ביאור ההלכה/כלי המקדש/א
ביאור ההלכה (דרך חכמה) - כלי המקדש - פרק א
הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה |
* מ"ע לעשות שמן המשחה. הקשו האחרונים כיון שלא עשו שמן המשחה רק פ"א בימי משה כמ"ש רבנו בה"ה ובבית שני שנגנז לא הי' שמן המשחה עי' יומא נ"ב ב' ורבנו אינו מונה למ"ע אלא דבר הנוהג לדורות כמו שלא מנה עשיית הארון וכ"כ בס' המצות א"כ איך מנה כאן עשיית שמן המשחה ואולי משום דילפי' בכריתות דורות דורות מצנצנת המן דבזמן שאין ארון אין נוהג אבל בבית ראשון אם הי' אחד שופך בכוונה השמן המשחה הי' צריך לעשות אחרת אע"ג שלמעשה לא הי' כן אך יש לעי' א"כ גבי ארון נימא אם היו שוברים הארון הי' מצוה לעשות אחר ותי' המנ"ח שהמצוה למשוח בו וצ"ע למה לא מנה ב' מצות א' לעשות וזה אינו נוהג לדורות וא' למשוח דכתיב ומשחו ונוהג לדורות, ויתכן שאם רוצה לעשות שמן המשחה עוד שיהי' בריוח ולמשוח מלכים שלא יצטרכו להוציאו מביהמ"ק מותר לעשות ומצוה קעביד ואע"ג דבנס הספיק של משה ולא הוצרכו כמש"כ רבנו בה"ה מיהו אם רוצה לעשות ולא לסמוך על הנס קעביד מצוה וראי' ממ"ש בגמ' כריתות ה' א' למוסרו לצבור פטור ורבנו השמיטו בסמוך ה"ד וכתב ליתנו לאחרים מפני שלמעשה לא הוצרך הצבור לזה כמש"כ בה"ה אבל אם עושה יש בו מצוה לעשות כמדתו אבל בארון אין שום מצוה לעשות כן וצ"ע:
* במים זכין ומתוקין. נראה שרבנו כתב כן שידוע שמים אין להם שום טעם ואין מברכין עליו אלא לצמאו ואין מערבין בו ואין ניקח בכסף מעשר וכל מה שנותנין לתוכו מקבל טעמו ואפי' נותנין לתוכו מלח מי מלח איקרי ומערבין בו וניקח בכסף מעשר כמ"ש בעירובין כ"ז א' ומכאן שצריך שיקלטו טעם הבשמים ולא טעמים אחרים ע"כ צריך שיהיו זכין וגם מתוקין שלא נתערב בהן טעם אחר ואז נקלט בהן רק טעם הבשמים ועובר להשמן וזה טעם רבנו שכ' זכים ומתוקין שאין לו מקור:
* הדם הצרור בחי'. וכ"כ הא"ע בשם רס"ג שהוא המוסק וכ"כ בפי' רס"ג, והראב"ד כתב ע"ז אין דעתי מקבלת שיתערב במעשה הקדש דם שום חי' כ"ש דם חי' טמאה וכונתו להקשות ממ"ש בשבת כ"ח א' לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד והשיב הכ"מ דשאני הכא שנשתנה והוא כדעת רבנו יונה ברא"ש פ"ו דברכות סי' ל"ה דהמוסק מותר באכילה אבל הרא"ש לא הסכים לדבריו ועי' באו"ח סי' ל"ב סמ"ז שפסק דדבק מבהמה טמאה פסול לתפילין אע"ג שנשתנה ועי' בזה בקהלות יעקב בכורות סי' ה', והנכון בזה מש"כ במגי' בפי"מ בשם רס"ג שמוסק זה אינו מחי' טמאה אלא מחי' טהורה ממין הצבי והוא מותר בפיך, ונראה שגם לדעת הראב"ד אין פסול אלא בדם הראוי לאכילה או לסיכה דהוי כשתי' אבל צבע בעלמא לית בי' משום מותר בפיך תדע שהרי תכלת נצבע בחלזון ולא משמע שהוא דג טהור וכן תולעת שני נעשה מתולעת כמ"ש בתוספתא דמנחות פ"ט ה"ו וצ"ע:
* והוא שיעשה אותו להמשח בו. עי' בד"ח שהבאנו בשם צ"פ שבסתמא נמי חייב ונראה ראי' לדבריו שהרי רבנו כתב בפי"ט מסנהדרין ה"א שהמפטם את השמן והמפטם את הקטרת לוקה ואם נימא שצריך דוקא לכוין לסוך האיך חייב הרי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואפי' נימא דבעי דיבור לא מחשבה נמי הוי לאו שאין בו מעשה דעקימת שפתיו לא הוי מעשה והכי אמרי' בזבחים כ"ט א' שאין לוקין על פיגול אלא לר"י שלוקין על לאו שאין בו מעשה אע"ג שיש כמה ראשונים דס"ל דפיגול בעי דיבור וע"כ דסתמא נמי חייב אא"כ פירש להתלמד בו או למוסרו לציבור ובמנ"ח כתב דמפיגול אין ראי' דשם השחיטה וההקרבה מצוה ואין האיסור אלא מה שמפגל אבל כאן האיסור שעושה כמתכונתו הוא מעשה העבירה וצ"ע דגם השחיטה לשם פיגול הוי מעשה פסולה ויש כאן מעשה עבירה ומ"מ כיון שאין עובר אלא ע"י מחשבתו מקרי אין בו מעשה וא"כ ה"נ כאן במפטם [מיהו יש לחלק], ולפ"ז צ"ל דגם בקטרת לאו דוקא להריח בה אלא דבסתמא נמי חייב דהרמב"ם שם מונה גם המפטם את הקטרת בין הלוקין וצ"ע:
* כזית. אע"ג ששמן הוי משבעה משקין ומשקין שיעורם תמיד ברביעית וסיכה כשתי' כתבנו לתרץ בבה"ל פ"י מתרומות ה"ב (ד"ה שתי' בכזית) שזה רק איפה שהתורה לא רוצה שיהנו מדבר פלוני ושיאכלוהו אז איסורו ברביעית אבל היכא שאיסורו משום שמפסיד כגון כאן שאיסורו שמפסיד שמן המשחה אז שיעורו בדבר חשוב וכזית דבר חשוב הוא והבאנו שם כמה ראיות לזה ולפ"ז אפשר להסביר גם טעם הראב"ד דס"ל לחלק בין סיכה לנתינה דנתינה בכזית אבל סיכה בכל שהוא דנתינה הטעם באמת שמפסיד לשמן המשחה אבל בסיכה עצם הסיכה באיסור ולכן שיעורו כסיכת מלכים וכהנים שאין לו שיעור עי' בכריתות ו' ב':
* ומעולם לא נעשה כו'. בכריתות ה' ב' ר' יהודא אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו תחלתו לא הי' אלא י"ב לוגין כמה יורה בולעת כמה עיקרין בולעין כמה האור שורף ובו נמשחו אהרן ובניו כל ז' ימי המילואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. וראיתי בס' מעשי למלך שהקשה כיון שע"פ טבע לא הי' נשאר כלום מהשמן רק שהי' נס א"כ היכי משכחת לה איש אשר יעשה כמוהו להריח בו הרי כמדתו וכמתכונתו א"א לישאר שמן וכי יעשה נס לרשע, ונראה דמ"ש כמה עיקרין בולעין כו' אין הכונה שלא הי' נשאר כלום ואע"ג דאמר שם לעיל והלא לסוך העיקרין לא הי' סיפק מ"מ כשהושלמו בו יצא קצת שמן ועיקר הקושיא אינו אלא שבו נמשחו המשכן וכליו כל ז' ימי המילואים ומלכים וכהנים שזה ודאי שלא הי' מספיק אבל העושה כמתכונתו וכמדתו להריח בו נשאר לו קצת שמן להריח בו:
* או שסך מתים. בגמ' איתא דכתיב על בשר אדם לא יסך וכיון דמית לי' מת איקרי ולא אדם וקשה הכתיב בפ' חקת הנוגע במת לכל נפש אדם ואולי לכך שינה היראים בסי' ר"פ וכתב שהטעם משום דמתים לאו בני סיכת שמן הם שאינו אלא לתענוגים ובס' תועפות ראם שם תמה עליו ויל"פ דהכונה דלענין סיכה לא מקרי אדם דלא שייך בגוייהו, מיהו בלא"ה ל"ק דכונת הפסוק הנוגע במת לכל נפש אדם היינו שהאדם מת ולאפוקי בהמה שמתה ומחיים ודאי הוי מיקרי אדם וכמש"כ אדם כי ימות וכן הפסוק ואל כל מת אדם לא יבא לטמאה בו (יחזקאל מ"ד), ונסתפקתי אם מחיר כלב מת אסור להקרבה דכיון שמת לאו כלב מקרי אלא נבלה (ועי' בשמואל (ב' ט"ו) למה יקלל הכלב המת וגו' ושם כי פנית אל הכלב המת אשר כמוני) ומסתבר שאין אסור:
* והכהן המשיח תחתיו מבניו. בגמ' שהמלכות ירושה היא, משמע שכה"ג בן כה"ג שצריך משיחה אינו ירושה, והקשו האחרונים שרבנו כתב לקמן פ"ד ה"כ וה' מלכים פ"א ה"ז דכה"ג וכל השררות ירושה הן ויליף לה ממלך, וי"ל דאע"ג דרבנו יליף לה ממלך לא דמי ממש למלך שהמלכות יורשה היא ממש שאם הוא בן קטן משמרין לו המלכות עד שיגדיל ובשאר השררות אם אין ראוי עתה יכולין ליתן השררות לאחר ובמלך אפי' לא מינוהו עובר לו המלכות ממילא אא"כ רוב ישראל אין מסכימין או שאינו ראוי אבל בשאר שררות אע"פ שמצוה למנותו כ"ז שלא מינוהו אינו כה"ג ואין מקריב בשמונה עד שימנוהו ב"ד והקהל וכעין זה כתבו האחרונים:
* בלבישת בגדים לבד. רבנו כתב לקמן פ"ד הי"ג שכל ז' לובש ופושט מיד ואינו עובד בו (ועי' בראב"ד שם שהשיג עליו בזה) והקשה במרכה"מ שם א"כ מה הוצרך לומר ביומא במה מחנכין אותו לובש ח' ומהפך בצנורא וכר"ה דזר שהיפך בצנורא חייב מיתה הא גם בלי ר"ה יכול להתחנך בלבישת הבגדים כמו בח' ימי המילואים ותי' דהוצרך כדר"ה משום כלאים דדעת רבנו בסוף ה' כלאים דהלובש בגד"כ בלא עבודה לוקה משום כלאים ולכן הוצרך להביא דר"ה דהוי עבודה, ולכאו' לא הוצרך לכך דאי ס"ל שא"א להתחנך בלי שיעשה עבודה א"כ בלא"ה הוצרך להביא דר"ה לומר דהוי עבודה ויכול להתחנך בזה ואי ס"ל דאפשר להתחנך גם בלי דין עבודה רק שיעשה כל דהו א"כ לכאו' הותר גם כלאים עבור זה כדי שיוכל לעשות עבודה של כה"ג וכמו שמותר לו כל ז' הואיל שא"א להתחנך בלא זה, ואי משום שמנחת חינוך אינו מעכב כמש"כ רבנו בפ"ה הט"ז והוא כבר כה"ג שדינו בח' בגדים והוי כלאים אם לא יעבוד משא"כ בח' ימי החינוך עדיין אינו כה"ג ואם יעבוד בח' הו"ל מיותר בגדים וא"א לו לעשות שבעה דהוי מחו"ב ולכן התירה התורה זה שהרי בדיעבד סגי בנמשח או נתרבה יום א' שהרי ביו"כ מתירין לו בלא זה וא"כ למה התירה התורה ע"כ משום דלכתחלה מצותו בח' א"כ גם כאן לכתחלה מצותו במנ"ח, ואולי משום דמנ"ח יכול לעשות לפני יו"כ וצ"ע: