דמפורש דאיכא איסור עשה וכתב לישב דתליא זה בפלוגתא דריו"ד וריוס"י אי נשים סומכות רשות דריו"ס ס"ל דהוה רשות א"כ לא דריש ללאו הבא מכלל עשה ולכאורה יש ראי' לזה מהך דיבמות שם דקאמר אי נמי אין לו בנים אין יש לו בנים לא ולאו הבא מכלל עשה וכי ס"ד שזה תלוי בבחירת האדם לדרוש רשות או לאו הבא מכלל עשה להנ"ל י"ל דחדא לריוס"י וחדא לר' יודא אבל באמת קשה לי על דברי המג"א איך אפשר לומר דבהא פליגי ר"י ור"י דהא בר"ה אמר אביי ל"ק הא רי"ו והשתא לפי דברי המג"א הרי לא שייך פלוגתתם רק היכיא דשייך לדרוש מכלל עשה או רשות או לאו ולא שייך זה כלל באם נשים רשאים לתקוע דטעם האיסור משום בל תוסיף כמו שפירש"י שם אע"כ דס"ל להגמ' דגם ר"י וריוס"י לענין סמיכה בהא פליגי אי שייך ב"ת במי שפטור ועושה המצוה אבל לא דפליגי אי דרשינן לי' דלאו הבא מכלל עשה או לא:
אמנם על דברת המג"א כבר עמד בשעה"מ פי"ט משבת להקשות דבסמיכה איכא טעמא דמחזי כעבודה בקדשים אבל אי לאו הא"ט הוה ס"ל לר"י ג"כ דהוה רשות ולא דרשינן ללאו הבא מכלל עשה והנוב"י קמא סי' ו' הביא דברי המג"א ורצה להוכיח דע"כ איכא איסור לזר ממנחות רפ"ב דיליף מוינזרו או מקו"ח לכל מר כדאית לי' ואטו מי לא כתיב בפירוש והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה אלא וודאי דאכתי הו"א דמצוה בכהנים אבל אם עשה ישראל כשר ואפי' איסור לזר ל"ה ידעינן מוהקריבו אי לאו דכתיב וזר לא יקרב לכן אמרינן התם מנ"ל דמוזהר אולם תוס' זבחים דף ט"ז ד"ה מוזהר כתבו תימא מוהקריבו בני אהרן דרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה מיהו עדיפא משני לאו גמור מוכל זר לא יקרב הרי דס"ל דעכ"פ איסור לזר ידעינן מדכתיב והקריבו בני אהרן ואי ס"ד דבתוס' מפרשים אהרן ובניו מצוה וזר רשות א"כ גם והקריבו יש לדרוש כן יעייש"ה:
אולם יש לישב דל"ק מדברי התוס' דהא בזבחים דף י"ג דיליף שם קרא דוהקריבו בני אהרן מקרא דואלה שמות בני אהרן המשוחים מה להלן בכהן כשר ובכ"ש אף כאן בכהן כשר ובכ"ש ולפי"ז לא דמי כלל קרא דאל אהרן ואל בניו לקרא דוהקריבו בני אהרן דשם איכא גז"ש מאלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים וכי היכיא דגבי אלה בני אהרן דוקא הוא דהא משיחה אי אפשר בזר ה"נ בני אהרן בקרא דוהקריבו דוקא הוא משא"כ גבי נ"כ דליכא התם גז"ש אמרינן שפיר דלאו דוקא ולא אסר זר:
אולם בשעה"מ שם הקשה עוד דא"כ נשמע דלריוס"י דס"ל דהוה רשות ס"ל וודאי דאין מעלין מנכ"פ ליוחסין ובכתובות מייתיא הא דריוס"י גדולה חזקה ודייק אי ס"ד מעלין מנ"כ ליוחסין הני כיון דפריש ידייהו אתי לאסקינהו ומשני ש"ה דריע חזקתייהו יעיי"ש ומאי ראי' מדריוס"י אחרי דס"ל דאין שום איסור בזר הנכ"פ בוודאי לשיטתו א"מ מנכ"פ ליוחסין:
והנה איתא בברכות דף י"ד כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו בונה במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תיקרי במה אלא במה וראיתי בהפלאה פ' יתרו שכ' ענינו כי צריך האדם שיכנע לבו כמש"כ כל הנשמה תהלל י"ק על כל נשימה ונשימה תהלל י"ק כי אין חשיבות האדם להיות נשמתו בו לולי חסדי ד' ע"כ צריך להלל על כל נשימה ואדם החושב אשר נשמתו באפו זולת חסדי ד' מזכירין עונותיו ותפלתו אינה מקובלת יצדק בו שנחשב כאלו הקריב בבמה ול"נ עפ"י מה דאיתא בסוטה דף ל"ח מניין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בנ"י ואברכם ופירש"י דהוא כבוד המקום א"כ הזכרת ברכת כהנים בעבודת התמיד הוא כבוד המקום וכן בתפלה שנגד התמיד התקינו ג"כ כבוד המקום א"כ המקדים שלום לחבירו קודם שהתפלל דהיינו קודם שנתן שלום בתפלה להקב"ה ע"י הזכרת ברכת כהנים א"כ נחשב זה האדם אצלו כבונה במה והקריב עליו שמזכיר עליו ברכת כהנים (ועיין בטור סי' צ"ח שביאר שענין האדם בתפילתו בכל דבר כמו כהן בעבודתו עיי"ש) ועמש"כ בפ"ה מבמ"ק:
ראיתי בספר יד המלך הקשה לשאול הא דנקטו בפשיטות דבזה"ז איכא ג"כ מ"ע בנכ"פ ולברך ברכת כהנים ואמאי הא איתקש לשירות וכהן טמא מחלל עבודה ועכשיו כולם טמאי מתים ואע"ג דלהקל איתקש ברכה לנזיר כדאיתא בתענית דף כ"ז מ"מ טומאת מת בנזיר נמי פוסל ובשו"ת מהרי"א סי' מ"א כ' לישב הא טומאה הותרה בציבור א"כ גם שירות בטומאה שרי בזה"ז רק שהקשה מטעם דבזה"ז טמאים נמי מזיבה ונדה ושרץ דלא הותרה בו טומאה בציבור אפ"ה י"ל כיון דעתה הכל טמאים בכל הטומאות האלו אליהם אמר הכתוב השוכן אתם בתוך טומאתם ועוד דהרי קיימ"ל לדברי תורה אין מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש א"כ יוצאים בזה נמי לידי לימוד תורה כדאיתא בסי' מ"ז ס"ט שאין להפסיק בין ברכת התורה ללימודו ואומרים ברכת כהנים מיד א"כ אינו ענין לשירות דעבודה דטהרה מעכבתו ועוד דאף אי איתקש היינו לברך בשם המיוחד בשם בן ד' בביהמ"ק איתקש כפירש"י עירובין דף י"ח לשירות אבל בזה"ז שאין אלא בכינוי לא איתקש לשירות יעיי"ש:
והנה תוס' בסוטה שם הביאו ירושלמי מהו שיטמא כהן לנשיאות כפים דעשה דחל"ת וקשה לי כיון דאי אמר לא בעינא ליכא למצוה בהא אין חיוב לעלות רק בקראו לעלות ואם לא הי' שם בעת שקראו אין חייב בברכת כהנים א"כ אין עשה דוחה ל"ת וכהא"ג קשה הא דמברכין אשר קדשנו לברך את עמו ישראל בקדושתו הא כיון דיכול לעקור העשה אין לברך כמש"כ הרשב"א בתשובה סי' חי' אך י"ל בכהן אחד הא אין יכול לעקור המ"ע:
עוד נ"ל לפמש"כ מהרי"א הביאו הב"י או"ח סי' ח' דכל דאפשר בלתי דחי' אף שעתה א"א ג"כ עדחל"ת דאל"כ פשיטא הא כאן בוודאי בא"א אייריא וע"ש במרה"פ שהביא ראי' דאל"כ עשה דבתולה יקח בכה"ג ידחה ל"ת דחללה לא יקחו לדעתי אין מזה ראי' דעשה זו אין מצוה חיובית דואם יקח בעולה עובר אעשה ואם קיים כבר פו"ר אין מצוה חיובית לקיים מ"ע זו דבתולה יקח:

ד

ואין

פוחתין משתי חצוצרות. וכ' בתויו"ט דלא אתפרש טעמא ואני ראיתיה בירושלמי יומא דף י"ב מיעוט חצוצרת שתיים:

ה

א')

בימי

המועדות היו הכהנים תוקעים בחצוצרת.

כתב בכ"מ בימי המועדות כולם וכו' ותו לא כתב מידי הנה רצה להורות לנו כי לא מקורו כדרכו ובאמת הוא מבואר בסוכה דף נ"ד והנה מלשון רבינו שכתב אח"ז החצוצרת היתה נעשית של כסף משמע כשתוקעין במועדות ובר"ח אזי של כסף דאי כל יום כשתוקעין הכהנים לא הוה בשל כסף א"כ למה כתב בר"ח ובמועדות בכל יום תוקעין כהנים בחצוצרת וכמש"כ רבינו בפ"י מתומ"ס אלא ע"כ שם בחצוצרת של קנה וכאן של כסף ומקרא דותקעתם בחצוצרת כמש"כ רבינו ובזה נתישב קו' משל"מ דרבינו בפ"ד מאיסמ"ז כתב דקרני' של בהמה דנעבדה פסולה לחצוצרת ויקשה הא חצוצרת נעשית רק של כסף כמש"כ כאן ולפמ"ש זהו מקרא דותקעתם דכ' במועדים ובר"ח שתוקעין כהנים והיינו בשל כסף אבל מה שתוקעין בכל יום ל"ה של כסף ולכן בפ"ו מתומ"ס שכ' רבינו וחצוצרת של כסף בידם וזה דלא כגי' התוס' במנחות ובזבחים דמשמע דכהנים תוקעין בחצוצרת של כסף אף לדורת דרבינו ל"ג של כסף עבתויו"ט דיש ב' גיר' במשנה ורבינו דלא הזכיר בפ"ו מתומ"ס של כסף ע"כ דלא כגי' התוס' ובכן תמהני על המשל"מ שכ' דרבינו מתרץ לה כתוס' דבשל לוים ל"צ של כסף רק בשל כהנים דז"א כמש"כ אלא ההבדל בכהנים גופי' בכל יום כשתוקעין א"צ של כסף רק דוקא בשל מועדות ובזה ניחא לן דא"צ לומר דסובר דלוים תוקעים בחצוצרות אלא סובר דרק כהנים בחצוצרת וכמש"כ הרע"ב בערכין ובתויו"ט (ועמש"כ עוד על דברי רבינו אלו בפ"ג מבהב"ח) והנה תוס' במנחות כתבו דרק של משה הי' של כסף ולדורות כשר מקרן ובטו"א ר"ה דף כ"ו הקשה א"כ נילף דכ"ש של עץ כשר דל"ש דא"א שאני כמו בסוכה דף נ"ד דהרי הי' אפשר של כסף דשל משה הי' של כסף ולדעתי אי מהא יש לדחות דרק אחר דידעינן דכ"ש של עץ כשר לריבר"י מכלל ופרט אז הוא דאמרינן דקרן כשר לחצוצרת אמנם באמת מבואר בתוספתא פ"א דחולין כשר במנורה פסול בחצוצרת כשר במנורה היינו של שאר מתכות הרי גם לדורות של כסף דוקא:
ב')

והחלילין

שהי' מנגנין בהן הי' אבוב של קנה מפני שקולו ערב.

ויש לתמוה דבערכין דף י' קתני במשנה וי"ב ימים בשנה החליל מכה ובסיפא קתני לא הי' מכה באבוב של נחשת אלא של קנה ופריך פתח בחליל וסיים באבוב ומשני היינו חליל היינו אבוב והא דקרי חליל יען דחלי (ערב) קלי' מוכח דהוה אחת ומדברי רבינו משמע דהחליל עצמו של מתכות רק האבוב דהיינו הקנה שהקול יוצא בו ומכה עליו באצבע הי' קנה של עץ ונראה לישב דרבינו סובר דבוודאי גוף הכלי שיר הי' של מתכות כיון דסובר חליל דוחה שבת בי"ב ימים כמש"כ להלן א"כ שיר של י"ב ימים רק בכלי ובסוכה דף נ"א מוכח למ"ד עיקר שירה בכלי הי' של מתכות ואבוב דמשה שאני דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ כן י"ל אף למ"ד עיקר שירה בפה אבל בי"ב ימים דבעי דוקא כלי שיר בעינן של מתכות אפ"ה האבוב כיון דא"א מעץ מפני שקולו ערב כמש"כ רבינו עשו של עץ וגמ' דערכין התם פריך דברישא קתני בי"ב ימים החליל מכה א"כ קרא הכלי שיר שמנגן בי"ב ימים אלו בשם חליל דהיינו בשם העצם של גוף הכלי שיר שהי' של מתכות ובסיפא קתני לא הי' מכה באביב ומשני היינו הך רק דברישא קראו חליל אף להאבוב דהיינו לאותו החלק שהי' של עץ שהקול יוצא בו ומכה באצבעיו משום דחלי קלי' לכן גם הקנה נקרא חליל בלשון מושאל אבל שם העצם של הקנה הוא אבוב ושם העצם של כל הכלי שיר הוא חליל והוא של מתכות:
ג')

בימי

המועדות כולם ובראשי חדשים הי' הכהנים תוקעין בחצוצרת וכו'. וכ"מ כתב בימי המועדות כולם וכו' נשאר המראה מקום בקולמוסו ולא הערה מקורו ובאמת הוא ספרי פ' בהעלותך הובא בירושלמי פ"ג מהוריות וכן בתוספתא פ"ו דסוטה דכתיב ובני אהרן הכהנים יתקע בחצוצרת תמימים לא בעלי מומין דברי ר"ע אמר לו ר"ט אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אימא חיגר ועומד בעזרה וחצוצרתו בידו אמר לו ר"ע שמא לא ראיתי אלא בשעת הקהל ואני אומר בשעת הקרבן מבואר דבעינן כהנים כשרים ותמימים:
הנה במשל"מ כ' לחלק בין חצוצרת של כהנים דהיו של כסף ובין חצוצרת של הלוים ובשו"ת תשובה מאהבה תמה בהלכה זו וגם בהלכה שלפני' מזכיר בפי' חצוצרת מכהנים ומלוים ועלה סובב הולך החצוצרת היתה נעשית של כסף וכ' שיש לישב בדוחק דנקט רבינו החצוצרת היתה נעשית מן עשת של כסף עשה אותה מן גרוטאות של כסף כשרה משמע מחצוצרה יחידה משתעי דחצוצרת של כהנים היא היתה של כסף ולא של הלוים:
אמנם דעת רבינו דרק במועד ור"ח כהנים תוקעים בחצוצרת ולוים אומרים שירה אבל כל הימים הלוים ג"כ תוקעין והנה בס' החינוך פליג עליו דמצוה זו לתקוע בחצוצרת היא מצוה תמידית על הכהנים דוקא בכל יום ויום והביא ראי' ממשנה דמידות דבכל יום בשעת ניסוך יין תקעו שני כהנים בחצוצרות ועוד הביא ראי' מריש עירובין דאמר כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה דכ' ותקעתם בחצוצרת וכ' בשו"ת מהרי"א סי' קפ"ג לפרש דא"כ הול"ל עדיפא מיני' דלוים איצטריכא לי' דתוקעין כל השנה דכהנים הא אין תוקעין רק במועד ור"ח:
ד')

חצוצרת

היו נעשין מן העשת ומן הכסף.

והנה תמהו ממש"כ בה' איסורי מזבח דכשר אפי' משאר מינים ואמנם כבר הקשו תוס' במנחות דף נ"ט ר"ח ובמשל"מ כתב לחלק דבשל לוים כשר משאר מינים ג"כ ובספר מראה כהן דחה דכל כהאי ל"ה לי' לסתום אלא לפרש וכתב לישב לפי דברי רבינו לעיל דעיקר המצוה בשתיים ואין פוחתין משתיים ומוסיפין עד מאה ועשרים א"כ י"ל בחצוצרת הנוספת מותר להיות מן שאר מינים:
והנה בזה רק עלתה ארוכה לקו' הנ"ל דכאן משמע דבעינן של מתכות דוקא ובע"ז משמע דכשר מן השאר וכמו שהקשו תוס' דלהנ"ל ניחא דזה רק בשתים שהם עיקר המצוה:
אבל אכתי לא מיושב דהא קיימ"ל דאין עושין כ"ש של עץ וא"כ מאי נפ"מ דאף חצוצרת הנוספות בכלל כלי שרת הן ואין באין רק משל מתכות ונראה לישב דרק כלי שרת המשמש ומקדש אחרים הוא דאין עושין רק של מתכות אבל חצוצרת דאין משמש לאחרים ואין מקדש לאחרים שפיר כשר אף משל עץ ומשאר מינים:

ו

א')

וחליל

זה דוחה שבת מפני שהיא חליל של קרבן עבודה הוא דוחה שבת.

והנה במשל"מ פ"ח מסוכה הקשה הא רבינו פסק שירה בפה א"כ אמאי דחי שבת ותי' בלח"מ דאין שבות במקדש וקשה לי א"כ למה בי"ב ימים אלו דוקא ועוד דרבינו כ' שיר של קרבן ועבודה הוא משמע דוקא יען דעבודה הוא לכן דחי לא משום דא"ש במקדש לכן נראה שרק בי"ב ימים אלו סובר שיר מה"ת אבל שיר של שבת בעלמא א"ד ול"א א"ש במקדש גבי שירה ומטעם דאפשר וכבר שביארתי לעיל אולם אני תמה דרבינו פסק דקושרין קשר של קיימא בשבת בכלי שיר והקשה בתויו"ט סוף עירובין למה דוקא קשר שאין של קיימא ותי' יען דרבינו סובר בפה ומעתה קשה לי ממנ"פ אי עיקר שירה בפה ואפ"ה דוחה שבת דא"ש במקדש וכתי' הלח"מ הנ"ל א"כ למה דוקא אלו וע"כ דרק י"ב ימים אלו דוקא דוחה דאלו מה"ת הן בכלי דוקא וא"כ יקשה ממנ"פ אי בשאר שביו"ט האין שיר דוחה ואי בי"ב ימים קאי א"כ למה כתב דוקא באין של קיימא כיון דבי"ב ימים אלו עיקר שירה בכלי וצע"ג ויותר יקשה דלכאורה יש להקשות דבגמ' מקשה הא דמתיר במשנה קשירה ובברייתא לא התיר אלא עניבה ויקשה מ"פ לוקי הא למ"ד שירה בכלי שפיר דוחה אף דמלאכה הוה כמש"כ תויו"ט וברייתא כמ"ד שירה בפה ולכן אין מתיר אלא עניבה ונראה דגמ' משני ברייתא כר"ש דאין מתיר אלא עניבה והנה ר"ש פליג בסוף עירובין וקאמר דלא התירו אלא משום שבות ופירש"י ותוס' דקאי אקשירה דכלי שיר דלא שרי בלא עניבה ונדחקו רש"י ותוס' ובמהרש"א שהקשה מאי קאמר לא התירו אלא משום שבות הא עניבה אפי' שבות ל"ה כמש"כ תוס' ולפמש"כ ניחא דקאי אעיקר שירה שהוא משום שבות ולכן לא התירו אלא עניבה אבל לא קשירה אולם נראה דהכי קאמר דסובר שירה בפה והא דשיר דוחה שבת רק משום דא"ש במקדש א"כ כיון דשירה עצמו לא התירו אלא משום א"ש א"כ בקשירה לא נתיר אם נעקר הנימין והבן א"כ מיושב קו' הנ"ל כיון דמוקי כר"ש באמת מוקי מטעם דשירה בפה לכן לא שרו אלא עניבה אך יקשה דמוכח מכאן כדברי לח"מ דא"ש במקדש לכן דחי וא"כ שוב קשה למה כתב רבינו דוקא י"ב ימים אלו דוחה:
ולכן אומר לישב דעת רבינו דהרי לכאורה קשה נהי דשיר י"ב ימים בכלי וכן למ"ד דשיר דכל השנה בכלי שיר עכ"פ כיון דשיר אין מעכב אמאי ידחה שבת דל"ה דומיא דתמיד כמו בעומר דאי נקצר ביום כשר א"ד שבת כדאיתא במנחות דף ע"ב אך לכאורה הרי רבינו פסק באמת בפ"ז מתומ"ס דנקצר ביום כשר ודוחה שבת א"כ לכן אף דאין מעכב דוחה ז"א דטעמו של רבינו בעומר יען דכתיב קרא תקריב וכמש"כ הקדוש הביאו הבה"ז דרבינו סובר קרבן שאי אפשר מע"ש דוחה אף דליכא קרא וקרא רק לומר דדוחה היכא דאפשר (אולם באמת קשה לי על דבריו דרבינו בפ"א מק"פ כתב דמועדו אתי לומר דדוחה היכיא דאי אפשר מע"ש ובאפשר לא ילפינן ממועדו דלידחי) וא"כ לכן עומר דוחה שבת אבל כאן כיון דאין מעכב וליכא קרא דלידחי שבת מנ"ל דדחי אך י"ל דבוודאי מלאכה גמורה א"ד כיון דלא מעכב אבל כיון דאין אלא שבות שפיר דחי בי"ב ימים אלו שמצותו בכלי שיר וכך למ"ד עיקר שירה בכלי דחי שבות אף דאין מעכב אבל אי שירה בפה אז אפי' שבות א"ד ולפי"ז א"ש דכ' רבינו דוקא קשר שאין של קיימא כיון דאין מעכב לכן קשר של קיימא דהוה מלאכה גמורה א"ד אבל אין של קיימא דרבנן דוחה דא"ש במקדש כיון דמה"ת עכ"פ לכתחילה בעי כלי שיר אבל ר"ש סובר רק עניבה שרי דלא התירו רק משום שבות דהוא סובר שירה בפה או בי"ב ימים לכ"ע מה"ת אלא דאפ"ה לא התירו אף שהוא מה"ת אלא משום שבות וזה דקאמר דלא התירו אלא משום שבות הכונה עיקר שירה לא התירו אלא משום שבות לכן עניבה דוקא וא"ש ג"כ הא דבשאר שביו"ט אין שירה דוחה אף דל"ה רק שבות ולענין קשירה מתיר רבינו קשר שאין של קיימא מטעם דא"ש במקדש ולפמש"כ ניחא כיון דאין מעכב ושירה בפה לכן ל"א א"ש במקדש ורק בי"ב ימים דבעי שירה בכלי בחליל (ולאו דוקא בחליל לבד אלא בכל כלי שיר דבחליל ל"ש שנפסקו הנימין דבחליל ליכא נימין) וא"כ אף דאין מעכב כיון דרק שבות שפיר דוחה ולכן גם בנפסק שרי לקשור קשר שאין של קיימא דא"ש במקדש כיון דהשיר בי"ב ימים אלו לכתחילה מצותו בכלי שיר ודו"ק:
אח"ז ראיתי בשו"ת פנים מאירים ח"ב שכ' לישב קו' מהרש"א הא בעניבה אין אפי' שבות ודבר המותר הוא ותי' דעכ"פ יש קצת שבות שמתקן הכלי במקצת:
והנה ביומא דף כ"ט ומעסקין אותו וכו' ואין מעסקין אותו בנבל וכינור ויקשה הא א"ש במקדש וצ"ל ע"כ דבכלי זמר יש שבות אי משום דאפשר במילתא אחריתא או כמש"כ תוס' בסוכה דשאני כ"ש דיש הרבה כ"ש דצריך תיקון תמיד גזרו אף במקדש והוא כענין סברת ירושלמי בעירובין גבי ציר העליון דיש שבותים דלא התירו במקדש וכמש"כ התוס' גם בעירובין:
ב')

ונראה

לפרש עוד כיון דנפקא דדוחה שבת מקרא ע"כ לא גזרו שמא יעבירנו כמש"כ הטו"ז על מצות מילה דדחי שבת יען דמפורש בקרא ביום השמיני וה"נ הא כתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם ודרשו בספרי ביום שמחתכם אלו שבתות וכ' בס' זרע אברהם לפרש דשמחתכם דריש דאית להו לישראל שמחה ותענוג לכן תוקעין על הקרבנות ובשם ס' זית רענן כ' לפרש דדריש מביום דשבת לא איקרי שמחה רק עונג וקראת לשבת ובפירוש על הילקוט כ' לפרש דיש לישראל שמחה שתוקעין בחצוצרת על קרבנן א"כ מפורש בקרא ואין חכמים גוזרין לבטל המפורש בתורה:
והנה דברי ספרי אלו הובאה ביתה יוסף סי' רפ"א בשם שיבולי לקט וכן הביאו האבודרהם בסדר תפלת שבת דלכן אומרים ישמחו במלכותך שהתפלה במקום קרבן תיקנו וניחא בזה דלא יקשה ממה שכ' הרמב"ן במלחמות מס' מועד קטן אהא דתנן דשבת עולה ואינה מפסקת דבשבת לא כתיב שמחה רק עונג דלהנ"ל ניחא בתפלה שנגד קרבנות תיקנו שפיר מזכירין שמחה דבזמן עבודה הוה שבת יום שמחה וכן משמע מתוס' מוע"ק דף כ"ט יעיי"ש:
אולם תוס' ביצה דף ב' הביאו מכילתא שבת לא יהי' בו שבת לרבות יוהכ"פ לא יהי' בו לרבות יו"ט משמע דיו"ט לא איקרי שבת ונראה דהא"ט דשבת היינו שביתה ממלאכה ויום מנוחה ואינה יום שמחה אבל יו"ט יום שמחה ואין בו שביתה ממלאכה רק במקצת ואמנם רש"י שם כ' דיו"ט נמי איקרי שבת וכ"כ בשבועות דף י"ד וקשה מהאי דמכילתא דמשמע דיו"ט לא איקרי שבת ועמש"כ בפ"א מביהב"ח:
וכן קשה לי אמש"כ הראשונים שהבאתי לעיל לחלק דשבת עונג מקרי לא יום שמחה מהא דאיתא בפסחים דף ס"ח אמר ר"א הכל מודים בעצרת דבעינן לכם אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם דכ' וקראת לשבת עונג אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב ופירש"י שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה משמע דכולהו מחד טעמא דהוה יום שמחה משום דבעינן לכם (ובבית אפרים סי' תקנ"ג השיג על הטו"ז לענין לאסור ללמוד בעט"ב שחל בשבת דאין מצוה בשמחה רק בעונג והביא שכ"כ הבכ"ש סוף תענית):
ג')

והנה

בפ"ב משופר כ' רבינו כשגזרו שלא לתקוע לא גזרו אלא במקום שאין בי"ד וכו' ובזה"ז אין תוקעין אלא בבי"ד סמוך ולמה תוקעין בפני בי"ד מפני שבי"ד זריזין הן ולא יבואו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברה"ר שבי"ד מזהירין אותן והנה דבר זה תמוה דאי משום שמירה בעלמא סמוכין למה ונ' לבאר דתוס' הקשו מ"ש שופר מלולב שהי' ניטל אף בגבולין בזמן שביהמ"ק קיים ותי' דשאני לולב דל"ה אלא טילטול בעלמא אבל תק"ש מעשה חכמה ושוב הק' א"כ אמאי אחר החורבן הקילו טפי בשופר מבלולב ותי' דשופר שהוא להעלות זכרוניהן לא רצו לבטל לגמרי וכיון שתיקן בחד בי"ד תוקעין בכ"מ שיש בי"ד אעפ"י שבזמן ביהמ"ק לא הי' אלא במקדש לבד ול"נ לתרץ ב' הקו' בחדא מחתא דהנה בסוג' דרפ"ד דר"ה יש לתמוה מה הוסיף לן רבא על רבה אמר טעמי' דשי"ע על שופר ולולב א"כ הכי הול"ל אלא כדרבה או אלא אמר רבה ונ' לפרש דהנה באמת הקשה הטו"א א"כ לב"ש דסובר הוצאה שלא לצורך אסור ביו"ט א"כ גם ביו"ט שייך שמא יעבירנו ונ' דהענין כך הנה שופר הוא מצות היום דהיינו דיום ר"ה חייב בתק"ש אבל כשחל בשבת הנה לגבי שבת ל"ה מצות היום אלא הא דחייב בשבת בתק"ש הוא רק שבשבת זה צריך לתקוע למען נזכר בזה שהוא גם רה"ש ולפי"ז י"ל דמשום י"ט ל"ש גזירה שמא יעבירנו דכיון דהוה מצות היום דהא משום שהוא יו"ט של רה"ש חייב במצוה זו אבל בחל בשבת דאין מצות התקיעה משום שבת ולגבי שבת ל"ה מצות היום שפיר שייך גזירת ש"י וי"ל שזה מרומז בכתוב זכרון תרועה דהיינו לרמז דבשבת שאין התקיעה משום חובת היום אפ"ה חייב בתקיעה משום דהא עכ"פ הוא י"ט של רה"ש והיינו זכרון תרועה שצריך לתקוע משום זכרון רה"ש ולפי"ז יפורש כן דהנה רבה אמר הטעם שמא יעבירנו וע"ז קשה לב"ש דביו"ט ג"כ אסור נגזור ש"י ולתרץ זה סובר רבה דהא"ט דרק בשבת גזרינן שי"ע דפעם אחת כתיב זכרון תרועה לומר דבשבת דל"ה התקיעה משום מצות היום רק משום יו"ט וא"כ מאחר דגלי קרא גופא דהתקיעה שבשבת ל"ה אלא זכרון תרועה שהוא גם רה"ש לכן שפיר שייך למיגזר שי"ע אבל ביו"ט ל"ש גזירה שי"ע דהא משום יו"ט הוא דחייב במצות שופר ולפי"ז אתי רבה לפרושי דלעולם כדאמר ר' לוי דזכרון תרועה בשבת אייריא אבל לא מטעם דסבר ר"ל דא"ת בשבת אלא דזכרון תרועה מקרי יען דבשבת אין מצות שופר מצות היום דוקא דהא רוב פעמים לא חל בשבת רק מאחר דעכ"פ כבר נלמד מקרא דבחל בשבת מיקרי זכרון תרועה שפיר מצי חכמים לגזור ש"י דישכח שהוא שבת דהא התקיעה אין מזכירו שהוא שבת ולכן אין תוקעין באמת כלל ולא הוי אלא זכרון תרועה דהיינו דמזכירין רק התרועה וזה רק מדרבנן:
אמנם יש לפרש עוד בטעם אחר למה בשחל בשבת מיקרי זכרון תרועה מה"ת אף דמה"ת דחי שבת דהנה בשמעתין מתיב ר"ש שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בבי"ד וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובר"ה לא היו תוקעין אלא בבי"ד מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אי לימא דביובל תוקעין יחידין וברה"ש אין תוקעין ויש להבין מה עלה על דעת ר"ש דרק בי"ד תוקעין ולא יחידין הא אינו מצוה שמוטלת על הבי"ד אך י"ל דהנה רבינו פ"י משמיטה כ' מ"ע לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל ומצוה זו מסורה לבי"ד שנאמר והעברת שופר וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר שופר של יובל ושל ר"ה אחד הוא לכל דבר אלא שביובל תוקעין בין בבי"ד שקדשו את החודש בין בבי"ד שלא קדשו את החודש וכל יחיד חייב לתקוע כל זמן שבי"ד יושבין ושלא בפני בי"ד וברה"ש שחל בשבת לא היו תוקעין אלא בבי"ד שקדשו בו את החודש ואין כל יחיד ויחיד תוקע בפני בי"ד עכ"ד הנה נשמע דבתקיעות דיובל נכלל ב' מצות דהיינו מצוה בבי"ד כדאיתא בר"ה דף ט' דתקיעות מסורה לב"ד אבל גם כל יחיד ויחיד מחוייב בה לפי"ז כיון שכ' דגם רה"ש דומה ליובל בוודאי גם שם שייכי הסברא דמצוה לבי"ד לתקוע ומעתה ניחא דס"ד דר"ש דהא דקתני תוקעין בבי"ד דליכא מצוה איחיד ושוב גזרו חכמים דלא יתקעו יחידים כלל וכמו שיבואר דילפינן כך מקרא דכ' זכרון תרועה וכ' יום תרועה יהי' לכם הכונה הוא כך דהנה שופר מ"ע ככל מ"ע אבל יש בה עוד טעם להביא זכרוניהם לפני ד' וכמש"כ תוס' וכדכתיב והי' לכם לזכרון לפני ד' אלקיכם וכדאיתא ברה"ש דף ל"ב ובוודאי על הבי"ד מוטל לתקוע כדי להביא זכרוניהם שהם שלוחי כל ישראל ולפי"ז קרא דזכרון תרועה קאי על בי"ד וקרא דיום תרועה יהי' לכם קאי אכל יחיד דלכם משמע לכל יחיד כדילפינן מוספרתם לכם שתהי' ספירה לכל אחד ואחד כדאיתא במנחות דף ס"ד וא"כ כיון דנשמע מקרא דזכרון תרועה דקאי על בי"ד דהם מחוייבין לתקוע כדי להעלות זכרון ישראל לפני ד' א"כ בעינן שקידשו בי"ד סמוכין ולפי"ז י"ל דהא דגזרו ש"י וביטלו מ"ע דשופר היינו מצוה דאיתא ביחיד אבל המצוה שעל הבי"ד שתוקעין להעלות זכרוניהם של ישראל לא רצו לבטל ולפי"ז י"ל דשפיר נרמז בקרא דזכרון תרועה קאי בשבת דהיינו דקרא אשמעינן דתק"ש דב"ד הוא לזכרון תרועה משום כדי להעלותן זכרון לכן מיקרי זכרון תרועה ולכן בחל בשבת אין תוקעין רק בבי"ד משא"כ בחול דתוקעין אף ביחיד ככל מ"ע דיחיד חייב בו ולא דרשינן טעמא דקרא לכן כתיב יום תרועה ושפיר נשמע מקרא דביחיד אין תוקעין בשבת ע"ד אסמכתא דביחיד רק זכרון דברים יש ובב"ד הוא זכרון תרועה ממש כדי להעלות זכרון ומעתה ניחא קו' התוס' דלכן בזמן מקדש החמירו שלא לתקוע רק במקדש יען דתק"ש בב"ד הוא לזכרון ובזמן מקדש הב"ד ישבו בלשכת הגזית סמוך לעזרה ע"כ תוקעין רק שם בשבת להעלות זכרון ובגבולין דהתקיעה ככל מ"ע שפיר בטלו אותה לגמרי משום שי"ע משא"כ בלולב ל"ש לחלק בין מקדש לגבולין ע"כ ביום ראשון דהוי דאורייתא אין לחלק בין מקדש לגבולין ומהא"ט גופא לאחר החורבן הקלו בשופר יותר לתקוע בבי"ד כיון דהתקיעה בבי"ד להעלות זכרון לא רצו לבטל מ"ע זו דב"ד רק בטלו מ"ע דיחיד דזו ל"ה אלא כשאר מ"ע ואולי גם התוס' שכ' משום כדי להעלות זכרון לא ביטלו כונתם כן לתרץ בזה גם קו' ראשונה דמהא"ט בטלו בזמן מקדש בגבולין דיש סברא לחלק דבתקיעה במקדש בב"ד להעלות זכרון לא בטלו ובתקיעה דיחיד ככל מ"ע שפיר העמידו דבריהם במקום מ"ע משום שי"ע ואח"כ כתבו ועוד דבר"ה אין בקיאין בקביעי דירחי והקשה מהרש"א דאיך מיושב בזה קו' השני' ולפמש"כ דהתי' קמא קאי גם לישב קו' ראשונה שפיר כ' ועוד לתרץ קו' ראשונה:
מעתה ניחא דעת רבינו שכ' דבעינן בי"ד סמוך כיון דתקיעה דב"ד היא להעלות זכרון של ישראל בעינן בי"ד סמוך דרק בי"ד סמוך דהוה שלוחי דכל ישראל אז שייך אותה מצוה וא"כ לא היתה בכלל הגזירה שגזרו על תקיעה דיחיד אלא דאכתי קשה למה מותר ליחיד לתקוע בפני בי"ד ע"ז כ' יען דבי"ד זריזין ומזהירין שלא יוציא וא"כ הא דהתירו בב"ד סמוך אין משום שמירה אלא עיקר הטעם דבב"ד הסמוך איכא מצוה בפ"ע ולא הוה בכלל גזירה דשי"ע:
ד')

איברא

נראה לבאר עוד טעמא דמילתא דעתה שאין לנו סמוכין אין תקיעה בשבת דהנה רבינו כ' דאין תוקעין בשבת ואע"ג דהתקיעה שבות ויבוא עשה וידחה שבות דדבריהם רק גזרו שי"ע ובלח"מ תמה הא לעיל כ' דאין עולין באילן משום דהוה עול"ת דדבריהם ולמה יהי' נדחה ועוד אמאי עשה דשופר ידחה שבות דגזירת שמא יתקן כ"ש ולא ידחה שבות דש"י ונ' דעפ"י האמור יש לישב לנכון דהנה גזירה דשמא יתקן כ"ש הוא בכל כ"ש גזירה ישינה מעתה אם באו חכמים לאסור תק"ש בשבת משום אותה גזירה ע"כ הוה גזרינן אף במקום בי"ד וגם בביהמ"ק דהא זהו שבות דגבולין דגזרינן אף במקדש כדאיתא בעירובין ק"א (וכמש"כ בטו"א רק דהוא כ' כן אגזירה דשי"ע ובאמת לענין גזירה דשי"ע ל"ש סברא זו דגזרה שי"ע רק אמצוה נגזרה כדרבה דהכל חייבין ובהיל ולא גזרו במידי דרשות וכה"ג ל"ה שבות דגבולין דהא שבות דמצוה הוה כמו שבות דמקדש כדמוכח שם בעירובין לענין ס"ת דגוללו אצלו אף דבט"כ ג"כ אמר רבה טעמא דשי"ע הנה הוא ג"כ משום דט"כ מצוה לטהר ברגל וגזרו על שבת אטו שבת שחל סמוך לרגל ועיין ש"א ובטו"א במגילה אבל גזירה דשמא יתקן כ"ש דלא נתקנה עיקר במצוה א"כ הוה שבות דגבולין במקדש שפיר גזרינן) וא"כ הוה עוקרין כל המצוה בשנה שחל בשבת וזה לא רצו חכמים כמש"כ תוס' כדי להעלות זכרון ישראל ולכן גזרו משום שי"ע דבזה שפיר א"צ לעקור המצוה לגמרי בשחל בשבת משום דבמקום ב"ד הא ליכא גזירה דשי"ע דמזהירין שלא להעביר וע"כ הניחו המצוה לתקוע במקום בי"ד סמוכין כדי להעלות זכרון ישראל דהם שלוחי כל ישראל ובמקדש בוודאי ל"ש גזירה דשי"ע דזה ל"ה שבות דגבולין במקדש כנ"ל דל"ש במידי דרשות (והא דבלולב גזרו היינו משום דביום ראשון עכ"פ לא מתעקרי המצוה) וע"כ שפיר גזרו במקום דליכא בי"ד דהא כמו דמתקיים הקרא דזכרון תרועה במקום בי"ד סמוכין דתוקעין להעלות זכרון ישראל וכמש"כ הרמב"ן פ' אמור כן מתקיים המצוה זו דזכרון תרועה בכל ישראל בדברים בלבד מעתה בזה"ז דליכא ב"ד סמוכין דל"ש לומר דיתקעו כדי להעלות זכרון ישראל דרק כיחידים דמיא א"כ אף דליכא גזירת שי"ע משום דב"ד מזהירין אפ"ה כיון דל"ש בהו כדי להעלות זכרון ישראל לא מתקיים קרא דזכרון תרועה רק בזכירת דברים פסוקי שופרות שיעלו זכרון דברים אלו לפני ד' א"כ ליכא אלא מ"ע דתק"ש דיום תרועה יהי' לכם לבד מ"ע זו לא אלים לדחות לשבות דתקיעה עצמה א"כ שוב אסור לתקוע משום שבות דכלי שרת אף דמתעקרה העשה לגמרי כשחל בשבת כמו בלולב בזה"ז דאין נוטלין אף בב"ד ומתעקרה העשה לגמרי דהא כל הטעם כ' תוס' הוא משום דעשה דשופר עדיף מלולב שהוא להעלות זכרון וכיון דזה ל"ש בב"ד סתם א"כ שוב דמי ללולב ולכן אף דל"ש בב"ד סתם גזירה דשי"ע דמזהירין אבל הא שייך משום תיקון כ"ש וא"ל הא ל"ג לבטל משום שמא יתקן כ"ש כבר כתבתי דביו"ט דהוא מצות היום ל"ג אבל בשבת דאין התקיעה באה מכחו רק מחמת קדושת יו"ט וע"כ רק זכרון תרועה מיקרי שהתרועה בש"ק באה לזכרון שגם היום יש עוד קדושה יו"ט שיש בו חיוב לתקוע ע"כ שפיר גזרינן ועוד דגוף הסברא שכ' הרמ"פ שהביא המג"א דלכן ל"ג משום תיקון כ"ש דא"כ בחל בחול נמי וא"א לעקור לגמרי ולכן גם בשבת ל"ג לדעתי יש לשדות בה נרגא דבפ' כה"ד מייתיא הא דכוי וכו' א"ל תק"ש בגבולין תוכחי שאין וודאה דוחה שבת וספיקא דוחה יו"ט והקשה בישועת יעקב הא לא דמי דגזירת בשבת הוא אינו בעידנא אבל הא דספקא דוחה יו"ט היא משום שבות דתקיעה עצמה כמש"כ התוס' וזה הא הוה בעידנא ונ' לישב דהנה עוד הקשה בישועת יעקב הא לפמש"כ הראשונים הא דגזרו בשופר שי"ע הוא משום דלא בקיאי בקביעי דירחא א"כ איך קאמר דאין וודאה דוחה שבת הא לא הוה וודאה דאין בקיאין בקביעי דירחא וע"כ הכונה דבאמת ברוב שנים אין אלול מעובר ואף דרוב ג"כ וודאי ל"ה אפ"ה שייך לומר דאין ודאה דוחה אותה משום דחכמים דגזרו שי"ע ידעו טעמם ונימוקם דלא מהא"ט גזרו יען דלא בקיעי בקביעי דירחא כיון דרוב שנים אין מעובר הוה לדינא כודאה משום דאף אי הוה ודאה ממש כגון אם הי' מקדשין ע"פ חשבון ג"כ היו גוזרין ושפיר קאמר דודאה א"ד שבת דהא עכ"פ אמת דאיכא שבות זה בשופר בשבת גזירה דתיקון כ"ש אלא דלא רצו לבטל כדי להעלות זכרון ישראל דהי' הכרח לגזור אף בב"ד כנ"ל ולכן רק משום דאיכא דשי"ע גזרו דזה ל"ש בב"ד אבל כיון דבאמת איכא שבות זה דתיקון כ"ש אין וודאה דוחה אותה ושפיר עביד מזה קו"ח דודאה א"ד שבת משום גזירה דשי"ע ותיקון כ"ש (אף דמשום זה הגזירה דכ"ש לא רצו לגזור כדי שלא יצטרכו לגזור אף בב"ד ולעקור המצוה ורצו להניח המצוה דיתקעו בב"ד להעלות זכרון אבל איה"נ אי מקלעי דלא יהא ב"ד סמוכין דעקרינן המצוה לגמרי משום תיקון כ"ש) ואפ"ה ספקא דוחה יו"ט דיו"ט ל"ה אלא לאו לא גזרו א"כ חזינן אף דבאמת ביו"ט ג"כ איכא גזירה דהיינו שמא יתקן כ"ש אפ"ה ל"ג בספקא וא"כ אין מטעם שכ' הרמ"פ דלכן ל"ג יען דא"א לעקור התקיעה דהא בספק עכ"פ הוי מצינן לאסור משום גזירה דתיקון כ"ש ואפ"ה ל"ג וע"כ עביד מזה גופי' קו"ח דודאה א"ד משום כ"ש ושי"ע וספקא דוחה יו"ט ול"ח לגזירה דתיקון כ"ש והוה שפיר הנושאים שווין ומיושב קו' הישוי"ע על נכון:
וא"כ נסתר מזה סברת הרמ"פ שכ' דלכן א"א לאסור משום תיקון כ"ש דא"כ יו"ט נמי דהא חזינן דגמ' עביד מזה גופא קו"ח דשבת חמור דאין ודאה מצוה דוחה שבת ואפ"ה ספקא דוחה יו"ט ול"ג משום דל"ה אלא איסור לאו (והא דהעמידו דבריהם בהא דאין עולין באילן ליקח שופר היינו משום דלא מבטל מצוה אלא בשנה זו אבל בספיקא דטומטם דבאנו לבטלו ממצוה זו לעולם לכן לא גזרו במקום לאו) א"כ מהא"ט הוה מצי לגזור משום כ"ש בשבת ואין דא"כ ביו"ט נמי ז"א דנדע דזה חומרא דשבת כמו דודאה אין דוחה שבת וספיקא דחי יו"ט אע"כ דבאמת לא מהא"ט ל"ג בשבת אלא משום דלא רצו לעקור מצוה זו אף במקום בי"ד לכן גזרו משום שי"ע אבל עכ"פ אמת דאיכא גזירה דתיקון כ"ש ג"כ ושפיר עביד קו"ח דאפ"ה א"ד יו"ט:
מעתה מיושב קו' הלח"מ דל"ד להא דאין עולין באילן דשם ביחידים דל"ש דתוקע להעלות זכרון ישראל דלא מתבטל בזה המצוה מכל ישראל ובזה ניחא נמי דלא יקשה למה אלים לדחות שבות דתיקון כ"ש ולא דחי שבות דשי"ע משום דשבות דתיקון כ"ש אי באנו לאסור מה"ט ע"כ שיבטלו ג"כ במקום בי"ד לכן אלים לדחות השבות דתיקון כ"ש אבל בגזרה דש"י א"צ לבטל במקום ב"ד דבי"ד מזהירין את העם כמש"כ רבינו שם:
עכ"פ נשמע מדקאמר שאין וודאה דוחה אותה דלא משום הא"ט גזרו שי"ע יען שאין בקיאין בקד"י דבאמת לא מישב להו לספק דהא רוב שנים אין אלול מעובר ולכן אף אי הי' מקדשין עפ"י חשבון ג"כ הי' גוזרין גזרה זו דשי"ע א"כ מינה בזמנינו דבאמת מקדשין עפ"י חשבון והוה ודאי מצוה אפ"ה שייך אותה גזירה דהא מעיקרא לא משום ספיקא דלא בקיאין בקב"ד גזרו דאם הי' לנו בי"ד סמוכין עכ"פ במקום ב"ד הוה מצינן לתקוע להעלות זכרון ישראל כמו מעיקרא דלא רצו לעקור משום גזירה דש"י במקום בי"ד סמוך אלא כיון דליכא ב"ד סמוך ול"ש לתקוע כדי להעלות זכרון ישראל אף דיש ב"ד סתם ליכא אלא מצוה דשופר בעלמא כמ"ע דלולב שאין בו להעלות זכרון ועקרו אף במקום ב"ד א"כ לא אלים לדחות שבות דתיקון כ"ש דשייך אף במקום בי"ד:
עוד יש ראי' דאף בזה"ז דבקיאין בקבד"י אין תוקעין במקום ב"ד אף דמתעקרא העשה מיבמות דף צ' דקחשיב שופר בהדי הני דב"ד עוקרין מ"ע בשוא"ת והקשה בישוע"י הא רק משום דלא בקיאין בקבד"י עקרו אבל לפמש"כ ניחא דידע דגזרת חכמים דש"י לא היתה מהא"ט דאין בקיאין בקד"י דהחכמים דגזרו אותה גזירה גזרו אותה אפי' אי הוה וודאי ממש דהא רוב פעמים לא מצינו אלול מעובר הוה כוודאי שפיר נשמע דחכמים יכולין לעקור בשב וא"ת אך אכתי קשה הא בשופר לא עקרו דהא במקום בי"ד תוקעין עכצ"ל כנ"ל דחכמים דגזרו אשופר איה"נ אי הוה מיקרי דלא יהי' ב"ד סמוכים ויקדשו החודש ע"פ חשבון דאז אין תוקעין אפי' בב"ד ואפ"ה גזרו גזרתם דלא יתקעו בשופר (וגזרתם הי' ע"ד שאף אם באורך הגלות יתבטל הסמיכה) א"כ שפיר נשמע דחכמים עוקרין בשבת וא"כ מהא דאמרו דבטלו מצות שופר בשב וא"ת ראי' נכונה לדברינו:
ה')

ובזה

נ"ל לפרש הת"כ שהביא רש"י בפ' בהר והעברת שופר תרועה ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש אלא לומר לך תקיעה בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת רה"ש דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד ותמוה הא תקיעה לאו עבודה היא אבל לפי האמור הכונה כך דהנה דרשא דקרא אתי לומר דליכא מצוה לתקוע ביחיד כשחל בשבת ורק בב"ד מצוה לתקוע אף בחל בשבת מדכ' זכרון תרועה שצריך לתקוע כדי להעלות זכרון ישראל אבל ביחיד ליכא מצוה והיינו דצריך קרא בעשור לחודש דבעשור לחודש יש מצוה בין ביחיד בין בב"ד כמש"כ לעיל אבל ברה"ש שחל בשבת אין מצוה לתקוע רק בב"ד זהו דרשא דקרא רק מאחר שחכמים תקנו דלא לבד דליכא מצוה אלא דאסור לתקוע דאיכא שבות דרבנן כללו הת"כ הדרשה כאלו בא הקרא ללמד דבעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצם ואין תקיעה דרה"ש דוחה שבת בכל ארצכם דמדרבנן אסור ותקיעה שבות הוא גם בלא טעם דשי"ע כמש"כ רבינו בפ"ב משופר כנ"ל:
ובהא ניחא לפרש גם ד' הירושלמי בשמעתין דפריך אי ד"ת הוא אף בגבולין ידחה ואי לית ליה דהיא ד"ת אף במקדש לא ידחה ומשני דזכרון תרועה כ' וקאי כשחל בשבת דמזכירין אבל לא תוקעין ולבסוף מייתיא מדרשא דוהעברת שופר בחודש השביעי זו את מעביר בארצכם הא אחרת לא והיא ג"כ תמוה דמה מלאכה יש בתקיעה כדפריך בבבלי ולהנ"ל י"ל דירושלמי סובר ג"כ דרק משום שבות דרבנן אין תוקעין בחל בשבת (דבכל תקיעה איכא שבות) רק דס"ל דחכמים ל"ה עוקרין משום שבות זה מצות תקיעה של רה"ש כמו דלא עקרו וגזרו בלולב בגבולין בזמן המקדש או מטעם דאי משום שבות דתקיעה גם ביו"ט איכא שבות זה כבמג"א סי' תקפ"ח ורק סובר ירושלמי דבחל בשבת ליכא מ"ע כלל ליחיד לתקוע רק לב"ד וחכמים תקנו שלא לתקוע כלל משום שבות מעתה תקשה לכאורה מ"ט אי הוה מצוה ד"ת לתקוע ביחיד אפי' בשבת א"כ אף בגבולין ידחה דאיך מעקרו חכמים מ"ע משום שבות מ"ש מלולב כק"ו התוס' ועוד בכל יו"ט נמי איכא זה השבות ואי לא הוה ד"ת מצוה ביחיד אמאי תוקעין ולא גזרו גם שם ולא ידחו שבות כיון דליתא מצוה ביחיד וע"ז משני דכ' זכרון תרועה דהיינו דנשמע דבאמת ליכא מצוה ביחיד דרק במקדש תוקעין כדי להעלות זכרון וביחיד ליכא מצוה רק בזכירה וכדכ' זכרון תרועה וע"ז פריך מעתה אף במקדש לא יתקע ביחיד דהא עכ"פ איסור שבות איכא וכיון דליכא מצוה ביחיד אמאי תוקעין ומשני והקרבתם במקום הקרבנות ואח"ז מייתיא דרשה מקרא אחרינא מוהעברת שופר תרועה והיינו דרשת הת"כ שהבאתי לעיל דמשם נשמע דליכא מצוה ביחיד רק בב"ד ולכן רק במקדש תוקעין דשם ב"ד הגדול אבל ביחיד ליכא מ"ע לתקוע ושפיר גזרו שלא לתקוע משום איסור שבות בהא סלקינן ובהא נחתינן דאין לתקוע בזה"ז בירושלים אף דאיכא ב"ד קבוע דבעינן ב"ד סמוך דהם שלוחי כל ישראל ואיכא בהו מצוה משום להעלות זכרון ישראל אבל ב"ד בזה"ז רק כיחידים דמי וליכא בהו מצוה להעלות זכרון של ישראל שאינן שלוחי של כל ישראל ול"ש דבתקיעתם לבד מעלין זכרון ישראל לפני אבינו שבשמים כיון שאין כל ישראל תוקעין ורק סמיכתינו מאחר שתורה פטרה אותנו זכרון הדברים שכל ישראל מזכירין בתפלתינו היא המעלה זכרון של ישראל ויתר הדברים כתבתי ב"ה חגיגה בעזהשי"ת:
על קו' הטו"א לב"ש ל"ש שמא יעבירנו דא"כ ביו"ט נמי הנה בשו"ת תשב"ץ ח"ב ס"ז רי"ב הקשה למה לא גזרו ביו"ט משום גזירה שיוציאן חוץ לתחום ותי' דהוה רק ל"ת דאפי' אי יצא חוץ לתחום הא עשה דחל"ת א"כ לב"ש ביו"ט ג"כ כיון דל"ה רק ל"ת הא בדיעבד נדחה היו"ט מפני הל"ת הא יו"ט עשה ול"ת די"ל לענין דיעבד הא גם עשה ול"ת נדחה דאמרינן מאי אולמי האי עשה מהאי עשה כמש"כ הנוב"י לכן ל"ש גזירה לב"ש רק בשבת דהוה איסור כרת:
ו')

בימי

המועדות כולם ובר"ח היו הכהנים תוקעים בחצוצרות שנאמר וביום שמחתכם.

ואמנם בריש ההלכות כשמנה המ"ע שיש בהלכות אלו לא מנה עשה זו כשם שמנאו בסמ"ג אך בריש ה' תענית כתב שנצטונו לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנזעק לפני ד' יתעלה והוא אמרו וכי תבואו למלחמה והרעותם בחצוצרות וכלל עם עשה זו מה שנצטוינו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת הקרבן מקרבני מועדות וכן אנחנו מצוים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך ע"כ ובפד"ר דרך מצותיך ח"א כתב וז"ל הן אמת שהדברים תמוהים שכלל הכל בעשה אחד דמאחר שזמנו של זה אינו זמנו של זה למה אינן נמנים לשתי מצות ואף שהפעולות שוות דבשניהם נצטונו לתקוע בחצוצרות מ"מ אין זה טעם למנותם מצוה עשה אחת שהרי מצות השביתה באה בתורה בימי המועדות וכל מועד ומועד נמנה למצוה אחת מאחר שזמנו של זה אינו כזמן של זה ובכל אחד ואחד באה מצוה מיוחדת וכן בתקיעה נצטונו לתקוע בשופר וביובל ומנאם לשתי מצות אף שהפעולות שוות וכבר תמהו חכמי הדורות ליישב דברי הרמב"ם הללו וכעת לא ראיתי וכעת צ"ע ועיין שו"ת מהרי"א או"ח מש"כ בזה:

ז

א')

אין

בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדהו ה' שנים שנאמר מבן חמש ועשרים וכתוב אחד אומר מבן ל' ואין נכנס לעבודה עד שיגדיל.

והקשה בכ"מ דזהו תרתי דסתרי ותי' הא דבעי ל' היינו לשיר שהוא חכמה והא דנכנס כשיגדיל היינו הגפת דלתות ותמהני כי במשנה דערכין איתא דנכנס בשעה שלוים עומדים על השיר ואין שוררין אלא בפה הרי דנכנסין לשיר כשיגדיל אך רש"י פי' נכנסין היינו להגפת דלתות וע"כ לפרש דלהגפת דלתות נכנס לעבוד לפני עצמו ולשיר אין נכנס אלא לשורר עם אחרים והיינו כדברי הכ"מ והנה בראש יוסף חולין דף כ"ה הקשה דילמא קרא דבן כ"ה שנה היינו לשיר ותי' דפשיטא לגמ' דשיר מבן ל' ועדיין קשה דילמא בן כ"ה להגפת דלתות וי"ל דפשיטא להגפת דלתות מבן י"ג וכן מוכח מקרא דגבי דוד שהבאתי להלן דמבן כ' כשר וע"כ ה"ה מבן י"ג שנה ואילך:
אמנם לי נראה כי דעת אחרת אתו כי בדברי רבינו לא הזכיר כלל שיהא בן ל' דוקא שהרי בדין שאח"ז כתב רבינו דשנים פוסלות אין לדורות ולפי"ז גם לבן ל' אינה אלא לדורות ולכן לא כ' רבינו אין נכנס לעבודתו עד שיהא בן ל' אינה אלא לדורות רק דלדורות א"צ בן ל' אבל עכ"פ נלמד מקרא דבעינן לימוד ה' שנים קודם שיכנס לעבודה גם לדורות ולכן הביא רבינו קרא דבן ל' אבל לא דבעינן בן ל' ורק כתב שאין נכנס לעבודה עד שיהא איש והיינו שהביא שערות וכמש"כ רבינו בפ"ה בכהן דג"כ אין נכנס אלא בשעת שיר א"כ מפרש הא דערכין לאו בקטן ממש אלא בהביא שערות אפ"ה אין שורר אלא בפה ואין מן המנין של י"ב לוים כי רק אומר שירה עם אחרים והנה לפי"ז הא דסוכה דקטן היודע לישא כפיו חולקין לו תרומה היינו בהביא ב' שערות דהרי במגילה אמרינן אין קטן נושא כפיו ותוס' כתבו דהחילוק עם כהנים אחרים גם קטן נושא כפיו והביא ראי' מהך דערכין דצעורי לוים נקראו ולרבינו דזה בהביא ב' שערות א"כ גם בב' שערות אין רשאי רק עם ציבור א"כ ליתא לתי' התוס' אלא הא דסוכה דקטן היודע לישא את כפיו היינו בהביא ב' שערות כפירש"י וא"כ יקשה על רבינו דבסוכה משמע דהיינו קטן ממש דהרי איירי שם מחינוך א"כ משמע קטן ממש דהרי אייריא שם מחינוך לכן קשה מהא דחולקין בבית הגרנות וכ' הכ"מ זה היא מתוספתא והכל אחד עם הא דהיודע לישא את כפיו ול"נ דהתוספתא ורבינו שנקטו לשון זה לומר לך דהא דקטן היודע לפרוש כפיו אין הכונה שנושא כפיו דאין נושא עד שהביא ב' שערות רק הכונה שיודע לפרוש כפיו ולכן שינה וכ' יודע לפרוש חוקו והדבר מוכרח בלא"ה שהרי רבינו בפט"ו מתפילה כתב דאין נושא כפיו עד שימלא זקנו והנה יקשה עליו מסוכה דחולקין בבית הגרנות אע"כ שיודע לפרוש כפיו וכ"כ בלח"מ שם והן יכולנו לתרץ לפי"ז קו' התוס' לחלק בין הך דסוכה ומגילה דזה בפ"ע וזה עם אחרים ואף דרבינו מפרש הך דערכין ג"כ בב' שערות ואפ"ה אין ממנין המשוררין דבאמת גם בנשיאת כפים בפ"ע אין נושא עד שיתמלא זקנו אבל עם אחרים יכול לישא כפיו כשהביא ב' שערות כהך דערכין בכהנים ולוים אך האמת יורה דרכו כמש"כ דהך דתרומה אייריא רק ביודע אבל אין נושא כפיו אמנם לדינא אפשר מודה רבינו עם אחרים יכול לישא כפיו אפי' לא נתמלא זקנו ובפרט בהביא ב' שערות דלא כלח"מ אלא כהג"ה מיימנות שם ואי נאמר כן יש ליישב קו' הכ"מ דכאן באופן אחר דהא דבעינן ל' היינו בפ"ע אבל משהביא ב' שערות עושה עבודה עם אחרים וזהו כדברי הכ"מ בתי' השני שכ' דהתם לעבודה מיוחדת לו תמיד וכאן במקרה ולכן כ' שם לעבודתו וכאן לעבודה ולפמש"כ ראי' מדברי תוס' רק שהן מפרשים כן לענין שלא הביא ב' שערות ורבינו מפרש אפי' בהביא ב' שערות והבן ועוד י"ל לפמש"כ הרמב"ן בה' המצות שורש ג' בהא דכ' בקרא גבי דוד אלה בני לוי עושה המלאכה מבן עשרים שנה ולמעלה נאמר ויספרו הלוים מבן ל' ולמעלה וע"כ דזה הוא לעבודת בית ד' על החצרות ועל הלשכות והוא מבן כ' ומבן ל' היינו למשא ולפי"ז א"ש כאן דמבן י"ג היינו לשאר עבודות ורק למשא הי' בן ל' כשהי' המשא בלוים כאמור:
ב')

שנאמר

איש איש על עבודתו.

והקשה בכ"מ שסותר עצמו דמתחילה כתב דאין נכנס לעבודה עד ל' שנה ותי' דצריך דאף במקרה לא יעבוד פחות מי"ג שנים והנה ביעב"ץ בחולין הביא קו' העולם הא דס"ד דבכהנים פוסל שנים א"כ יקשה ל"ל איש איש מזרעך למעט פחות מי"ג שנים כיון דאפי' גדול פסול כלוים ותי' לפמש"כ הכ"מ הנ"ל דבמקרה בלוים מותר כשהוא בן י"ג דלא כרמב"ן פ' בהעלותך א"כ אי הוה ילפינן מלוים הי' ג"כ שרי במקרה לכן צריך למעט קטן אפי' במקרה פסול ואולם לרבינו שני דגם בלוים צריך איש לפסול אפי' במקרה א"כ אי לא כתיב איש בכהנים ג"כ נדע בקטן אפי' במקרה והדרי' קו' לדוכתי' ואולם נראה לישב דתוס' כתבו שם הא דקטן נושא את כפיו היינו עם גדולים כמו קטן המסייע להגדולים ולפי"ז י"ל בלוים כתיב איש להורות דאף לסייע אסור כשהוא פחות מי"ג אבל במקרה אכתי הו"א דשרי לכן צריך איש בכהן לפסול אפי' במקרה ושפיר צריכין תרי איש:
הנה היעב"ץ תי' פ' מבן ל"ו שנים אם לא הביא שערות כקטן חשוב כדאיתא ב"ב דף קנ"ה ולכאורה פלא א"כ הוא סריס בלא"ה פסול משום בע"מ אך בר"ן רפג"ה נסתפק בהא אי הא דאיטר יד פסול משום בע"מ דחולי באבר אחד או משום דהוה כאין לו יד ואי אמרינן דל"ה ב"מ א"כ גם סריס אין בע"מ ובה' באמ"ק הארכתי בהא אי סריס פסול לעבודה ויש לפשוט מדברי הר"ן הנ"ל:
וכעת בא לידי ספר הזכרון מבעח"ס זצ"ל הקשה גם כן קו' הנ"ל ותי' כן והעיר ג"כ בדברי הר"ן אי חולי באבר אחד הוה כבע"מ:
שוב ראיתי כי שיטת רבינו מבואר היטב בפי' המשנה דערכין וז"ל וכבר אמרנו שעיקר השירה בפה וחבל בנעימה ר"ל להנעים הקול ולמשוך אותו ואמר ראב"י שהאומרים השיר על הכלי ואין אומרים בפה אין עולין למניין י"ב ואין עומדים על הלוים על הדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהן בין רגלי הלוים וצוערי הלוים הי' נקראים נגזר מן צער ר"ל שהיו מצערים אותן לפי שניגון כליהם הי' מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהי' אומרים שירה בפה ומש"כ אין קטן ר"ל שבתחת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעה שהלוים אומרים שירה עכ"ל וזה כונתו גם כאן אח"ז ראיתי בלחם יודא שכתב כן:

ח

א')

זה

שנאמר בתורה ולוים מבן חמשים שנה מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום ואינה מצוה לדורות אבל לדורות אין לוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול מרוב זקנה יפסל לעבודתו במקדש ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהי' מן המשוערים.

הנה הכ"מ כתב על דבריו בספ"ק דחולין ותו לא ובאמת דברי רבינו אלו מרפסין איגרי כאשר השיגו הרמב"ן בסהמ"צ שורש ג' ובמצוה הל"ג ולכן נתתי אל לבי לבאר דברי רבינו בזה על נכון קמא קמא דמטי לידי:
הנה רבינו בשורש הג' השיג על בה"ג שמנה לאו דלא יעבוד בלוים מן המנין כי אינה מצוה לדורות ולא הי' נוהגין רק במדבר ורמב"ן השיג עליו דלמה נאמר דאינה לדורות אי משום דנבלע הארון ולא הי' בב"ש הרי מנה המ"ע דנשיאה על הכתף ואי משום דסובר כשנכנסו לארץ ניטל המצוה זו וניתן לכהנים ולכן אינה נוהגת לדורות דלאו זה רק בלוים נאמר יקשה דמוכח בכמה מקראות דלא ניקח המצוה דמשא בכתף מלוים רק גם כהנים הוכשרי בה א"כ שפיר נוהגת לדורות הא דלא יעבוד והרגיש ברמב"ן דבגמ' איתא לא אמרתי לך אלא בזמן שיש משא בכתף דמשמע מזה לכאורה כרבינו אלא שהקשה שנראה דסובר דהלאו לא נאמר רק ללוים ובהא חולק עליו כיון שגם כהנים נושאים הארון שייך גם בהו הלאו דלא יעבוד והא דאיתא בחולין כשר בכהנים פסול בלוים פסול בכהנים כשר בלוים הכונה במצוה שיש בלוים דהיינו במצות נשיאת הארון דהיינו עבודת משא וה"ה בכהן העובד עבודת משא וכן מה דקתני דפסול בכהנים דהיינו בעבודת הקרבנות כשר בעבודת לוים והשיג עוד דהנה יש לכאורה עוד טעם למה לא נחשב לדורות יען דבמדבר כשנפסל בנ' שנה הוה פסול לכל עבודת ובדורות לא נפסלו כהנים רק ממשא וע"ז השיב דמספרי מוכח דהאי דלא יעבוד רק קאי אמשא בכתף אבל לשוער ולשורר כשר ונראה להצדיק דברי רבינו שכדבריו מוכרח בשמעתין דחולין כי הלשון הגמ' אין סובל פירושו של רמב"ן דאיתא התם כהנים במומין פסול בשנים כשר לוים בשנים פסולין במומין כשרים ואי כדברי הרמב"ן הרי גם בכהנים שייך פסול בשנים לעבודת הכתף ואין לומר דכונה על זמן המדבר דמשנה דחולין דמונה והולך מה דכשר בזה פסול בזה אין מדבר מן העבר והנה מש"כ רמב"ן דזה אייריא מעבודת כהנים היינו דפסול בעבודת כהונה כשר בעבודת לוים הנה משמעתין מוכח דלא כדבריו דהרי בגמ' פריך מנא הנ"מ זאת אשר ללוים מה ת"ל לפי שנאמר ומבן נ' שנה ישוב למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהן יכול מומין פוסלת ודין מה כהנים שאין השנים פוסלת בהן מומין פוסלין בהן עבודת משא שהשנים פוסלת בהן בכהנים א"ד שיהא מומין פוסלת בעבודת משא ולמה דן על הלוים מכהנים דלכהנים עצמן יש לו לידון ועוד יש להקשות דרבינו פ"ו מבאמ"ק כתב דכהנים בע"מ מתליעים בעצים והוא משנה פ"ב דמידות ואמאי לא העמידו הבע"מ לעבודת הלוים לעבודת משא והנה במגא"ס כתב די"ל כי זהו דוקא בזמן מדבר שהיתה עבודה תדירה היו לוים נפסלין בשנים אבל בבית עולמים דרק דרך מקרה נצטרכו לעבודת משא בצאתם למלחמה לא יפסלו כהנים שנכנסין תחתיהם הנה אי מהא לא אריא דהרי הרמב"ן כתב לפרש דהא דקאמר לא אמרתי אלא בזמן שיש עבודת משא הכונה במדבר שהי' להם משא תדירות לא היו מביאין לוים שעברו שנותיהם לשורר כדי שלא יבוא לישא בארון ולא הי' נכנס אלא לנעילת שערים שהן עבודת חוץ אבל בנפסלו לארון לא נפסלו אלא ממשא הארון אבל לא משיר וא"כ לפי"ז אזלה לה השגת מגא"ס דאין בתדירות לא יפסלו כהנים שנכנסין תחתיהם דהרי מהא"ט די שנאמר שלא יפסלו מכל עבודת הלוים כדי שלא יבואו לעבודת משא אחר נ' יען שאין תדיר כמש"כ רמב"ן בלוים אמנם לפי"ז אין מזה סתירה לרמב"ן דלרבינו ע"כ הא דלוים שנים פוסלת בהן אייריא מזמן מדבר כן י"ל לרמב"ן גם הא דפסל בלוים כשר בכהנים היינו רק בזמן מדבר אייריא (ובזה יתישב קו' תוס' במנחות בחצוצרת דיש לפרש התוספתא על זמן משה דפסול בהן חצוצרת) אלא דאני תמה על הרמב"ן מברייתא אחריתא דקתני אבל בשילה ובית עולמים אין נפסלין אלא בשנים ואי כדברי רמב"ן הרי גם בשילה נפסלין בשנים וכאן אין לומר שכונה במדבר היה נפסל גם לשיר אבל בשילה ובית עולמים אין נפסל בשנים לשיר אלא בקול אבל ממשא נפסלין בשנים דז"א דבכאן בוודאי יקשה הא בכהנים דקתני תחילה אין נפסלין אלא עד שיזקין והו"ל לאשמעינן דלשמא נפסל בשנים בזמן בית עולמים:
ואולם אי כדעת רבינו אז רווחא שמעתתא דסובר דע"כ כיון שנפסלין למשא נפסלין לכל עבודת וא"כ ממילא אי אפשר לומר בכהנים שגם כן יפסלו למשא בשנים דאם כן יפסלו כהנים ג"כ לכל עבודת בן נ' שנים וזו מניין:
והנה בספרי איתא דחוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולרבינו דרק במדבר נאמר הלאו קשה דבשלמא לרמב"ן א"ש דנהי במדבר יפסלו לשיר אבל בב"ע כשרין לשיר אבל לרבינו יקשה אך י"ל לפי מה שראיתי בראש יוסף שכ' ארש"י בחומש שפי' לשיר ולנעילת שערים שכוונה רק לסייע שרי א"כ י"ל גם לדעת רבינו מפרש כן הספרי דרק לסייע הוא חוזר אך יקשה לפי"ז חדא דמשמע מה"ת אסור דמשם יליף רבינו בפרקין דמסייע חייב מיתה כמש"כ הכ"מ ועוד אף אי לסייע רק מדרבנן איך גזרו לאסור דבר שמפורש בקרא דושרת את אחיו אך לפמש"כ להלן דבזה יכול ובזה יכול דגם בשאר איסורין שרי לסייע מודה רבינו א"ש דהך קרא דושרת י"ל היינו לסייע ואיירי בזה יכול ובזה יכול דאז שרי לסייע וכן לפמש"כ שם רק יען דכתב קרא בלשון רבים ושמרתם הזהרו על משורר שלא יסייע לשוער כמו בלאו דלא תקיפו דחייב המסייע א"כ כיון שנפסל מעבודה ואין לו עבודה מיוחדת אז שפיר שרי לסייע כמו בשאר איסורין דמסייע אין בו ממש וא"כ מזה אייריא קרא דושרת דבכהא"ג שרי לסייע:
אמנם עכ"פ נראה מדברי רבינו דסובר אי נפסל למשא נפסל לעבודה ומוקי הספרי רק במסייע א"כ יקשה הא שכ' רבינו דאין נפסל בקול רק בשיר אבל שרי להיות ממשוערים כיון דלא ניחא לי' בסברת הרמב"ן דפסול שנים רק למשא ולשיר אבל לשוער כשר דסובר דנפסל לכל עבודת א"כ בנפסל בקול למה כשר לשוער ועוד יקשה הא דקתני בב"ע אין נפסלין אלא בקול דכונה לדידי' רק לשיר א"כ שוב נוכל לפרש כרמב"ן דבשנים נפסל למשא אבל לשיר כשר ולא נפסל לשיר אלא בקול אבל לשוער כשר (ישוב לזה יבואר בפסקא שאחר זה):
והנה ברמב"ן הקשה מקרא דכ' ויספרו הלוים מבן ל' שנה ומעלה א"כ משמע גם עד בן חמשים ומוכח בשילה וב"ע הי' פסולין ג"כ יותר מבן נ' וע"ז השיב במגא"ס דבקרא לא מבואר רק מבן ל' אבל לא שיהא פסול גם מבן נ' וכדברי רבינו דאין פסול בשנים בשילה מוכח דדעת המגא"ס דעכ"פ מבן ל' ולהלן דוקא כשר בשילה:
ועוד השיג הרמב"ן דבקרא אחר כתיב אלה בני לוי עשה המלאכה מבן כ' ולהלן ג"כ רק לשאר עבודת לא לעבודת משא ובמגא"ס דחה גם זה דרק קודם ל' אינו כשר אבל לא נפסל בשנים למעלה מנ':
ואולם קשה לי דהרי ע"כ האי קרא לדעת רבינו לא קאי בלוים אלא בכהנים דהרי לוים אין נושאין ארון בשילה כמש"כ במגא"ס דזה מה' מקומות שכהנים נקראו לוים ומעתה התינח אי כהנים נפסלו ג"כ בשנים כרמב"ן אבל לרבינו דבכהנים ליכא פסול שנים א"כ א"א לומר דמבן נ' לא נפסלו אבל קודם ל' נפסל דבוודאי לרבינו אין פסול בשנים כלל בכהן אף קודם ל' וצ"ל ה"ק ויספרו הלוים מבן ל' היינו לשאר עבודות לא לעבודת משא א"כ לדעת רבינו לשיר ולשוער אינו קודם ל' לפי מה שהליץ בעדו במגא"ס אף דכשר ביותר על נ' והנה לפמש"כ בדיבור הקודמת מוכח שגם קודם ל' כשר לדעת רבינו א"כ ע"כ לומר רק לשיר אין כשר קודם ל' אבל לשאר עבודת כשר אי דהא דכשר קודם ל' היינו לעמוד על החצרות ועל הלשכות וכמש"כ הרמב"ן אקרא אלה בני לוי עושה המלאכה מבן עשרים וכתב שם דלמשא צריך ל' ולדעת רבינו רק לשיר בעי ל':
ב')

ויראה

לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהי מן המשוערים.

והנה בראש יוסף חולין ד"ף כ"ה הקשה אדברי רבינו דהא משוער ששורר או איפכא חייב מיתה וא"כ הוא זר אצלה ואף דאין ראוי לשיר איך יוכשר המשוער והנה לפמש"כ יש להקשות עוד כיון דחולק ארמב"ן וסובר אי נפסל בשנים נפסל לכל עבודת וכיון שנפסל להיות ממשא הכתף א"כ איך שייך לומר דהוכשר לשאר עבודת לעזור לחבירו הא הוא זר אצל שאר עבודות (דכמו במשורר ששוער חייב מיתה כן הוא בכל עבודות לפמש"כ ס' החינוך דהטעם שלא יהא כקדירא דבי שותפים ומשמע מדבריו דה"ה כהן אסור לעזור לחבירו בעבודה אחרת ואם נאמר כן הוה ניחא מה שהוקשו אחרונים למה ק"צ דוחה שבת הא אפשר שיעשה בשניים) וא"כ איך כ' דהנפסל בקול יהי' מן המשוערים והנה הי' אפשר לחלק בין נפסל בשנים מגזה"כ ובין נפסל בקול דרק לעבודה זו אי אפשר לו ע"כ ראוי לעבודה אחרת (דפסול שנים ע"כ מגזה"כ לכל עבודות דא"ל רק לעבודת משא נפסל מסברא יען דהוא עבודה כבידה דא"כ למה בכהן לא יפסל לעבודת משא בשנים כיון דהוה עבודה כבידה אע"כ גזה"כ ליפסול לכל עבודת ע"כ שפיר י"ל דרק בלוים יש גזה"כ לא בכהן אבל פסול קול שהוא מסברא דא"ר לשיר שפיר י"ל דכשר למשוער) אלא דאכתי קשה כקו' הראש יוסף והנה לכאורה יש לישב קו' הראש יוסף דהרי חזינן בעבודת כתף דכשר לשאר עבודות אחר שנפסל בשנים לעבודת משא א"כ כש"כ דשייך זה בנפסל בקול אלא דלרבינו דפליג ארמב"ן א"כ קשה מנ"ל הא דבנפסל בשנים פסול לכל עבודת ונפסל בקול כשר לעבודה אחרת ול"ה כמשורר ששוער וכמו שהקשתי לעיל בפסקא הקודמת לכן אני אומר דרבינו אייריא בלוי שלא שר מעולם ולא הי' לו כלל עבודה מיוחדת רק עתה בא לקבל עליו עבודת הלוים בהא כ' אם נפסל בקול שא"ר להעמידו לכתחלה לשיר כשר להיות מן המשוערים ובהא ניחא ג"כ דלא יקשה דמעלין בקודש ואין מורידין ואיך שרי להיות ממשוערים שקדושה קלה ממשורר (עיין יומא דף ע"ג ככהן הדיוט לא דמעלין בקודש ואין מורידין וכ' בתוי"ש שם דאייריא כהא"ג שהי' זקן וא"ר לצאת למלחמה ומשחו אחר שייך בראשון מעלין בקודש ואין מורידין) ולפמש"כ ניחא דאייריא בלא עבד עדיין בשיר אין כאן הורדה מקדושה והבן:
ג')

אבל

יהי' מן המשוערים.

וקשה לי דהנה רפ"ד דקידושין הוקשו רש"י ותוס' אהא דעזרא שאמר ואבינה בעם שלא עלו הלוים והא שם יליף דעלו לוים וכהנים מקרא דוישבו בעריהם מן הלוים והעם המשוררים והשוערים ותי' דהי' קיצצי בהונות וריטב"א הקשה א"כ אטו בשש שנים שעשו עבודה ביטלו שירה בפה ובכלי ובס' גבורת ארי' תענית דף כ"ו הקשה עוד הא עיקר שירה בפה וכלי אין מעכב ואפשר ע"י ישראל א"כ לוים ישוררו בפה ותי' דזקנים היו ונפסלו בקול ולכן לא מצאו לוים כשרים והנה לדעת רבינו דכשר מן המשוערים א"כ אלו שנפסלו בקול נעשו שוערים א"כ כולן הם שוערים א"כ איך אמר שישבו המשוערים והשוררים בעריהם הא כולן לא היו רק שוערים בשלמא אי פסול לשוערים א"כ הני אחרינא נינהו והי' ביניהן אלו שהי' מתחילה משוררים ואלו שהן משוערין אבל לדעת רבינו קשה:

ט

א')

שמואל

הרואה ודוד המלך חלקו הלוים וכו'.

ותמוה לי דרבינו בפרק ד' מה' אלו כתב משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות ובימי שמואל ודוד חלקם לכ"ד משמרות והנה כאן לא כ' דגם משרע"ה חלקם משמע דרק שמואל הוא דתיקון וקשה דבברייתא דר"א בנו של ריוה"ג בל"ב מידות שדרש איתא דבראשון מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיוצא בו משפחות בני קהת וכו' ומשפחות בני הגרשוני יחנו ומה ומשפחות בני מררי יחנו על ירך המשכן צפונה אבל לא מצינו שציו' הקב"ה את בניו להיות כ"ד משמרות והיכן שמענו אלה פקודתם לבוא לבית ד' כמשפטם ביד משה ואהרן מלמד שמצוה זו מימי משה ואהרן הנה מפורש יוצא דמשמרות לוי' וכהונה הוא הלממ"ס ואדרבא לפי אותה ברייתא בלוים מפורש יותר דמשה חלקם דהיינו בני קהת ובני הגרשוני ובני מררי א"כ ע"כ רק דאח"כ דחלקו לכ"ד חלקים שזה עשו שמואל ודוד וא"כ למה לא כתב רבינו גם בלוים הי' כבר משמרות מימי משה:
ועוד קשה לי לדעת רבינו התינח בכהנים אבל בלוים שנראה מדבריו שרק שמואל ודוד תיקנו ולא הי' כן תחילה א"כ איך רשאי לעשות גם בלוים סדר המשמרות הא אין לך דבר שרשאי הנביא לחדש מעתה ונראה לישב דרבינו סובר רק בכהנים הוא מימי משה רבינו ע"ה דהוא כ' בסהמ"צ שהוא מ"ע שהיו הכהנים עובדים למשמרות מקרא דובא בכל אות נפשו ושרת בשם ד' אלקיו והוא מספרי וחולקת אברייתא דל"ב מידות דיליף לה מקרא דדברי קבלה בל"ב מידות וא"כ י"ל דרבינו סובר זהו רק בכהנים והיינו דלכן תיקנם משה כיון שהוא מ"ע אבל בלוים ליכא קרא ומה שחלקם הי' כי הם הי' צריכין לשרת לכהנים ולהקל עליהם חילקו אותם ג"כ כמש"כ במג"א וא"כ פסק רבינו כספרי וכן מדרי"ש דדריש רק בי"ג מידות לא דריש לה כמש"כ הר"ש מקינון יען דהלימוד הוא מדברי קבלה לא דריש לה לכן לא פסק כאותה ברייתא וסובר בכהנים הי' בימי משה ולא בלוים ולא יקשה האיך נביא רשאי לחדש די"ל כיון דלוים הם אינן אלא לסייע לכהנים ואינה מצוה בפני עצמה שפיר יכולין לתקן גם בלוים להשותן לכהנים בכ"ד משמרות ל"ה דבר חדש:
אך הנה כבר עמד בכגון זה הראב"ע פ' החודש שאיך הוסיף דוד כלי השיר בבית ד' וכ' בשם הגאון שקבלה בידם מימי משה שיקום מלך ויחדש כלי שיר וכן העלה החבר בס' הכוזרי הא דתיקנו דוד ושמואל סדר המשוררים דהכל צפוי הי' כן מימי משה מסיני והרשות נתונה ליד הנביאים להוציא סדרים מן הכח אל הפועל וא"כ י"ל דרבינו ג"כ סובר דקבלה הי' כן מימי משה ע"ד שכ' הרמב"ן בסהמ"צ לפי דרכו דקבלה הי' בידם לעשות כ"ד משמרות לבית המקדש:
ובספר תורת העולה כתב הטעם בזה כי ידוע ע"פ חכמת התכונה שהחמה סובבת בגלגל שס"ה ימים שלמים ורביע יום שלא ניתן לחשבון לעת עתה רק הימים השלמים המסובבים והנה ידוע כי החמה בהליכתה עושה קפ"ב גלילים ברקיע שני פעמים חציין לצפון אופן המישור וחציין לדרום ובסיבת גלילים אלו הימים מתארכים בימות החמה ומתקצרים בימות החורף והנה תמיד שני גלילים שוים בשנה דרך משל כי מצינו בשנה שני ימים שהם שנים עשר שעות או י"ג שעות וזה הי' כונת המשמרות שהיו ארבע ועשרים כי בדרך זה הי' כל משמר שנ"פ בשנה וכל בית אב שלה לא שימש ג"כ רק שנ"פ ביומן בשנה הכל לדמות למערכה העליונה ונראה טעם היות המשמרות כ"ד כדי שיהא המנין מכוין שני פעמים בשנה אבל עכשיו היו ארבעה שבועות עודפות שהוצרכו מקצת המשמרות לחזור ואז הי' משמשים שלשה פעמים בשנה כמוזכר סוף סוכה לרמוז כי גלילי השמש נעשה שלשה פעמים בשנה והוא השנה שמעברים בו השנה והי' שלשה עשר חדשי לבנה והוא נוסף ארבע שבועות ובזה נשלם השנה שישראל מונים בו והוא שנת הלבנה וכמו שנאמר החודש הזה לכם דפח"ח:
ב')

שמואל

הרואה וכו' ראש המשמר מחלק.

והקשה הכ"מ למה הוצרכו פייסות וכ' בס' נר מצוה בשם ידי אליהו משום דהוצרכו לפייס עבור הקטורת תיקנו פייסות והקשה ע"ז דביומא דף כ"ו אר"י מפייסין על תמיד של בין הערבים ופריך עלה דתניא דמפייסין ומשני כי תניא ההיא בקטורת ואם איתא דמשום קטורת מפייסין יקשה הא בערב מפייסין לקטורת ואין מפייסין לשאר עבודות א"כ בשחרית נמי לפייסו לקטורת ולא לשאר עבודות:
והנה איתא בירושלמי בסוף מסכ' סוכה המה יסד דוד ושמואל הרואה באומנתם אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה ובמשל"מ פ"ד מערכין לא ידע לפרשו ובחכ"צ סי' קכ"ב פירשו על נכון רק שחזר והקשה לפירושו וביעד"ב ח"ב פי' דהכונה דאם אירע יובל במשמר שנטל כבר פעם אחת שדה אחוזה הי' מוכרח ליתנה למשמר הבא אחריו וכן לעולם והאומנות הי' בזה שעשו משמרות מכוון לחשבון היובלות שמנו בנ"י בשני הבתים יחד כמש"כ רבינו בפ"י מה' שמיטה שבבית ראשון מנו ט"ז יובלות ובהבית השני ח' יובלות וראיתי בחי' הרש"ש סוף סוכה שהקשה לפירש"י דהא מבואר בדברי רבינו שם דבבית שני לא מנו יובלות אלא לקדש שמיטין אבל יובלות לא נהגו ול"נ כדברי היעד"ב דבזה יפורש על נכון הא דאיתא בברכות דף י"ח דכ' ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל הוא הכה את שני אריאל מואב ומפרש בגמ' שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני ופלא במאי תליא מקדש ראשון במקדש שני להנ"ל ניחא דשמואל ודוד שתיקנו המשמרות כנגד היובלות שבבית ראשון ושני וע"ז שפיר אמר שהכה את שני אריאל דאחוזים זה בזה ע"י המשמרות שתיקנו ודו"ק:
כעת בא לידי ספר מרכבת המשנה שהביא דברי החכ"צ והקשה הא אף אי עשו כ"ג משמרות נמי לא הי' משמר נוטל ושונה כשתחשוב מ"ט פעמים שס"ה יום דהיינו מ"ט פעמים נ"ב שבועות ויום א' ותשליך מ"ט פ' מ"ו שבתות שחוזרים חלילה כ"ג משמרות ב"פ נשאר מ"ט פ' ו' שבועות ויום אחד שהם ש"א שבועות השלך רצ"ט שבועות שהן י"ג פעמים כ"ג נשאר בידך ב' שבועות בכל יובל נמצא בכ"ג יובלות כשמתחיל ביובל הראשון משמר א' יהא כסדר הכ"ג יובלות א' ג' ה' ז' ט' י"א י"ג ט"ו י"ז י"ט כ"א כ"ג ב' ד' ו' ח' י' י"ב י"ד י"ו י"ח כ' כ"ב הרי שאין משמר נוטל ושונה וכשיגיע היובל כ"ד חוזר לקדמותו ומתחיל משמר א' וחוזר חלילה יעו"ש האריך ומסיק וז"ל ואולם ידוע תדע דהא דקיימ"ל דשנת החמה שס"ה יום ורביע איננו מוסכם דהיינו לפי תקופת שמואל ולדעת ר' אדא הוא שס"ה ימים ה' שעות תתקצ"ז חלקים ע"ו רגע ועיין במפרש פ"ו מה' קידשה"ח שכ' דלדעת בטלמיות הוא ה' שעות תתקצ"ז חלקים וג' חומשי חלק ולדעת אלביתן ה' שעות תתי"ו חלקים דהיינו ו' שעות פחות רס"ד חלקים ולפי"ז יש לכוין החשבון לדעת אלביתן דנאמר דהירושלמי סובר ג"כ דשנת החמה שס"ה יום ה' שעות תתי"ו חלקים נמצא כשתחסר מיובל אחד מ"ט פ' רס"ד חלקים עולה י"ב שעות פחות כ"ד חלקים ליובל אחד נמצא חסר מחשבון שלנו לב' יובלות יום שלם פחות מח' חלקים וכו' הרי העודף בכ"ד יובלות שלשים יום תתקע"ו חלקים ולפי"ז החשבון לא הוה המחזור קטן היקף שלם אלא ההיקף האמיתי כ"ד יובלות ובכל יובל עושין חי' עיבורים ואין משמר נוטל ושונה כמש"כ שחוזר חלילה את"ד:
ג')

וראשי

האבות מחלקין איש איש על עבודתו.

(והוא מבואר במדרש רבה פ' במדבר כי כן ציוה הקב"ה למשה במדבר) הקשה בכ"מ א"כ למה הוצרכו פייס ולא הי' בית אבות מחלקין לכהנים איש איש על עבודתו ותי' בהג"ה כדי שלא להטיל קנאה בעבודת הקטורת דמעולם לא שנה בה אדם מפני שמעשרת ולכן צריך לפייס לכל עבודת וקשה לי דהנה בח"ס באו"ח הקשה למה ל"ח גם לשאר עבודת שיהיו חדשים כדי שיזכה כל כהן בהקרבת הקרבן וכן יקשה להיפוך בקטורת ג"כ בהדי כבשי דרחמנא למה לך אם יזכה עפ"י הגורל יזכה אפי' מאה פעמים ותי' דחדא מתורצת בחבירתה בשלמא בהקרבת הקרבן אם יזכה עפ"י הגורל ומרוצה לד' יזכה אפי' מאה פעמים אבל בקטורת דמעשרת חייב עלינו להוציא כל ישראל ממזלו הקשה לרפות שברו ולכן הצריכו חדשים לקטורת כדי שכל אחד יזכה אף מי שהוא קשי המזל ומעתה הדרה קו' הכ"מ לדוכתי' דא"כ למה לנו פייס כלל אף בקטורת הא נוכל ליתן לכל כהן פעם אחת הקטורת ונרויח שלא נפסיד לכהנים בשאר קרבנות שהרי כל בית אב יכול ליתן לכל כהן שלא עבד עדיין דבשלמא אי פייס צריך בלא"ה ע"כ יש עדיפותא בקטורת דצריך חדשים לבקרים כדי שיעשיר כל אחד מישראל אבל בשאר קרבנות הונח הדבר על מזלו עפ"י הגורל אם מרוצה לפני ד' יזכה בהדי כבשא דרחמנא למה לן אבל לפי דברי רבינו הי' אפשר בכל הקרבנות בלי פייס כלל דאפשר ע"י ראשי בתי אבות לחלק העבודות לכל אחד מכהנים ועתה ע"י פייס כיון שאין מפיסים חדשים לשאר קרבנות א"כ אפשר שאחד יזכה הרבה פעמים ואחד לא יזכה כלל א"כ אנו מפסידין מצוה לכהנים כדי שנוכל לפייס בקטורת חדשים לבקרים לרפות שבר כל קשי המזל והרי אפשר גם בקטורת לחלוק תמיד חדשים לקטורת ונרויח שגם בשאר קרבנות יהא תמיד חדשים כקו' ח"ס ועוד קשה לי הרי חזינן בקטורת מפיסין בערבית ולא מפיסין בשאר קרבנות כמש"כ רבינו פ"ג מתומ"ס הרי דלא תלוי קרבנות בקטורת:
ולכן נראה לישב וליתן טעם לדבר שאדרבא יען שהוצרכו לפייס בשאר קרבנות הצריכו פייס גם לקטורת ושוב הצריכו חדשים לקטורת דהנה בוודאי מסתבר אם הי' ראש בית אב מחלק העבודות אז הי' הכרח ליתן לאחר כי למה נפסיד לאחד ולכן ראו כי יותר טוב עפ"י הגורל ומד' משפטו יצא והוא ית' ירצה בשמושו של פלוני יבחר בו ואין עלינו להשגיח כדי לחלק לכל כהן מעבודת הקרבנות אלא הוא ית' הקרב אליו יבחר בו ואין ראוי שע"י כהן יתחלקו העבודות אולי אין הקב"ה רוצה בשימושו ולכן התקינו פייס וכיון שתיקנו פייס גם בקטורת הצריכו פייס אף שבזה הי' קצת סברא דיותר טוב לחלק כדי שיגיע עכ"פ בעבודה זו חלק לכל אחד כדי לרפות שבר מזלו אבל כדי שיהא שוה לכל שאר קרבנות תיקנו גם בזה פייס וכדי שלא יזכה אחד בקטורת ע"י גורל פעמים ואחד לא יזכה כלל לכן תיקנו חדשים לקטורת:
ועוד נראה לישב קו' הכ"מ לפמש"כ תוס' מנחות דף נ' עולה נמי מעתרא ותויו"ט ובה"ז הוקשו אי כונתם אהא דפריך ביומא דף כ"ו עולה נמי דמעתרא וע"ז משני יען דשכיחא א"כ למה צריך חדשים לקטורת הא מעתרא ע"י דכליל דעולה דשכיחא ולכן כ' שכונת התוס' דל"ג רק דלא שכיחא ולא גרסינן לא שכיחא ומעתרא ועוד דבתוי"ש דף כ"ו מפורש להדיא כן דכליל ג"כ מעשרת אלא דשכיחא לכן לא צריך חדשים לכליל ולישב קו' הבה"ז ע"כ לומר דנהי דמעשרת אפ"ה אולי לא זכה להתעשר ע"י כליל דעולה ויזכה ע"י הקטורת לכן צריך חדשים לקטורת ומעתה א"ש כיון דקטורת ועולה כליל א"כ צריך פייס דהא שאר עבודות ב' גזרין הרמת הדשן והולכת איברים למזבח אין מעשרות א"כ אתיא לאינצויי ויטול קנאה בכל עבודות הקרבת התמיד שהוא כליל לכן הצריכו פייס בכל עבודת התמיד משא"כ בלוים אין עבודתן מעשרות לכן אפשר בחלוקה ע"י ראשי בתי אבות:
והנה בשי"צ ביומא כ' לפרש דברי תוס' דמנחות דהכי פירושו מ"ט נקט בקטורת חדשים לבקרים אי משום דמעתרא וכ"ע תאבים לעשותם עולה נמי ליתקנו חדשים דאיהו נמי מעתרא וחביבא ותי' דעיקר טעמא דחדשים לקטורת לאו משום דמעתרא אלא מטעמא דלא שכיחא חביבא להו וכל אחד רוצה לזכות במצוה זו לא לתכלית שכר משא"כ עולה דשכיחא לא חביבא כולי האי ומשוה"כ לא תיקנו חדשים לבקרים ולדעתי מוכח מדברי רבינו דלא מפרש הכי מדכ' בפ"ד מתומ"ס אחר כשכבר זכו כולם מי שזוכה בבוקר זוכה בערב א"כ מוכח הך חדשים לבקרים רק משום דמעתרא לא משום דהמצוה חביבא להו:
אמנם לדעת רש"י כ' בשי"צ לפרש כך כיון דשכיחא לא חביבא כ"כ כקטורת דחביבא להם מצד חוזק ואומץ כונתם בו היו מתעשרים מלבד הסגולה השמורה בקרבו משא"כ עולה הגם דסגולתה להעשיר מ"מ כיון דשכיחא ולא חביבא בעיניהם כ"כ לא היתה מוציאת הסגולה הנשמרת בה אל הפועל ולכן לא הי' מתעשרים בה (ועמש"כ בה' תומ"ס) וא"ש ועיין במנחת חינוך שכ' ונ"ל דבשלמא בעבודת הלוים הי' כל עבודתם שווים ולא מצינו עבודה חשובה מחברתה אבל בעבודת כהנים מצינו עבודה חשובה מחברתה כגון עבודת הדם א"כ הי' מטיל קנאה ע"כ הי' פייסות:

י

שלא

יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו. והקשה בכ"מ דבע' מבואר דבמסייע רק מדרבנן ואף דבספרי משמע דהוה דאורייתא יקשה למה פסק כספרי ונראה לישב דהנה בשבת דף צ"ג מתבאר דיש סיוע שיש בו ממש כגון בזה א"י וזה א"י חייב מה"ת חטאת ובאחד יכול ושני א"י זה שיכול חייב ושא"י פטור דמסייע אין בו ממש וכ"כ רבינו בפ"א מה' שבת וא"כ י"ל דהא שכ' רבינו דמחייב המסייע היינו כשאין הראשון המשוער לבדו יכול והשני המסייע לבדו יכול וזה אייריא הספרי וגמ' דערכין דמבואר דרק מדרבנן היינו בשניים יכולין לבדן ובהכי אייריא הך דהלך ר"י אצל רי"ו לסייע בהגפת דלתות ולכן קאמר מאי לאו דבהא פליגי מר סבר מיתה הוא וגזרו בה רבנן ומר סבר אזהרה הוא ולא גזרו רבנן וטעה בזה יען דרי"ו לבדו יכול וס"ל דיכול לסייעו סיוע שאין בו ממש ובכהא"ג לא גזרו רבנן ודחי דלכו"ע אזהרה הוא ובה גופי' פליגי אי גזרו בה רבנן ובזה ניחא קו' הכ"מ דהא בגמ' דחי דברי אביי דסובר משורר ששוער במיתה כיון דמסיק דכו"ע אזהרה היא משום דרבינו אייריא במסייע להמשוער דא"י דכהא"ג המסייע שפיר חייב מיתה:
ועוד י"ל דהאי מסייע שחייב מה"ת היינו אפי' בזה יכול וזה יכול דרק בשבת פטור משא"כ בשאר איסורין חייב כמש"כ רשב"א סי' כ"ח ובחכ"צ סי' פ"ג וטעמא דמילתא משום דהוה כאלו כל אחד עביד פלגא ולאו אורחי בהכי במלאכת שבת וא"כ כאן במשוערים דאורחי' בשניים בהגפת דלתות חייב והא דאמרינן בשמעתין דרק מדרבנן הוא דגזרו היינו היכא דהמשוער לבדו יכול והמסייע לבדו א"י כהא"ג רק מדרבנן דא"ל דאייריא דהי' יכול לבדו וסובר כר"י בשבת זה יכול וזה יכול פטור וריב"ג הי' סובר כר"מ דזה יכול וז"י חייב דז"א דבשאר איסורין לכו"ע חייב ובפרט היכיא דאורחי בהכי ולפמש"כ בס' החינוך דהקפידא על משורר שלא יהא משוער שלא יהא קדירא דבי שותפי א"כ זה שייך גם במסייע וכ"כ החינוך להדיא דחייב במסייע וא"כ י"ל דרבינו אייריא מזה יכול ומזה יכול דחייב בשאר איסורין דל"ה כמסייע אלא כעביד פלגא דעבודה ולכן חייב דבשבת שם פליגי אמוראי אי בעינן שיעור לכל אחד בזה יכול וז"י ובא"י א"צ שיעור לכל אחד לכו"ע וע"ש בתוס' והיינו דמר סבר דחשוב כאלו עביד כולה א"כ סגי בשיעור אחד לכולן ובזה א"י וזה א"י לכו"ע כאלו עביד כולה סגי בשיעור אחד לכו"ע וכן פסק רבינו דשיעור אחד לכולן דהנה בזבחים דף ק"ו פליגי רי"ו ור"ש אי חייב בהעלאה בחוץ בשנים א"כ ר"ש לא יליף משבת לשאר איסורין ור"י יליף לשאר איסורין ובפי"ח ממעה"ק פסק רבינו דחייבין בהעלאה וס"ל דלא יליף משבת לשאר איסורין וא"כ ניחא דפסק רבינו כספרי כיון דהוא פסק דלא ילפינן שאר איסורין משבת דבשאר איסורין אמרינן דהוה כאלו עביד פלגא וחייב אח"ז ראיתי באור החיים הקדוש בפ' קרח שכ' דרבינו אייריא במסייע להשלים הצריכין לאותה עבודה ובגמ' אייריא ביש בו שיעור לאותה עבודה לבדו דרק מדרבנן אסור:
ויש להביא ראי' לשיטת רבינו דבמסייע ממש דהיינו בזה יכול וזה יכול חייב מיתה דאז ניחא דפליגי בערכין אי גזרו במסייע ואמאי לא גזרינן לענין שבת וע"כ לומר דהיינו טעמא דבשבת ל"ש גזירה דליגזור שיעשה כולו לבדו דרק שייך למיגזר דיסייע לחבירו אף בזה יכול וזה יכול ולכן בשבת דזה יכול וזה יכול פטור ל"ג רק במשוער דז"י וז"י חייב שפיר גזרינן גם במסייע וא"כ נשמע דהיכיא דז"י וז"י חייב בשאר איסורין (ומזה ראי' לדעת ההה"כ דבשבת אפי' מדרבנן לא גזרו דלא כח"צ וכמו שיבואר להלן) וא"כ סובר רבינו דלמסקנא הלכה כאביי משום דספרי מסייע לי' דבמשורר ששוער חייב וא"כ אפי' מסייע חייב היכיא דהוה ז"י וז"י ושוב פליגי אי גזרו בזה יכול וזה אינו יכול:
והנה בסי' קצ"ח פליגי וט"ז ונקה"כ אי שרי לאשה ששכחה לחתוך ציפורני' מע"ש לחתוך בשבת ע"י עכו"ם דדעת הטו"ז דהוה כמו ניקף דעובר גם הניקף ונקה"כ דחי דשם קרא כתיב לא תקיפו דעובר גם הניקף רק הא דצריך לטעם דמסייע משום דא"כ הוה לאו שאין בו מעשה ובחכ"צ סי' פ"ג השיג אי מסייע לאו מילתא מנ"ל דחייב בניקף הא ליכא קרא ע"ז ותמוה הא כתיב לא תקיפו לשון רבים והנה בחכ"צ הביא דברי רשב"א דסובר בשאר איסורין חייב בזה יכול וזה יכול והקשה א"כ למה מותר לסייע בשמאל ותי' דמסייע באופן שא"י כמש"כ תוס' כהא"ג בשבת (וכ"כ המג"א סי' קפ"ג לענין כוס של ברכה) עוד הקשה מרגלו אחת על האבן אמאי מותר אם יכול לעמוד על רגל אחד עכ"פ הוה ז"י וז"י ותי' דע"כ אייריא דאין יכול לעמוד על הכלי לבד והוה א"י והכריח דבר זה דאל"כ מאי מייתיא ראי' דמסייע אין בו ממש באחד יכול ואחד א"י הא שם הוה ז"י וז"י ולדעתי זהו דחוק דלמה סתם המשנה כיון שאמרו אם יכול לעמוד אם ינטל הכלי הי' צריך למיתני ג"כ שא"י לעמוד אם ינטל הריצפה:
ולכן נראה לישב לפמש"כ רש"י בשבת דף צ"ג לפרש בהא דזב הוה ז"י וזה יכול וכ' המהרש"א אף דבזב ל"ש לפטור מטעם דלאו אורחי' מייתיא לה מטעם מסייע א"ב ממש וא"כ א"ש ג"כ הא דמייתיא מרגלו אחת על הכלי דג"כ אורחי' בהכי לעמוד על ב' רגליו רק ע"כ מטעם מסייע אין בו ממש אתי עלה ולעולם אייריא בז"י וז"י ולפי"ז מוכח דלא כרשב"א דלפירש"י ז"י וז"י פטור יען דנחשב כאלו כל אחד עביד כולה והשני מסייע וכן להיפוך דהשני הוה כאלו עביד כולו והראשון ל"ה אלא מסייע לכן שניהם פטורים ולכן גם בשאר איסורים כן אך לישב דברי הרשב"א נראה ע"ד שכ' הרשב"א לקמן דזב דמי לשבת כן י"ל דעבודה דמי לשבת דשם לא קאי לחייב רק לפסול וא"כ רק אי מסייע יש בו ממש אז יש לפסול ג"כ כמו בחיוב דשבת או שאר איסורין אבל אי מסייע ל"ה ממש אין לפסול משום ז"י וז"י דזה רק לענין חיוב אבל לא לענין לפסול מעתה יצא לנו דהא"ט דרבינו דסובר דמחייב במסייע דהא ה"נ כתיב בלשון רבים לא יקריבו ולא ימותו גם הם גם אתם ודמי ללא תקיפו דחייב אמסייע יען דכ' בלשון רבים ועמש"כ בפח"י ממעה"ק:

יא

א')

אבל

כהן שעבד עבודת לוי אינה במיתה.

וראב"ד הקשה דדרשינן גם הם גם אתם א"כ תרווייהו במיתה ובס' אור החיים כתב דרבינו קשיתי' דלמה פריך אאביי מברייתא דמשורר ששוער אינה אלא באזהרה ולא פריך מברייתא הראשונה דדריש הם בשלהם אין במיתה אלא באזהרה ולכן ע"כ לומר דהגי' הנכונה כך אתם בשלהם והם בשלכם הם בשלכם במיתה אתם בשלהם אינה במיתה אלא באזהרה:
ואמנם לי נראה לישב השגת הראב"ד דהנה בשעה"מ ה' עבודת יוהכ"פ חקר כהן הדיוט בשחיטת פר כה"ג למ"ד שחיטת פרו פסולה בכהן הדיוט אי חייב עלה מיתה והוכיח מיבמות דף ל"ג דמוקי שם בשחיטת פר כה"ג ובזר אצלו קאמר מוכח דכהן הדיוט בשחיטת פרו הוה זר וחייב גם מיתה דבקרא לא כתיב בנ"י רק זר וזה ג"כ זר ואמרינן אהדרי' לאיסורא קמא ול"נ דתליא זאת בפלוגתא דר"מ ור"י בכריתות דף ה' דפליגי בנתינה אי חייב במלך וכה"ג דלר"מ מחייב דהשתא זרים נינהו ור"י סובר דפטור אנתינה דמעיקרא לאו זרים נינהו וכן פסק רבינו בפ"א ולפי"ז אני אומר לר"י דבעינן זר מעיקרא א"כ בוודאי כהן ששחט פרו א"ח מיתה דלאו זר מעיקרא הוה רק לר"מ דסובר השתא זרים נינהו גם בפר כה"ג זר הוה השתא ואהדרי' לאיסורא קמא וחייב מיתה:
ומעתה אני אומר דהנה הברייתא דדריש הם בשלהם אינן במיתה אלא באזהרה הנה מוכח מכאן דלא כסברת השעה"מ דל"א אהדרי' לאיסורא קמא דא"כ גם הם בשלהם כזרים אצלה נינהו וחייב וע"כ דסובר כר"י דלאו זרים מעיקרא נינהו לכן אינן רק באזהרה א"כ לפי"ז יקשה איך דריש אתם בשלהם במיתה הא כהן לאו זר מעיקרא נינהו וע"כ הגי' באותה ברייתא או דאתם בשלהם באזהרה כמש"כ באורה"ח או דהגי' דגם אותה ברייתא סברי דהם ג"כ במיתה ולכן לא הקשה ממנה לאביי אמנם במכילתא דאיתא הכהנים על ידי הלוים במלקות והלוים ע"י כהנים במיתה הנה ע"כ סברי דל"א אהדרי' לאיסורא קמא דזר מעיקרא בעינן ולכן רק לקי ואינו במיתה אבל לעבודת כהן הוה זר אצלה מעיקרא ולפי"ז אידך ברייתא דסברי דמשורר שסייע למשוער אינו אלא באזהרה ע"כ דג"כ סובר דבעינן זר אצלה מעיקרא ואי ל"ה זר מעיקרא אינו רק באזהרה והנה אביי דסובר דבמיתה וקרא קדריש דכתיב והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש ה"כ חדא זימנא ופירש"י בההוא פרשתא וקאי נמי אלוים אלא לאו זר דאותה עבודה וע"כ הא דלא יליף מדרשא דמה אתם גם אתם דאי מהתם רק באזהרה ויש להבין מאי קסבר אי ס"ל דל"ב זר מעיקרא רק זר אצלה א"כ ל"ל קרא מיותר הא כיון דעכ"פ הוא באזהרה מדרשא דמה אתם גם אתם ואהדרי לאיסורא קמא כמו בכהן הדיוט בשחיטת פרו דחייב מיתה אף דלא כתיב בי' קרא בפירוש הזר הקרב יומת ע"כ רק יען דפסול לשחיטתו הוה זר אצלו וחייב מיתה וא"כ ל"ל לאביי קרא דוהזר אע"כ גם אביי סובר דזר מעיקרא בעינן רק שאני הכא דכ' בפירוש קרא מיותר לכן זר אצלה קאמר ואהדרי' קרא בפירוש לאיסורא קמא לפי"ז לאביי דיליף דקרא אהדרי' בפירוש שפיר י"ל דסובר דכהן בשל לוי אינה במיתה דלאו זר מעיקרא הוה ואינה רק באזהרה מקרא דאתם בשלהם דלא איתקש ללוי בעבודת כהן רק לאזהרה לא למיתה וכאותה מכילתא ולוי בעבודת לוי חבירו רביא קרא דוהזר הקרב אליו דל"ב זר מעיקרא וכן לדידי' אפי' סיוע בכלל הקרב אליו ושפיר חייב מיתה:
ובזה י"ל דפליגי גם בספרי דדריש ואל המזבח לא יגשו אזהרה שמענו עונש מניין ת"ל ולא ימותו אין לי אלא לוים שנענשים על עבודת כהנים כהנים על עבודת הלוים מניין ת"ל גם אתם (כגי' הכ"מ) מעבודה לחבירתה מניין ת"ל גם הם רבי אומר איני צריך שכבר נאמר אל תכריתו כהנים על עבודת הלוים מניין ת"ל עמהם מעבודה לחבירתה מניין ת"ל והחונים לפני המשכן וסיפא דקרא והזר הקרב יומת וא"כ י"ל דת"ק סובר דל"ב זר מעיקרא ולכן בין כהן בעבודת לוי בין לוי בעבודת לוי הוא במיתה דזר אצלה קאמר ואהדרי' לאיסורא קמא וא"צ כלל קרא רק יליף מגם אתם דמה הם הלוים בשלכם במיתה ה"ה כהן בשל לוי במיתה דזר אצלה הוא עתה ורבי סובר דבעינן זר מעיקרא וא"כ כהן בשל לוי רק באזהרה דרק לעבודה זו הוא זר אבל לוי בשל עבודת חבירו הנה מסברא ג"כ א"ח מיתה דאין זר מעיקרא אלא דיליף מוהחונים לפני המשכן וסיפא דקרא והזר הקרב יומת דמיותר וע"כ דזר אצלה קאמר וכדרשת אביי דאהדרי' קרא בפירוש ולפי"ז א"ש דרבינו דפסק בפ"א מה' אלו דבעינן לענין חיוב נתינה דשמן המשחה זר מעיקרא א"כ י"ל כהן בעבודת לוי רק באזהרה דאין זר אצלה מעיקרא ולוי בעבודת חבירו שאני דרביא קרא בוהזר הקרב אף דרבינו לא הביא דרשא זו רק דרשא דאיש על עבודתו היינו משום דמקרא זה ידעינן דזר אצל עבודה זו וממילא שמעינן דיש למעטו מקרא דוהזר הקרב דאין זה עבודה שלו ולכן במסייע מחייב כיון דכ' הקרב יומת גם מסייע מיקרי קריבה אל עבודה ודו"ק:
ב')

אחר

זה בא לידי ספר משכנות לאביר יעקב שביאר הענין בארוכה דלפי תי' קמא של הכ"מ ע"כ לפרש הך דחולין דבברייתא ראשונה דמסיים יכול אף בשילה ובית עולמים ת"ל לעבוד עבודת לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף וסובר רבינו דדוקא מבן נ' שנה ישוב א"כ לדורות בכל עבודת לוים בין שירה בין הגפת דלתות וכיוצא בהן והא דאיתא שם כתוב אחד אומר מבן כ"ה וכתיב אחד אומר מבן ל' הא כיצד כ"ה ללמוד ושלשים לעבודה סובר רבינו דזה נוהג ג"כ לדורות בשילה וב"ע לענין שירה דפסול עד כ"ה או ל' שנה ואעפ"י דבברייתא ה"ב דמייתא התם כהן משיביא ב' שערות עד שיזקין כשר לעבודה ומומין פוסלין בו בן לוי מבן ל' ועד בן נ' כשר לעבודה ושנים פוסלין בו בד"א באוה"מ אבל בב"ע א"כ אלא בקול ומשמע לכאורה דבב"ע כשר אף קודם כ"ה שנים סבירא לי' לרבינו כיון דבברייתא ראשונה מבואר דהאי מבן כ"ה שנים ללמוד גם לדורות נהוג גם ברייתא שני' יפורש הכי דרק הפסול דבן חמשים שנה אין נהוג לדורות אבל הפסול דקודם בן כ"ה שנים נהוג גם לדורות והוכיח רבינו כן משום דקשיא לי' דמקרא משא כתיב גבי דוד ויספרו הלוים מבן שלשים שנה וכו' לנצח על מלאכת בית ד' וד' אלפים שוערים וד' אלפים מהללים לד' בכלים אשר עשיתי להלל והרמב"ן בפי' התורה פ' בהעלותך הוכיח ממקרא זה כי עד שנבנה הבית שהי' להם משא בכתף לא הי' ממנים בשיר אלא הראוים למשא מבן ל' עד בן נ' אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים לצורך הבית כשיבנה וקשיא לי' לרבינו דהא בספרי איתא דמשנכנסו לארץ אין הלוים נפסלים אלא בקול מוכח דבכניסתם לארץ תליא מילתא א"כ תימא למה מנאם דוד מבני שלשים אלא ש"מ שצריך לחלק בין מבן נ' שנה דזה פסול שנים אין נוהג לדורות אבל הך דמבן כ"ה שנים נוהג גם לדורות:
ואמנם מש"כ רבינו ויראה לי שאינו נפסל עד שיתקלקל קולו מרוב הזקנה צריך לומר דרבינו מפרש דכמו דבכהנים איתא שם דשיעור זקנה היינו עד שירתת וא"ר לעבודה מזה נשמע דגם בלוים השיעור עד שיתקלקל קולו את"ד:
ג')

אבל

כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה וכו'.

ותמוה דהא מבואר דברייתא גם הם גם אתם אתה בשלהם והם בשלכם במיתה וכ' שם הכ"מ בשם סמ"ג שכן הוא בברייתא אחרת וכ' הכ"מ דהוא לא מצא בקדשים ברייתא וכ' בספר ח"כ דרבינו הי' לו גי' אחרת דברייתא דלעיל ולא ימותו גם הם גם אתם הם בשלכם במיתה ואתה בשלהם אינו במיתה אלא באזהרה ול"ג והם בשלהם דקרא לא אייריא בהכי דהם בשלהם לא נפקא אלא מקרא דלשמור משמרת ועבודה לא יעבוד כמש"כ תוס' א"נ מקרא דכ' איש איש על עבודתו ועל משאו כמש"כ רבינו וכו' ומשמע לתנא דלא קאי ולא ימותו רק אלוים דאי אכהנים קאי הו"ל למכתב ולא תמותו שהרי עמהם מדבר אלא אלוים קאי בעבודת כהנים גם הם גם אתם ילפינן אזהרה לכהנים בעבודת הלוים:
ד')

כהן

אסור לסייע ללוי' במשוערין. ולכאורה קשה מסוף סוכה דבעצרת לוקחין כהנים חלק בלחה"פ משום הגפת דלתות אך י"ל דהנה בג' מקומות כהנים שומרים בבית המקדש ובאותן שערים הם נועלין ולוקחין שכר בלחה"פ וכן הוא בתוס' ב"מ דף י"א ד"ה נתן:
והנה בספר החינוך כ' דגם כהן המסייע לכהן אחר בעבודתו חייב מיתה ובמעיין החכמה תמה איך משכחת זה ונ"ל דמשכחת דהא בקטורת לא שינה בה אדם א"כ באחד שכבר עבד עבודת הקטורת ובא לעבוד עם אחר בעבודת הקודש שפיר חייב ובמנחת חינוך שם האריך לבאר דלוי המסייע לכהן חייב אפי' בעבודה שאין תמה וחמור יותר מזה שא"ח אלא על עבודה תמה:
ובזה כבר כתבתי דברי החינוך דהא"ט דקפדה תורה שלא יסייע זה לזה משום דלא ליהוי קדירה דבי שותפי והנה במהר"ם שיק סי' י"ט חחו"מ כ' דהא"ט דטובי ז' העיר יש להם כח כבי"ד משום דאל"כ יהא קדירה דבי שותפי כמבואר בח"מ בסי' ב' ובמג"א סי' קנ"ג סקל"ז וכדכתיב בקרא דפשע ארץ רבים שרי' והא דתיקנו דוקא ז' טובי עיר כבר כ' ברשב"א סי' תרי"ז דהוא נגד שבעה רואי פני המלך כדאיתא בסנהדרין לענין עיבור השנה שהוא מטכסיסי מלוכה לכן יכולין להמנות ז"ט שיהא להם כח לפקח על ענין רבים וכבר הוכחתי כן בפ"ז מבית הבחירה יעוש"ה אמנם דברי המהר"ם שיק בנה יסודו אגמ' דב"ב דהא"ט דלא יהא קדירה דבי שותפי ולפמש"כ מוכח כן מהני קראי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.