מעשי למלך/כלי המקדש/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך כלי המקדש א

א

א')

מ"ע

לעשות שמן המשחה.

הנה בספר החינוך כתב בזה טעם לשבח וז"ל משרשי המצוה שרצה האל ב"ה שנעשה פעולה בנפשותינו שנעלה להתחנך בכבוד עבודתו הקדושה תורה בנו גדולה ושבח וזה משיחת השמן לפי שענין המשחה בשמן הטוב לא יעשו רק המלכים ושרים הגדולים עכל"ה ולי נראה דטעמא אחרינא איכא דשמן המשחה קדושתו רבה וע"י המשיחה מתעלה הנמשך בקדושה גדולה וראי' מהא דאיתא בחגיגה דף כ"ד אין אור של גיהנם שולט בת"ח קו"ח מסלמנדרא דהסך בדמו אין אש שולט בו קו"ח שהסך בשמן קדוש שנעשה פעולה להרבות קדושתו:
ובהא ניחא לי מה דהקשה בח"ס חולין דף קכ"ז אהא דאיתא שם בחגיגה פושעי ישראל אין אור גיהנם שולט בהם קו"ח ממזבח ויקשה דילמא סחו המזבח בדם סלמנדרא ול"ה צריכין לנס ותי' יען שהוא טמא אין מכניסין לעזרה קו"ח להיכל ולכאורה נראה דפעולת משיחת סלמנדרא רק אהני במידי דמבלע בליעי אבל למשוח דבר שאין בולע כזהב אין עושה פעולה שלא ישלט בו האש אך הא במשיחת שמן המשחה הא עושה פעולה להרבות קדושה אף בכלים שהי' נמשחין הרי דאין חילוק אלא דע"כ קו' מעיקרא ל"ק דילמא סכו בסלמנדרא הא אכתי איכא קו"ח אם סלמנדרא עושה פעולה שלא ישרוף האש אף שלא נבלע בתוכו קו"ח במזבח הזהב שנמשח בשמן משחה שאין אש שולט וקו"ח לפושעי ישראל שמלאים מצות דאין אש שולט בגופן:
ואמנם במה שהעידו חכז"ל דסך בסלמנדרא אינה נשרפת מן האש נראה שהוא דבר טבעי כיון דנוצרה משם אין כח האש שולט בה דאם היתה שולט בה לא היתה נוצרת וכן ראיתי בשדי חמד בחללים הביא בשם ס' עולת יצחק ומזה דן שם בדבר חדש דמהא"ט כלבית דאיתא בע"ז דף ל"ט שהוא דג טמא ואין אוסר בליעתו משום דנתהוית מהציר לכך אין טבעה להפליט שם דאם היתה מפלטת לא היתה נוצר ודחי בזה מה שרצה בס' גור ארי' להוכיח מהך דכלבית אין אוסר דבעל חי אינה מפליט ולהנ"ל אין ראי' משום דנתגדל שם לכן אין מפליט והוא נכון:
ואמנם האי דבעל חי אינה מפליט כמש"כ בח"ס סי' צ"ד והביא ראי' מהרא"ש פ"ב דע"ז שדייק מהא דאמר המן הרשע דאם נפל זבוב זו רקו ע"כ משום דאין בע"ח מפליט לא זכיתי להבין דבוודאי בכבוש י"ל שפיר דבע"ח אין מפליט אבל ברותחין שפיר י"ל דמפליט אלא דלדינא ממנ"פ אי הי' רותחין כ"כ עד שנחמרה הרי חזינן דשלטה בו הרותחין והפליט ג"כ דאי לא הי' מפליט לא היתה נחמרה כי זה שנחמר הוא ע"י שפולטת הציר ומתכויץ המקום ששלט בו הרותחין ואי לא נחמרה ע"כ דלא שלטה בו הרותחין א"כ ממילא לא פלט דאי הוה פולט הוה ניכר ע"י החימור א"כ הוראה זו שהעלה הח"ס זצ"ל דאם נפל בע"ח לרותחין שאין נאסר וכ"כ גם הפמ"ג סי' תמ"ז לא משום דבע"ח אין מפליט אלא משום דלא שלטה בו החמימות דאי שלטה הוה נחמר ואי נחמר באמת ע"כ דהפליטה ג"כ וראי' לזה מהא דאיתא ביבמות דף קכ"א נפל לכבשן האש או ליורה מליאה שמן ויין רותחת דמעידין עליו דאפי' יצא משם וברח בוודאי ימות בסיבה זו כדאיתא בסי' י"ז סע"ל א"כ פשיטא נמי דבבע"ח כהא"ג אם שהא קצת עד כדי פליטה (דהא בכל דבר שנפל לרותח בעינן שהא קצת כדי שיפליט כדאיתא בחולין דף ק"ח דמשני בקדם וסילקו) דהוה פולט אלא דאז בוודאי הוה ניכר שנחמרה וכן הביא התב"ש סי' נ"ב דברי הרוקח דלאו דוקא לאור ונחמרה בני מעיו אלא אפי' נפלה לרותחין הוה טרפה משום נחמרה בני מעי' א"כ כיון דשולט כ"כ שנחמרה ב"מ איך אפשר לומר שאינה פולטת מאי אמרת שסילקה מיד קודם שהיתה יכולה לפלוט א"כ זה אין רק בבע"ח דבכל דבר הא בעינן כדי שתוכל לפלוט כדאיתא בחולין כנ"ל אך כל זה שייך ברותחין מחמת האש ואין ראי' כלל מכבוש דל"ש בבע"ח ופלא:
אח"ז ראיתי בשדי חמד בענין אחר שכ' על דברת הח"ס הנ"ל שאף את"ל דבע"ח מפליט ל"ש לאסור משום פליטת אמה"ח דהא לאו לאיברים עומדת אלא די"ל דנדע כשבע"ח נכווה ברותחין דעור והבשר שתחתיו נכוה שוב לא יעלה ארוכה שאין לו התחברות עוד עם החיים והוה בשר שהרופא גוררו והוי כפירש ועומד לחתוך ואסור משום אמה"ח ותמוה לי טובא א"כ נפלה כל החקירה שאין בע"ח מפליט בבירא דהא כיוון שנכוה והוה כפירש מן החי שאין לו התחברות עוד עם החיים א"כ פשיטא דמזה החלק שנכווה מפליט ציר דהחיות אזלה מיני' ואי בלא נכוה א"כ אין הטעם משום דבע"ח אין מפליט אלא דלא שלטה בו החמימות כדי להפליט כיון שחזינן שלא נחמרה ולא נכוה וכמש"כ וזה ברור (וכן ראיתי בברכות דף ו' בפירוש רב ניסים דין גרמא דעשראה ביר שהבן עשירי נפל לתוך יורה רותחת ונמס בשרו ונמק נטל רי"ו עצם מאצבע קטנה וצררה בסדינו):
ובמדרש שמות רבה פט"ו שנתקשה משה בשרצים וזעזע הקב"ה את היבשה והראהו את הצב זעזע את המים והראהו את בן הנפילים זעזע את המים המדבר והראהו את הערוד זעזע את האש והראהו את הסלמנדרא מוכח דבאה מן האש לא מכשפים ע"כ הא דפירש"י בחולין דבא ע"י כישוף הוא מין אחר:
ובספר תורת העולה הביא דברי רבינו בספר המורה שכ' וז"ל שמן המשחה יש בו שני תועלת להטיב ריח מה שימשוח בו ולהאמין גדולת הדבר הנמשח וקדושתן והיותו נבדל לטובה משאר מינים יהי' אדם בגד או כלי הכל שב ליראת המקדש שהוא סבה ליראתו מפני התחדש הפעולות בנפש אדם בעת שיכנס בו וכו' וכבר נתבאר ענין השמן שהוא מורה על ההשגח' המשפעת על מי התורה דוגמת השמן שהוא צף על פני המים וכו' להיות כי המשיחה היא דוגמת ההשגחה שדבוקה בו למעלה על ידי שכלו ע"כ היו מושחין השמן על קדקדו מקום הנחת המוח אשר על ידו יוצק עליו והי' סך ממנו על גבי עיניו והי' מושחין לכהן גדול כמין ך', ומלך כמין נזר ושתיהן היו מורין כי נזר אלקים על ראש והך' הי' מורה ג"כ על הכתר וזה כי מספרו עשרים שהוא במספרו כתר ואף כי הך' הוא אות הראשון של כתר ומה שנשתנה המלך במשיחתו שהיתה כמין נזר ושל כהן כמין ך' הטעם שכתרו של כהונה לא היתה נגלית כל כך ככתרו של מלך ואף כי כתר כהונה היא לעבודת השם יתעלה וכתרו של מלכות היא להעמיד האומה בעוה"ז ולקיום הארץ והי' כתר כהונה נרמז באות כ' שמורה על כתר ואצל מלך קראו נזר להיות כי מלת כתר יותר רוחני ממלת נזר דפח"ח:
ב')

מצות

עשה לעשות שמן המשחה וכו'. הנה קשה לי דרבינו כ' בהל' ה' דמעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה וכ"כ בפ"ד מה' בהב"ח דשמן המשחה הוא אחד מהדברים שגנזם ישעי' ועתיד להגלות והוא גמ' יומא דף נ"ב וכן במנחות דף פ"ח הין שעשה משה לשמן המשחה גנזו דא"צ עוד וא"כ הלא רבינו השריש לנו בסהמ"צ שורש ג' דמצוה שאינו לדורות לא תמנה במנין המצות ולכאורה י"ל משום דאי הי' נאבד הי' צריכין לעשות שמן אחר שפיר בא במנין כמש"כ כהא"ג בפ"א מבהב"ח לענין ארון בשם מגא"ס דא"כ קשיא דרבינו כ' להלן דהסך משמן שעשה משה חייב אבל לא משמן אחר ויקשה א"כ הא הלאו אינו לדורות דאם יאבד שמנו ויעשו אחר לא יתחייב א"כ אין לדורות ואין בא במנין וקשיא ממנ"פ או הלאו לא יבא במנין או העשה לא תבא במנין העשין אמנם נראה לישב דיש להבין דלא מנה רבינו מ"ע דמשיחת כלים כה"ג ומלך ולכן נראה דרבינו סובר דהמשיחה היא חלק מהמ"ע דעשיית שמן המשחה ואין בא במנין כמש"כ בסהמ"צ שי"ב וא"כ לפי"ז ניחא דמנה עשיית שמן המשחה במ"ע משום דהמשיחה היא מצוה לדורות וכיון דהכל מצוה אחד חשוב שפיר מצוה והוא מן המנין וא"ל הא גם משיחה אינה לדורות כמש"כ רבינו דלא הי' מושחין רק כלים שעשה משה לק"מ דעכ"פ כה"ג ומלך מושחין לדורות כמש"כ רבינו:
והנה החכם מהרי"א הביא הוכחה מקרא לדעת חכמז"ל דשמן המשחה קיים לעולם מקרא דכתיב ובמתכונתו לא תעשו כמוהו ולמה לא כתבה תורה כמו בקטורת לא תעשו לכם מזה מוכח דמוזהרין שלא יעשו כלל בהחלט בשום דור מהדורות לא לציבור ולא לכם אבל בקטורת רק אסור לעשות לצרכינו יעו"ש ובזה ניחא לי ג"כ לשון רבינו שכ' בפירקין אם עשהו להתלמד פטור ובפ"ב גבי קטורת דכ' אם עשאה להתלמד או למוסרה לציבור פטור וכאן לא כ' למוסרה לציבור מוכח דאסור אף לציבור לעשות כדי למשוח והבן:
אח"ז בא לידי ספר נר מצוה ראיתי שעמד בזה וכ' תמיהא לי מאחר שאינה נוהגת לדורות לא הו"ל לרבינו למנות מצוה זו ויש לומר דהא דאמרינן דמעולם לא נעשה שמן אחר לאו למימרא דלא נצטוו לדורות אלא נס נעשה בו שיספיק לעולם כדתניא בפ"ק דכריתות שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה ניסים נעשו בו וכו' קיים לעתיד לבוא שנאמר שמן משחת קודש יהי' זה לי לדורותיכם אלמא דמפני הנס שנעשה בו לא איצטריך לעשות עוד לעולם הא איצטריך הי' מוטל עליהם המצוה לעשותה וא"ת אכתי תיקשי כיון דמקרא משחת קודש יהי' זה לי לדורותיכם ילפינן דקיים לעולם א"כ מתחילת עשייתה בישרם הכתוב שיהא קיים לעולם ל"ה מצוה הנוהגת לדורות וי"ל דהגם דבישרם הכתוב כי לא תחסר כל בה אין לנו לסמוך על הנס שמא יגרום החטא כדאמרו ראוי' הי' ישראל שיעשה להם נס בביאה שני' אלא שגרם החטא לכן לא סמכינן אניסא אמנם הביא בשם הרשב"ץ לישב דאין המצוה העשי' אלא המשיחה ועשייתה משמן אין אלא חלק מהמצוה אבל עיקר המצוה הוא המשיחה וזהו יתחייבו לדורות כשנזכה שיתגלה לימות המשיח וכמ"ש:
אולם מלשון התוס' נזיר דף מ"ז לא משמע הכי אלא דל"ה כלל מצוה לדורות שכ' בד"ה וכן משוח בשמן המשחה ולא היו יכולין לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו כדכ' שמן משחת קודש יהי' זה לי לדורותיכם זה ולא אחר א"כ אין כאן מצוה לדורות כלל ולדבריהם הא דהבטיחנו הכתוב שכולו קיים לעתיד הוא משום שאין לעשות שמן משחה אחר ולכן ע"כ להעשות נס זה שיהא להם זה השמן משחה לעתיד שיתגלה לעתיד לבוא:
והנה ביומא דף ל"ט בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות וכשהרוח נושבת נושרין פירותיהם ומהך הי' פרנסה לכהונה ובתפארת ישראל בפ"ג מתמיד הקשה דהא בתענית דף ס"ה איתא דאין נהנין ממעשה ניסים ונראה לפמש"כ רבינו בפי"ג מה' שמיטה וז"ל ומפני מה לא זכה לוי בנחלת א"י מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם וכו' אלא הם חיל השם שנאמר ברך ד' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך ולא שבט לוי לבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעבדו לדעת את ד' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם ה"ז נתקדש קדש קדשים ויהי' ד' חלקו ונחלתו ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שיזכה לכהנים ולוים וא"כ ניחא דלהני שפיר רשאי ליהנות ממעשה ניסים כי זה שכרם בעוה"ז וראי' לזה דהא סיים הכתוב ישימו קטורת באפיך דהיינו דקטורת מעשיר והא זה מעשה ניסים ואיך רשאים ליהנות אלא כדכתיבנא ואני אמרתי לפרש בזה מקרא שכתוב בפ' תשא ואת תדבר אל בני ישראל שמן משחת קודש יהי' זה לי לדורותיכם על בשר אדם לא יסך ומתכונתו לא תעשו כמוהו קודש הוא קודש יהי' לכם דהנה שמן משחה הי' מעשה נסים כמש"כ רבינו בפ"א מה' אלו ואיך רשאים ליהנות אף דאין מכונין הא הוה פסיק רישא על זה אמר שמן משחת קודש יהי' זה לי לדורותיכם דבאמת הוה קודש ואין ליהנות ממנו ע"כ על בשר אדם לא יסך דהיינו על סתם בני אדם רק איש אשר כמתכונתו כחשבונו לא יעשו כמוהו דהיינו שיפרק עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם אז קודש הוא וקודש יהי' לכם כמש"כ רבינו דנתקדש קודש קדשים לכן שרי ליהנות גם ממעשה ניסים:
וע"ד אגדה אמרתי לפרש מקראי קודש הנ"ל דהנה כתיב בכל עת יהא בגדיך לבנים ושמן על ראשיך לא יחסר הכונה כי הנה צריך האדם לקיים ודע את אלקי אביך כמש"כ חו"ה להבין הדברים וסודם ע"ד החקירה השכלית רק שתחילה צריך שיהא חזק לקיים הדברים אף שלא יבין הטעם כדכ' תמים תהי' עם ד' אלקיך שיעשה הכל באמונה צדיק באמונתו יחי' מכש"כ לזכות בדרכי העיון חכמת אלקות לסוד ד' ליריאיו שצריך שיהא שלם ואמיץ באמונה לעבוד ד' בתמימות וזהו בכל עת תחילה צריך שתהי' שלם במידות טובות וישרות וזהו יהי' בגדיך לבנים שמרמז על מידות טובות ואח"כ ושמן על ראשיך לא יחסר דהיינו שמן מרמז על חכמה ששרוי' במוח שבראש שאח"כ תזכה לעבוד ד' להשיג מצות ד' ע"ד החקירה בשכל אנושי מדרכי הטבע ולאחר זה תזכה להשגה אמיתית ע"ד סוד ד' ליראיו וכן אמרו על ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום ע"י שנכנס בשלום באמונה ובתמימות יצא בשלום וזכה להשגה גדולה בפרדס ויכול כל אדם לזכות לזה בבחירתו בהטוב כדכ' כי אני בראתי אדם ישר ורק הם ביקשו חשבונות רבות (כדברי רבינו הנ"ל) וזהו שמן משחת קודש יהי' להבינך בדרכי החכמה והעיון בחכמת אלקות זה לי לדורותיכם לדורותם למי שהוא עובד ד' בתמימות ובאמונה שלימה ושלם במידות טובות וישרות אבל על בשר אדם מי שהוא בשר אדם שחלילה יש לו נטי' לעניני תאות עוה"ז ע"ז לא יסך רק כמתכונתו כחשבונות בני האדם שביקשו חשבונות רבות לא תעשו קודש הוא אם הוא קודש שכל בגדיו לבנים במידות קדושות אז קודש יהי' לכם אז תוכל לעבוד ה' בדרכי החכמה והעיון המרומז בשמן משחת כמש"כ התרגום רבות משחה:

ב

א')

וככה

עשהו משה וכו', ובשל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי.

והנה בירושלמי סוטה פ"ח פיטום שמן המשחה ואתה קחשב בשמים ראש מר דרור חמשה וקלופה חמש מאות בשקל הקודש שהן אלף וחמש מאות מנות ושמן זית הין שהם שנים עשר לוג שבו הי' שוקלין את העיקרין דברי ר"מ ור"י אומר שולקן הי' במים ונותן שמן על גביהן ע"ש כל הענין וקשיא לי דהנה בגמ' בריש כריתות מבואר דהכל בנס נעשה דבלא נס לא די לסממנים לבדם ויקשה א"כ איך אמרינן דאם עשאו כמוהו עובר על לא ירקח כמוהו הא לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא ואם לא יספיק השמן א"כ ל"ש שירקח כמוהו וכבר הקשה כן בהפלא"ה ותי' דאעל"מ ולקי ותליא בפלוגתא דאביי ורבא ור"מ ור"י בשינוי קונה ממילא מהני יעו"ש וקשה לי דהנה מבואר בנובי"ת וכן בפנ"י בסוף גיטין היכא דמה דלא מהני הוא בא מצד אחר באמת פטור יעו"ש באונס שגירש והדבר מוכרח דאטו שחט על חמץ ונתנבלה בשחיטה דלא אהני מעשיו ילקה וע"כ רק היכא דל"מ רק יען דעבר אמימרא דרחמנא אז לקי ואולם קו' זו נראה לישב באופן אחר דלק"מ דאף דלא הי' בו די שמן כיון שעכ"פ הוא לקח סממנים אלו ושמן כשיעור שאמרה תורה א"כ זה אסרה תורה אף אם לא הי' מספיק כיון דעכ"פ לקח כשיעור וראי' לזה דבח"ס או"ח סי' קכ"ז ביאר הטעם הא דעל כזית חייב ובכזית מקיים מצוה יען שבדורות שקדמו שהי' הזתים גדולים וכן הי' מזגן שוה וטוב והי' די להם באכילת שיעור כזית שלהם ומתברך במעיהם ולכן גם עתה חייב על כזית קטן לפי מזגינו הרך ואטו אם אז בזמן שהי' בארץ לא הי' שבע באכילת איסור וגם כי ל"ש כלל מתברך במעיהם באכילת איסור לא הי' חייב על כזית וכן עתה איך חייב על כזית כיון דאין מתברך ואין שבע וע"כ דעכ"פ אכל כזית כן בזה ממש עכ"פ לקח השיעורים ורקחו כמוהו אף שלא הי' די:
אך אכתי יקשה כיון דלא ירקח כתיב ומעשה הרקחת הוא עיקר מה שקולט השמן מעל העיקרים א"כ כיון שלא הי' מספיק א"כ לא הי' אפשר לרקח כלל ול"ש לתרץ כדברי הפלא"ה דעכ"פ עובר אף דלא אהני הא לא עבר כלל דבנתינת השמן לא חייב רק ברוקח שקולט השמן וכיון שלא די לא רקח ולא עבר והדרה קו' לדוכתי' וכן הקשיתי עוד קו' גדולה כיון דלא די למה צריך קרא דממנו דרק אם סך משל משה חייב אבל אם עשה וסך פטור הא לא הי' מספיק ולא הי' יכול לרקח ובמה יסוך ע"ש רק משל משה ולכן נראה לי לומר כך בוודאי למ"ד שאמר שנס נעשה רק חולק שלא הי' צריכין מים כיון דבלא"ה הי' ע"י נס כמבואר בגמ' א"כ הי' מספיק לכל כלי משכן ונעשה נס א"כ לא צריכין לומר ששראו במים אבל יודה אם שראו במים לא נפסול וא"כ משכחת הדיוט שעשה שמן משחה והי' מספיק ע"י ששראו במים והוה שבע מלבלוע א"כ הי' מספיק השמן ואך תינח אי מעשה השרי' כפירש"י ששרה במים ונתן אח"כ על העיקרים השמן שלא יבלע אבל אי הפירוש כמש"כ רבינו שאחר שקלט המים הריח נתן עליו שמן א"כ למ"ד דנס הי' לא הי' צריכין לכך א"כ בוודאי אין רשאין לעשות כך ומפסל נמי פסול דבשלמא לפירש"י דרק שראו שיהא לחין אין מסתבר דלאידך מ"ד יפסול לעשות כך ליקח עיקרים לחין אבל אם מעשהו כך כמש"כ רבינו א"כ הכל ע"י נס הי' לא הי' רשאין לעשות ע"י מים א"כ לא משכחת כלל שהדיוט ירקח כיון דלא יעשה לו נס ואם יעשה ע"י מים אין כאן הרקחה כלל דמפסל ע"י המים:
ב')

ונתן

על המים שמן זית הין וכו'.

הנה מבואר דס"ל שבעת שנתן השמן על המים שקלטו הריח לא היו שם הבשמים מדלא כ' שאחר כך קפח השמן מעל הבשמים וכמו שכ' בפירש"י פ' תשא והוא מירושלמי פ"ו דשקלים שמן י"ב לוג שבו הי' שולק את העיקרים דברי ר"מ ר"י אומר שולקן הי' במים ונותן שמן ע"ג וכיון שקל את הריח הי' מעבירו מבואר שיתן שמן בעוד שהעיקרים במים וכן איתא עוד שם בירושלמי ר"י בר"א אומר שמן המשחה כמה ניסים נעשו בו וכו' עאכו"כ שהאור בולע והעצים בולעים וכן איתא בכריתות דף פ' שמן המשחה שעשה משה משלקין העיקרים דברי ר"י א"ל ריוס"י והלא לסוך העיקרים אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרים ונשלקים במים והציף עליהן שמן וקלט את הריח וקיפחו א"ל ר"י והלא כמה ניסים נעשו בו ונראה דדעת רבינו דג' מחלוקת בדבר ר"ס דירושלמי ס"ל ששלקו העיקרים בשמן בלא מים ור"י ס"ל ששלקן במים והשמן למעלה ומ"ש בבבלי לר"י משלקין העיקרים היינו במים והשמן ע"ג וריוס"י ס"ל שגם בזה יבלעו העיקרים אחר שיתבשלו המים ולכן ס"ל שאחר שקלטו המים את הריח העביר את העיקרים ואח"כ נתן השמן על המים ופסק הלכה כריוס"י כן העלה בספר התורה והמצוה (והא דהשמיט רבינו שהי' שוקלין בהכרעה כתב במהרמ"ש דרבינו סובר א"א לצמצם וא"כ כאן בחסר פסול ואם הוסיף כשר א"כ בלא"ה הי' צריך לישקל בהכרעה):
ג')

ששוקלין

אותן בב"פ חמשים ומאתים בכל פעם.

ומבואר בגמ' הטעם דאין שוקלין זה כנגד זה לכן רק שוקל ב"פ ויליף לה מקרא וקשיא ל"ל קרא על זה הא מבואר בבכורות פ"ה דאין שוקלין נגד בשר קדשים יען דהוה ביזוי מצוה ול"ל קרא אך י"ל שם שיהא שוקלין דבר אחר כנגדו מה שאין למצוה אסור אבל כאן כיון שהוא למצוה ולצורך דבר ששקל דהא אם שקל תחילה קנמון בזה לבדו א"א לעשות שמן משחה שצריך גם קידה א"כ הו"א דשרי לשקול נגד הקנמון כיון שהוא לצורך הקנמון ולפמש"כ רבינו בה' מעשר דלכן אין שוקלין שמא לא יכוין משקלו ולא משום ביזוי מצוה א"כ רק גזירה דרבנן א"ש בפשיטות לכך צריך קרא:
אח"ז בא לידי הספר התורה והמצוה ראיתי שעמד ע"ז דרבינו לא הביא הא דבעינן שתי הכרעות וכן שלא יניח משקל במשקל וישקול וכ' דרבינו לשיטתו דטעמא דמע"ש אין שוקלין כנגדו דינרי זהב הוא שמא לא יכוין משקלותיו הא לא"ה אין איסור וס"ל שרבינא שאמר שלא יניח משקל במשקל ס"ל כרב דאין מדליקין מנר לנר אבל לדידן דקיימ"ל כשמואל אין איסור לשקול משקל במשקל וא"כ צריך לפרש בד בבד כאביי שישקלו עין בעין ולא כרב יודא שצריך הכרעה דר"ס תלמידו דרב הוה ס"ל כרב ולדידן דקיימ"ל כשמואל פי' בד בבד עין בעין ומה ששקל לחצאין אינו משום הכרע רק גזה"כ:
והנה בירושלמי שקלים פ"ו ופ"ח מסוטה איתא שלא לקח רק חמשים ומאתים ולפי"ז פי' מחציתו מחצית של מר דרור ובס' התורה והמצוה כ' שיש הבדל בין מחצית ובין חצי שמחצית מציין רק אם חוצהו ע"י בני אדם עתה לשני חלקים ואם כדברי הירושלמי היל"ל חציו מוכח כדברי רבינו:
בספר קרית ספר למבי"ט ז"ל ראיתי שבאר הענין וז"ל ולהכי מחציתו שלא יהא שוקלין אותו הכל ביחד לחצאין וגזה"כ הוא לרבות בו שתי הכרעות וקדה חמש מאה ומקנה הבשם חמשים ומאתים דמחציתו דקרא לא קאי אלא אקנמן בושם ודמייתא לקנמון בושם בתרי זימני ש"מ הכרע אית בי' ולא הי' שוקל אהכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והקב"ה יודע מה משקלן ומאי בד בבד דמשמע שלא הי' בהם הכרע שלא יניח משקל ומשקל וישקול כשישקול כל בושם ובושם כנגד הברזל ולא ישקול במנין דמר דרור ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור:
ד')

הנה

בפ"א דכריתות איתא דאין שוקלים סממנים זה כנגד זה וקשה לי הא קיימא לן מדליקין מנר לנר רק ע"י קינסא אסור כמבואר בפ"ג מתומ"ס והרי בשבת דף כ"ב מדמה הא דאין שוקלין דינרי זהב כנגד דינרי כסף ה"ה דיש לדמות הא דאין שוקלין סממנים זה כנגד זה למדליקין מנר לנר:
ועוד יותר קשה הרי במע"ב פסק רבינו דהטעם דאין שוקלין שמא לא יכוין משקלותיו אף דשם אין בדינרים עוד מצוה רק צריך אותן למצוה ויש לדמותו לקינסא אפ"ה סובר דשוקלין אי לאו דשמא לא יכוין משקלותיו ולמה כאן בסממנים אין שוקלין זה כנגד זה דכאן הסממנים כולן צריך למצוה לעשותן לשמן משחה:
והנה בלח"מ פ"ג מתומ"ס תמה ארבינו דפסק שמא לא יכוין משקלותיו הא פסק דבקינסא אסור ומבואר בגמ' למ"ד ע"י קינסא אסור א"צ לטעם שמא לא יכוין משקלותיו ואמנם לדעתי יש לישב דבלח"מ מדקדק דקאמר בגמ' הא לא הוי תיובתא משמע דמילתא אחרת הוה תיובתא ונראה דהכוונה כך דהנה אף אי בקינסא אין מדליקין יקשה למה אין שוקלין דבשלמא בקינסא יש מלבד ביזוי מצוה יש אכחושי מצוה אף דלא חייש לאכחושי מצוה היינו כשמכחישין ע"י נר מצוה אבל ע"י נר חולין יש גם אכחושי וביטול מצוה אבל במע"ב אף דדמי לקינסא עכ"פ ליכא משום אכחושי א"כ הוה לנו להתיר לשקול כנגדו אלא דלא הוה קשה כל כך דעכ"פ ביזוי איכא לכך הקשה למ"ד קינסא מותר ול"ח אף לביזוי מצוה אבל כיון דמסיק גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וכפי' הלח"מ נמצא שמוציא הפירות לחולין שלא כדין לכן גם למ"ד בקינסא פליגי ניחא דנקט הא"ט דלא יקשה הא עכ"פ אין כאן אכחושי ול"ד לקינסא דשפיר יש לדמותו דהרי כאן ג"כ נמצא שמחסר לפדות בשויו והנה לישב מה דהקשתי י"ל מע"ב אין בו משום קדושה אבל סממנים יש בהן משום קדושה לכן אסור לשקול כנגדו ודמי לבשר קדשים דאין שוקלין כנגדו אף דל"ש הטעם שמא לא יכוין משקלותיו והנה מה דהקשתי הא קיימל"ן מדליקין מנר לנר נראה לפמש"כ בה"ג ליישב הא דפסק רבינו בקינסא אסור דלא איתותב ממנורה דשם מצותו בכך להדליק מנר לנר א"כ כאן דאין מצוה לשקול זה כנגד זה שפיר אסור:
ה')

הנה

הא שכ' רבינו הטעם דילמא לא יכוין משקלותיו כנ"ל נ"ל לישב עד"א דהנה בישועת יעקב הקשה מ"פ הגמ' מאין שוקלין ש"ה דאם שוקל אותו כסלע הרי נעשה ככלי שישתמש בו גם לחול דהרי המשקל משתמש גם בחול משא"כ קינסא אחר דליקה ישלכנו (ובה' בהב"ח כתבתי סברא כזו בשם הרשב"א דל"ש בעשיית כלי מכשירי מצוה דהא הכלי עומד גם לדבר חול) ותי' כיון דשוקל כדי לחלל עליו א"כ לא ישתמש בו לחול דהרי יהא קדושת מעשר עליו וע"ז משני שמא לא יכוין משקלותיו א"כ שוב עומד לתשמיש חול לכן אסור וקשיא לי דבגיטין דף כ"ה מסיק הגמ' התם כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד והיינו למ"ד י"ב אבל למ"ד א"ב בלאו הא"ט דשמא יבקע הנוד א"י לשתות על סמך שיפריש ממנו וא"כ ה"נ מאי צריך לטעם שמא יכוין משקלותן אפי' יכוין הנה א"ב למפרע שבשעה ששוקל שיכוין משקלותיו וא"כ מעיקרא איכא איסורא שמא לא יכוין משקלותיו ויהא נשאר חול וישתמש בו לדבר חול לכן אסור לשקול וצ"ל דאזיל למ"ד י"ב וע"ז משני גזירה שמא באמת לא יכוין משקלותיו כדאמרינן שמא יבקע הנוד לכן גם למ"ד י"ב אין לחלל עליו מע"ש שבתוכו ולפי"ז למ"ד א"ב מהא"ט גופי' אין שוקלין משום דאפי' אם יכוין משקלותיו אפ"ה מעיקרא איסורא קעביד דילמא ל"ה עומד להתברר שיכוין משקלותיו ונמצא משתמש בו דבר חול לפי"ז י"ל זה דכ' רבינו שמא לא יכוין משקלותיו הכונה ג"כ מטעם א"ב א"כ מעיקרא איכא איסורא שמא לא יכוין א"כ אף אי באמת לבסוף איתכוין משקלותיו אפ"ה מעיקרא הרי השתמש בו לדבר חול דהרי הסלע ששוקל עומד להשתמש גם לתשמיש חול לאפוקי אי הוה אמרינן י"ב הוה שרי לשקול כנגדו דהרי הסלע גופי' יהא מחלל עליו קודש ויהא בקדושת מעשר שני א"כ לא דמי לקינסא דקינסא גופי' לא מצוה הוא כמש"כ הלח"מ אבל הסלע הרי אי י"ב הוברר הדבר שעומד להתחלל בקדושת מעשר שני ולכן רק יען דא"ב ומעיקרא איכא חששא שלא יכוין משקלותיו ממילא דמיא לקינסא דאסור דילמא לא הי' עומד מעיקרא להתחלל עליו שלא יכוין משקלותיו:
ובזה ניחא מה דקשה לכאורה טובא דתוס' כתבו לפרש האיבעיא אי הנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה דבנ"ח הוי ביזוי מצוה אפי' מנר לנר וא"כ שמואל דשרי לא שרי אלא מנר לנר או דילמא הדלקה עושה מצוה ומנר לנר אפי' לרב שרי ושמואל מתיר אפי' קינסא ופשטי' לי' הדלקה עושה מצוה ולכו"ע שרי מנר לנר וא"כ שמואל אפי' קינסא שרי ולהנ"ל יקשה הא לא דמי מנר לנר לקינסא דל"ה דומיא דקינסא דזה עצמו נעשה מצוה באותו הדלקה ולפמש"כ א"ש דכיון דא"ב הוה שפיר מנר לנר דומיא דקינסא דאף אם לא יכבה דילמא מעיקרא כשהדליק לא הי' עומד לכך דהי' אפשר שיכבה קודם שיניחהו (ועטו"ז סי' תרע"ד סק"ב) ולא יהא נעשה מצוה אבל למ"ד י"ב לא דמיא כלל לקינסא דהא גופי' נעשה מצוה ע"י ההדלקה:
ובהא יש לישב קו' מהרש"א שהקשה לסברת תוס' אי הנחה עושה מצוה ואוסר רב מנר לנר א"כ מ"ט דשמואל הא מנר לנר הוה כמו קינסא וא"ל דשמואל סובר באמת הדלקה עושה מצוה א"כ איך פשטינן דקינסא שרי מדקיימ"ל הדלקה ע"מ ואפי' לרב שרי ממילא שמואל מתיר אפי' קינסא דילמא הא דקיימ"ל הדלקה עושה מצוה היינו לשמואל אבל רב פליג ואוסר משום דהנחה עושה מצוה ואסור אפי' מנר לנר דהוה כקינסא ולפמש"כ ניחא דלשמואל שפיר י"ל דסובר י"ב ולכן שפיר מנר לנר ל"ד לקינסא דהוא גופי' נעשה מצוה ורק לרב דס"ל א"ב לדידי' הא בהא תליא אי הדלקה עושה מצוה שפיר פשטה דהדלקה ע"מ ומהני לכו"ע דל"ד לקינסא דגופי' הוא המצוה:
ומה מאוד נכון לישב בזה הא דמסיק הגמ' סוף סוף למ"ד משום אכחושי מצוה קשיא וכל קושיא יש לה תירץ להנ"ל י"ל דתליא אי אמרינן ברירה אלא דלמ"ד משום אכחושי מצוה אסור אפי' במנר לנר היינו למ"ד הנחה ע"מ לכן אסור משום אכחושי מצוה כיון שאין מבורר שיהא נעשה הוא גופי' מצוה פן יכבה משא"כ במנורה אף אי יכבה הוה נר מצוה דהנר עצמו הוה נר מצוה דכל נירות מצוה אחת הן משא"כ בנ"ח קודם הדלקה הוה קינסא ממש ואי יכבה נשאר הוא קינסא בעלמא לכן ס"ל דאסור משום אכחושי מצוה והבן:

ג

המור

הוא הדם שבחי' וכו'. הראב"ד השיג דאין מכניסין דם חי' וכש"כ דם חי' טמאה ובח"ס הקשה עליו מאי כש"כ ונראה ביאור דבריו כך הם דקשה מדם חי' אף דא"ר להקרבה א"כ הו"א אף דנקרש לא פקע איסור דם אבל אי הוה בהמה טהורה הוה ניחא דשריא לגבוה דלא גרע מבישול וע"כ רק קשיא מדם חי' ושוב הוסיף להקשות הא הוה דם חי' טמאה דאף את"ל דאפי' בדם חי' תליא בראוי להקרבה דאם נקרש פקע איסור דם אף דהוא עצמו בעיני' ג"כ לאו בר הקרבה אפ"ה איכא סברא לומר דתורה לא אסרה רק בדם כשהוא כברייתא ל"ש בקדשים ל"ש בחולין ל"ש בהמה ל"ש חי' ובנתבשל לא הוה כברייתו וא"כ בדם חי' ג"כ יש לומר כיון שנשתנה ע"י שנקרש פקע איסור דם אבל דם חי' טמאה דבזה אף שיקרש עכ"פ איכא איסור טמאה דרק באסור דם אזלינן בתר השתא אף בשל חי' טמאה יען דבדם בעינן שיהא דם כברייתו וכמו שיבואר בה' איסורי מזבח אבל לענין איסור טמאה בתר מעיקרא אזלינן ועוד אף אי בשאר איסורין ג"כ בתר השתא אזלינן אפ"ה בטמאה אסור דעכ"פ כל היוצא מן הטמא טמא ולכן הקשה כש"כ חי' טמאה וא"ל דפירשא בעלמא הוא וא"כ גם משום יוצא מן הטמא טמא אין לאוסרו כדאיתא בבכורות דף ה' הנה זהו באמת דעת הר' יונה דחולק על הראב"ד וז"ל הר' יונה מוסקי מותר דפירשא בעלמא הוא אף דמעיקרא הי' דם בתר השתא אזלינן כמו בדבש אבל הראב"ד לית לי' כר' יונה להתיר משום דפירשא בעלמא הוא ובהא ניחא לי לישב מה שהקשה במג"א סי' רי"ו אדברי הרי"ו מבכורות דחלב חידוש הוא מוכח דבתר מעיקרא אזלינן דא"כ ל"ה חידוש וכן מדאמרינן בבכורות לכי גביל פירשא בעלמא הוא מוכח דאי לא"ה אסור דאזלינן בתר מעיקרא וכ' דא"ל כאן ג"כ פירשא בעלמא א"כ מאי ראי' מדבש אמנם הנה הר"ן בע"ז מוכח דסובר גם בדבש וכמו שהעיר בח"ס סי' ל"ט א"כ ממילא אזדה לה גם שאר קו' המג"א די"ל דבאמת איסור דם ס"ל דאזיל משום דבדם ע"כ אזלינן בתר השתא ואפי' בדם חי' מותר כיון דל"ה כברייתו אלא דבאמת איכא כאן עוד איסור טמאה ולגבי איסור טמאה ל"א בתר השתא כדמוכח מהא דאפרוח ביצת טרפה דרק משום דגבול ונעשה פירשא לכן מותר כקו' מג"א ורק הא דבאמת אין אסור משום טמאה יען דגם בהא דמוסק שייך לומר דהוה פירשא בעלמא כמו בדבש דג"כ נעשה הבשר פירשא בעלמא ואח"כ נתהפך לדבש והא דכ' הרי"ו אף דמעיקרא אם הי' אין הכונה כ"כ משום איסור דם אלא על עצם הדבר דמעיקרא הי' דם לא פירשא וא"כ הי' אסור משום טמאה לזה כ' דבתר השתא אזלינן כמו בדבש וא"כ ל"ק מבכורות די"ל דס"ל דלא כזעירי כמש"כ בטה"ק מנחות דף כ"א אקו' נוב"י דמה דקאמר בגמ' חלב חידוש הוא ע"כ דלא כזעירי דאי דם שבישל שרי ל"ה חלב חידוש דלא גרע מבישול וע"כ דס"ל להאי סוג' דבתר מעיקרא אזלינן אבל להלכה דקיימ"ל כזעירי ליכא במוסק איסור דם דפשיטא דאזלינן בתר השתא אלא איסור חי' טמאה איכא ואיסור זה לא הותר רק משום דפירשא בעלמא הוא:
ובזה ניחא לי מה דקשיא לכאורה אר' יונה לפי הבנת המג"א דבתר השתא אזיל הא הראב"ד כ' דהוה חי' טמאה ובטמאה הא ל"ש הטעם דאזיל בתר השתא (אף אי בשאר איסורין אזלינן) כיון דיוצא מן הטמא טמא א"כ מה לי אי יוצא ממנו בצורת דם או בצורה אחרת אבל לפמש"כ שבאמת כונתו משום פירשא ניחא דשרי אף ביוצא מן הטמא כלל בפירשא בעלמא כדאיתא בכורות דף ז' ע"ב:
והנה נראה להביא ראי' לשיטת רבינו ממנחות דף ה' פיטום הקטורת יוכיח דאסור להדיוט וכשר להקדש וקשה לי אי הכוונה כפשטי' מה שייך לומר דיוכיח דכשר לגבוה הא כל האיסור להדיוט בין מעשה הפיטום בין ההנאה מפיטום משום דרק לגבוה הוא דאמרה תורה מעשה הפיטום לקטורת ואיך שייך לומר דיאסר לגבוה ול"ש לעשות מזה יוכיח וכדפריך לעיל על מליקה שכן קדושתה אוסרתה לכן נראה דהכונה דבקטורת יש שם דם חי' טמאה א"כ שפיר שייך דיוכיח דאסור להדיוט משום דם טמאה ואפ"ה לגבוה שרי והנה ע"ז משני הגמ' מצותו בכך שאני והנה מהא יש להוכיח דהטעם דשרי מוסק לקטורת אין משום דנשתנה כמש"כ הראשונים אלא משום דמצותו בכך וגזה"כ הוא:
ו')

והנה

הראב"ד השיג איך יכניס דם חי' ומכש"כ דם חי' טמאה ותי' בכ"מ כיון דנעשה עפרא ונשתנה מצורת דם שרי והקשה בנובי"ת סי' ב' כיון דבמלאכת שמים בעינן מן המותר בפיך מאי מהני דנשתנה הרי עכ"פ לא בא מדבר טהור והביא בשם מהר"מ בכרך לתרץ דכיון שנשתנה ונעשה כמין ברי' אחרת והוא דחה זאת דהרי גם עור בהמה טמאה אחר העיבוד נשתנה ונעשה ברי' אחרת ואפ"ה פסול היכא דבעינן מן המותר בפיך ועוד דעכ"פ מה מהני דהוי ברי' אחרת עכ"פ בא מן הטמא טמא אע"כ דל"ב מן המותר בפיך ולכן הותר צבע תכלת שבא מדג טמא וכן תולעת שני דרק בס"ת עצמו בעינן מן המותר בפיך והנה אני אומר אי משום הא דמדמה לעור בה"ט שנשתנה ל"ק דהנה בנוב"י בה' פסח ובהשמטות ליור"ד פלפל עם מהר"מ פישלס על דברת מהרלנ"ח שכ' דמלח עם מים אין מחמיצין דניתהוה ממים והשיג עליו דלא מצינו שישתנה פעולת הדבר והווייתו אף להרי"ו דבשר נתהפך לדבש היינו בטעמא ומראה אבל לא הוויית האיסור וביאר דבריו דהא דשרי הדבש משום דנשתנה טעמא ומראהו אין כאן בשר נבילה ולכן שרי אבל הוויית הדבר לא נשתנה והנה לפי דבריו שפיר הקשה דל"ה מן המותר בפיך אבל לדעתי דבאמת בשר בדבש נשתנה הווייתו ג"כ וכמש"כ הר"ן פ"ב דע"ז שהביא ג"כ דברי הרי"ו ולכן שרי יען דקודם דנעשה דבש שנתהפך לעפרא ואח"כ מתהפך לדבש א"כ נתהפך הווייתו ג"כ (אמנם דברי מהרלנ"ח גם לפי דברינו ליתא דעד כאן ל"א בדבר דנתהפך לבשר היינו משום דנעשה תחילה עפרא אבל מלח במים שנמס והי' למים לא נשתנה נשתנה באמת הווייתו ופעולת טבעו) וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דלכן הוה מן המותר בפיך ול"ד לעור ב"ט דשם לא משתנה הוויית הדבר רק צורתו ולכן לא הוה מן המותר בפיך:
אך עכ"פ קו' השני' קשיא דמצד הסברא עכ"פ מה אהני לן דנתהפך ונשתנה צורתו דהא הוא בא מן הטמא ול"ה מן המותר בפיך לכן נראה דהנה בהך דמור לקטורת יש לדון מב' צדדים דהוא דבר האסור משום דם ול"ה ממשקה ישראל ובקטורת בעינן ממשקה ישראל וגם משום דבר טמא ול"ה מן המותר בפיך והנה יש לפנינו ב' צדדי היתר משום שנשתנה מעצמו ונעשה עפר וגם שינוי בידי אדם שמערבו עם כמה סממנים ושחקו דקה מן הדקה והנה לגבי דבר האסור מהני מה שנשתנה מעצמו ונעשה עפר אבל מחמת דבר טמא ול"ה מן המותר בפיך לא מהני זה אבל שינוי בידי אדם מהני דלא יהא פסול משום בא מן הטמא ונפ"מ בשמן המשחה דל"ב ממשקה ישראל אבל בעינן מן המותר בפיך ע"כ טעמא דהתירא משום דנעשה שינוי בי"א אבל בקטורת דבעינן ממשקה ישראל לא מהני טעמא דנשתנה בי"א דהא לגבי אכילת הדם לא מהני שינוי להתיר להדיוט ממילא לא מהני גם לגבוה דל"ה ממשקה ישראל ומעתה ניחא דהנה בח"ס סי' ל"ט דקדק בלשון הראב"ד שהשיג איך מכניסין דם חי' כש"כ חי' טמאה הא עיקר הקו' משום דהוא בא מן הטמא למה נקט דם חי' וכ' דבאמת יש שינוי בי"א ולכן ל"ק לי' משמן המשחה רק הקושיא מקטורת דבעינן ממשקה ישראל ודם ל"ה ממשקה ישראל ומכש"כ שגם אסור משום טמאה רק אי הוה בהמה מצינו לומר שכן הותר מכללו בבהמה טהורה אבל מחי' דלא הותר בפנים קשיא יעי"ש ומעתה לפי"ז כל עיקר השגת הראב"ד לא משום דאין מן המותר בפיך דזה ל"ק דנשתנה בי"א אלא עיקר הקו' משום ממשקה ישראל וע"ז שפיר תי' הכ"מ כיון דנעשה שינוי דממילא שנעשה עפר הותר האיסור והוה ממשקה ישראל ושרי גם לגבוה וא"כ ל"ק מה שהקשה הנוב"י מעור דל"מ שינוי דלפמש"כ אין ענין כלל לדברי הכ"מ דאיירי משינוי דממילא ולהתיר איסור ממשקה ישראל שפיר מהני אבל לא להתיר האיסור היכא דבעינן מן המותר בפיך ודו"ק:
והא דקשיא עכ"פ בשמן המשחה דניחא לי' משום דאיכא שינוי בי"א ומ"ש בעור בהמה טמאה דל"ה מן המותר בפיך ול"מ השינוי בי"א לזה י"ל דלק"מ דשאני עור דעיקר לכך עומד לעיבוד לכן ל"ה זה שינוי כלל:
והנה אמש"כ הראב"ד וכש"כ דם חי' כ' הח"ס דל"ש דהותר מכללו בפנים משא"כ דם בהמה הותר מכללו בפנים קשה לי ממנחות דף כ"א דקאמר דם חמור שקרש חייב שכנגדו בחיצוניות ראוי והקשה בשמ"ק אמאי לא נקט דם חי' כו' דלא מבעיא דם חי' דוודאי חייב דהוה מין טהור שבמינו ראוי לקרבן הרי דנהפך הוא בדם חי' שייך יותר לומר דהותר מכללו בפנים ואולי כונת ח"ס דם חי' טמאה גרע מב"ט אולם יקשה א"כ אכתי הוה לי' לרבא למינקט רבותא יותר בדם חי' טמאה ועמש"כ בפ"ד מאימ"ז:
כבר הבאתי דבמג"א סי' רי"ו הקשה ע"ז אי מהני דנעשה עפרא דאזלינן בתר השתא א"כ קשה מבכורות דאיתא התם חלב חידוש הוא ויקשה מאי חידושי הא אזלינן בתר השתא דל"ה דם ונראה לישב דאף דלהדיוט לא מהני שינוי דממילא לגבי גבוה מהני שינוי דממילא כאשר אבאר דהנה הא דבעינן ממשקה ישראל כ' הרשב"א במנחות דף ס"ח דהיינו דכל מה שנאסר להדיוט בוודאי נאסר גם לגבוה אבל אין האיסור משום דאסור להדיוט וכמו שיבואר בה' אימ"ז א"כ לפי"ז י"ל דאיסור לגבוה קיל דכל שנשתנה שרי לגבוה משא"כ באיסור אכילה להדיוט אזלינן בתר מעיקרא ועד"ז כ' הרא"ה בע"ז דף מ"ז אהא דבעי אי יש שינוי לנעבד הקשה מהדיוט נשמע לגבוה דכמו דל"מ שינוי בתלוש להדיוט ל"מ שינוי במחובר לגבוה ותי' בהדיוט בתלוש ראוי לאכילה חל עליו איסור ל"מ שינוי אבל מחובר לגבוה הא לא חזי לגבוה רק לכשיתלוש א"כ כשיחול האיסור כבר נשתנה לכן מבעיא לי' אי מהני שינוי לגבוה א"כ כאן דהאיסור לגבוה ל"ש כ"ז שהוא בע"ח דאין בע"ח ראוי לגבוה ורק ראוי לגבוה כשכבר אינה בע"ח ואז כבר נשתנה ונעשה עפרא בעלמא לכן אזלינן בתר השתא:
וביותר ניחא לפמש"כ הרמב"ן פ' אחרי וז"ל מן הידוע עוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והי' לבשר אחד ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר והיו לאחדים בלב תהי' עובי' וגסות בנפש האדם וחשוב קרוב לטבע הנפש הבהמות אשר בנאכל כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלין שישתנו בעיכולם ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה עכ"ל נשמע מדבריו אי הוה הדם משתנה בעיכולו לא הוה טעם לאסור אכילת דם מעתה דם המור שנתעכל בבעל החי וקיבל צורה אחרת אזיל איסור דם בין להדיוט בין לגבוה:
ז')

על

דברת הראב"ד נראה מדבריו דתרתי קשיתי' לי' אחד מכח דם שאסור באכילה וענוש כרת והאיך יתכן שמכניס זה בשמן המשחה ב' שהוא מין טמאה ומטמאה והרמב"ן פ' כי תשא כ' שזה אינו קו' מחמת טומאה שזה הדם נצרר מחיים ואין בו שום טומאה אמנם הקו' הראשונה עמדה ובכ"מ תי' כיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בושם מריח ריח טוב למה יגרע ע"כ והנה הרא"ש בברכות פ' כ"מ סי' ל"ה כ' דהר"ז הלוי הי' אוסר לאוכלו משום דם והר' יונה פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא ואעפ"י שמתחילה הי' דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש דרכו להחזיר הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינינן לי' ומותר הכי נמי אע"פ שמתחילה הי' דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן והיינו כשיטת רבינו אמנם במג"א סי' רט"ז סק"ג הקשה מבכורות דף ו' דאמרינן התם דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב והו"ל לאסור ואפ"ה התורה התירה לכן הוי חידוש וא"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן דאי בתר השתא אזלינן א"כ ליכא שום חידוש ול"נ לישב בפשיטות דחזינן לענין מכשיר הזרעים דחלב מכשיר כיון דדם מכשיר חלב נמי מכשיר הרי דלענין הכשר בתר מעיקרא אזלינן לכן לענין איסורא הוה לן נמי לילך בתר השתא זהו חידושי' אבל בעלמא פשיטא דאזלינן בתר השתא ובהא ניחא קו' עצומה שהקשה בח"ס בחי' לחולין דף ק"ט מאי חידוש איכא הא חלב דבא מדם בעינן שיהא ראוי לזריקה וחלב אינו ראוי לזריקה א"כ בוודאי יש לנו ליזול בתר השתא והנ"ל ניחא דאפ"ה שפיר הוה חידוש כיון דלענין הכשר לא נשתנה דינו לכן הוה חידוש מה דלענין איסור לא נשתנה משא"כ דם שנקרש שנשתנה דינו לענין הכשר שאין מכשיר ג"כ לכן לענין איסור ג"כ נשתנה דינו כיון שא"ר לזריקה:
והנה במנחות דף כ"א אמר ר"פ הלכך דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החיצונה והקשה הגאון רע"א ז"ל הא משנה ערוכה בכריתות ר"פ דם שחיטה דאיסור דם נוהג בטמאה ועוד מ"ש חמור דנקט ועוד בטמאין כיון שאין ראוין לכפרה אין נ"מ אם קרוש אם צלול ותי' בשם אחיו הגאון דצ"ל דם המור שקרוש והרמ"ה הי' אוסר לאכלו משם דם וזהו דקמ"ל ר"פ דכיון שאמרינן הואיל שכנגדו ראוי דם המור נמי אעפ"י שקרוש מתחילתו ומעולם לא נראה מ"מ חייב הואיל וכשכנגדו ראוי ולא זכיתי להבין הא הוה דם חי' שג"כ אין כשכנגדו ראוי לזריקה א"כ הדרה קו' לדוכתא מה לי קרוש מה לי אינו קרוש ואמנם בגוף הקושיא כבר עמד בש"א החדש ונראה דהנה בבכורות דף ז' בעי מיני' מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ופריך תיבעי לי' של סוסים ומשני דחמור מבעיא לי' דמעלי לירקונה ואולי דגם בדם חמור הי' רגילים יותר מבשאר דם דמעלו ואיכא אינשא דאכלו להו וסבירא לי' דנהי בדם חמור בעיני אין ראוי להקרבה בכ"ז חייבין אפ"ה בקרוש ל"ה מחייב יותר מבדם קרוש דבהמה טהורה:
ח')

המור

הוא דם הצרור בחי'. וראב"ד השיג אין דעתו מקבלת שיכנסו במעשה הקדש שום דם חי' בעולם וכש"כ דם חי' טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים עכ"ל ובח"ס סי' ל"ט נתקשה למה נקט דם חי' מ"ש מדם בהמה ותי' כיון דקאי על קטורת לכן רק קשיא לי' מחי' דשל בהמה הותר מכללו למזבח אבל חי' לא אשכחן דהותר א"כ כל שאסור באכילה לישראל אסור להקריב ולכן השיג ראב"ד מדם חי' דוקא ונ"ל כונה אחרת דהנה בחי' אין איסורו מטעם דכשנגדו ראוי למזבח דאין חי' ראוי למזבח כמש"כ הרמב"ן על התורה רק משום דאין ניכר ולא אתי להיתר של בהמה א"כ דלא תלוי איסורו בחזי למזבח אף דנקרש ונעשה עפר הוא דלא פרח האיסור מיני' ולכן לא הקשה ראב"ד מדם בהמה משום דפשיטא בנעשה עפר ליכא איסור דל"ח לפנים אבל דם חי' דאין אסורו משום שכנגדו ראוי לפנים (מדלא נקט רבא חי') ולכן אף בנעשה עפר וא"ח לפנים הו"א דג"כ אסור ולכן השיג רק מדם חי' ואח"כ כתב וכש"כ חי' טמאה הכונה אף שת"ל דגם בחי' שייך כשקרש פקע האיסור כמו בחמור דאין ראוי לזריקה אפ"ה בקרש פקע האיסור וא"כ ה"ה בחי' דחי' קיל מבה"ט למזבח כדמוכח בזבחים דף ל"ד אבל עכ"פ דם חי' טמאה ל"ש דכיון דקרש נעשה היתר דאיסור טמאה להיכן הלכו דלא פקע ע"י קרישה ודו"ק אולם דעת רבינו נראה דאף איסור טמאה אזיל מטעם דפירשא בעלמא הוא:
והנה בח"ס העלה לישב השגת הראב"ד כיון דנכתש ומתערב עם סממנים א"כ נעשה שינוי בידי אדם וכן בהפלאה על התורה כ' דשרי מטעם ביטול ולע"ד יקשה עדיין כיון שכ' רבינו דקטורת מעשי' בקדש והוא קודש א"כ איך יכול להקדיש לגבוה מה דל"ח רק אח"כ ע"י שינוי וביטול וכהא"ג כ' בהפלאה בעצמו בפ' תצוה דשמן זית לקחו ממעות חולין ואח"כ שכתשו ונשתנה הקדישוהו משום שמא נתערב וא"כ ה"ה בזה:
ואמנם לדעת רבינו נראה דהנה מה שהקשה מדם חי' י"ל לפמש"כ הח"י בסי' תס"ד היכא דנשתנה לדבר המותר פקע איסורו מיני' וא"כ י"ל אי הי' זה חי' טהורה לא הי' שייך איסור דם דהוה נתהפך לדבר המותר דהוא כמו שאר עצמות שבגוף חי' טהורה דמותר אף דנתהוה ג"כ מדם וגם הבשר מתהוה מדם או כיון שכבר גלי קרא דחלב שרי יען דדם מתעכר ונעשה חלב שוב הוה כל מה שמשתנה הדם לצורה אחרת משתנה לדבר המותר ותדע דהנה ביו"ד סי' מ' הביא הט"ז שדרכו להיות בלב הצבי עצם גמור הנעשה מדם הלב ופשיטא שעצם זה שרי כמו שאר עצמות שבגוף הצבי וכן הוא במור שגם זה נמצא בחי' הדומה לצבי וכמש"כ ברמב"ן ובמהרי"א שנמצא כן בצבי המזרחי וא"כ אי הי' חי' זו טהורה הי' ג"כ שרי (ועפ"ח יו"ד שנמצא כן גם בשוורים בסוף הלב עצם עגול ופשיטא דשרי משום דם) וקצת הוכחה יש מכריתות דפריך דם הלב הוה דם האיברים ולא משני בנמצא דם קרוש שנעשה בחייו וע"כ דע"ז אין חייב וא"כ לפי"ז י"ל גם מה שהקשה דהוה כש"כ דאסור כיון שהוא מחי' טמאה דהנה הראב"ד כ' דמור היינו מה שאמר בשיר השירים אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב שריחו נודף ובמדרש דרשו כן על קטורת ויש להבין לשיטת רבינו דמור דקטורת היינו דם שבצוואר הצבי א"כ איך דרשו קרא אריתי מורי על קטורת ונראה דלרבינו דקרא בשה"ש איירי נמי מן המור שנעשה מדם צבי כאשר אבאר דהנה במדרש אמרו קנמן בשם צבאים אוכלין אותו ולפי"ז נראה דבר חדש דגם החי' שנמצא בצווארה דם המור שהוא ג"כ מין צבאים הוא יען שאוכלת מעשב הנקרא מור שריחו טוב ולכן מתהוה בטבען ג"כ המור שריחו נודף ונקרא מור וא"כ י"ל כיון דהמור הזה טבען כמו העשב הנקרא מור שאכלו הצבי א"כ הוה כנשתנה לדבר המותר לעשב הנקרא מור על שהמור נתהוה ע"י אכילת עשב הנקרא מור ודומה לו בטבעו א"כ שני הפירושים אמת והוא נכון מאוד:
ועיין בס' התורה והמצוה על תו"כ פ' שמיני שכ' דבר חידוש וז"ל ודע כי חכמי הטבע הזכירו בע"ח אחד בין משפחת החזיר נקראת טאיאסו משכנו באמעריקא הדרומית והוא מפריס פרסה ולו ד' קיבות כמקרה כל בעל גרה באשר גם הוא מעלה גרה והוא דומה בתארו לחזיר היער ועל צווארו כעמן ממראה לבן ובאמצע גבו ממעל הוא כשסוע כעובי אצבע ושם כיס קטן מלא מיץ מריח כביזאם ולא נפלאת הוא מה שאמר ר"ח השסועה ברי' בפ"ע שיש לו ב' גבין וב' שדראות וכי משה קנגי או בלסתרי הי' מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים וזאת סגולת החי' הזה אשר נעלמה אז מעין כל רק הבורא כל הוא לקצות הארץ יביט יע"ש:
ט')

והנה

בהא דשבת דף כ"ח לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה והנה במג"א סי' תקפ"ו כ' דילפינן כה"ת כולה מתפילין לענין זה ובמחהש"ק וכן בנובי"ת סי' ג' הקשה בסוכה דף כ"ג אמרו בפיל קשור כ"ע לא פליגי הרי דפיל כשר לדופן סוכה אף דאינו מן המותר בפיך והנה בתוס' גיטין השולח דף מ"ה דר"ת רצה לפסול לולב שאגדו אשה כיון שאינה חייבת בו דומיא דתפילין דאמרינן וקשרתם וכתבתם מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה לאפוקי אשה ובשם ר"י כ' דאין זה אלא גבי ס"ת תפילין ומזוזת דכ' בהו וקשרתם וכתבתם ומזה הוכיח בטו"ז סי' י"ב דלא נפסל קשירת הציצית בנשים דלא ילפינן ציצית מתפילין דלא ילפינן מתפילין אלא לענין גוף הדבר שמ"ע שהז"ג נשים פטורות אבל לא שאר פרטים והביא ראי' מפרק הקומץ דפרכינן בגרדומי רצועה דפסולים מדאמרינן גרדומי תכלת כשר והיינו דוקא בציצית שהם תשמישי מצות אבל תפילין תשמישי קדושה הם:
ובחכמת שלמה שם הקשה ממכות דף ח' דקאמר דאיתקש כל התורה לתפילין ותי' דמאמר כל התורה אין הכונה לכל המצות אלא דכל פרשיות שבתורה הוקשה לפרשת תפילין וכן פירשו דאיתקש תורה לתפילין ולא כתב כל המצות דרק תורה ממש איתקש ואף תורה עצמה רק לתחילת עשייתן לתופרן בגידין ולא לשאר פרטים שנתחדש אח"כ אמנם קשה לי דבקידושין פריך ומדמ"ע שהז"ג נשים פטורות שלא הז"ג נשים חייבות דהיינו דאל"כ נכתב הקישא דתורת ד' בפיך גבי ת"ת או פדה"ב ולא בתפילין וקשה דילמא מש"ה נכתב הקישא זה בתפילין משום דגם לענין זה הוקשה לתפילין דבתחילת עשייתן לתופרן בגידין דתורה גופי' איתקש לתפילין אלא דבלא"ה קשה לי דהא בקידושין דף ל"ז איתא דמ"ע שתלוי בגוף נוהג בין בארץ בין בחו"ל דילפינן מתפילין הרי דגם לענין זה הוקשה מצות לתפילין א"כ ל"ש לומר דנכתב היקש דתורת ד' גבי ת"ת ופדה"ב ולא בתפילין דהא צריך לילף דנוהג בחו"ל אך בירושלמי איתא דילפינן באמת מתורה דנוהג גם בחו"ל לכן נראה דשם פריך לר"מ ולר"י דסברי דתפילין לאו מעשהז"ג מאי איכא למימר ופירש"י נימא איפכא דנילף מתפילין לפטור מ"ע שלא הז"ג ומשני דהוה ג' כתובים מוכח דלר"מ ור"י נשים פטורות מתפילין אף דהוה מ"ע שלא הז"ג מוכח דלר"מ ור"י לא דרשו דהוקשה כל התורה לתפילין דהא תפילין נשים פטורות אף דל"ה ז"ג ובכה"ת נשים חייבות א"כ לדידהו שפיר י"ל דלא ילפינן מהיקשא דצריך להיות מותר בפיך וא"כ א"ש דשם בסוכה קאי אפלוגתא דר"מ ור"י דפליגי בעשאה בהמה דופן לסוכה דר"מ מכשיר ור"י פוסל וע"ז אמרו בפיל קשור כ"ע לא פליגי משום דר"מ ור"י לשיטתם דלא סבירא להו היקשא לתפילין אבל לדידן שפיר י"ל כדעת המג"א דלענין מותר בפיך הוקשה כל התורה לתפילין ותוס' בגיטין שהביא הטו"ז וכן גמ' דמנחות קאי אליבא דר"מ ור"י דלא סברי היקשא דכל התורה לתפילין:
י')

והנה

מה שהשיג הראב"ד דהוה מחי' טמאה הקשה בתפארת ישראל הא שחלת נמי בא מחי' טמאה ותי' דהוה רק נרתיק בעלמא ואין מחובר בבשרה ולא הוה בא מן הטמא ולפמש"כ ניחא דכיון דטחנו ועשהו דק כעפר הרי נשתנה בידי אדם ונשתנה צורתו מותר למלאכת שמים משא"כ מור שלא נשתנה צורתו ביד"א דמה שנעשה עפר בעודו כנוס בהחי' הוה שינוי בי"ש:
ואמנם נראה לישב בדרך אחר דהנה בעהמ"א בפסחים ר"פ אלו עוברין כתב אהא דחומץ האדומי ושאר ג' מיני מדינה ליכא בהו משום טעכ"ע דטעכ"ע רק אם נרגש הטעם הראשון אבל בזה אין הטעם ראשון נרגש שהוא משתנה ע"י עירובו ומוליד טעם חדש וכהא"ג כ' הב"ח הביאו המג"א סי' ר"ד על דברי הרא"ש דס"ל דעל משקין היוצא מן הפירות ע"י בישול מברכין כעל עיקר הפירי ומ"ש שכר שעורים דג"כ ע"י בישול ותי' דשם הטעם לא נשתנה כלל אבל שכר אין בו טעמו של הפירות והתבואה דע"י בישול נשתנה לטעם חדש לפי"ז י"ל דגם האי דפיטום הקטורת ע"י עירובו נשתנה צורת כל המתערבים עם המור שנעשה הכל אחד וקיבל צורה חדשה וזהו הוה שינוי גמור ל"ש לפסול משום שנתערב בו דבר הבא מן הטמא כיון דעברה צורה ראשונה ונולד צורה חדשה ול"ד לשאר דבר המתערב דלא עברה צורה הראשונה ולא הוי שינוי בעצם הדבר (וכמו שהארכתי בפ"ד מאמ"ז עפי' דברי התשב"ץ שמחלק בין הרכבה שכוניית כמו המערב פשתן עם קנבוס דשמו הראשון עליו ובין הרכבה שהוא חיבור מזגיי והבאתי סמוכין לזה) וכן איתא כהא"ג לחלק במס' טבול יום פ"ב מ"ד המקפה וכו' לא פסל אלא מקום השמן ואם חיבץ כל מקום שהולך השמן פסול וכ' רבינו בפירוש המשנה וז"ל ואם חיבץ ר"ל שיעשוהו חבוץ וזה שיערב השמן ההוא במקפה עד שישוב הכל אחד מעורב עכ"ל והיינו כדברינו:
אולם על קו' הנוב"י דבעינן מן המותר בפיך ומור ל"ה מן המותר בפיך ראיתי בשו"ת בית שערים סי' כ"א העלה דבר נכון דהיכיא דהוה מותר בפיך ממש דמותר לאכילה שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר ל"ב מן המותר בפיך דרק בדבר שא"ר לפיך כעין גידין ושערות בזה קפידא שיהא מן המותר בפיך ועוד דבדבר שמצינו שהקפידא תורה דוקא על מין זה ל"ש כלל לומר שאינו מן המותר בפיך דהא מצותו בדבר שאין מותר בפיך יעוש"ה:
ובהאי סברא שכ' בנוב"י דבדבר שאין בא כלל ממין שיש בו איסור והיתר ל"ש לפסול טמאה יען שאין ממין המותר בפיך הנה קשה לי מירושלמי סוטה דאין כותבין פ' סוטה על עור בהמה טמאה והא מצותו ליכתוב גם על טבלא של זהב אפ"ה אין כותבין על דבר שאין מין המותר בפיך ליכתוב אולם קשה לי הא דפריך בשבת דף כ"ח תחש אי בהמה טהורה למאי הלכתא ואמאי לא מפרש דנפ"מ לפרשת סוטה:
י"א)

והנה

בקרא כתיב קח לך בשמים ראש מור דרור ובתרגום יהונתן איתא בשמים בשרוייתא וכן בפי' הרשב"ם שהם בשמים בהתחלת יציאתן מן הקרקע הם בשמים והנה כך הוא בפירוש המשנה בעוקצין פ"ג מ"ה הקושט והחמס וראשי בשמים וכתב רבינו וז"ל צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים ראש ר"ל קצות הבשם וזה כגון הקנה והקנמון ואגוזי הבשם עכ"ל וא"כ קשיא לפירש"י דמפרש בשמים ראש חשיבות כיון דתנא דמשנה מפרש לה ראשי בשמים דהיינו אקצות הבושם ותימא ג"כ על רמב"ן פ' חקת דמפרש בשמים ראש כמו כל ראש וראשון בחשיבות ובשלמא אי מפרש מור דם חי' א"א לפרש רק בלשון חשיבות אבל הרמב"ן פ' תשא מפרש כראב"ד מין עשב מצי לפרש כתנא דמשנה:
י"ב)

הקנמון

הוא העץ.

ובמשל"מ תמה דלא הביא דעת הרמב"ן דהוא מאכל גמלים אולם בירושלמי פ"ז מפיאה שהי' ישראל מאספין אותן מאכל לעזים והכי איתא במדרש חזית קנמון והי' גדול בא"י הי' עזים וצבאים נאכלין ממנו והנה הוא כעשב השדה מבואר כדברי רבינו דהוא מין אילן:
י"ג)

והקדה

היא הקושט.

ובכ"מ תמה הוא קדה היא קציעתא ורבינו בפ"ב מנה קציעה וקושט בשניים יעו"ש ולי תימא רבה דהא בפ"א מכלאים בפי' המשנה כ' כן להדיא קדה מין אילן בשמים תרגום קדה קציעה וכ' מור ואהלות קציעות כל בגדותיך א"כ רבינו סותר עצמו וצ"ע (ועיין בפ"ג מעוקצים חלות חריע ופי' הרע"ב כרכים יערי וקורין לו בערבי אלקטרום וכן פירש הרבינו שם בשם ירושלמי פ"א מכלאים ושם תנן הקושט והחמס יש שפירשו קנמון ויש שפירשו זנגביל וראשי פי' רבינו צמחי הבשם ראשי בשמים דהיינו קצות הבשם כגון הקנה והקנמון ואגוזי הבשם ונרד וכו':

ד

העושה

שמן המשחה. והנה רש"י על הפסוק שלא לעשות כמוהו כ' לפרש בסכום סממניו לא תעשה אחר כמוהו במשקל סממנים לפי מידת הין שמן אבל אם פיחת או ריבה סממנין לפי מדת הין שמן מותר ותמוה דהא בכריתות מוכח דבשמן המשחה אף אם לא ריבה לפי מידת הין אלא כל שפיחת או רבה על המשקל הזה פטור:

ו

א')

הסך

כלים ובהמה ועכו"ם שהם כמותה פטור שנאמר על בשר אדם לא יסך.

וקשה לי דבגמ' קאמר דכותי לא מיקרי אדם ואיבעית אימא כל שאין בסך אינו בבל יסך והך איבעית אימא הוא משום דלתירוצא קמא יקשה דלא ככ"ע הוא דנכרי לא איקרי אדם דהרי ר"מ סובר בסנהדרין ובע"ז דף ג' דנכרי איקרי אדם והוא ע"כ לית ליה דרשא דאתם קרוים אדם כפירש"י שם ולכן קאמר טעמא אחרינא דאין בסך אין בבל יסך וא"כ קשה דרבינו בפ"א מט"מ כ' נכרי אין מטמא באוהל ודבר זה קבלה הוא דבקרא דמלחמות מדין לא כתיב אלא נגיעה ויש לתמוה אמאי שבק דרשא דתלמודא ביבמות דף ס"א דאדם כי ימות באוהל אתם קרוים אדם ולא נכרי וע"כ משום דסובר כר"מ דנכרי איקרי אדם ולכן אמר דהוה קבלה ומייתיא ראי' ממלחמות מדין וא"כ קשיא דכאן מוכח דסובר דנכרי אין קרוי אדם מדקאמר הטעם דבשר אדם לא ייסך ולא קאמר הטעם כל שאין בסך וא"כ נמצאו שדברי רבינו סותרים זא"ז ונראה לישב דהנה באמת הוק' בתו' מקרא דקום עלינו אדם מוכח דנכרי איקרי אדם ועוד קשה דהנה דעת התוס' דר"מ לא פליג אדרשא דאתם קרוים אדם והא דדריש ר"מ אשר יעשה אותם האדם וחי בהן אפי' נכרי שעוסק בתורה הוא ככה"ג היינו משום דכתיב האדם דמשמע נכרי ג"כ אבל היכיא דכ' אדם אין נכרי בכלל וקשה לדבריהם דבמדרש פ' וזאת הברכה בקרא דקהלת רוח בני האדם זו נשמת הצדיק רוח בהמה זו נשמת הרשע וכן בתנא דבי אליהו דריש רוח האדם זו ישראל רוח הבהמה זו העכו"ם חזינן דאף היכיא דכתיב האדם ג"כ אין נכרי בכלל ולישב כל זה סובר רבינו היכיא דאדם או האדם מוזכר בקרא ובא למעט בהמה ממעטינן גם עכו"ם דדומה לו עם הדומה לחמור אבל היכיא דכתיב אדם ואין ענינו כדי למעט בהמה אז אין ממעט גם נכרי ולפי"ז א"ש דבקרא דיעשה האדם וחי דל"ש דבא למעט בהמה דל"ש בו עשי' לכן לא נתמעט נכרי והאי דאדם כי ימות באוהל לא בא למעט בהמה דבהמה מפורש דרק מטמא בנגיעה כדכ' והנוגע בנבלתה א"כ שפיר נכרי בכלל וע"כ מאן דדריש אדם כי ימות ולא נכרי או דפליג אדר"מ או דרק דרך אסמכתא ועיקר דרשא היא בקבלה מדלא כ' במלחמות מדין ולכן לא הביאו בה' ט"מ האי טעמא דאין נקרא אדם וכן קרא דקום עלינו אדם דל"ש דבא למעט בהמה א"כ גם נכרי בכלל וכן הא דרוח האדם העולה למעלה דממעט שם נכרי כיון דכ' רוח הבהמה למטה א"כ בעכו"ם וודאי ג"כ כן ולכן ע"כ למעט גם נכרי ולכן בהא דעל בשר אדם לא ייסך דשייך לומר דממעט בהמה א"כ מסתבר גם למעט נכרי הדומה לו ומדוקדק לשון רבינו שכ' הסך בהמה ונכרי הדומה לו משמע דרק לכך שייך למעט עכו"ם מאדם יען דממעט בהמה מסתבר דממעט גם עכו"ם והבן:
ועוד נראה דלכאורה קשה מקרא מפורש כי לא יראני האדם וחי וקאי רק על משרע"ה ואין נכרי בכלל וכן מקרא דהאדם הגדול בענקים ומהא"ט כ' תוס' ב"ב דף נ"ח דקבר אאע"ה מטמא באוהל דנקרא אדם חזינן דאף דכ' האדם כך אפ"ה אין עכו"ם בכלל ונראה לישב דהנה בהסבר דברי רבינו הם דמחלק בין אדם להאדם ראיתי באוהל דוד יבמות בשם תוספות הרא"ש יען דהאדם הוה תרי מיעוטי דאדם מיעוט הוה וכן הא' הוה מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והנה בתוס' הוריות דף ב' כ' בשם רשב"א היכא דיש למעט מכל אחד מילתא אחריתא ל"א דבא לרבות רק היכא דאין למעט רק דבר אחד ע"כ בא לרבות יעו"ש ולפי"ז י"ל בקרא דיעשה האדם וחי ל"ש דבא למעט בהמה רק למעט נכרי ותרי מיעוטי ל"ל על עכו"ם ע"כ בא לרבות אבל בקרא דלא יראני האדם וחי דיש למעט נכרי וגם יש למעט שאר ישראל שאין גדולים כמשה א"כ כהא"ג אין לרבות רק למעט כל העולם כולו וכן האדם הגדול בענקים יש למעט נכרים ושאר אינשי שאין גדולים כאברהם כהא"ג ל"א דבא לרבות רק למעט הכל ועוד דהך האדם הגדול הוה ג' מיעוטים וכהא"ג בוודאי ל"א אין מיעוט אחר מיעוט לרבות כדאיתא בירושלמי ובתוס' שם וכן א"ש דדריש רוח האדם העולה למעלה כיון דשייך למעט נכרי ואנשים שאין צדיקים כדדריש באמת במדרש תנחומא א"כ צריך ב' מיעוטי ול"א דבא לרבות ובזה א"ש הא דמייתיא תוס' קרא דהאדם ובהמה דנכרי בכלל משום דשם ליכא למעוטי רק עכו"ם דבהמה כתיב בקרא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא"כ היכיא דכתיב אדם דליכא רק מיעוט אחד שפיר ממעט נכרי לפי"ז י"ל לדעת רבינו כאן דסך עכו"ם פטור כמו סך בהמה ואפ"ה ממעט מחד מיעוט תרתי ע"כ כיון דדומה לבהמה אבל לענין טומאה דל"ש דבא למעט בהמה מקרא דכי ימות באוהל לא ממעט גם נכרי ודו"ק:
ב')

והנה

בשו"ת ח"ס יור"ד סי' של"ו כתב ע"ז וז"ל מש"כ תוס' פ"ק דע"ז לחלק בין אדם להאדם דגם עכו"ם נקראו האדם וכ' הת"ח כי האדם ב"ה הידוע קאי אהגוף העומד בפנינו ובזה בין עכו"ם ובין ישראל צורת אדם הוא אך אדם בלא ה' קאי על תוכו אדם פנימי חלק אלקי ממעל זה קאי על ישראל וחושב אני שאפשר לומר שהתורה החמירה בטומאת המת וכו' משום דכל העכו"ם חושבים כי בפירוד הנשמה מהגוף נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות ע"כ קורין הרוח זעלע והגוף פגר קערפער שהוא כלי גוף לכן לפי דעתם ואמונתם לא נקרא במותם אדם אך בני ישראל מאמינים דגם במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר כי גם גופו שהי' נרתק לנשמה נשאר בו לחלוחית קדושה ונוהגין בו כבוד ואומרים עליו קללת אלקים תלוי לכן מטמא יע"ש וקשה לי ממשנה דאבות חביב הוא האדם שנברא בצלם אלקים שנאמר כי בצלם אלקים נברא האדם וכ' בתויו"ט דקאי גם אבני נח דהא רבינו בפ"ב מה' מלכים כ' דאם מקבל עליו ז' מצות הרי זה מחסידי אוה"ע והוא שיקבלו ויעשה אותם מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה וא"כ גם ב"נ שפיר שייך דנברא בצלם אלקים אם יקיים מצות ד' ואם לא מקיימין הם חסרים תואר צלם אלקים לפמש"כ רבינו בס' המורה שהוא ההשגה השכליות אשר בו יתייחד האדם וכו' והוא ידיעת אלקים כפי האפשר בכח האדם והשגתו אבל כיון שלא נשלמה בהם השגה זו ע"כ מן הראוי שיאמר שהם נברא בצלם אבל לא בצלם האלקים עכת"ד וא"כ קשה על דברת הח"ס דהא הכא נמי כתיב האדם וקאי על תוכו אדם הפנימי חלק אלקי ממעל ואיך כלל דהיכיא דכ' האדם קאי רק על גופו על צורת האדם:
אמנם לפי"ז קשה א"כ מאי קשיא להו לתוס' אהא דדריש אשר יעשה האדם וחי בהן דהא משנה מפורשת חביב האדם שנברא בצלם אלקים שנאמר בצלם אלקים נברא האדם משום דאם מקיים מצות השם עליו אמר הכ' בצלם אלקים נברא האדם א"כ שפיר קרינן בי' נמי אשר יעשה האדם וחי וצריך לומר שזה נכלל בתירוצים דהאדם שפיר נקראים והיינו כשמקיימין מצות ד' דאז קרינן בי' בצלם אלקים נברא האדם אבל אדם לא מיקרי א"כ מבואר היפוך מדברי הח"ס דהא מוכח דהא דנקרא האדם היינו משום דמקיים מצות ד' וזכה להשגת וחכמת אלקים נקרא האדם:
ובס' שדי חמד ראיתי שכ' כונה אחרת לפי דברת הח"ס דבחיים גם נכרי נקרא אדם רק כשמת יש חילוק דישראל שגם לאחר מיתה יש בו לחלוחית קדושה דגוף נרתק לנשמה ע"כ אין קרויין אדם במותם ותמה עליו מהך דהכא דסך משמן המשחה לעכו"ם פטור דכ' על בשר אדם לא יסך ומסתמא בחי אייריא את"ד והנה אי נפרש דבריו כן לא יקשה מה שהקשיתי מפ"ג דאבות דבחי קאי אבל באמת קשה לאומרו שרק במת לא נקרא אדם דא"כ אין התחלה לקו' רש"י ותוס' הנ"ל דלא קרינן אדם דש"ה דבמת אייריא אע"כ דאין כונת ח"ס כך רק כונתו כיון דלאחר מיתה לא נשאר בי' שם אדם לכן גם בחיים כבר אינן נקראים אדם כיון שסופו למות ואז לא נקרא אדם רק האדם ע"ד שאמרו דרשעים בחיים קרויים מתים א"כ קשיא מה שהקשיתי:
שוב ראיתי כי הוא גמ' ערוכה סנהדרין דף ל"ט א"ל כופר לר"ג מי שברא הרים לא ברא רוח דכ' כי הנה יוצר הרים ובורא רוח אלא מעתה גבי אדם דכ' ויברא ויצר ה"נ מי שברא זה לא ברא זה וכ' במהרש"א בח"א דהאי כופר ס"ל דלשון בריאה שייך בדבר רוחני ובדבר גופני שייך לשון יצירה והביא לו מאדם דכ' ויברא אלקים את האדם בצלם אלקים ברא אותו דהיינו חלק הרוחניי ואח"כ ויצר אלקים את האדם מן האדמה על חלק הגופני ובוודאי מי שברא זה ברא זה הנה מבואר דבצלם אלקים ברא אותו היינו חלק הרוחניי ואמנם בח"ס חולין דף פ"ו ביאר קצת הענין על דרך אחר דבריאה שייך בדבר פלא כבריאת האדם ועל החומר עשי' ועל צורת החומר יצירה אולם גם לדבריו קשה מפ' נח דכ' כי בצלם אלקים עשה האדם:
ג')

והנה

ראיתי להעתיק פה בקצרה משכ' בקונטרסי על טומאת כהנים על דברת רבינו בפ"ה מנדרים המדיר את אשתו והאכילה חייב המאכיל וקשה הרי זה נהנה וזה מתחייב לא מצינו ולכאורה י"ל דל"א כן רק בשליחות לא במאכיל את חבירו וראי' לזה ממעילה דף י"ח דאמרינן אכילתו ואכילת חברו מצטרף כ' בתוס' דהיינו במאכיל דבשליחות זה נהנה וזה מתחייב ל"א הרי במאכל ל"א זה נהנה וזה מתחייב לא מצינו אלא דא"כ יקשה דנאמר בכל איסורין דהמאכיל חייב ובארנו שם לישב לפמש"כ רבינו כאן דסך חבירו חייב וסך בהמה וכלים פטור דכ' על בשר אדם דהנה בהפלאה על התורה הקשה אמאי לא ילפינן דישל"ע במעילה ואפי' במקום שנהנה מדמחייב הסך חבירו והוא פלא דמה ענין זה לשליחות דהרי בכריתות דף ו' שקיל וטרי דסך בהמה כלים וכותי פטור דכ' על בשר אדם ולא נקראו אדם ואי משום שליחות א"כ בבהמה וכלים ובעכו"ם למה איסור יש ואי נאמר דלכן רק חייב יען דמשלח חייב דישל"ע והיינו דהאיסור עושה השליח רק דמשלח חייב כמו במעילה א"כ איך יתחייב בסך כלים דבכלים ל"ש דעשאו שליח ושהוא משלח שלהם ורק למ"ד דדריש כל שיש בבל סך ישנו בבל ייסך י"ל היינו כסברא זו גופי' דכשישנו בבל סך א"כ ישנו בבל ייסך דאחרים מצווים משום כיון דישנו בסך שייך דישל"ע אבל בכלים וכותי דליכא בבל סך דאין איסור לסוך עצמן דבכלים וכותי ליכא צוו וכש"כ אי נאמר דלא קאי רק אכותי ולא אכלים לכן אחרים ג"כ אין מצווין עליהן דל"ש ישל"ע דליכא בדידהו שליחות אבל למאי דקאמר בגמ' הטעם משום דכ' על בשר אדם א"כ מינה הא דחייב בסך חבירו אין משום שליחות דא"כ ל"ל קרא למעט כלים וכותי אלא וודאי דאין זה ענין שליחות דזה דמי ללאו דהקפת ראש דחייב המקיף דעליו הטילה תורה איסור זה שלא יעשה ככה וא"כ א"א למילף לשליחות מהא רק די"ל דבאמת ילפינן מהך דבמעילה דשמן המשחה קודש כן גם בשאר קדשים המאכיל לחבירו והמהנה חבירו דהיינו סיכה דחשוב שם במעילה דמצטרף אף דחבירו נהנה חייב אבל בשאר איסורין לא מצאנו זה נהנה וזה נתחייב אף במאכיל לחבירו יעוש"ה בארוכה בקונטרסי הנדפס אצל שבי"ד על יור"ד לאדמוהגזצ"ל:

ז

אין

מושחין אלא מלכות בית דוד. וכ"כ בפ"א ממלכים והקשה בכ"מ הרי שאול נמשח ותי' דהי' מלך ראשון וכבר תמהתי עליו בפ"ו מבהב"ח דהרי משרע"ה הי' מלך ראשון על ישראל כדאיתא במנחות דף ק"א ואולם קו' הכ"מ כבר הרגיש רש"י בכריתות דף ה' בזה וכ' וז"ל ולא מלכי ישראל משבא דוד אבל שאול נמשח והכונה רק מדוד ואילך לא נמשחו מלכי ישראל:

ט

ולא

ימשח בהרבה מקומות ולא ירבה בשמן. הנה הכ"מ לא מצא מקורו ונראה שנלמד מברייתא דכריתות דף ה' כשמן הטוב שיורד על הזקן כמין שני טפי מרגליות היו תליות לאהרן בזקנו ועל דבר זה הי' משה דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה פרש"י ששמתי שם יותר מדאי הרי מבואר כדברי רבינו והנה איתא שם יצתה בת קול מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן משחה שבזקן אהרן אין בו מעילה ועדיין הי' אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי יצתה בת קול ואמרה מה משה לא מעל אף אהרן לא מעל נראה לפרש מה שנסתפק אהרן הוא עפ"י דאיתא שם דף ו' וכה"ג שסך משמן שעל ראשו חייב ופריך מכהן שסך משמן תרומה שנתחלל ומשני דכאן כ' שמן משחת אלקיו דעדיין בקדושתו והנה לפי"ז נראה לכאורה דזה מהשמן הצריך למצוה אבל שמן אשר נתנו יותר מכדי צרכו נתחללו כמו בשמן של תרומה ולכן הי' דואג משה שמא מעל שנתן יותר מדאי ונתחלל מה שיתר מכדי מצותו וא"כ מעל הוא וכשיצא בת קול דלא מעל משה נתירא אהרן דא"כ מעל הוא דהוה כסך עצמו משמן שעל ראשו כיון דלא יצא לחולין אף שיותר מכדי מצותו בקדושתו היא ויצא בת קול כשם שמשה לא מעל כך אהרן לא מעל או י"ל לפי מה דנראה מתוי"ש יומא דף נ"ט דסך משמן משחה לכה"ג פטור וכה"ג שסך עצמו חייב כמו שיבואר בדין שאח"ז א"כ בזה נסתפק אהרן שמא משה לא מעל דהוה כסך לכה"ג אבל הוא מעל דכה"ג שסך עצמו חייב והבן:

י

א')

הנותן

משמן המשחה ע"ג כה"ג פטור אבל הסך לכה"ג חייב וכה"ג שנטל שמן המשחה מראשו וסך במיעיו חייב והוא שיסוך כזית.

והקשה בראב"ד דזה רק לנתינה אבל סיכה בכ"ש ונראה לישב דרבינו הוק' לו דקתני הסך בשמן המשחה משמע דאייריא מסיכה ולכן מפרש רבינו דהא דר"מ מחייב בכה"ג קאי בין אנתינה בין אסיכה ור"י פוטר בין בנתינה בין בסיכה וע"ז קאמר כמה יסוך ויהא חייב ר"מ אומר בכ"ש בין בנתינה בין בסיכה ור"י אומר בכזית בין בנתינה לזר בין בסיכה לכה"ג והא דקתני דר"י פוטר היינו בכ"ש אז פוטר אף בסיכה לכה"ג אבל בכזית בכה"ג חייב בסיכה ולא בנתינה וע"ז פריך והא ר"מ פוטר וס"ד פוטר אף בזר ומפרש דרק בכה"ג פוטר והיינו בנתינה אפי' בכזית והא דקתני אבל למימשח מלכים ד"ה בכ"ש והיינו דסגי בסיכה דמצוה בכ"ש וכמו שפי' בתוס' מוכח בתוי"ש יומא דף נ"ז דמפרשו הא דר"י פוטר היינו אפי' בסיכה בכ"ש דהנה תוס' בכריתות הקשו הא דכה"ג שנטל משמן שבראשו וסך חייב הא נעשית מצותו א"כ הוה ג"כ כתובים דנעשית מצותו מועלין בו ותי' כל זמן שלא נתיבש לא נעשה מצותו אמנם בתוי"ש כ' לתרץ עוד וז"ל דהא ר"י הוא דסובר ב"כ מלמדין והרי הוא סובר דסך לכה"ג פטור א"כ הא דכה"ג שנטל משמן שעל ראשו וסך חייב ל"ה ג"כ משום דאין איסורו שוה בכל דהא אם סך לכה"ג ולמלך פטור עכ"ד ולכאורה דבריהם משוללי הבנה דהא אי לר"י סך למלכים ולכה"ג פטור א"כ ע"כ גם כה"ג שנטל משמן שעל ראשו וסך עצמו פטור ובשי"צ כ' שם דסך לכהן הדיוט פטור רק כה"ג עצמו מוזהר וזה פלא אמנם ל"נ כונת תוס' כך דאחר שסך כה"ג פטור כמו דפטור על נתינה אבל כה"ג שסך עצמו חייב ועוד נראה כונה אחרת דתוס' שם לעיל מיני' כ' דלמ"ד לאחר עריפה נאסר ל"ש נעשית מצותו אין מועלין כיון דעיקר איסורו רק כשנעשה מצותו וקודם שנעשה מצותו לא הי' איסור כלל וכן אני אומר בכונתם בזה כיון דסך לכה"ג משמן משחה פטור א"כ רק יש איסור בסך משמן שעל ראשו דהיינו כשנעשה מצותו אבל קודם ליכא איסור כלל וכה"ג א"כ ל"ש נעשית מצותו אין מועלין בו ולכן ל"ה ג' כתובים והוא נכון עכ"פ מוכח דמפרשי דלר"י הסך לכה"ג פטור רק דלרבינו עכ"פ בסיכה בכזית חייב ולתוס' אפי' בכזית פטור לר"י והנה לפי"ז הא דלרבינו ל"ה ג' כתובים הבאים כאחד דנעשית מצותו ומועלין בו כיון דגם קודם שנעשית מצותו יש איסור והי' לנו לומר כשנעשית מצותו אין מועלין עכ"ל כתי' קמא דלא מיקרי נעשה מצותה עד שנתיבש והבן ועמש"כ בקונטרס על טומאת כהנים בהא דכהן שסך עצמו משמן תרומה דאמרינן דנתחלל ויצא מן קדושתו והנה במעילה דף י"ט איתא לכן כתיב נפש לרבות מלך כיון דלענין לאו דאשר יתן על זר האי לאו זר הוא גם מעילה ליכא קמ"ל וא"כ לפי"ז נראה בנתן על כהן משיח הוא מועיל ורק הנפ"מ דמעילה אין חייב רק בשו"פ ולאו דיתן על זר הוא בכזית אם כן אם נתן בכזית וליכא פרוטה אין חייב רק משום דלא יתן על זר ובמלך פטור לגמרי אבל ביש שו"פ ונתן על מלך חייב משום מעילה עכ"פ ובזה יש לפרש מאמר שהבאתי לעיל דמשה דאג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה משום דאף דאהרן נמשח וליכא משום נתינה על זר אבל משום מעילה חייב ויצא בת קול מה טל חרמון אין בו מעילה אף משה לא מעל ועדיין ירא אהרן שמא הוא מעל יען דבשלמא היכיא דהחיוב משום הנתינה אז הנותן הוא העובר אבל כאן כיון דחיוב משום מעילה לא מעל הנותן רק הנהנה כדין שאר מעילה כמו שכ' תוס' בקידושין דף מ"ב ויצא בת קול מה משה לא מעל אף אהרן לא מעל:
הנה הראב"ד השיג דסיכה בכ"ש כדמסקינן בכריתות אבל סיכה לממשח מלכים בכ"ש יען דמלכים פטורים מנתינה רק בסיכה נקט משיחה לממשח מלכים בכ"ש וה"ה הדיוט חייב בסיכה על הגוף בכ"ש ול"ב כזית רק לנתינה אראשו של זר אבל הגוף בכ"ש א"כ נשתנה דין סיכה מנתינה בתרתי חדא שאף בכה"ג ועוד שאף בכ"ש חייב ורבינו סובר דלא נשתנה רק בדין א' שכה"ג חייב אסיכת גופו אבל לשיעורא בעינן כזית דלר"י ילפינן סיכה מנתינה ומפרש הא דמשני אבל סיכה לממשח מלכים בכ"ש היינו למצות סיכה למלכים ולכהנים כמש"כ תוס' בכריתות:
ובכ"מ הביא ראי' לדבריו מדגרסינן כמה יסוך ר"י אומר בכזית ולא גרסינן כמה יתן ואני תמה אי הכונה כמה יסוך לסיכה א"כ גם הא דתנן הסך בשמן למלכים ר"י פוטר היינו סיכה א"כ אמאי ר"י פוטר הא רק אנתינה פטור בכה"ג וא"ל דלעיל באמת גרסינן נתן משמן למלכים ר"י פוטר א"כ קשה אמאי צריך לתרץ לחלק בין כהן ומלכים ולהדיוט ולא משני הא דתני לעיל פטור היינו רק בנתינה ופוטר בכ"ש אבל באידך ברייתא דגריס יסוך היינו בסיכה חייב אף בכ"ש אלא וודאי או דגרסינן בתרווייהו נתינה או אף דגרסינן כמה יסוך הכונה לנתינה כיון דתני לעיל מיני' הסך למלכים פטור וזה ע"כ בנתינה וע"ז פריך כמה יהא הנתינה ויהא חייב בזר בכזית א"כ אין מזה דגריס כמה יסוך ראי' כלל רק ל"נ ראי' אחרת דאי איתא כהראב"ד דיש חילוק בין סיכה לנתינה בתרתי דאף במלך חייב וגם הוא בכ"ש ממשנה דריש כריתות דחשוב הסך משמן המשחה בכרת ויקשה מנ"ל כיון דהסך חייב אף במלך בכ"ש מנ"ל שהוא בכרת הא כי כתיב כרת אנתינה כתיב ודוקא זר חייב שהוא בנתינה בכזית אבל מלך שרק בכ"ש הוא אינו אלא באזהרה אבל לדעת רבינו ניחא כיון דסיכה ג"כ רק בכזית שפיר אמרינן דדין אחד להם כמו נתינה דזר בכרת כן סיכה דכהן ומלך בכרת כשסך בכזית כנתינה בכזית וכן יש להוכיח עוד ממנחות דף ז' דיליף דשימה כנתינה בכזית והוק' המפורשים למה בכריתות יליף ר"י נתינה מסיכה להחמיר בכ"ש ושם יליף שימה מנתינה להקל בכזית ולהנ"ל ניחא דבאמת ר"י יליף להיפוך סיכה מנתינה להקל בכזית וגמ' דמנחות קאי אליבא דר"י משא"כ לראב"ד אתיא דלא כחד דר"מ אדרבא יליף נתינה מסיכה לר"ש ולר"י לא יליף כלל לא סיכה מנתינה ולא נתינה מסיכה וכבר הרגישו בתוס' בזה ותי' בחדא ענינא אבל לרבינו א"צ לכל זה אלא דאתיא כר"י ממש דיליף סיכה מנתינה וה"נ בעי דלילף שימה מנתינה:
ואין להקשות הא רבינו בפי"א ממעהמ"ק כ' דס' הוה ולדידי' פשיטא לן לומר דילפינן שימה מנתינה הא ל"ק דע"ז שפיר י"ל כסברת תוס' דל"ה בחד ענינא דזה בשמן זה בלבונה אך הא קשיא מנ"ל לרבינו לחלק בין מלך להדיוט דבשלמא לשיטת הראב"ד דסיכה בכ"ש ומפרש אבל לממשח מלכים בכ"ש היינו לחיובא א"כ נשמע חילוק דמלך חייב בסיכה אבל אי מפרשינן אבל לממשח מלכים בכ"ש למצות סיכה א"כ אין מבואר כלל בברייתא דחייב בכהן ומלך בסיכה ומנ"ל לרבינו לעשות חילוק בין כה"ג להדיוט אך י"ל דרבינו באמת לא הוציא כן מברייתא זו אלא מאידך ברייתא דכהן שלקח משמן שבראשו וסך חייב:
ב')

הנה

לפי המבואר בדברי רבינו בסיכה ונתינה מחולקין בדינם דהנותן על מלך או כה"ג פטור והסך חייב וצריך להבין מה זה נתינה ומה זה סיכה ובס' על"נ כ' דאם משפשף היטב על בשרו זה נקרא סיכה אבל אם אין עושה כלל רק מניחו עליו זה נתינה הוה ובמנ"ח הקשה כיון דלרבינו חלוק נתינה מסיכה א"כ ליכא לאו כלל אנתינה דהרי לא כתיב רק ואשר יתן ממנו על זר והלאו דכתיב גבי סיכה לא דמי להדדי ליכא לאוו כלל גבי נתינה וכ' במהרמ"ש ונראה להסביר החילוק בין סיכה לנתינה להוסיף עוד אטעמא דעל"נ דסיכה היינו שמכווין להנות לצורך גופו והנאתו מקרי סיכה אבל נתינה היינו שאינו מכווין להנות ונהי דסיכה כשתי' והר"ן כ' בסוג' דריחא מלתא דשתי' אע"ג שא"מ להנות הוי כהנאה משום דהוה פ"ר שכן אמרו המתעסק בחלבים חייב שכן נהנה מ"מ יש לחלק דבמלך וכה"ג כיון דהתורה התירה א"כ הנאה דאתיא ממילא אישתרי גבייהו ולכן אמר ר"י דבכה"ג ומלך פטור דלא הוי זר אצלו כיון דאישתרי אישתרי משא"כ כשהוא מכוין ליהנות דלא אישתרי גבייהו א"כ גם כה"ג הוי זר ושפיר כ' רבינו דעל סיכה חייב ומיושב קו' המנ"ח דהרי זה אין להקשות מניין כרת בסיכה דהרי אף בנתינה שאיני מכוין כלל איכא כרת כש"כ בסיכה שהוא מכוין אלא וודאי דהקושיא רק להיפך מניין לנו לאו בנתינה וע"ז שפיר י"ל כיון דבסיכה אף דאין מכוין חייב ה"ה בנתינה כיון דהוא כמכוין:
ג')

הנותן

משמן המשחה על גבי מלך פטור.

נראה דנהי דפטור מלאו דלא יתן על זר אבל עכ"פ מעל וחילי דידי ממעילה דף י"ט דקאמר לכך כתוב נפש לרבות מלך דהו"א כיון דלענין לאו דאשר יתן על זר האי לאו זר הוא גם מעילה ליכא קמ"ל וא"כ לפי"ז נראה דגם אם המעילה הוא בזה עצמו שנתן על זר מעל ורק נפ"מ בהא דפטור ממעילה בשו"פ דוקא כמבואר בדברי רבינו בה' מעילה ובמשל"מ שם ולאו דלא יתן על זר הוא בכזית א"כ אם נתן בכזית וליכא פרוטה פטור לגמרי ולאו דזר ליכא ומעילה ג"כ ל"ש דליכא פרוטה:
ד')

כה"ג

שנטל שמן המשחה מראשו ונתן במעיו חייב.

ובספר נר מצוה ראיתי שהקשה הא קיימ"ל כל דבר שנעשה מצותו אין בו מעילה וכ' לתרץ דלכן כה"ג כשנטל מראשו חייב כרת מפני שכל זמן שהשמן בראשו בקדושי' קאי דכ' כי נזר שמן משחת אלקיו עליו כל זמן שהשמן בראשו לא איתחיל ובקדושתי' קאי ולא חשיב נעשית מצותו אלא לאחר שניגב השמן מראשו אלא דהקשה הזה דאכתי קשה מברייתא דיצא בת קול מה טל אין בו מעילה אף שמן שבזקן אהרן אין בה מעילה דהיינו משום שנעשה מצותו אין מועלין בו וכ' לתרץ דרק כ"ז שהוא בראשו לא חשיב נעשה מצותו אבל כשירד מהראש על הזקן כבר נעשית מצותו ושוב דחה דעכ"פ בשעת משיחה כשירדו הטיפין על זקן אהרן אמאי לא מעל הא לא נעשה עדיין מצותו והקושיא לעולם עומדת וכבר דברנו מזה לעיל:

יא

ואם

היתה שם מחלוקת מושחין אותו כמו שמשחו שלמה ויואש ויהואחז מפני יהויקים אחיו וזה שמשח ליהוא לא בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון. והנה בלח"מ פ"א ממלכים תמה דמשמע דיהואחז משחו בשמן משחה ובגמ' איתא דמשחו בשמן אפרסמון יען שכבר נגנז בימי יאשיהו ותי' דרק בא לתרץ למה משחו יהוא כיון שאין ממלכי בית דוד אבל יהואחז הי' מזרע דוד לא קשיא לי' למה משחו אף שבאמת משחוהו בשמן אפרסמון ול"נ שזה רמזו רבינו שחלקו לשנים במתק לשונו דמה שכ' לא בשמן משחה אלא בשמן אפרסמון קאי באמת גם איהואחז ורק רמזו רבינו בלשונו שכ' ומה שמשח אלישע ליהוא יען דלא דמי דזה נמשח באפרסמון יען שנגנז השמן וזה יען שהי' ממלכי ישראל:

יב

הכלים

כולן שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו שנאמר אשר ישרתו בם בשירות הם מתקדשים. והנה בשבועות דף י"ד קאמר דילמא במשיחה ועבודה אמר קרא אותם ולא לדורת במשיחה והקשו בתוס' מנחות דף נ"ז דאותם בעינן למדת יבש לא נמשחו רק מבפנים ותי' דפליגי והובא במשל"מ א"כ רבינו דסובר מדת יבש לא נתקדשה בסוף פרקין א"כ אותם אין מיותר א"כ מנ"ל דלדורות ל"ב משיחה ול"נ פשוט דהא דהוכרחו לומר בגמ' דהו"א תרתי בעינן משיחה ושירות משום דא"כ אותם ל"ל אבל כיון דרבינו סובר דאותם אין מיותר אין כאן הו"א כלל דליבעי תרתי וא"צ קרא למעט דלא ליבעי גם שירות אח"ז ראיתי שכ"כ במשל"מ פ"ב ממעה"ק:
ויש להביא סיוע לזה דתוס' שם הוק' א"כ גם משכן ליבעי לדורות משיחה ושם דף ט"ז אמרינן דמקדש לא נמשח וכ' מהרש"א דקושיתם דהרי אותם דלא קאי רק אכלים לא אמשכן וא"כ מנ"ל דל"ב משיחה אמנם להנ"ל ניחא דבאמת גם בכלים אפי' בלאו אותם ידעינן דסגי בשירות ול"ב גם משיחה:
והנה מהרש"א שם הקשה דממשנה מוכח דלדורות ל"ב משיחה במקדש מדלא חשיב במשנה גם משיחה ולדעתי הא לק"מ דהנה אף אי לדורות בעי משיחה הנה רק במקדש ראשון אבל בב"ש וכן לעתיד בוודאי ל"ש דליבעי משיחה דכבר נמשח פעם אחת העזרות וההיכל ול"ד לכלים ומשכן דאייריא בעשו כלים או משכן אחר אבל מקדש כיון שנמשח הקרקע הנה לעולם הוא בקדושתה:
ועוד נראה לישב קו' המשל"מ דהנה במעילה דף י"ט יליף דיש מא"מ בכלי שרת יען דלאחרים מביא לידי מעילה הוא לעצמו לא כש"כ ופירש"י שכונה לא כש"כ שמביא לעצמו מעילה אחר מעילה ולכאורה אין זה במשמעות הלשון וגם ל"ש בזה קו"ח דרק שייך ק"ו כמו שמביא לאחרים מעילה ה"ה לעצמו אבל רק פ"א ונראה הכונה כך דהנה אי אמרינן דבעבודה מתקדש ע"כ אמרינן דכאחת הן קדושתן ומתקדשין כדאיתא בירושלמי פ"ג דיומא ומגילה והיינו שמקדש אחרים ומביאו לידי מעילה לא כש"כ דלעצמו מקדש ומביא לידי מעילה א"כ לכן יש מא"מ דאף אם יצא לחולין ע"י מעילה שימוש שנית להקדש מתקדש שנית לכן אמרינן דלא יצא כלל מידי מעילה דהרי תמיד ע"י שימוש יבוא לעצמו שוב קדושה ולכן לא פקע הקדושה כלל אך לכאורה יש לעיין אם נאמר שנאסר לגבוה אם שימוש בו הדיוט א"כ אם ימעול בו אחד שוב אין ראוי לכלי שרת ול"ש שיביא לעצמו מעילה ע"י שימוש שנית להקדש דהרי פסול לגבוה וא"כ גם מעילה לא יהא בו אחר מעילה הראשונה וע"כ משום דלא נאסר לגבוה בשימוש הדיוט ובזה אזלה תי' של ח"ס זצ"ל שהבאתי בפ"א מבהב"ח על קו' הפר"ד דלכן ל"ש שנאסר משום דיש מא"מ ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו לפמש"כ ליתא דאם נאמר קו"ח לאסור ע"כ באמת ל"ש לומר קו"ח דלעצמו מביא לידי מא"מ דמנ"ל כיון דבאמת פסול לשמש שוב אינו ראוי לבוא לידי מעילה ורק מהני שהביא לעצמו מעילה פעם אחת מקו"ח שמביא לאחרים מעילה כיון דאם ימעול אחד ע"י שימוש א"ר לגבוה לשמש בו שנית יצא לחולין ואין בו עוד מעילה:
ובמש"כ יש לישב קו' התוס' דהא כ"ש יש לו פדיון ול"א קו"ח די"ל דבוודאי אי נפרש דקו"ח היינו כמו שמביא לאחרים מעילה אחר מעילה דמה שנתקדש בכ"ש יש מא"מ כש"כ דמביא לעצמו מא"מ שפיר יש לדחות הרי מה שנתקדש בכ"ש אין לו פדיון אבל כ"ש יש לו פדיון אבל לפמש"כ דקו"ח דמביא לעצמו מא"מ היינו כיון דיש קו"ח שמביא לעצמו פ"א מעילה ע"י שימוש לכן א"י לחולין כיון דע"י שימוש שינית יביא לעצמו שוב קדושה אחריתי ל"ק מפדיון והנה לת"ק דסובר דאמא"מ רק בבהמה ולא בכ"ש כ' תוס' יען דיש לו פדיון חזינן דאף דלמה שנתקדש בכלי אין לו פדיון ויש בו מא"מ אבל לעצמו אין מביא קדושה לשלא יצא לחולין ע"י פדיון ושיהא מא"מ ולפי"ז אומר הא דס"ד בשבועות דלא מהני שירות לבדו דמשיחה ג"כ בעי היינו למ"ד דלית לי' קו"ח א"כ ס"ד דבוודאי לקדש אחרים ע"י שירות מתקדש רק לעצמו אין מקדש כלל ע"י שירות שיהא קדושת הגוף (וכהא"ג בשבועות דף י"א לפמש"כ תוס' דמכתשת ל"ה כ"ש אפ"ה מקדש את הקטורת בקדה"ג כן י"ל בשאר כ"ש שלא נמשח דמקדש אחרים אבל הוא עצמו אין קדושת הגוף רק ע"י משיחה וכל זה אי לא דרשינן קו"ח אבל אי דרשינן קו"ח א"כ גם לעצמו מביא קדושת גוף א"כ ל"צ קרא למעט משיחה כלל) ורק אם נמשח נתקדש בקדושת כ"ש בקדה"ג קמ"ל אותם דל"ב משיחה ומתקדש ע"י שירות לבד אבל לא שיהא בו מא"מ (אבל למ"ד דאמרינן קו"ח י"ל דל"ב כלל אותם למעט משיחה) ועוד יש לתת טעם כיון דלית לי' הסברא דיש קו"ח לאחרים מביא לעצמו לא כש"כ א"כ מסתברא דל"א דכאחת הן קדושין ומתקדשין כקו' ירושלמי באמת ולכן ס"ד דליבעי משיחה ג"כ וממעט מאותם דל"ב משיחה ואמרינן דכאחת הן קדושים ומתקדשים אבל רק פעם אחת אבל לא שיביא לעצמו קדושה כזו כמו שמביא לקרבן שקידשו בהכ"ש אבל למ"ד דאמרינן קו"ח דלעצמו לא כש"כ י"ל דמסברא אמרינן דכאחת הן קדושים ומתקדשים כדאמרינן בירושלמי ואין כאן סברא כלל דנאמר דליבעי תרתי שימוש ומשיחה וא"כ כיון דרבינו פסק בפ"ו ממעילה יש מא"מ בכ"ש א"כ לכן א"צ קרא למעט דל"ב גם משיחה משום דאמרינן הסברא דכאחת הן קדושים ומתקדשים ודו"ק:
ובזה י"ל פרפרת בהא דע"ז דף נ"ב דקאמר רבי החזרתי לי אבידתי שצריך פירוש במה החזיר לו אבידתו וי"ל דרש"י פי' אם חזרו וקדשו בשמן המשחה ותמה בח"ס או"ח ס' ל"ז דזה נגד הילכתא פסיקתא דלדורת ל"ב משיחה אך לפמש"כ י"ל כך דר' יונתן בן שאול יסבור כת"ק דאין מא"מ בכ"ש דל"א קו"ח משום דסובר באמת לדורת בעי משיחה דקרא דאותם סובר דאתי למעיטי מידת יבש דלא נמשח בפנים א"כ ליכא קו"ח דלעצמו מביא לידי קדושה כיון דבעי משיחה א"כ ל"ש הסברא דא"י לחולין דע"י שימוש תחזור ותקדיש דהרי בעי משיחה שינית ואם לא משחו לא נתקדש לכן יצא לחולין ע"י מעילה ולכן שפיר פירש"י דחזרו וקדשום ע"י משיחה אבל רבי דסובר יש מא"מ כדמוכח במעילה דקאמר אף העצים א"כ כש"כ כ"ש דיש מא"מ וא"כ סובר דל"צ משיחה רק שירות ושפיר קאמר רבי החזרתי לי אבידתי דמאי הכנום והקדישנו שהקדישו אחרים תחתם:
והנה בזבחים דף נ"ב פריך אי הכי כלי שרת נמי הא רבי רחמנא ירחצו ומה ראית זה טעון משיחה כמוהו וזה אין טעון משיחה כמוהו ובטה"ק תמה דמאחר דמפורש דכ"ש צריך משיחה לקדשו כדכתיב ומשחת את הכיור א"כ מהיכן יהי' עולה על הדעת להכשיר הכלי חול מאחר דריבוי דורחצו אין מיותר מאחר דאיצטרך לרבות כ"ש אחר ותי' דמאחר דאין כ"ש מקדש אלא דבר שנתיחד לו ומה שאין מיוחד אין מקדש א"כ אין משיחתו מועלת כלום לענין כ"ש והוה כמו כלי חול הנה לי הי' נראה לכאורה לישב דבכלי חול שרי יותר מכלי קודש משום דס"ד דאסור להשתמש בכלי מה שאין למצוה עכהא"ג יומא דף ל"ט גבי קלפי גורלות ע"ש בתוי"ש לכאורה יש לי להקשות הא דמשני הא צריך משיחה כמוהו וכלי חול אין צריך הא עתה קיימ"ל דעבודתן מחנכתן א"כ אף כלי חול מיד שקידש ממנו ועשה בו עבודה נתחנך ונעשה קודש אך לפמש"כ להוכיח מהא דיומא דרק אם קידש קדושת פה נתקדש בקדה"ג ע"י חינוך לעבודה אבל כלי חול לא נתקדש ע"י השימוש כמש"כ בתוי"ש (וכן נראה ממש"כ תוס' מנחות דף ע"ט דאין כ"ש מקדש חולין והא דאיתא במנחות דף צ' גבי בירוצין דמקדש חולין שלא מדעת יש לומר משום דעכ"פ דעתם לקדש מה שבתוך המדה מקדש גם הבירוצים אף שהן חולין) ניחא:

יד

א')

כלי

הקדש שנקבו אין סותמין אותן אלא מתיכין.

והקשה במשל"מ מעירוכין דף י' שתיקנו מכתשת של משה ותי' היינו בעושה מעין מלאכתן ואולם כבר קדמוהו בתוס' שבועות דף י"א והעלו דמכתשת של משה שאני דמפטמת ביותר ועוד תי' דל"ה כ"ש ובמשל"מ הקשה מירושלמי דמכתשת הוה כ"ש ולדעתי נראה דתליא בהא דמעילה דף י"ט דלמ"ד יש מעילה א"מ בכ"ש דדריש קו"ח לאחרים מביא לידי קדושה לעצמו לא כש"כ א"כ כיון שמכתשת מקדש הקטורת קדה"ג א"כ כש"כ דמביא לעצמו קדושה ולמ"ד אמא"מ בכ"ש דלא דריש קו"ח שפיר י"ל דמכתשת ל"ה כ"ש וא"כ לרבינו דסובר יש מא"מ בכ"ש לדידי' ע"כ מכתשת כ"ש א"כ ע"כ כתי' תוס' קמא דמכתשת של משה שאני וכן י"ל דתליא במש"כ בתוי"ש יומא דף ל"ח דקלפי אין נעשה כ"ש ע"י עבודה דל"ה עבודה חשובה א"כ כן י"ל דכתישה אין עבודה חשובה לכן לא נעשה כ"ש והנה בריטב"א בשבועות שם כ' יען דאין משרתים בו בקודש וכהא"ג כ' תוס' חגיגה דף כ"ג והנה בח"ס יור"ד סי' רס"ד הקשה מי התיר ליטול תיקונה הא הוה כ"ש ועובר על לא תעשון כן ולדעתי לק"מ דהנה מי התיר להם לתקנה הלא כ"ש אין מתקנין וע"כ דל"ה כ"ש א"כ שוב רשאי ליטלו וכן לאידך תי' התוס' יען דמפטמת ביותר א"כ אחר שתיקנו ולא היתה מפטמת כמקדם שוב אין ראוי לשמש בכלים מתקונים ולכן רשאי ליטלו:
ב')

כלי

המקדש שנקבו או שנסדקו אין סותמין אותן אלא מתיכין אותן ועושין אותן חדשים.

הנה לקמן בה' ט"ו כ' סכין שנשמט מן הניצב או שנפגם אין מחזירין אותן ואין משחיזין אותן ועושין אחרים שאין עניות במקום עשירות וראיתי בשו"ת תשובה מאהבה שהקשה למה לא כללם יחד שני הדינים והעלה דבכ"ש אין הטעם משום שאין עניות וכו' אלא משום דבעינן לכבוד ולתפארת דומיא דבגדי קודש משא"כ נשמט הסכין אם מחזירין אותן הרי הוא כבתחילה אין בו פסול אלא משום דאין עניות וכו' יע"ש שתליא בפלוגתת רש"י בזבחים דף פ"ח דלשיטת תוס' הם חלוקין בטעמו וכן ס"ל לרבינו:
והנה הקשה שם דבכמה דוכתין אמרו אין עניות במקום עשירות כהך דהכא וכן בשקלים פ"ד אין משתכרין בשל הקדש שאין עניות במקום עשירות כדאיתא בכתובות דף ק"ו אמנם מצאנו להיפוך דאמרו תורה חסה על ממונן של ישראל כדאיתא במנחות דף פ"ח דפי הנירות אשחורי משחר תורה חסה וביומא דף ל"ט דקלפי הי' של עץ דפריך ונעבדי של זהב ומשני תורה חסה וכן אמרו ביומא דף מ"ד דכל יום חותה בשל כסף משום דתורה חסה ובמנחות דף ע"ו דשאר מנחות ניקחות מן הסולת דתורה חסה ובדף פ"ו דלמנחות לא בעינן זך וכתית משום תורה חסה וכן בדף פ"ט ושיערו חכמים חצי לוג וכו' דתורה חסה על ממונן וכן בר"ה דף כ"ז דחצוצרת אינה של כסף משום דתורה חסה והביא שם מה שהשיב לו הנוב"י זצ"ל דרק במה שהוא מוכרח להיות כ"ש אמרו אין עניות במקום עשירות וכן היכיא דלוקחין של כסף לא של זהב ל"ש אין עשירות דשל כסף ג"כ היא של עשירות והא דלוקחין סולת למנחות משום דאז אין כאן עוד קדה"ג רק קד"ד ובשמן למנחות יען דבשל יחידים ל"ש אין עניות ולא תחלוק בין מנחות יחידים לשל ציבור יעויש"ה:
והנה איתא במכילתא פ' ויקהל שומע אני סכין שנפגם ישחיזנה אפי' בשבת ת"ל ויקהל משה בחול ולא בשבת והנה בשו"ת בית יעקב סי' כ"א הקשה מהך דמנחות דאפי' בחול אין משחיזין אותה והנה לפמש"כ בפ"א מבית הבחירה דבסכין שייך ג"כ חסר ואתאי א"כ י"ל דאייריא בפגימה כ"ד רק שצריך לתקן הסכין כדי שלא יוסיף בקלקולו וכזה שפיר משחיזין לכן הו"א דמותר להשחיז גם בשבת דבזה ליכא משום תיקון כלי כיון שלא נפסל הסכין קמ"ל דבשבת אסור:
ג')

אין

סותמין אותה אלא מתיכין אותם וכו'.

ובספר מחכם ספרדי מודעי הקשה משמע דאי לאו הא"ט הוה סותמין הא כיון שנדחה א"ח ונראה וכמו שהקשה בתוס' סוטה דף ט"ו והעלה דלא שייך דיחוי אלא או בקרבן או במצוה ובגברא אבל בשאר דברים ל"ש דיחוי דהא בזבחים דף נ"ט איתא דמזבח שנפגם כל הקרבנות שנשחטו שם פסולין הא מזבח עצמו איננו נדחה רק אם תיקנו מקריבין עליו הרי דבכהא"ג ל"א דיחוי וכך העלה בלחם יהודה בפ"ט מה' אלו דאם נקרעו בגדי כהונה ותפרו כשר לעבודה דהא דכ' בפ"ח דאם הי' הבגדים מקורעים ועבד עבודתו פסולה היינו אם לא תפרו אבל בתפורין מותר:
ונראה טעמא דמילתא דל"ש דיחוי רק במצוה שחל על האדם פעם אחת דבזה יתכן דהואיל וידחה דבר זה מלקיים בו מצוה זו א"ח ונראה משא"כ במצוה שיש לו המשך זמן לעשותו אף שנדחה שעה אחת מלעשות בו המצוה מ"מ בשעה אחרת שחזר ונראה שפיר יוצא בזה דממצוה זו שעושה בחפץ זה בשעה זו שנראה לא נדחה כלל דכל שימוש מצוה בפ"ע ואין אנו באים לקיים עתה המצוה שהי' בשעה שלא הי' ראוי להמצוה כי כל יום ויום מצוה בפ"ע ועמש"כ בפ"ד מאימ"ז:
ותמהו מהא דאיתא בשבת ר"פ הבונה דמוקי בנפל בהם דרנא דחייב אם סתמו בכ"ש הרי דהי' מתקנים גם במשכן וכן משבת דף ע"ד יריעה שנפל בה דרנא ונראה לישב לפי מה שהעלה בשו"ת ב"א או"ח סי' כ"ד דלכאורה מאן לימא לן דאיתרמי הכי במשכן עד שהוצרכו למלאכה זו דילמא אי אירע הכי הי' מסלקין יריעה זו ואורגין אחרת אלא הענין כך דהא לכאורה יש להבין בכמה מלאכות דילפינן ממשכן מאן לימא לן שעשו אז מלאכות אלו דשמא הי' מוכנין בידם כמו עצי שיטים שהוציאו עמהם ממצרים אע"כ דאף שנאמר שלא עשו עתה רק הי' מוכן מ"מ שפיר ילפינן דחשיב מלאכה שהי' במשכן כיון שעכ"פ הי' צריכין מלאכה זו למלאכת המשכן וכ"כ בפנ"י דף ע"ה לענין זורע וחורש דמסתמא לא הי' זורעין הסממנים דהי' מצוי בידם אפ"ה כיון עכ"פ צריכין מלאכה זו לצורך מלאכת המשכן באותן מינין חייב כן י"ל אי הוה נפל דרנא צריכין למלאכה זו אף שבאמת הוה נוטלין אחרת יעו"ש בפ"א מבהב"ח הארכתי בזה א"כ לפי"ז ניחא דל"ש להקשות אין עניות במקום עשירות דבאמת הוה נוטלין אחרת אבל כיון דאי הוה אירע כך שנפל דרנא ולא הי' להם עור אחרת ע"כ הוה צריכין לאותו תיקון שפיר הוה מלאכה בכל שהוא ודו"ק:

טו

ד')

שאין

עניות במקום עשירות.

הנה בבה"ז בתמיד דף כ"ט הקשה דביומא אמרינן דלכן מחתה של כסף דתורה חסה על ממונן של ישראל דהאש שורף ומכלה את הזהב ויקשה דבמנחות דף פ"ט פליגי לחד מ"ד מלמעלה למטה שיעורו דאין עניות במקום עשירות ואידך סובר תורה חסה על ממונן של ישראל א"כ יקשה למ"ד דסובר אין עניות ולית לי' תורה חסה א"כ לדידי' למה לא חתה במחתה של זהב ותי' בבה"ז דשם רק ששיערו לידע כמה שמן צריך ללילות הארוכין ולכן לא הקפידו בשמן שהוסיפו זמן מה עד שעמדו על אמיתת הדבר אבל לתשמיש של זהב בשל גחלים הוצרך בכל היום ונפחת וודאי ס"ל תורה חסה וקשה לי כין דבכהא"ג לכ"ע אמרינן תורה חסה והא שם דף פ"ח אמרינן במנורה דהו"א דאשחורי משחר ל"צ של זהב טהור קמ"ל הרי דבכל יום ואפ"ה ל"א התורה חסה ועוד קשה דהרי מבואר בדברי רבינו בכ"ש שנתקלקלו וצריך לעשות חדשים וכדאיתא בזבחים דף פ"ח דאין עניות במקום עשירות וכן אמרינן שם דבגכ"ה אין מכניסין אף שהוא תדיר ול"א התורה חסה אמנם הא יש לישב דבוודאי לעשות לכתחילה באופן שיהא הפסד ממון בוודאי תורה חסה כיון דאפשר לעשות באופן שאין הפסד אבל בנתקלקלו כלי שרת שא"ר לשימוש רק באופן שיתקנו כהא"ג אין עניות במקום עשירות לשמש בכלים שבורים לפני הקב"ה וראי' לזה מדאמרינן ביומא דף י"ב דבגדים פחותים להוצאת הדשן ופירש"י משום שיתלכלך וכונתו ואי יתלכלך אין יכול לכבסו דבגכ"ה אין מכבסין דאין עניות במקום עשירות ול"א דרשאי להשתמש בבגדים חדשים להוצאת הדשן אף שיתלכלך מטעם דאין עניות במקום עשירות אע"כ לכתחילה יש לעשות באופן שלא יהא הפסד לבגדים דתורה חסה:
אך קשה הא דיומא דף ל"ט גבי קלפי דג"כ אמרינן תורה חסה ולא עשאו של זהב ושם ג"כ רק פ"א בשנים רבות יצטרכו לעשות קלפי חדשה אם תאבד א"כ לדברי בה"ז יקשה למ"ד דכהא"ג אין עניות במקום עשירות ליעבדו של זהב ועוד קשה ממנחות דף ע"ט דקאמר מפני החיסכון ומפרש תורה חסה על ממונן ויקשה למ"ד אין עניות אך י"ל דרש"י פי' שם לפי שלא הי' תדיר והם כ"ד עשרונים עולים לחשבון גדול הותר ליקח חיטים א"כ י"ל בהפסד גדול ותדיר לכו"ע תורה חסה ובזה א"ש הך דמנורה דשם אין הפסד גדול כמו במחתה של זהב לחתות גחלים הוה תדיר וגם הפסד גדול ועמש"כ בפ"א מה' בהב"ח בארוכה:

טז

שתי

מדות של יבש הי' במקדש. והקשה במשל"מ דלמה לא ביאר רבינו אי מחוק הי' או גדוש דהלא בעיא הוא במנחות ונראה לישב דהנה בטה"ק כ' לפרש הא דבעי לרבנן אי גדוש אי מחוק היינו למ"ד כלי יבש נתקדש מבפנים א"כ הו"א דהגודש סאין תוך הכלי אינו מקדש לכן אין לעשותו גודש או דנאמר דעכ"פ מאחר שהגודש הוא מן המדה מתקדש כמו שצידדו במס' מנחות דף פ"ט:
וקשה לי לפירושו דהנה אמרינן שם מדאמר ר"מ עשרון מחוק חצי עשרון נמי מחוק ומדר"מ נשמע לרבנן דג"כ עשרון מחוק ואי כדברי הטה"ק א"כ איך נשמע דחצי עשרון מחוק דילמא דוקא עשרון מחוק כדי שיתקדש הגודש אבל חצי עשרון דבא רק לחלק העשרון שכבר נתקדש לא בעינן מחוק וכן קשה למה צריך לומר מדעשרון מחוק לר"מ חצי עשרון ג"כ מחוק ומדחצי עשרון מחוק לר"מ העשרון מחוק לרבנן הא מצי למידק מדר"מ עשרון מחוק כש"כ לרבנן כיון דנתקדשה מידת יבש והגודש אין מתקדש:
ולכן נראה דאדרבא גמ' קאי כאן למ"ד מידת יבש לא נתקדשה והאיבעיא מי נאמר יען דיש מעלה בגדוש שיהא נראה כנותן בעין יפה ואמנם יש מעליותא במחוק שלא יתפזר הקמח וע"ז קאמר מדר"מ עשרון מחוק אף למדוד החביתין שצריך לחלק בחצי עשרון ויש לחוש שיתפזר הקמח חצי עשרון נמי מחוק אף שאין לחוש שיתפזר הקמח כיון דהכל הוא לקרבן אחד לחביתין ול"ח לעין יפה נותן ה"נ לרבנן מחוק הוה דל"ח לעין יפה נותן אמנם למ"ד יבש נתקדשה לא תיבעי כלל אי מחוק הוה דפשיטא דמחוק הוה ול"ח שיהא נראה דנותן בעין יפה כיון שאין מקדש הגודש ע"כ מחוק הוה לרבנן וכיון דרבינו סובר מידת יבש נתקדשה א"כ ע"כ מחוק הי' ודו"ק:

יז

א')

ושבע

מידות של לח היו הין וחצי הין.

הנה פסק רבינו כמ"ד ממעלה למטה נאמרה למשה והקשה בלח"מ פ"ב ממעה"ק דשם פסק דבירוצין קדוש ובשמעתין מבואר דלמ"ד ממעלה למטה בירוצין לא נתקדשו ותי' במשל"מ דהא דפליגי בדף צ' היינו מה"ת מגזה"כ ובהא באמת לרבינו ג"כ לא קדוש מה"ת הנה זה דחוק לומר דפליגי אי גזה"כ הוה לכן אומר דמ"ד ממטה למעלה סובר בירוצין קדוש מה"ת יען דאז הוה כמו גודש הצריך ותוס' מנחות דף ח' כ' דגודש הצריך קדוש ולמ"ד ממעלה למטה א"כ בירוצין ל"ה גודש הצריך לכן לא קדוש מה"ת וא"כ לכן רבינו שפיר פסק ממעלה למטה וסובר באמת דאין קדוש מה"ת יען דל"ה גודש הצריך והוא נכון:
ב')

שבעה

מידת בלח וכו'. והנה בלח"מ פ"ב ממעה"ק הקשה א"כ סובר רבינו דבירוצים לא נתקדשו ושם בהל' ב' פסק דנתקדשו ותי' דפסק כאביי דלכו"ע נתקדשו רק פליגי אי מלאים שלא יחסיר ולא יותיר ובמשל"מ שם השיג עליו דאין הלכה כאביי נגד רי"ו ולכאורה הי' נראה לישב דכיון דקתני במשנה ז' מידות ובמשנה אחריתא קתני סתמא דבירוצין נתקדשו מהא"ט דהלכה כאביי דלרי"ו צריך לומר דפליגי משניות אהדדי ולאביי גם למשנה דידן סברי דבירוצין נתקדשו רק דסברי דמלאים שלא יחסיר ושלא יותיר אבל לפי"ז יקשה דרבינו בה' פהמ"ק פ"ב דסובר דהא דיתר שמנה פסול היינו בב' לוגין אבל בריבה שמנה מעט כשר והוקשו עליו ולכאורה י"ל דטעמו דפסק כרי"ו דלכו"ע לא איכפת לן בשלא יותיר מעט ורק הפלוגתא אי בירוצים נתקדשו פוסק כרי"ו א"כ לפ"ז תהדר הקו' אמאי פסק דבירוצים נתקדשו ותקשה חדא קו' ממנ"פ ולכן אומר דהנה במשל"מ כ' לישב דרק בברייתא פליגא בבירוצין אבל המשנה לא תליא בפלוגתא ולכאורה תימא למה במשנה לא תליא בפלוגתא הא גם במשנה צריך ליתן טעם בהא דנקט ממעלה למטה ונראה דהנה במשנה פליג ר"ש דלא היו שם הין וכך בברייתא פליג ר"ש דלא היו שם הין וקתני אמרו לו חצי לוג הי' שם והיינו רי"ו ור"ש ומסיק דזה הכלל הי' במקדש כלי שמשמש מידה זו אינה משמש מידה אחרת והנה נראה דר"מ ורי"ו לית לי' זה הכלל מדהוקשו חצי לוג הי' שם ולכן לא הצריכו לוג ומחצה לכה"ג ולכן מנו הין בתוך ז' מידות וכמש"כ תוס' והא דיקשה א"כ חצי לוג ולוג לא יעשה דאפשר ברביעית י"ל כך אליבא דרי"ו דסובר דפלוגתתם בבירוצין אי נתקדשו סובר דמודו דיש קפידא שלא יותיר אפי' במקצת א"כ אי יאמרו ברביעי' יוסיף שמן ולאביי דפליגי בלא יותיר צ"ל דלכן עשו לוג ולא מדדו ברביעית משום מותר שירי הלוג שנשתייר אחר כל מדידה כמש"כ תוס' דף כ"ג וכמבואר בטה"ק (או כתי' התוס' דעשו חצי לוג לסוטה ולמנורה):
ומעתה נבוא לביאור הדברים דהנה לכאורה יקשה דגמ' פריך במאי פליגי ר"מ ור"י ואמאי לא מפרש דבהא פליגי דמ"ד ממעלה למטה דמדה שהי' משמש לזו אינו משמש לזו והיינו כיון דהכי אמר רחמנא תשער בהין א"כ אי ימדוד להין ברביעית שהוא שמונה וארבעים רביעית א"כ יהא ריבוי שמן ע"י הבירוצים ונהי דאם ריבה מעט שמן לא נפסל אבל עכ"פ י"ל דקפדה רחמנא שלא ימדוד בקטנה לגדולה משום דמשתנה השיעור שהשמן מרובה אבל אי מלמטה למעלה שוב אין קפידא אם הוא מעט יותר דכיון דתורה אמרה לשער לוג בשתי חצאי לוג ה"ה דרשאי למדוד בשתי חצאי לוגין אעפ"י שלא אפשר שלא יותיר כמו כן לא נפסל אם מדד בהין מעט יותר (ועחי' רשב"א שהסביר האי אבל יותיר יצא ומ"ד ממטה למעלה קחשיב משום דאם עבר והביא בב' חצאי לוגין יצא אף שב' חצאין מעט יותר ואם מודד בלוג אחד ה"ה נמי אם הביא בלוג ומעט יותר ג"כ יצא ולא נפסל בכך א"כ וודאי יקשה דלמה לא מפרש דפליגי בזה עצמו אי רשאי לכתחילה למדוד בשני חצאי לוג כשצריך ללוג דלמ"ד ממטה למעלה אף לכתחלה שרי למדוד בשתי חצאי לוג אף שצריך ללוג ולא איכפת לן אם הותיר ע"י כך ולמ"ד מלמעלה למטה קפיד רחמנא שלא ימדוד בשתי חצאי לוג היכיא דצריך ללוג שלא יותיר עי"ז ונהי דכשר וגם נתקדשה לא יביא לכתחילה בשתי חצאי לוג והנה בתפארת ישראל נתן טעם דלעשרון מדדו כמה עשרונות בעשרון ובלח צריך מידה גדולה הין וחצי הין אבל בעשרון כתיב מניין עשרונות א"כ אמרינן דקפיד רחמנא אמידת הין אבל אי אמרינן דלמטה למעלה קחשיב א"כ אמרה תורה לעשות הין לפי מידת רביעית לוג א"כ אין סברא שקפיד רחמנא שלא למדוד בקטנה לגדולה ולכן רשאי למדוד ברביעית כשצריך הרבה רביעיות) אך הדבר ניחא כיון דאמרו לו היינו רי"ו ור"מ לר"ש דאפשר בלוג ומחצה א"כ ע"כ דלית להו תרווייהו הכלל דמידה שהי' משמש לזו אין משמש לזו א"כ אי אפשר לעשות פלוגתא בזה אבל במשנה דקתני הין וחצי הין וקחשיב מלמעלה למטה ור"ש אומר לוג ומחצה הי' שם וחכמים לא הושיבו דחצי הי' שם י"ל דרבנן סברי ג"כ זה הכלל דלא הי' אפשר למדוד במדה קטנה למידה גדולה (וטעמא דמילתא עפמש"כ בתפארת ישראל הנ"ל כיון דכ' בקרא הין וחצי הין שלישית הין לא מניין הלוגין או רביעית לוגין דוקא לכן דוקא בהין צריך ללמוד או בחצי הין כיון דאית לן דלמעלה למטה אמרה תורה שייך לומר דקפדה רחמנא למדה גדולה) ואף דכשר בריבה שמנה כ"ש היינו שלא נפסל בכך אבל לא שרי לכתחילה כמש"כ בחי' הרשב"א הנ"ל ולכן לא הושיבו דחצי לוג הי' שם רק טעמייהו דלא הי' צריכין למדוד לוג וחצי לוג רק הי' מחלקין ברביעית לכל חלה וחלה וא"כ נוכל לפרש הא דקחשיב ממעלה למטה משום דתורה אמרה לשער רביעית לוג לפי ההין ולא ההין לפי הרביעית א"כ א"א למדוד ברביעית לוג לגדולה אבל לעולם בירוצין נתקדשו וגם אית לן ביותיר נקרא שלמים אבל כיון דתורה אמרה הין רביעית הין שלישית הין צריך דוקא למדוד בהין וחצי הין ושלישית הין וא"כ תנא דמשנה מצי סובר בירוצין נתקדשו וגם בלא יותיר מקצת אינו לעיכובא רק לכן מנה ממעלה למטה לענין שלא ימדוד במדה קטנה כשצריך לגדולה (ובזה ניחא מה שהקשה במשל"מ פי"ג ממעה"ק למה צריך מדידה לוג וחצי לוג כיון דמודדין ברביעית לכל חלה וחלה לפמש"כ באמת היינו טעמייהו דרבנן דמשנה שלא השיבו כלום לר"ש ופסק רבינו כסתם משנה דאית לי' דמדדו לכל חלה וחלה רביעית דלא כר"מ ור"י דמודו דצריך מדידה לוג ומחצה בפ"ע) וא"ש הכל:
ג')

עוד

נראה לישב סתירת דברי רבינו דהנה בדף צ' במשנה בירוצי לח קודש פי' הרע"ב דהיינו גודש ובתפארת ישראל השיג דבירוצין היינו המותר מן הגודש דאל"כ הרי ברישא קתני כל המדת שבמקדש נגדשות א"כ גודש קדוש ואח"כ קתני מידות היבש בירוציהן חול וע"כ בירוצין המותר מן מגודש ונופל לחוץ יעיי"ש ולפי"ז אני אומר דהא דפליגי לעיל אי מלמטה למעלה סובר בירוצין קודש היינו הגודש דתורה אמרה לשער שיכנס הרביעית עם הבירוצין היינו עם הגודש והא דקתני במשנה דבירוצין לח קודש היינו מה שנופל לחוץ כדברי התפארת ישראל ומעתה ניחא הא דפסק רבינו בירוצי לח קודש היינו כיון דבאמת פסק רבינו דמלמעלה למטה קחשיב א"כ סובר הגודש אין קודש והא דפסק שם דבירוצין קודש קאי על מה שמותר מן הגודש ורק קדוש מדרבנן כדי שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול וכמו שיבואר דהנה רבינו פסק דנמשח מבחוץ והוקש' הכ"מ והמשל"מ א"כ למה כ' משום שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול ותי' דנהי דמקדש מבחוץ עכ"פ אין דעתו לקדש רק מפני שלא יאמרו ופלא בקדושת חוץ ל"ש שיאמרו דמוציאין מכ"ש לחול דאטו יעלה על דעתיהם שמקדש מבחוץ דרק לר"י דקדושה משום דמגווה דמנה קעבר שייך שיאמרו דמוציאין מכ"ש לחול אבל אי רק נתקדש מבחוץ ל"ש שיאמרו דהרי ל"א הסברא דמגווה דמנה קעבר (וסברא זו מוכח בתוס' דף פ"ט שכ' דיאמרו בירוצין לא נתקדשו ויפלא א"כ למה שייך גזירה שיאמרו מוציאין לחול וע"כ כמש"כ זה רק לר"י אבל למ"ד בירוצין קודש מה"ת מפני שנמשח מבחוץ א"כ ל"ש גזירה דיאמרו בירוצין לא נתקדשו דלא יעלה על דעתם שקדוש מבחוץ:
ולכן נראה דגמ' קאי למ"ד ממטה למעלה א"כ הגודש בוודאי קדוש רק מה שיותיר מן הגודש קדוש מדרבנן אבל כיון דקיימ"ל דמלמעלה למטה א"כ הגודש עצמו קדוש מצ"ע רק מפני שנעקר מגווא דמנא ואף היותר מן הגודש קדוש מהא"ט וא"כ שוב הי' לנו לומר דגברא למאי דצריך מקדש ואין קדוש רק גודש עצמו אבל לא מה שיותר מן הגודש שיותר מן הגודש אין דעתו לקדש ורק קדוש מפני שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול והא דנמשח מבחוץ הוא מפני שלמ"ד יבש לא נתקדשה אף מבפנים אמרינן הסברא דמה שנתקדש מבפנים נתקדש מבחוץ ומה שלא נתקדש בחוץ לא נתקדש אף בפנים (אבל לא נמשח כדי שיתקדשו הבירוצין) ובהא ניחא הכל דגמ' ס"ד לר"ע הטעם כמ"ד מלמטה למעלה א"כ הגודש קדוש מצ"ע דהוה גודש הצריך למדה ומה שיותר מן הגודש נתקדש ממה שנמשח המדה בחוץ ולית לי' הסברא דמגווא דמנא קעבר (ולעולם מצי סובר ר"ע גם כמ"ד מלמעלה למטה וגודש קדושה מגווה דמנא וכן מה שיותר מן הגודש קדוש מגווה דמנא אף דהוה שלא מדעת מהני כדי שלא יאמרו) ולכן פריך רק לר"י דסובר דגברא למאי דצריך מקדש ואין קדוש רק גודש עצמו ומשני שלא יאמרו מוציאין מקודש לחול אבל לדידן דאית לן דמלמעלה למטה א"כ גודש עצמו אין קדוש אלא מפני דמגווה מנא קעקר א"כ בבירוצין ג"כ הי' קדוש מהאי טעמא אי אמרינן דמקדש שלא מדעת (משום דמקדש מבחוץ נמשח) רק כיון דאין מקדש שלא מדעת רק קדוש מפני שלא יאמרו מוציאין מקודש לחול ומה שנמשח מבחוץ הוא רק שיהא דומה לפנים ודו"ק:
והנה בזבחים דף כ"ב פריך אי הכי כלי שרת נמי הא רבי רחמנא ירחצו ומה ראית זה טעון משיחה כמוהו וזה אין טעון משיחה כמוהו ובטה"ק תמה דמאחר דמפורש בתורה שהכיור צריך משיחה לקדשו כדכתיב ומשחת את הכיור א"כ מהיכן יהי' עולה על הדעת להכשיר כלי חול מאחר דריבוי דירחצו אין מיותר דאיצטריך לרבות כ"ש אחר ותי' דמאחר דאין כ"ש מקדש אלא דבר שנתייחד לו ומה שאין מיוחד אין מקדש א"כ אין משיחתו מועלת כלום לענין המים והוה כמו כלי חול:
ואמנם לי הי' נראה לכאורה לישב דבכלי חול שרי יותר מכלי קודש משום דס"ד דאסור להשתמש בכלי קודש מה שאין למצוה עכהא"ג תוי"ש יומא דף ל"ט גבי קלפי דגורלת:
אולם באמת יש להקשות הא דמשני הא צריך משיחה כמוהו וכלי חול א"צ הא עתה קיימ"ל דעבודתן מחנכתן א"כ אף כלי חול מיד כשקידש ממנו ועשה בו עבודה נתחנך ונעשה קודש אך לפמש"כ להוכיח מהאי דיומא דרק אם קידש בפה נתקדש קדה"ג ע"י חינוך לעבודה אבל כלי חול לא נתקדשה ע"י השימוש ניחא:

יח

ולא

מפני מעשים אלו נתקדשו אלא מפני המלאכות של מקדש. וקאי אמי סוטה ומי מצורע וקשה לי דבמנחות שם פריך מצורע חול הוא ומשני דנמשח מפני שמודד לחביתין שהוא עבודת הקודש ושוב פריך מי סוטה חול הוא כן גי' רש"י ומשני שמודד למנורה ותוס' כ' דגרסינן אטו חולין הוא דליבעי קידוש דהא כבר קדוש בנוטל ממי כיור וע"ז משני דנמשח משום שמן למנורה והנה רבינו שכ' ולא מפני מעשים אלו נתקדשו אלא מפני מלאכות של מקדש משמע דסובר דחצי לוג לא נמשח משום מי סוטה דחול הוא אלא מפני מלאכות מקדש למדוד למנורה ויקשה דהא רבינו סובר דמי סוטה נוטל ממי כיור א"כ מי סוטה קדוש הוא א"כ לדידי' הא דלא נתקדש החצי לוג למי סוטה אין משום דחול הוא אלא משום דכבר קדוש א"כ איך כ' דלא נמשח רק מפני מלאכות מקדש משמע לאפוקי דלא נמשח משום מי סוטה יען דאין מלאכות מקדש אלא מלאכות חוץ ולרבינו דנטל ממי כיור הטעם דלמי סוטה א"צ כלל כ"ש יען דכבר נתקדש וצ"ע ולכאורה יש לישב דתוס' הוק' הא כיון שנתקדש אסור ליתן בכלי חול ותי' זהו דוקא בדבר הקרוב למזבח וכונה לאפוקי מי סוטה דחוץ הוה רשאי ליתן לכלי חול אף שכבר נתקדש וא"כ זהו שכ' רבינו אלא מפני המלאכות של מקדש לאפוקי משום מי סוטה דחוץ הוה ל"צ למשוח החצי לוג דאפשר ליתן המי כיור בכלי חול כיון דא"צ מקדש רק צורך חול אבל באמת א"א לומר כן דרבינו בפ"ה מסוטה פסק מי סוטה נפסלין בלינה והוא פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי דר"ל סובר דלא נפסל בלינה יען שא"צ מזבח ופסק כר"י דנפסל בלינה אף דא"צ מזבח א"כ לרבינו א"א לתרץ כתירוץ התוס' יען דאין צורך מזבח דזהו סברת ר"ל דלכן לא נפסל בלינה אבל כיון דפסק דנפסל בלינה אף שאין צורך מזבח חזינן דאין לחלק בזה א"כ שוב קשה קו' תוס' הא אסור ליתן אחר שנתקדש בכלי חול א"כ הי' צריך לקדש החצי לוג משום מי סוטה:
ונראה לישב דרבינו סובר אף דנפסל בלינה אפ"ה א"צ ליתן דוקא בכ"ש כיון דעכ"פ אין נפסל ביוצא ל"ב כלי שרת דהרי במנחות דף ז' אמרינן בללה בחוץ פסולה מדבעי כלי א"כ כיון דמעשהו בחוץ ל"ב ליתן בכלי שרת דרק בצורך מזבח דהיינו דמעשהו בפנים צריך כ"ש ולכן יפה כתב רבינו דנתקדש מפני מלאכות המקדש לאפוקי משום מי סוטה דמעשהו בחוץ ל"ב כלי קודש ואפשר ליתנו בכלי חול ודו"ק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.