מעשה רקח/תלמוד תורה/ה
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כשם שאדם מצווה וכו' עד ואחר כך משיב אבידת רבו. כתב מרן כ"מ וז"ל דהא במתניתין סתם רבו אמרו והיינו ודאי רבו מובהק דאלו שאינו מובהק אינו נקרא בשם רבו סתם ע"כ ולכאורה קשה טובא דהרב פר"ח או"ח סימן תע"ב הוכיח דסתם רבו הוי שאינו מובהק מההיא דסוף פרק היה קורא שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין וכן בפ"ב דיומא ובר"פ היה קורא ובפ"ב דסוטה יעו"ש ובספר קול בן לוי ז"ל הקשה גם כן מההיא דפסחים דף ק"ח אמר אביי כי הוינא בי מר זגינן אברכי דהדדי כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צרכיתו מורא רבך כמורא שמים מתיבי עם הכל אדם מיסב ואפילו תלמיד אצל רבו כי תניא ההיא בשוליא דנגרי וכתב הרא"ש ז"ל ואפילו אינו רבו מובהק מדלא מוקים ברייתא אלא בשוליא דנגרי ומרן ז"ל פסק כן בספרו הקצר ומדברי הרא"ש כמבואר בב"י סימן תע"ב ע"כ ותו קשיא לי מההיא דדוד שקראו לאחיתופל רבו על שלמד ממנו ב' דברים בלבד הרי דאף רבו שאינו מובהק רבו סתם איקרי ואפשר דכוונת מרן לומר דבהך עניינא סתם רבו הוי מובהק דשייך ביה טעמא דהביאו לחיי העולם הבא דאלו רבו שאינו מובהק לא מקרי הביאו וכו' וכמ"ש הכ"מ ז"ל בסוף לשונו שם תדע עוד דאביו עכ"פ חייב ללמדו מקרא וכו' ואפ"ה לא מקרי הביאו לחיי העולם הבא.
עוד כתב מרן דבמשא שאין שם אבידת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעצבו הו"ל ככבוד לחוד וכו'. וכתב הרב לח"מ ז"ל דגבי הנחת משוי אית ביה סכנה כדכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות רוצח וז"ל השונא שנאמר בתורה וכו' ואף על פי שעדין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים וכו' ע"כ ונראה דמרן דס"ל דבנידון דידן ליכא סכנה כלל ואפי' אבידת ממון היינו משום דהתם שאני דאיירי כשהולך בדרך ובהמתו טעונה שאם שהה איכא סכנה דגנבי וכמ"ש פרק אלו מציאות דף ל"ב דאפשר דאדהכי והכי אתו גנבי ושקלי כל מאי דאיכא בהדיה וס"ל לרבינו דמתוך שאין אדם עומד על ממונו שיטלוהו אפשר שיבא לידי סכנת נפשות והכי דייקי דבריו שכתב שמא ישהה בשביל ממונו וכו' אבל הכא איירי שאביו ורבו נושאים משוי הם בעצמם כמ"ש ולשון מניח ג"כ שכתב רבינו מורה ג"כ שהמשוי הוא עליהם ובהכי ליכא סכנה ותו דהתם אם אינו מסייעו אפשר דליכא אחר שם ופשיטא שיסתכן משא"כ הכא דאינו אלא קדימה ואחר זה יעסוק באחרת וליכא סכנה כלל. ולקושיית מרן על רבינו ממתניתין וממ"ש פי"ב מהלכות גזילה ראיתי להרב בעל אסיפת זקנים [שטמ"ק] שם שכתב בשם מורי הרב ז"ל דאפשר דרבינו בתחילה היה גורס כגירסת הספרים שלנו ושוב חזר לגירסת הרי"ף שהיא הנכונה וכ"כ התוס' יו"ט ז"ל:
מצווה בכבוד אביו וכו' כך הוא חייב. אפשר שדקדק ז"ל בשינוי הלשון ממצוה לחיוב שכבר ידוע דכיבוד אב ואם היא מהשכליות ואפילו הכי צוונו הקב"ה על זה כדי שנקבל שכר מצד המצוה אמנם ברב כתב לשון חיוב דמשמעותו יותר ממצוה כמ"ש פ"ה דשבת והיינו נמי מ"ש יותר מאביו ומהטעם שהזכיר ז"ל ועיין להט"ז יו"ד סימן רמ"ב:
מביאו לחיי העולם הבא. איכא למידק מכיון שאביו הוא הגורם העיקרי מצד שהוא שוכר לו המלמד למה לא יקרא גם הוא מביאו לחיי העולם הבא ואפשר ע"פ מ"ש רבינו פ"א דתורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר וכיון שזה הוא עיקר המביאו לחיי העולם הבא דתורה שבכתב לבד הויא תורה חתומה להכי דוקא רבו מביאו לחיי העולם הבא על ידי הפירוש. שוב מצאתי להרמ"א יו"ד בשם ספר החסידים ז"ל שכתב שכל אלו הדינים לא איירו אלא כשרבו מלמדו בחינם אבל בשכר אביו קודם לכל דבר וכו' ע"כ והוא קרוב למ"ש וק"ל:
אף על פי שאינו שקול. במה שיש לדקדק בזה עיין למרן והרב לח"מ ז"ל ועיין עוד בש"ות מהר"ם טראני סי' ס"ג:
ואין לך כבוד גדול. במה שיש לדקדק בזה עיין להט"ז יו"ד ז"ל.
מורא רבך כמורא שמים. ובכלל המורא הוי גם הכבוד ממילא וק"ל:
ג[עריכה]
היה בינו ובין רבו י"ב מיל וכו'. וכתב מרן הקדוש דמשמע ליה לרבינו דחרתא דארגיז היה רחוק מפומבדיתא מקומו של רב הונא יותר משלש פרסאות ואפ"ה אסור להורות בחיי רבו וכו' ויש לחלק בין קבוע לאקראי והיינו דקאמר לא אורי בחרתא דארגיז דמשמע להיות שם ראש ללמד ולהורות וכו' ע"כ לפ"ז איכא למידק דכיון דס"ל דהחילוק הוא בתלמיד גמור אם כן בתלמיד חבר על כרחך נחתינן דרגא או לומר דחוץ לשלש פרסאות אפילו בקביעות מצי להורות או דתוך שלש פרסאות שרי באקראי מעתה מאי דקאמר התם דרבינא סר סכינא בבבל ואמר ליה רב אשי מאי טעמא עבד מר הכי וא"ל אנא תלמיד חבר דמר אנא היכי דמי אי דהוה שלש פרסאות בין המקום שהורה רבינא למקומו דרב אשי אמאי איצטריך לטעמא דתלמיד חבר אנא אף אם היה תלמיד גמור הוה שרי כיון שהוא באקראי בעלמא מדקאמר מ"ט עבד מר הכי ולא קאמר מ"ט עביד מר הכי והכי דייקי דברי רש"י ז"ל שכתב סר סכינא בדק סכין לטבח דמשמע פעם אחת ותו לא ואי לא הוה התם ג' פרסאות מאי מייתי ליה מרב המנונא דאורי בחרתא דארגיז התם שאני דהוה ג"פ ורב אשי גופיה נמי אמאי לא קאמר ליה הכי וליתיב ליה אף לפי שיטתו ובשלמא לפי' התוס' דהתם ניחא דס"ל דהחילוק הוא בתלמיד חבר גופיה דוקא ולא מפלגי בין קבע לאקראי ובתלמיד גמור משמע דאסור לעולם אבל לרבינו קשה. ואפשר דהך דסר סכינא ס"ל לרבינו דלאו משום הוראה נגעו בה אלא מפני כבוד הרב וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל שם ד"ה וכו' וכ"כ הרא"ש להדיא יעו"ש ואיכא למימר דכיון שהדבר תלוי בכבוד הרב וזלזול כבודו איכא למיחש טפי אף שלא היה אלא פעם אחת וכזה הוה סבירא ליה לרב אשי ורבינא השיב לו דכיון דאשכחן לרב המנונא שהורה בקביעות וכמ"ש מרן דאורי הכי משמע וחוץ לג' פרסאות ולא חש לכבודו של רב חסדא כלל דאין לך זלזול גדול ונטילת עטרה לראשו יותר מזה להורות בקביעות ואוף אנא בהך עובדא לא גרענא מההיך ומ"מ אכתי קצת קשה ע"פ דברי מרן כ"מ אמאי לא הזכיר רבינו דין תלמיד חבר כלל.
ועל מה שחילק מרן ז"ל דההיא דתלמיד אל יורה אלא אם כן רחוק ממנו ג' פרסאות באקראי איירי וכו' הקשה הרב לח"מ ז"ל דא"כ מאי מקשה לרבא תקשה ליה ברייתא דתלמיד אל יורה ותירץ דהוה מצי למימר וליטעמיך כמו שתירצו התוס' בכמה מקומות ע"כ ובס' קול בן לוי כתב דהרב לח"מ נדחק בזה דלא מצי למימר וליטעמיך משום דהוה מצי לתרץ דהתם בשנטל רשות והכא בההיא דאותו תלמיד איירי בלא נטל רשות אבל לרבא וכו' פריך שפיר דעל כרחין בשלא נטל רשות דאי נטל רשות שרי כיון שהוא רחוק משלש פרסאות דבכה"ג מיירי רבא בשלא בפניו דקאמר וכמ"ש ז"ל ע"כ. ולענ"ד נראה דברי הרב לח"מ שרירין וקיימין דעיקר קושייתו אינה אלא לפי דברי מרן במה שחילק בין אקראי לרשות תדע שהרי כתב דלפי' התוס' ניחא וכו' וכלומר דבלא"ה יש ליישב זה ועל מ"ש דמאי דפריך לרבינו היינו משום דלא נטל רשות דאי נטל רשות שרי כיון שהוא רחוק מג' פרסאות דבכה"ג מיירי רבא בשלא בפניו דקאמר וכמ"ש ז"ל אין נראה דעל כרחין כדפריך תלמודא לרבא מההיא דבני אהרן היינו משום דס"ד דבפניו דקאמר רבא הוא דוקא ולזה פריך ליה מבני אהרן דמסתמא לאו בפני משה ממש הוה וכמו שכתבו התוס' והרא"ש ז"ל ומסתברא טפי דלא הוה משה התם דאלו הוה לפניהם ממש לא היה מניחם לעשות זה כיון שהוא היה יודע שהם חייבים מיתה על זה ואפ"ה נתחייבו מיתה אף שלא היה בפני משה והיכי קאמר רבא דשלא בפניו איכא איסורא בעלמא ולא מיתה ותו פריך עדיפא מינה דאפילו בריחוק ג' פרסאות נתחייב אותו תלמיד מיתה ותירצו דכוונת רבא היינו תוך ג' פרסאות ולפ"ז הכריחו ז"ל דהכא ס"ל הכי וכמ"ש מרן ז"ל והתוס' ז"ל דמתוך הסוגיא משמע הכי אבל אה"נ דמימרת רבא לחוד הוה ס"ד דבפניו ממש קאמר אלא דמכח מאי דתריץ תלמודא גלי לן כוונת רבא מעתה היכי קאמר דמאי דפריך לרבא הכי היינו משום דשלא בפניו דקאמר רצונו לומר רחוק ג' פרסאות כלומר וא"כ בפניו היינו תוך ג' פרסאות והא ליתא לכן נראה כמ"ש הרב לח"מ ז"ל:
שכל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב. וכתב מרן ז"ל מההיא דפ' הדר שבראשונה חשב שעשה כן מפני שלא היה יודע רמא ביה קלא ואחר כך נדהו מפני רשעו וזהו שכתב מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו ע"כ פי' דמאי דהוצרך לנדותו לאו היינו מפני עצמות העבירה אלא מפני שזלזל בדבר ורבינו הזכיר דין הנידוי בפ"ו וכמ"ש מרן שם:
אלא אם כן נטל רשות מרבו. הא דלא הביא רבינו מאי דאבעיא לן בגמ' פ"ק דסנהדרין דף ה' אי מהני נטילת רשות לאיזה דינין לבד אי נמי על תנאי ולאיזה ימים כבר ביארו רבינו בהלכות סנהדרין פרק ד' ששם הוא מקומו:
ד[עריכה]
וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וכו'. הקשה מרן בשם הר"ן ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דאמרו בגמרא ועד כמה עד ארבעים והא רבא אורי בשוין וכו' ע"כ ולכאורה הוה אפשר דרבינו קשיתיה מאי דאמרו בגמרא ועד כמה עד מ' דאם איתא דהקושיה היא למאי דסליק מיניה קשה דמי הגיד למקשן דכוונת ר' אבהו היינו לענין השנים אימא דלענין הידיעה הוא דקאמר תדע שהרי עונשו גדול ואם יש בו ידיעה ואין לו שנים אמאי יענש כ"כ ומשו"ה ס"ל דהך קושיא דעד כמה לא קאי אמאי דסמיך ליה כי רבים חללים הפילה אלא אמאי דאמר רבא לעיל אשר פריו יתן בעתו וכו' וכיו"ב דאיירי בענין הוראה מייתי בתר הכי מימרת ר"א וכגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסי והיינו דאמר ר"א וכו' שהוא אגב ההיא דלעיל וכיון דאסיק פריך ועד כמה מקרי בעתו דהיינו לענין הזמן דומיא דאילן ומתרץ עד ארבעים כלומר דאז מקרי בעתו ופריך דאיך אפשר דכוונת בעתו ליהוי עד ארבעים והא רבא אורי קודם ארבעים וא"כ על כרחך כוונת רבא במאי דדריש קרא על כרחך הוא לפחות מארבעים ומתרץ בשוים כלומר מאי דהוצרך רבא להורות היינו טעמא משום דהיה שוה לחכמה עם האחרים ולא היה שם גדול ממנו ראוי גמור להוראה וע"כ הוצרך להורות מעתה הך דרשא דבעתו אינו אלא לדעת מוסר השכל על סתם בני אדם שזמנם הראוי שיהא בהם ידיעה לדון ולהורות היינו מ' שנה ולא נפקא לן לענין דינא ולא מידי אמנם ההיא דכי רבים חללים הפילה דהיינו באין בו ידיעה ומורה זה ראוי הוא לעונש גדול מעיקר הדין וכן נמי כשיש לו ידיעה ואינו מורה גורם רעה גדולה דכיון שאין שם מי שיורה הוא חייב להורות להסיר המכשולות מישראל כדדייקי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב ה"ז מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים וכו' זה היה אפשר להליץ בעד רבינו לפום הך סוגייא אמנם בההיא דפ' היה נוטל דף כ"ב קשה שהרי שם לא הביאו אלא הך דר' אבהו ופריך עלה והא רבא אורי וכו'. ועיין להרב לח"מ ולהפר"ח ז"ל:
ה[עריכה]
ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו וכו'. מרן ז"ל הקשה ממ"ש רבינו פ"ו מהלכות ממרין דמשמע מהתם דאף לאחרים אסור לקרות בפניו אף בשם שאינו פלאי ולו אסור אף שלא בפניו והכא משמע דאפילו להם שרי בפניהם וכ"ש לאחרים ותו דבשם פלאי משמע הכא דשלא בפניו מותר והתם משמע דאף שלא בפניו אסור וכו' ע"כ ולענ"ד נראה דלא קשיא דכוונת רבינו הכא היא דכשהשם פלאי אף שלא בפניו אסור הא בשם שאינו פלאי נחתינן דרגא דבפניו דוקא אסור ושלא בפניו מותר ואחר זה כתב בסתם דאף בשם שאינו פלאי אסור להזכיר שמו בפניו בדרך הזכרה בעלמא אף שאינו מכוין לקרותו ועוד רבותא אחריתי דאפילו לקרות לאחרים שאינו מכוין לרבו כלל אפ"ה אסור כיון שהוא לפני רבו. אלא דאכתי קשה דמהתם משמע דלרבו אף שלא בפניו אסור אף בשם שאינו פלאי. ואפשר דהתם לא קאי אלא לומר דליכא שריותא לאחרים אלא שלא בפניו ולאו לדיוקי דלרבו אסור וסמך אמ"ש כאן. וכן מצאתי להפר"ח ז"ל והקשה עוד ז"ל דבהלכות ממרין כתב יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו משמע דאף שמקצת דשין בו פלאי מקרי כיון שאין הכל דשין בו וזה תימה דא"כ איך כתב כאן שכל השומע ידע שהוא פלוני וכ"ת משום דאף דאיכא אחרים כשמיה דרביה מסתמא משמיה דרביה קאמר א"כ אף בשם שהכל דשין בו נימא מסתמא על רביה קאמר וצ"ע ע"כ ונראה דכוונת רבינו לומר דהכל תלוי באמדן דעתא דבשלמא כשהוא שם פלאי דהיינו שלא יש אלא ב' או ג' באותה העיר שהכל מכירים אותם דהיינו מ"ש רבינו שיודע שהוא פלוני ולא כתב יודע שהוא רבו אז כששומעים איזה דבר מהתלמיד קרוב הדבר הרבה דמשמיה דרביה קאמר לה דבאותם האחרים לא שייך דיבור זה שהרי הם ידועים אצלינו. אמנם כשאינו פלאי כגון אברהם ויצחק וכיוצא דהיינו שיש כמה וכמה שנקראים כן כשמזכיר שם זה אף אם ידעו שרבו גם כן יש לו שם זה מ"מ אפשר דבשם איזה חכם אחר קאמר לה כיון שאין נודע כמה יש שנקראו בשם זה לשער אם מאיתם יצאו הדברים או מהרב של זה ומסתמא אין אדם שם דעתו לחשדה זו. ובדברי רבינו קשה לי למה לא כתב להדיא דה"מ כשמזכיר שמו לבד אבל אם יאמר מורי או אדוני שרי להזכיר שמו בפניו כמו שמצינו ביהושע שאמר למרע"ה אדוני משה וכמו שהזכיר מרן ז"ל ואפשר דכיון שכתב ולא יקרא לרבו בשמו וכו' ולא יזכיר שמו בפניו משמע קצת דוקא שמו לבד אסור הגם דאינו מוכרח ודו"ק:
ו[עריכה]
ואין צריך לומר שאסור לו להלך בצדו. משמע בין מצד ימין בין מצד שמאל וא"ת דאמרינן בערובין דף נ"ד כיצד סדר משנה וכו' נסתלק אהרן וישב לשמאל משה אם לא שנאמר דהכא נמי ימין דוקא קאמר וסמך אמ"ש פ"ו הל' ה' ועיין במ"ש שם בס"ד:
ולא יכנס עם רבו במרחץ. כתב מרן ז"ל דתלמיד אם רבו צריך לו מותר לא חשש רבינו לכתבו לפי שסמך אמ"ש לקמן הרב המובהק שרצה למחול על כבודו וכו' ע"כ וקשה דמרן בב"י סי' רמ"ב כתב דרבינו סמך אמ"ש בפ' כ"א מהלכות אסורי ביאה ולמה לא הכריע במה שכתב כאן שהוא באותו פרק. ונראה דתרי איסורי איכא חד לתלמיד שצריך להתבייש ממורא רבו ומכבודו כמ"ש רש"י ז"ל והרב נמי שצריך שיזהר שלא יגרום שיקילו במוראו וכמ"ש רבינו פ"ד הל' ה' והשתא לענין הכבוד שחייב התלמיד יכול הרב למחול והיינו מ"ש רבינו להלן הל' י"א שהרב המובהק שרצה למחול על כבודו וכו' אמנם לענין המורא שאין הרב יכול למחול שהרי צריך שתהא אימתו עליהם כדי שילמדו ממנו במהרה לענין זה סמך אמ"ש שם אף בזה היכא דרבו צריך לו שרי כנידון דידן שהרי עכ"פ איכא מורא במה שמשמשו בעבודת עבד ועיקר דין דגמרא הוא לענין זה אלא דאף שמשמשו כעבד ואין לך אימה גדולה מזו מידי זלזול כבוד לא פלטינן במה שרואה אותו ערום להכי כתב מרן ז"ל דלענין זה סמך אמ"ש להלן. ובזה נסתלקה קושיית הרב בס' קול בן לוי ז"ל יעו"ש:
ולא יכריע דבריו בפניו ולא יסתור את דבריו. מדברי רבינו נראה דדוקא בפניו הוא דאסור אבל שלא בפניו שרי להכריע דבריו ומדברי מרן ז"ל שבא לפרש כוונת רבינו מוכח דאפילו שלא בפניו אסור דכיון שהוא חלוק על אביו מסתברא דאף שלא בפניו אסור ותו קשה דמ"ש מרן ז"ל אי אפשר לפרשו בכוונת רבינו שהוא ז"ל כתב ולא יכריע דבריו משמע דברי אביו כלומר נראין דברי אבי ולדברי מרן ז"ל דוקא לומר כדברי האחר הוא דאסור אבל אם אומר כדברי אביו משמע דמותר ובב"י סי' ר"מ פי' דברי רש"י ז"ל שמשם הוציאם מרן בתרי אנפי או לומר כשאומר הלכה כדברי האחר א"נ כשאומר נראין דברי פלוני על איזה מהם שיאמר שנראין דבריו נתכוון שאפילו כשיאמר שנראין דברי אביו נראה כמכריע את דבריו ופסק כלשון אחרון ובפניו כדברי הרמב"ם ז"ל. ומעתה איך כתב כאן כלשון ראשון שהוא נגד הרמב"ם להדיא וצ"ל דט"ס הוא רי"ש במקום דלי"ת וצ"ל לא יכריע כדברי אחד בדלי"ת והיינו כלשון אחרון שהזכיר שם ודו"ק:
ז[עריכה]
מלא עיניו. כתב הרב ש"ך יו"ד סימן רמ"ד בשם הסמ"ק כמלא עיניו וכמה הוא רוס פירוש רס"ו אמות ע"כ ולא ידעתי שיעור זה למאי אתא דאם הוא רואהו הרי לא נפטר ואם אינו רואהו אפילו בבציר מהכי לישתרי ויש ליישב:
ח[עריכה]
וכל מלאכות. דבר מבואר הוא דכיון דכבודו ומוראו עדיף משל אביו פשיטא דחייב לעבדו וכמ"ש רבינו פ"ו מהלכות ממרין ונראה דמשום סיפא נקטיה דהיינו למקום שאין מכירין וכו':
ט[עריכה]
ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתנו רבינו כך וכך. אף דבגמרא אמרו דאומר לו מקרא כתוב בתורה כך וכך היינו דוקא לגבי אביו וכ"כ פ"ו מהלכות ממרין דמסתמא אביו לא למדו אבל רבו שלמדו שייך שפיר למימר למדתנו רבינו וכדאשכחן פ"ב דברכות גבי רבן גמליאל שרחץ בלילה ראשון שמתה אשתו ואמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ:
ואל יאמר דבר וכו'. משמע שאם שמעה מרבו רשאי לאומרה בסתם והטעם כמ"ש מרן דמסתמא מרבו היא ולפ"ז מ"ש רבינו וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו וכו' אפשר דר"ל כשמדבר עם רבו ממש א"נ כשבא לחלוק עליו באיזה דין אבל בלא"ה אינו צריך לומר בשם רבו וכדאיתא בפ"י דיבמות כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע וכו' וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם כך אמר לי משה אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעים שתורתו של משה היא אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעים כי שלך היא והתם לא היה בפני רבי יוחנן רבו וגם לא היה חולק עליו:
וכשימות רבו קורע כל בגדיו. כתב מרן הקדוש דרבינו מפרש הברייתא גם לענין שיעור הקריעה והקשה הרמב"ן ז"ל מההיא דפ' אלו מגלחין דף כ"ב ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ובאמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד ותו דבגמ' איתא דדוד לא קרע אלא טפח ע"כ ותירץ מרן דמהתם משמע עד שיגלה לבו דאי לאו הכי לא מנכר וההיא דכבוד שייך נמי בנשיא ורבו ואב בי"ד וכו' ע"כ וקשה לכאורה במ"ש דלמינכר הוי עד שיגלה לבו ולא סגי בטפח דהחוש לא יוכחש דכשקורע טפח בבגדיו הוא ניכר לכל וי"ל דכיון דחזינן דאלישע קרע כל בגדיו מדכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם ואי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר בבגדים שבפנים דדוקא אותו שמבחוץ מנכר ומהכתוב משמע דכל הקריעות הם שוים וניכרים לכל ומהתם ילפינן דבאביו ואמו הוא עד שיגלה את לבו דהא ליכא קרא אחריתי לדין זה כלל וא"כ מאי דאמרו בגמרא דכל אלו שוים לענין איחוי ה"ה לענין דיני קריעה גופא דומיא דאיחוי לאפוקי מבחוץ או ביד וכיוצא דאינם בגוף הקריעה ממש וכמו שנראה מדברי רבינו פ"ט מהל' אבל שלא הזכיר דין דמבחוץ ולא ביד כי אם באביו וכן הבין מרן ז"ל ממה שהקשה על רבינו מההיא דמבחוץ ולפי זה כדפריך לר' חסדא מברייתא דלא הושוו אלא לענין איחוי היינו לאפוקי שאר מילי דאין בגוף הקריעה וההיא דיליף לקריעה שהיא טפח לא אתא אלא לאשמועינן דלכל הפחות בעינן טפח ממשמעות תיבת ויחזק ולא למילף דבדוד לא הוה יותר דלא קאמר מכאן לקריעה שאינה יותר מטפח אלא שאינה פחות כלומר דתיבת ויחזק הוי לפחות טפח ואם קרע יותר לא בשביל זה לא הוה ליה לומר ויחזק כיון דאי אפשר לטפח בתרא בלא טפח קמא וכיון דמקרא דאלישע ילפינן עד שיגלה לבו ה"ה כאן מדמשוה להו הברייתא אהדדי ונראה דהיינו מכח הגז"ש דקרע קרע דאין הקש למחצה. ומ"ש מרן ז"ל דטעמא דכבוד שייך נמי לנשיא ואב בי"ד קשה לי דאם כן בהנהו דהושוו בברייתא שמועות רעות וכו' דלא שייך בטלה ממנו כבוד מאי איכא למימר ואין לומר דדוקא לענין המתים הוא דהושוו ולא לדבר אחר דהרי רבינו פ"ט מהל' אבל פסק בכולהו עד שיגלה לבו ובשלמא אשארה הוה אפשר לומר מפני הכבוד כגון ס"ת שנשרף וחרבן הבית אבל בשמועות רעות דהיינו רוב צבור שמתו אף שהוא צער גדול לא שייך ביה בטלה ממנו מצות כבוד כלל לכך נראה דרבינו ס"ל דהך טעמא דירושלמי לאו דוקא אלא האי מהאי טעמא ואידך מטעמא אחריתי ולא נאמר דדוקא הך טעמא בעינן וזה מכח דמהש"ס דילן לא מוכח כן כאמור.
ומה שהקשה מרן דלמה לא פסק דעל הנשיא קורע מבחוץ והיא קושיא עצומית ודוחק לומר דההיא לר' חסדא הוא דוקא אבל לדידן לפום סתמא דברייתא דאלו קרעים ליתא דא"כ למה ענין הביאו אחר זה עובדא דנשיאה שכיב ואי סתם תלמודא לא ס"ל כרב חסדא לא הו"ל לאתויי הך עובדא. עוד הקשה מרן ז"ל במה שפסק רבינו דחכם שמת וכו' והתם תירץ מרן קושיא זו וז"ל ואפשר שטעמו מדתניא פ' ר"א דף ק"ה חכם שמת הכל חולצין עליו וא"א לחליצת כתף אלא אם כן יקרע עד שיגלה לבו ע"כ ואחרי המחילה הראויה אינו נראה דאף אם נאמר דרבינו מפרש כפי' רש"י התם ולא כפי' הר"ן פ' אלו מגלחין שפירש דחליצה היינו שמוציאים זרוע הימין ערום דרך בית הצואר ע"כ אכתי קשה דאם חליצת הכתף היינו קריעה עד שיגלה לבו אמאי איצטריך לומר הכל קורעים עליו הכל חולצין עליו כיון דחליצה היינו קריעה ורבינו העתיק גם כן הכל קורעים עד שמגלים את לבם וחולצין וכו' משמע דחולצין הוא ענין אחר ותו דידוע דהלב הוא לצד שמאל וחליצה זו היא מצד ימין לכך נראה כמ"ש הרב לח"מ דחכם היינו טעמא מפני הכבוד דאיתרבו מאת ה' אלהיך תירא ומפני שיבה תקום וכו':
אבל עומד מלפניו וכו'. כתב מרן ז"ל מההיא דעולא פרק אלו מגלחין ובפ"ק דקדושין תנא איזו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ארבע אמות אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק מלא עיניו ע"כ איכא למידק דלמה לא פירש דברי רבינו כמ"ש הר"ן ז"ל שם בההיא דעולא דעומדים זה מפני זה היינו מלא עיניו דיהבינן להו כל דיני רבו מובהק לחומרא ורבינו שכתב בסתם קורע עליו ועדיין לא הזכיר עמידה (דר"א) [ד' אמות] אפשר דמלא עיניו קאמר כהר"ן ז"ל וי"ל דכיון דעולא השוה אותם לענין עמידה ולענין קריעה אם איתא דס"ל לרבינו דכרבו מובהק דיינינן להו היכי כתב דקורע עליו כשאר מתים ואלו הר"ן ז"ל השוה גם הקריעה לרבו מובהק לחומרא יעו"ש אלא ודאי דס"ל דכל שאינו רבו מובהק אף שלמד ממנו כמה דברים כההיא דתלמידי חכמים שבבבל לא הוי אלא רבו שאינו מובהק:
יא[עריכה]
לכל תלמידיו. נראה שלמדו מדברי רב יוסף פ"ק דקידושין דף ל"ב דקסבר כבודו מחול ומייתי לה מקרא דוהשם הולך לפניהם ופשוט:
יב[עריכה]
לכבד את תלמידיו. ולעיל כתב פ"ה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים ויש ליישב ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |