עבודת המלך/תלמוד תורה/ה

עבודת המלך תלמוד תורה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כשם שאדם מצוה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו. מתניתין סוף כריתות כ"ח א' וכן בתלמוד תורה אם זכה הבן לפני הרב, הרב קודם את האב בכל מקום וכו' הגר"א ז"ל ובכת"י אברבנאל הנוסחא כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו ורבו יותר מאביו, והוא נכון.

ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו תחלה, וכן אם היה אביו ת"ח אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח"כ משיב אבידת רבו. הנה במ"ש לענין פדיון דסגי אם אביו חכם להקדימו לרבו אף שאינו שקול הסכימו לזה רבותינו ע"פ גרסתם במשנה דב"מ ל"ג, דגבי אבידה גרסי אם היה שקול כנגד רבו, וגבי פדיה הגירסא רק אם היה אביו חכם, והוכיחו מזה דלענין פדיון שאני וסגי בחכם אף שאינו שקול ועי' ט"ז סי' רמ"ב סקי"ט מ"ש בטעמא משום דבזה יש צער הגוף, ויש עוד טעמים אחרים לחלק ביניהם עי' באחרונים, אולם מ"ש רבנו דוכן לענין אבידה סגי בחכם, וכתב להדיא דאע"פ שאינו שקול כנגד רבו זהו תמוה ועי' כ"מ שתמה ממתני' דאיתא להדיא דאם היה אביו שקול כנגד רבו וזה אינו תימה כלל דגם בבא זו אית דגרסי רק ואם היה אביו חכם וכן הוא לפנינו בגמ' וכן בכמה כת"י אבל עיקר התמיה הוא ממה שכתב רבנו בפי"ב מהל' גזילה ואבידה להדיא פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת, ולפי"ז הנה מלבד הסתירה הגלויה שבשני המקומות עוד מוכח מזה שהיה לפני רבנו הגי' במשנה שקול כנגד רבו וממילא תמוה גם קושית הכ"מ הראשונה שהרי הוא נגד המשנה, והנה התירוץ דהתם ברבו מובהק וכאן בהל' ת"ת ברבו שאינו מובהק דחה ליה הכ"מ מהא דסיים רבנו לקמן בד"א ברבו מובהק וכו' ולדעת הכ"מ ברבו שאינו מובהק האב קודם אף שאינו ת"ח, ודבר זה אינו פשוט כ"כ ועי' בשטמ"ק לב"מ שם מה שהביא פסקי הרמ"ך וכתב להדיא אם אינו רבו מובהק ושניהם שוין בחכמה של אביו קודמת ואע"פ שלא למדו אביו כיון ששקול כרבו ואם לא היה אביו שקול כרבו של רבו קודם אע"פ שאינו רבו מובהק והוא להדיא דלא כהכ"מ אמנם גם סיום דברי הרמ"ך הם נגד דעת רבנו, דהרי להרמ"ך ברבו מובהק אף שאביו שקול של רבו קודמת וזהו דלא כרבנו, ועי' עוד בפירוש המשנה לסוף כריתות שכתב שאם היה אביו ת"ח קודם לרבו ואפי' היה רבו מובהק רוצה לומר שרוב חכמתו הימנו, מזה משמע ג"כ דס"ל לרבנו דסגי באביו ת"ח אע"פ שאינו שקול גם ברבו מובהק וכפשטות הדברים כאן, והנה הכ"מ הסכים למ"ש בהגהות מיימוני שהוא ט"ס כאן אבל גם דבריו בפי' המשנה שהבאנו מוכיחים כך ועי' בשטמ"ק שם שרוצה ג"כ לישב אבל סוף דבר בא ג"כ לידי כך שרבנו חזר בו.

ועי' להרדב"ז ז"ל בביאוריו לפרק ח' מהל' מתנות עניים ובלשונותיו ח"ב סי' ק"כ מה שרוצה לישב דכאן מיירי שלמדו אביו וא"כ הוא ג"כ רבו ושם בהל' גזילה ואבידה שלא למדו אביו כלל והאריך ליישב הדברים, וכמה הם דחוקים ומ"ש דמסתמא סמך רבנו עצמו על מה שכתב בפ"א דחייב האב ללמדו תורה ועי' קדושין ל"א נראה שסתם אב מלמד את בנו תורה וכן הוכיחו מזה התוס' בפסחים ק"ח, וגם בגזילה ואבידה מיירי בסתם אב. והרב לח"מ המציא דבר מושכל מאד, ואינו במשמע במה שהבאנו מפי' המשנה גם הוא דבר חדש בלי מקור, והיה נראה לי להעיר ולומר, דהרי באבידה איכא לאו דלא תוכל להתעלם והנה אם פגע באבידת אביו ורבו אם הדין דרבו קודם, הנה אם החזיר אבידת אביו ולא אבידת רבו אפשר דעובר על לאו דלא תוכל להתעלם ועל עשה דהשב תשיבם, ואע"ג דמקיים מצוה ומשיב אבידה אחרת, אבל הרי לא נתחייב בה כי אם באבידת רבו שהיא קודמת, ולפי"ז אפשר דרבנו אשמועינן הכא דין חדש, דנהי נמי דאם היה אביו ת"ח כיון שאינו שקול כנגד רבו, של רבו קודמת כמ"ש בהל' גזילה ואבידה, אבל מ"מ אם השיב אבידת אביו רשאי ולא עבר בזה על לאו דלא תוכל להתעלם ועל עשה דהשב תשיבם, וזהו שאמר רבנו משיב אבידתו ואח"כ אבידת רבו ר"ל דרשאי גם לעשות כן אבל אין זה במשמע, מלבד דעצם הדין מסופקני בו, אין זה מדרך רבנו כידוע.

אבל נראה לי פשוט, דבודאי היתה לרבנו במתניתין דב"מ גי' הרי"ף ז"ל אם היה אביו חכם שקול כנגד רבו אבל רבנו מפרש דתרי בבי נינהו, חדא דאם היה אביו חכם שלו קודם, או אף אם לא היה אביו חכם אבל שקול כנגד רבו, דהלא אף ברבו שרוב חכמתו ממנו מ"מ אפשר דאינו ת"ח דהרי כללא איכא איזהו ת"ח ומ"מ אף שאינו ת"ח מ"מ מחויב בכבודו משום כבוד רבו, ולפי"ז יש לפנינו במשנה ב' דינים האחד אם האב חכם אף שאינו שקול כנגד רבו, אבל מכיון שהוא ת"ח והרי הוא ג"כ אביו שלו קודם לשל רבו והם המה דברי רבנו בפי' המשנה שאם היה אביו ת"ח קודם לרבו ואפי' היה רבו מובהק ור"ל אף שרבו ג"כ ת"ח, ודבר זה הוא משום כבוד התורה של האב, ויש עוד דין היכא שאין שניהם ת"ח אז בעינן שיהיה האב שקול כנגד רבו ובאם לאו כבוד רבו עדיף, ולפי"ז כמה מדויקים הדברים דהתם בגזילה ואבידה לא הזכיר רבנו כלל דאם היה אביו חכם, אלא אם היה אביו שקול כנגד רבו, ור"ל דשניהם אינם ת"ח של אביו קודם ואם לאו של רבו קודם דהא אין כאן כבוד התורה של אביו, וכבוד הרב עדיף מכבוד האב, ואלו הכא בהל' ת"ת בכבוד תורה איירי, וקמ"ל בבא ראשונה של המשנה דאם היה אביו ת"ח אף שאינו שקול כנגד רבו של אביו קודמת והדברים ישרים בלי קמט.

ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב. (ובכת"י אברבנאל ולא מורא יותר ממורא הרב, ובדפוס קונשטנדינא ואין לך כבוד מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב) אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים. ביאור הדברים עי' בפרישה סי' רמ"ב ומ"ש עליהם הט"ז ז"ל שם.

כל החולק על רבו וכו' וכל העושה מריבה עם רבו וכו' וכל המתרעם על רבו, וכל המהרהר אחר רבו וכו'. ד' מימרי שם בסנהדרין ק"י, וחולק על רבו מפרש רבנו להלן, ועושה מריבה פירש"י ז"ל תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים, ומתרעם הוא שאמר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזרית, ומהרהר הוא שמחפה עליו דברים ואין זה אלא מחשבה בעלמא אלא דבור, כדיליף מקרא דוידבר העם באלקים ומשה ובעיקר הדרשה כבר עמדו עליה דאין לנו למימר הכי ודילמא מעשה שהיה כך היה שדברו באלקים ומשה, ועי' למהר"א אלפנדרי שכתב דסמך הדרשה, ע"פ דרשתם ז"ל הובאה בילקוט בשלח ויאמינו בה' ובמשה וכו' כיוצא בו וידבר העם באלקים ומשה אם באלקים דברו ק"ו במשה ללמדך שכל המדבר ברועה ישראל כאלו מדבר במי שאמר והיה העולם. וזהו יסוד דרשתם ז"ל, אבל ראה זה מצאתי לרבנו הרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסנהדרין שם שכתב, שנא' וידבר העם באלקים ומשה, וכי תעלה על דעתך שישראל מהרהרין אחר שכינה, אלא מתוך שהרהרו אחר משה, מעלה עליהן הכתוב כאלו דברו בשכינה, דבר אחר אי ס"ד דאחר שכינה הרהרו למה להן להרהר אחר משה, כלום מתרעמין על העבד שעשה מצות רבו עכ"ל.

ב

איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש שלא ברשות רבו וכו'. כמ"ש בפ"ד דברכות כ"ז ב' והחולק על ישיבתו של רבו והיינו בכה"ג הגר"א, וכוונתו ברורה ליישב השגת הרמ"ך שהביא הכ"מ מנין לו לרבנו איסור קביעת מדרש בחיי הרב וזהו מה שציין דכאן מבואר להדיא דחולק על ישיבתו של רבו. ועי' רש"י סנהדרין שם כתב ג"כ חולק על ישיבתו, והוא מוכרח דאל"כ אלא שהוא סתם חולק הרי זה בכלל עושה מריבה עם רבו, ועי' תוס' גיטין פ"ד ב' ד"ה ר' יוחנן ותוס' ב"ק קי"ז וסוכה מ"ד א' ד"ה והא ועי"ש שכתבו להדיא דר' יוחנן לא היה בעל ישיבה בעוד שחזקיה קיים ועי' בפסקי תוס' גיטין שם שהתלמיד אין לו להיות בעל ישיבה בעוד שרבו קיים, ועי' ב"ח כאן מה שהאריך בכל זה, ובאמת הרי א"א להיות באופן אחר דהרי בודאי רשאי התלמיד לחלוק על רבו בדין מן הדינים אם יש לו ראיות וכמ"ש הרמ"א ז"ל בסי' רמ"ב וכל הש"ס מלא מזה שנחלקו על רבותיהם ועי' מרן הגר"א ז"ל שם שציין להא דקידושין מ"ב אמר רב נחמן אמר שמואל וכו' ואם הגדילו יכולין למחות, ורב נחמן דידיה אמר אם הגדילו אינם יכולים למחות וכו' וכן רבי עם ר' שמעון בן גמליאל, ועי' יומא מ"ג ב' ר' יוחנן אפילו לרבו לא ציית דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שחיטת פרה בזר פסולה ואני אומר כשרה וכדומה הרבה, ולהורות הרי אסור אפילו היכא שאינו חולק על רבו ובעל כרחך דהיינו קביעת מדרש, והלימוד ע"ז מקרא דבהצותו על ה' הוא ע"פ יסוד דרשתם ז"ל שקיבץ ר"נ ראשי סנהדראות ולמד בדין טלית שכולה תכלת וכן בית מלא ספרים, ועי"ש אין ויקח אלא לשון משיכת דברים רכים שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו, או כמ"ש הב"ח ז"ל שם שעיקר מחלקותם הרי היתה על ההתנשאות והשררה שהיה לו למשה לבדו וכמ"ש בסוף כי תשתרר עלינו שגם הם היו רוצים להחזיק בשררותו, מזה אתה למד שמי שלוקח לו שררה והתנשאות של רבו דהיינו שקובע לו מדרש כמו רבו הוא הנקרא חולק על רבו וכו' ותדע שהרי אפילו בדיקת סכין של שחיטה שאינה הוראה כלל אסור משום כבודו של רבו וכו' וכל שכן לקבוע מדרש.

ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם. דייק רבנו לכתוב לעולם דר"ל דאפילו באקראי וכמ"ש לקמן הגר"א ז"ל ור"ל דביותר מג' פרסאות הרי מותר באקראי אבל בפני רבו אסור אפילו באקראי, ואפשר עוד לומר דכתב כן רבנו ללמדנו דאפילו בקיבל רשות מרבו אסור להורות בפניו והוא כמ"ש התוס' בפ"ק דסנהדרין שם וכן משמע מעובדא דאביי בכתובות שם והביאה הכ"מ דהרי אביי בודאי היה לו רשות להורות דהא לא לעבוד איסורא, ומ"מ לא אסתיעא ליה מלתא ולהכי כתב דאסור להורות בפני רבו לעולם, ולפי"ז קובע לו מדרש שאני מהוראה דקובע לו מדרש דטעם האיסור משום שררות, וזה אסור דוקא כשיושב ומלמד שלא ברשות רבו אבל ברשות אפשר דמותר אפילו בעירו משא"כ להורות כמ"ש משום דלא מסתיעא מלתא ולא מהני רשות, אלא היכא דהוא בריחוק ג' פרסאות ומצאתי להגאון ראשון לציון שכתב כן.

ג

היה בינו ובין רבו י"ב מיל וכו' מותר להשיב וכו' בד"א בדבר שנקרה מקרה וכו' אבל לקבוע עצמו להוראה וכו' אסור. עי' כ"מ ולח"מ ועי' בדברי רבנו בפ"כ מהל' סנהדרין ה"ט, והנני מוכרח להאריך קצת בדברים כדי לברר שיטת רבנו אל נכון. הנה בברייתא דסנהדרין ה' מבואר דתלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק מרבו ג' פרסאות, ומשמע דחוץ לג' פרסאות שרי להורות בלי שום חילוק אם נטל רשות מרבו אם לא וכן מוכח שם מעובדא דתנחום בריה דר' אמי דאמרו ליה לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק מרבו ג' פרסאות, הרי להדיא דאי הוי חוץ לג' פרסאות הוי שרי. אבל מצינו סתירות לזה, דבעירובין ס"ג איתא דרב המנונא לא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב הונא משום דרבו הוי, ור"ה היה רחוק ממנו יותר מג' פרסאות כמו שכתבו בתוס' שם וכן רבינא דסר סכינא בבבל וא"ל תלמיד חבר אנא, הא בלא"ה היה אסור והרי בבל רחוקה היתה ממקומו של רב אשי, וכן מהא דפריך שם בסוגיא ארבא דאמר בפני רבו חייב מיתה שלא בפני רבו אסור ואינו חייב מיתה, ופריך מתלמידו של ר' אליעזר שנתחייב מיתה חוץ לג' פרסאות, משמע הא מאיסורא לחוד לא הוי קשה כלל, והוא תמוה דהא חוץ לג' פרסאות שרי לגמרי ואתקשאי בה רבוותא ז"ל והנה לפנינו שלש שיטות בדבר.

שיטת התוס' והרא"ש ז"ל לחלק בין תלמיד גמור לתלמיד חבר דבתלמיד גמור כל תוך ג' פרסאות חייב מיתה משום דכל תוך ג' פרסאות חשוב כאלו הוא בפניו ממש וחוץ לג' פרסאות איסורא איכא ולא חיוב מיתה, ובהכי קאי כל הנך עובדא שהבאנו, דלהכי לא אורי רב המנונא אף חוץ לג' פרסאות וכן בתלמידו של ר' אליעזר איכא איסורא גם חוץ לג' פרסאות משום דתלמידים גמורים היו וכן ברבינא אי לאו דתלמיד חבר הוה, היה אסור, אבל בתלמיד חבר תוך ג' פרסאות רק איסורא איכא ולא חיוב מיתה, וחוץ לג' פרסאות שרי לגמרי, וזהו מאי דתניא בבריתא דתלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק מרבו ג' פרסאות היינו בתלמיד חבר דוקא, כן בעובדא דתנחום בריה דר' אמי שם תלמיד חבר הוה ולכן חוץ לג' פרסאות הוי שרי להורות, ואפשר גם דתלמיד גמור הוי, אלא דהוי ליה רשות מרבו, ורשות לא מהני אלא חוץ לג' פרסאות אבל לא לתוך ג' פרסאות וכ"כ גם הרמ"א ז"ל בחד לשנא דתנחום רשותא הוי נקיט מרביה ואפ"ה במקום רביה לא עי"ש היטב.

והרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' קי"א השיג עליהם וכתב ואין דרכם מחוור בעיני, דא"כ לא הו"ל לתנא למסתים לישניה ולמימר תלמיד אל יורה אלא א"כ רחוק ג' פרסאות דמינה משמע דכל תלמיד קאמר דתלמיד סתם לא משמע תלמיד חבר אלא הו"ל למתני תלמיד חבר אל יורה וכו' ועוד דהא רבה בר בר חנה ורב תלמידי רבי הוו ולא תלמידים חברים ואפ"ה אמרינן התם בסנהדרין דכי נחתו לבבל שקלי רשותא מרבי, ואמרינן התם כיון דגמירי למה להו רשותא, ופרקינן משום מעשה שהיה וכו' באותה שעה גזר רבי תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו, דאלמא אי לאו גזירתו של רבי הוי שרי אפילו בלא נטילת רשות, ואשר על כן דעתו ז"ל וכן הביא בשם הראב"ד ז"ל, דבאמת חוץ לג' פרסאות שרי לכל תלמיד להורות מדינא והחילוק בין בפניו לשלא בפניו דבפניו ממש או בעירו חייב מיתה ושלא בפניו היינו בתוך ג' פרסאות דומיא דמחנה ישראל איסורא איכא ולא חיוב מיתה, וזהו מיסוד הדין אולם כשגזרו אח"כ דתלמיד אל יורה משום מעשה שהיה, אסור אף לאחר ג' פרסאות בלי נטילת רשות, אולם אם יש לו רשות מרב אחר סגי ורשאי להורות, ובתוך ג' פרסאות לרבו לא מהני רשות רב אחר ובפניו גם חייב מיתה עד שיטול רשות מרבו (ומשמע מדבריו ז"ל דמהני רשות אף בפניו) ולפי"ז צ"ל בעובדא דתנחום בריה דר' אמי שהיה לו רשות מרב אחר ולהכי אי הוי חוץ לג' פרסאות הוי שרי.

והכי משמע לי גם שיטת הרמ"ה ז"ל בלישנא קמא שם שכתב בעובדא דתנחום בריה דר' אמי וז"ל איכא למימר דהאי מעשה קודם גזירה הוה, אבל לאחר גזירה אפילו שלא במקום רבו לא עד שיטול רשות מרבו הרי להדיא דס"ל דמעיקר דין מורה הלכה בפני רבו הוי שרי בחוץ לג' פרסאות, (אלא שבאמת קשה קצת דהא בימי רבי כבר גזרו בהא ורבה בר בר חנה הרי כבר הוצרכו לנטילת רשות, ואיך אפשר שבימי תנחום בריה דר"א דר' מני מצור הוי רביה עדיין קודם גזירה הוי, אמנם בירושלמי פ"ו דשביעית ובמדרש רבה ויקרא פ"כ שם איכא חלופי גברא ושם אחר).

ורבנו בחר לו שיטה אחרת בכל זה, ולדעתו ז"ל עיקר החילוק הוא בין הוראה ע"פ מקרה ובין קובע עצמו להוראה דתוך ג' פרסאות אסור להורות אפילו אם שאלו אדם דבר הלכה במקרה, משא"כ חוץ לג' פרסאות שרי להשיב אם נשאל במקרה וזהו מה שאמרו תלמיד אל יורה אלא א"כ רחוק מרבו ג' פרסאות, ר"ל במקרה, אבל לקבוע עצמו להוראה אסור אף ברחוק מג' פרסאות ולהכי לא אורי רב המנונא בשני דרב הונא רביה, קאי על הוראה בקביעות, וכן בעובדא דרבינא דסר סכינא בקביעות עשה כן ולהכי אצטריך לטעמא דתלמיד חבר אנא, הא אי לא"ה היה אסור לעשות כן ועובדא דתנחום בריה דר' אמי במקרה היה וכדמוכח מלישנא דאקלע, ולהכי חוץ לג' פרסאות הוי שרי (ועי' בירושלמי פ"ו דשביעית ה"א כהדא תנחום וכו' שאלין ליה והוא מורה וכן הוא במדרש רבה ויקרא פ"כ ובתנחומא אחרי, ומלשון זה משמע שלא היה במקרה כי אם משיב לכל שואל שהזכיר רבנו לקמן, ואפשר שזוהי עובדא אחרת, והיא היתה קודם גזירה דרבי וכמ"ש הרמ"ה ז"ל הבאתיו לעיל ועי' בביאור דברי רבנו לפי דעת מרן הגר"א ז"ל לקמן אולם לא ידעינא למה צריכין לזה כלל, והרי שפיר אפשר לומר דהוי בקביעות, והיה לו רשות, אלא דלא מהני רשות בתוך ג' פרסאות) והנה לפי"ז על כרחך צ"ל לדעת רבנו בעובדא דרב ורבה בר בר חנה, דנטלו רשות מרבי ופריך עלה כיון דגמירי למה להו רשותא, דנטלו רשות על הוראה שלא בקביעות, משום דבחיי רבי לא קבעו עצמם להוראה בבבל וירדו לבבל רק לפי שעה (וכדמוכח מסוגיא דרשות שנטלו בארץ ישראל לא היה מהני לבבל ואמרו שם רבב"ח אתא לקמיה דר' חייא הרי דחזרו לא"י וקבעו ישיבתם בבבל אחרי מות רבי, אלא שאע"פ כן הרי הורו הוראות בהיותם שמה כמבואר באגרת דרב שרירא גאון ז"ל ולהכי נטלו על זה רשות ולהכי הקשו בגמ' שם כיון דגמירי למה להו רשותא, אבל אי הוו קבעי עצמם להוראה בודאי היו צריכים לנטילת רשות מעצם הדין). והנה הלח"מ ז"ל הקשה לשיטת רבנו מתלמידו של ר' אליעזר דפריך בעירובין שם על רבא דס"ל דשלא בפניו אינו חייב מיתה, ומשמע דאיסורא בודאי איכא, ולדעת רבנו בחוץ לג' פרסאות ליכא איסורא באקראי והלח"מ נראה לו דוחק לומר דהתלמיד קבע עצמו להוראה, ולא ידענא למה לא נימא שבכלל הורה הלכה בפניו הוא שהורה בקביעות.

אבל לפי"ז צריך ביאור, הא דגזרו בימי רבי דתלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו מטעם התקלה שיצאה מהוראת התלמיד שגבלו עיסתם בטומאה, אהיכי קאי הך גזירה ואמאי גזרו אם בתוך ג' פרסאות הרי גם בלא הך גזירה אסור להשיב אפילו באקראי מעצם הדין דמורה הלכה בפני רבו והוא משום כבוד הרב, ובחוץ לג' פרסאות בקביעות הרי ג"כ אסור מדינא לשיטת רבנו, והא דחוץ לג' פרסאות דמותר דוקא באקראי הותר, ועל כרחך לומר שגזרו לאסור אפילו חוץ לג' פרסאות אפילו באקראי משום תקלה וכמ"ש לעיל דרב ורבה בר בר חנה נטלו רשות להורות שלא בקביעות ובעו רשותא משום הך גזירה דרבי, ולפי"ז איך כתב רבנו דבהיה רחוק מרבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב ולא התנה כלל שיהיה לו רשות ודוקא בהוראה בקביעות כתב דבעי רשות אבל לא באקראי ואמאי והרי על זה היתה גזירת רבי תלמיד אל יורה ומצאתי להגאון תורת חיים ז"ל שעמד לתמוה כן ונשאר בתימה.

והנה דברי רבנו עצמו היה אפשר לישב ולומר, דגזירת רבי הרי היתה משום מכשול, ולא משום כבוד הרב, ולפי"ז הרי אפילו אם מת הרב, שמטעם כבוד הרב היה רשאי להורות, מ"מ אסור להורות משום גזירה דרבי וזאת היתה הגזירה, וזהו מה שכתב רבנו לקמן ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה אלא א"כ היה תלמיד שהגיע להוראה ור"ל שאע"פ שאין כאן עוד משום כבוד הרב, מ"מ אסור בלי נטילת רשות משום גזירה דרבי ומשום תקלה דמי בצעים ומ"מ לא גזרו אלא היכי שמורה בקביעות וקובע עצמו להוראה אבל בהוראה במקרה לא גזרו ע"ז כלל, ולהכי לא בעי רבנו שיטול רשות בהוראה במקרה חוץ לי"ב מיל ובעובדא דתלמידו של ר' אליעזר בקביעות הואי ולהכי אף שהיתה קודם גזירה דרבי מ"מ איסורא איכא מעצם הדין ובעובדא דתנחום, אף שהיתה אחר הגזירה, אי היתה במקרה לא בעי רשות חוץ לג' פרסאות, ואי בקביעות הואי היה לו רשות מרבו, אלא דלא מהני רשות בתוך ג' פרסאות, והיה ניחא הכל.

אבל מה נעשה, לעובדא דרב ורבה בר בר חנה, דלפי מ"ש לא קבעו עצמם להוראה, ומטעם זה אמרו בגמ' אי דגמירי למה להו רשותא, ואלו הוו קבעו עצמם להוראה, הא היו צריכים לרשות מדינא אף בחוץ לג' פרסאות לשיטת רבנו, וא"כ מאי אמרו דמשום גזירה דרבי נטלו רשות, והרי גם גזירה דרבי, לא היתה כי אם בקבעו עצמם להוראה, אבל לא אם עשו כן במקרה, וא"כ מוכח מזה דאף בהוראה במקרה איכא גזירה דרבי, וא"כ שוב קשה על רבנו דלמה כתב ברחוק י"ב מיל דשרי להשיב במקרה גם בלי רשות, ותיפוק ליה משום גזירה דרבי דאסור.

ואשר על כן נראה ברור דמטעם זה כתב מרן הגר"א ז"ל בביאוריו לשו"ע שם וז"ל ושם אמר רב ורבה בר בר חנה לא היו יכולין להורות בלתי רשות ומפרש הרמב"ם דשם בקביעות כעובדא דרב ורבב"ח ועל זה אמרו באותה שעה גזרו וכו' ור"ל דגזירת רבי תלמיד אל יורה בלי רשות היתה על הוראה בקביעות, ומצד עיקר הדין דמורה הלכה בפני רבו, הנה חוץ לג' פרסאות הוי שרי, וע"ז היתה גזירת רבי ומשום התקלה שיצאה וצ"ל דאע"פ שרב ורבב"ח לא נשארו אז בבבל ושבו לארץ ישראל עד זמן רב אחרי מות רבי, מ"מ קבעו עצמם להוראה בבבל וכמ"ש רב שרירא גאון ז"ל שהבאנו בימי רבינו הקדוש ירד רב לבבל והורה איסור והיתר והלכות בנהרדעא, ולפי"ז ס"ל לרבנו שפיר דבהוראה במקרה לא בעי רשות כלל בחוץ לג' פרסאות אבל לפי"ז תגדל התימה אצלי מתלמידו של ר' אליעזר, דפריך בגמ' שם אליבא דרבא דס"ל דשלא בפני רבו איסורא איכא ולא חיוב מיתה, ולמה נתחייב התלמיד מיתה כשהיה חוץ לג' פרסאות ומשמע דאי לאו חיוב מיתה הוי ניחא שפיר, ותמוה דהרי בחוץ לג' פרסאות גם איסורא ליכא וכקושית הלח"מ והרי לפי דעת מרן א"א לישב דאותו תלמיד הורה בקביעות דמאי בכך, והרי תלמידו של ר"א היה ובחייו וזמן רב קודם גזירת רבי, והיה מותר מצד הדין להורות גם בקביעות חוץ לג' פרסאות.

אבל ראה זה מצאתי קושית הלח"מ ז"ל כתובה על ספר תשובת הרשב"א ז"ל שם וז"ל והא דלא אקשו ליה לרבא התם בעירובין ממעשה של תלמידו של ר' אליעזר אלא משום דנתחייב מיתה אפילו ברחוק שלש פרסאות, דלכאורה שמעית מינה דלא הוי קשיא להו מינה אלא משום דלרבא בכי הא אינו חייב מיתה הא לאיסורא פשיטא לכולהו דאסור ואפילו רחוק ממנו שלש פרסאות, לא היא אלא משום דהתם מימרא דרבא לא אתפרשה בהדיא שלא בפניו כמה ועוד דאפילו נתפרשה מכ"ש קא פריך דאפילו רחוק ממנו שלש פרסאות אסור וחייב מיתה ע"כ, והכי מתיישבין גם דברי רבנו ושיטתו לדעת מרן הגר"א ז"ל.

ולפי"ז לפי דברי מרן הרמב"ם והראב"ד והרשב"א ז"ל בחדא שיטה אזלי דמעיקר הדין דכבוד הרב מותר להורות חוץ לג' פרסאות אפילו לקבוע עצמו להוראה אלא שבזה נחלקו דלשיטת רבנו גזירת רבי היתה רק על הקובע עצמו להוראה, והא שכתב רבנו אלא א"כ נטל רשות מרבו לאו מעיקר הדין דמורה הלכה בפני רבו הוא, אלא משום גזירת רבי, ולשיטת הראב"ד והרשב"א ז"ל גם להורות באקראי אסור אחר גזירת רבי שלא להורות בלי רשות רבו, ומשום גזירה דרבי בודאי אסור להורות גם אחר מות רבו, וגם מהני רשות רב אחר לזה גם בחייו, להורות חוץ מג' פרסאות, וכן היא גם שיטת הרמ"ה ז"ל שהבאנו.

ויש לבאר עוד קצת דהנה לפי מה שבארנו הנה בראית סכין של שחיטה דכל האיסור לראות במקום רבו הוא רק משום כבוד רבו משום שנראה כנוטל שררה בפניו, וליכא בזה משום תקלה וגזירת רבי היה צריך להיות מותר בחוץ לג' פרסאות, שאין כאן עוד משום כבוד רבו, ולפי"ז צריך עיון בעובדא דרבינא דסר סכינא ואף שהיה רחוק חוץ לג' פרסאות וכדלעיל מ"מ היה צריך לטעמא דתלמיד חבר אנא, ומוכרח לומר דבעת שגזר רבי אף שהיתה רק משום תקלת דיוק הלשון וגזרו כדי שנדייק עליו שיהא לשונו פתוח עי' רש"י ז"ל ועי' רמ"ה שכתב לדקדק אחריו אם חכם הוא ואם לשונו פתוח כדי שלא יטעו השומעים מ"מ כללו הכל בכלל הגזירה אף מה דלא שייך לזה, ובכלל זה גם ראית הסכין.

וכן נראה במה שכתב בהגהות מיימוני והעתיקו בשו"ע סי' רמ"ב להלכה יש מי שאומר שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות אפי' בימי רבו ואפילו תלמיד גמור, ועי' למה"ר יוסף הכהן ז"ל שהשיג מהא דאמרו בעירובין שם כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא מהו לאורויי באתרא דרביה ועי' ש"ך שם מה שהאריך בזה ועי' למרן הגר"א ז"ל מ"ש בזה. ולפי מה שנתבאר הנה לשיטת רבנו והרשב"א והראב"ד ז"ל והרמ"ה קשה לכאורה לומר כן, דנהי נמי דליכא הכא משום כבוד הרב, כיון שמורה מתוך הספר, אבל משום גזירה דרבי איכא דהא יכול לבא לידי תקלה ועי' בש"ך שם שהוכיח דמיירי גם בדבר שיש חידוש לשואל, ואפשר לומר דאין זה קביעות להוראה, וזה ניחא לשיטת רבנו אבל להראב"ד ולהרשב"א ז"ל דס"ל דאפילו במקרה ג"כ איכא גזירה דרבי קשה לומר כן וצ"ע ובירור. ואין כאן מקום להאריך יותר.

אסור לו להורות עד שימות רבו. הוא כמ"ש בעירובין שם דרב המנונא לא אורי בשני דרב הונא הגר"א ז"ל וכן הוא בהגהות מיימוני כאן, וכן כתב רבנו לעיל בה"ב ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ועי' שם עוד רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתיב בשרתי צדק בקהל רב לא קשיא כאן בזמן שעירא היאירי קיים כאן בזמן שאין עירא היאירי קיים.

ד

וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס רוח. מרן הגר"א ז"ל ציין לאבות פ"ד ור"ל שהוא בכלל גס לבו בהוראה ועי' היטב בדברי רבנו בפ"כ מהלכות סנהדרין ה"ח.

אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה וכו'. סוטה כ"ב א' ת"ר וכו' וקטן שלא כלו לו חדשיו הרי אלו מבלי עולם וכו' מאי קטן וכו' ר' אבא אמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הגר"א ז"ל, והנה לא הביא רבנו כל הסוגיא ועד כמה עד ארבעין שנין וכו' והא דאמרו התם בשוין, ועי' כ"מ האריך, ועי' בתוס' סוטה כ"ב ב' ד"ה בשוין, שפירשו דבשוין אינו רשאי ורבה, שאני שלא היה כמותו, והנה עי' לרבנו בפ"כ מהל' סנהדרין ה"י ונראה דפסק כאביי דבאתר דאית גבר לא תהוי גבר וכמו שכתוב בגמ' שם לא צריכא בשוין ועי' בדברי רבנו בפ"ג מהל' סנהדרין ה"י ולפי"ז אפילו בשוין אינו מוכח וא"כ אין הפרש בין ארבעים לפחות מארבעים, והטעם שפסק רבנו כאביי עי' במרכבת המשנה ח"ב מ"ש בזה.

(וראיתי (בספר שכתב דאחר התקנה דתלמיד אל יורה אם לא נטל רשות מרבו ואפילו דיעבד אין הוראתו הוראה כמבואר בירושלמי פ"ו דשביעית ה"א וא"כ שוב אינו תלוי כלל בשנים אלא ברשות, והא דלא אמרו כן בגמ' שם על רבה, משום דמבית עלי קא אתי ולא סמכינן להו כמבואר בסנהדרין י"ד א' מנין שאין נסמכין לבית עלי וכו', ולדידיה הוי כמו קודם תקנה ולא נהירא, דמלבד שיש לפקפק בכל עצם הדבר, וגם סמיכה ונטילת רשות מרבו להורות לאו חדא מלתא היא ועי' סנהדרין י"ג ב' סמכין ליה בשמא קרי ליה רבי ויהבין ליה רשותא למידן דיני קנסות עוד הרי תלוי דבר זה בגרסאות שיש שאין גורסין רבה כלל כי אם רבא ועי' תוס' ר"ה י"ח דרבא לא הוי מדבית עלי כלל שלא היה כהן עי"ש וגם בלא זה הוא מופרך).

ה

ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו כדרך שעושה בשם אביו. דברי רבנו מופלאים וכבר עמדו עליהם כל נושאי כלי רבנו, דלפי סדר הדברים כאן הנה עכ"פ בשם שאינו פלא מותר לקרות לרבו שלא בפניו, ונמצא דיש איזה אופן שמותר לקרות לרבו בשמו שלא בפניו ואלו בהל' ממרים פ"ו כתב רבנו מפורש דדוקא לקרות לאחרים בשמם כשם רבם מותר כשאין השם פלאי, אבל לקרות לאביו או לרבו בשמם אין שום אופן בעולם, ועי' כ"מ ולח"מ ופרישה ונסתבכו הדברים. ומטעם זה ראיתי לחכם אחד שכתב דשיעור לשון רבנו כך הוא ואסור וכו' לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי, (ומשמע דאם אינו פלאי מותר להזכיר אפילו בפניו להכי כתב רבנו תיכף) ולא יזכיר שמו בפניו, אבל כמובן לא העלה כלום בזה, והט"ז ז"ל בסי' רמ"ב עמד על שרש הדברים, וכתב להגיה דכך צ"ל ואסור וכו' לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו, ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו והוא שיהיה השם פלאי וכו' ונמצא שדברי רבנו מתאימין לדבריו ז"ל בפ"ו דממרים, וכמובן אלו באנו להגיה בדברי רבנו מה שלא נמצא בספרים אחרים מדויקים כי אם ע"פ קושיא וסתירה כי אז לא מצאנו הלכה ברורה, ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"א סי' ל"ח, וכנראה ברמב"ם אשר לפניו לא היה כתוב כלל והוא שיהיה השם פלאי רק והוא שיהיה השם שכל השומע יודע וכו' וכן היה לפני הלח"מ ז"ל וכן הוא באמת בדפוס וויניציא ישן, וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט, ועמד ע"ז שלא הביא רבנו חילוק של שם פלאי כאן כמ"ש בהל' ממרים, ודעתו ז"ל לפי שרבנו כתב כן ע"פ שיקול דעתו בלי מקור וכמ"ש שם ונראה לי אשר על כן, [כתב טעם זה בסוף החיבור מפני ש]נראה לו הדבר אח"כ, או טעמים אחרים שכתב שם, דרצה לכתוב הדבר אצל כבוד אב ולכלול גם כבוד הרב עי"ש היטב, ולאשר גם מלבד סתירת דברי רבנו כל הענין מסובך מאד, מוכרחים אנו לבארו קצת בעזה"י.

הנה הרב סדר משנה עמד בהא דאמר כלב ליהושע (יהושע י"ד) וישבע משה ביום ההוא וכו' וכן להלן עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה, הרי דמותר להזכיר שם רבו שלא בפניו ולאחר מותו, והנה באמת דבר זה אפשר לדחות כיון דאמר שם תחלה אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' אל משה איש האלקים וכו' ועוד שם בשלוח משה עבד ה' אותי, לא הוצרך להזכיר כן בכל פעם באותו הדבור עצמו ועי' ב"ח בסי' רמ"ב והביאו הט"ז שם בסקי"ד דא"צ להזכיר מר בכל פעם, וראיה מהא דא"ל אביי לרב דמי וכו' עי"ש הרי מבואר כדברינו וכן צ"ל בהא שאמר יהושע (א') ישבו בארץ אשר נתן לכם משה, והוא ג"כ משום שאמר תחלה שם משה עבד ה', ולהכי אמרו אליו ישראל ג"כ ככל אשר שמענו אל משה אבל מה נעשה בהא דאמר שלמה לשמעי (מלכים א' ב') את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדוד אבי וכן שם (ה') בשלחו לחירם אתה ידעת את דוד אבי והנה גם זה אפשר לומר כיון שאומר אבי מותר וכמ"ש הרמ"א ז"ל בסט"ו שם דאם מזכיר ר' מורי פלוני, ועי' למרן הגר"א ז"ל שכן הוא בספרי, היה לכם לומר משה רבנו וכן באביו כשאומר אביו מותר כמ"ש בכמה מקומות אבא חלפתא (שבת קט"ו) וכן יוחי אבא (פסחים קי"ב ומעילה י"ז) וכן לינאי אבא (גיטין י"ד ב) ועי' עוד בירושלמי פ"ד דמגלה היה ר' מנא כד הוי מורי בחברותא הוי אמר כך אמר ר' יונה ועי' בפני משה, ובזה ניחא נמי מה שאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וכן עי"ש בויצא אלקי אברהם ופחד יצחק הוא ג"כ לאשר אמר תחלה לולא אלקי אבי (ומה שאמר ויתן לך את ברכת אברהם צ"ל דבתפלה וברכה מותר, וכן בכמה מקומות וכן בתפלת שלמה במלכים).

אבל מה נעשה באמור הנביאים (מלכים ב' ב') ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע ואם אפשר שבכבוד אלישע לא היו עוד מחויבים שתלמידים חברים היו ועי' תוס' יבמות נ"ז ב' וכמו כן צ"ל בישוב הדברים שדברו אהרן ומרים במשה ואמרו הרק אך במשה דבר ה' ואיך אמר כן אהרן שלמד אצלו תורה, ועל כרחך צ"ל דתלמיד חבר היה אבל איך הזכירו כן שם אליהו (ומעובדיה מלכים א' י"ח שאמר גם בפני אליהו הנה אליהו וזה הרי בודאי אסור, אבל מזה אין קושיא שהרי חזר עובדיה רק על הדברים שצוהו אליהו לאמור לאחאב והיה אסור להוסיף על דברי הנביא) וכן ביבמות ק"ה משפחה אחת היתה בירושלים וכו' באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי וכו' והיו קורין אותה משפחת יוחנן על שמו והא אסור לקרות בשמו שלא בפניו, וגם מה נעשה בפסוקים מפורשים בתורה אשר קנה אברהם את השדה וכן שמה קברו את אברהם וכו' שמה קברו את יצחק וכו' (ומהא דאמר אליעזר עבד אברהם אנכי אפשר ג"כ לומר כיון שאמר עבד שפיר דמי וצ"ע) וכן ביהושע אשר נתן לכם משה בעבר הירדן ושם ככל אשר שמענו אל משה ועוד מקומות הרבה, ועי' להגאון רע"א ז"ל בסי' ר"מ שעמד מהא דברכות י"ח דאמר שמואל בעינא אבא ועוד כמה מקומות אשר מכל זה מוכח דמותר להזכיר שם אביו ושם רבו שלא בפניו, והוא תמוה דהרי מעיקר הלימוד נראה שגם שלא בפניו אסור דהרי בגמ' סנהדרין ק' א' אמרו זה הקורא לרבו בשמו דאמר ר' יוחנן מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנא' זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע וזה הלא היה שלא בפני אלישע.

אשר מכל אלה אחרי נטילת רשות מרבותינו ז"ל הייתי אומר, דהנוסחא הדווקנית בר"מ הל' ממרים שם הכי הוא, אבל השמות שקוראים בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב, משה וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ושלא בפניו, (ולפנינו איתא קורא בהן לאחרים שלא בפניו) וכן נמצאת נוסחא זו אלא שפירשוה דר"ל דקורא לאחרים ודוקא שלא בפניו, אבל יראה דתרי דיני קמ"ל רבנו דבשמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק וכו' קורא בהן לאחרים, וכן קורא בהם שלא בפניו ר"ל אפילו לאביו ולרבו וקאי על מה שכתב שם רבנו ולא יקרא שמו לא בחייו ולא במותו ואם היה שמו כשם אחרים משנה את שמם ועל שני הדינים יחדיו כתב וראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא, אבל בשמות שהכל דשין וכו' קורא בהן לאחרים, וגם קורא בהן לאביו ולרבו שלא בפניהם ואין בכך כלום, ובזה סלל לו רבנו המסלה לישב הסתירות שהבאנו בכל זה והא דאמרו חכם משנה שם אביו היינו בשם שהוא פלאי דוקא וכן באביו, ועכשיו נבא לסדור דבריו וציון מקורותיהם ונראה כי אין כל סדק וקמט בכל הדברים.

ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפי' שלא בפניו. נלמד מהא דגחזי שנענש על שהזכיר שם רבו שלא בפניו.

והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני. ר"ל דשם אלישע היה שם פלאי והכל ידעו שהוא שמו (ואם נסכים לנוסחא שבדפוס ויניציאה וקונשטנדינא שהבאנו ואין כאן תבת פלאי ג"כ אין נפק"מ בדבר כי הכל ענין אחד עם מש"כ בהל' ממרים) אבל שם שאינו פלאי מותר להזכיר והראיה מאברהם ויצחק משה דוד ואליהו אבא בר אבא שהבאנו וכן מדאמר רבי בכתובות ק"ג שמעון בני אע"ג דהוי שם אביו ורבו, ועל כרחך צ"ל משום דכל השמות הללו לא היו פלאי בזמנם ולהכי שרי.

ולא יזכיר את שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו. ר"ל שהוא ביאור על מה שאמר ולא יזכיר את שמו בפניו דהיינו אפילו לקרות לאחרים וכו' (או דולא יזכיר את שמו בפניו קאי גם על שם שאינו פלאי דבפניו אסור, והא דאמר אדוני משה כלאם הוא כמ"ש האחרונים להשיג על הש"ך שם סקכ"ד דס"ל דדוקא שלא בפניו מותר היכא דאומר רבי ומורי וס"ל דגם בפניו שפיר דמי וראיה מקרא דאדוני משה כלאם, וכן יש להביא ראיה מקרא האתה זה אדוני אליהו בעובדיה) הוא כמו שציינו מחברים רבים וגם מרן הגר"א ז"ל והמרכבת המשנה מפירושם של הגאונים רב שרירא ורב האי גאון ז"ל שהביאם בערוך ערך אביי דשמו היה נחמני והיה קורא לו אביי משום כבוד אביו (דלא כרש"י ז"ל בגיטין ל"ד) ורק רבא שהיה חבירו קראו נחמני וזה בודאי על כרחך לכו"ע לפי שהיה שם פלאי אז דהא גם לשיטת רבותינו בדעת רבנו מותר לקרא לאחרים בשם שאינו פלאי שלא בפניהם, וכמו שפרשו בדברי רבנו, ועי' בדקדוקי סופרים ערובין כ"א אות ק' דריש מרי בר מר דמסמיכות הדרשות שם נראה דהוא מרי בר רב הונא שנזכרים תחלה א"ל רב חסדא למרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא, ולהכי אסמיך ליה הא דאמר רב חסדא דריש מרי בר מר דאי לא"ה אין שום שייכות להך דרשא כאן, וקרי ליה בר מר לפי שר"ח תלמידו של רב הונא, ואף דרב הונא זה אין זה רבו, שהרי זהו רב הונא בריה דרב ירמיה וסתם ר"ה אינו בנו של רב ירמיה (ועי' קדושין מ"ה ב' אפלגו רב הונא ור' ירמיה בר אבא) מ"מ לא רצה להזכיר בשם רב הונא שהיה רבו לפי שאסור לקרא גם לאחרים בשם רבם וצ"ל דגם ר"ה היה שם פלאי לכל הדעות.

ומ"ש רבינו אלא ישנה את שמם אפילו לאחר מותם. כבר ציין מרן הגר"א ז"ל שהרי אביי כשאומר בשם רבה אפילו כשהיה כבר אצל רב יוסף ואח"כ אומר תמיד כדמר, או מר לא אמר הכי, וכן רב מרדכי לרב אשי שרבו מובהק היה ועי' בגיטין נ"ט ושאר מקומות. וכן מבואר בקידושין ל"א שם כי הא דמר בר רב אשי כי הוי דריש בפרקא איהו אמר אבא מארי ולאחר מותו היה שאז ישב בראש, וכן אמרו שם במותו כיצד וכו' עי"ש ובודאי היה כל אלה שמות פלאי בדורם שכל השומע ידעו מי הוא רבי ורב ורב אשי, ולפי"ז עולים דברי רבנו יפה בכל שיטתו ובלי שום הגה"ה אבל מה אעשה ורבותינו לא ס"ל הכי בדעת רבנו ותפשו בפשיטות דלרבו ואביו שלא בפניו ולאחר מותו אסור להזכיר בשמם אף שאינו פלאי וה' יאיר עיני.

והנה עי' במרכבת המשנה ח"ב דרך ג"כ בדרך חדש ולדעתו בדעת רבנו ושיטתו דיש נפק"מ בין אביו לרבו, דבאביו אסור להזכיר שמו אפילו שלא בפניו ולאחר מותו אפילו כשאומר אבא מארי ר' פלוני משא"כ ברבו דרק שמו לבד אסור אבל כשאומר רבי פלוני מותר ועי' קדושין ל"א שהבאנו לעיל איהו אמר אבא מארי ואפילו אחר מותו, ואלו ברבו כיון שלומד מפי הרבה חכמים לא סגי שיאמר רבי מורי אלא צריך שיאמר רבי מורי פלוני ועי' יבמות ט"ו ב' אמר ר' אלעזר בר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני וכו' ואח"כ אמר ובאתי והודעתי את אבא ולא אמר אבא מארי פלוני. ומ"ש רבנו והוא שהיה השם פלאי. ר"ל שהוא כ"כ מופלא שהכל יודעים מי הוא רבו אע"פ שאינו מזכיר את השם אז אסור שלא בפניו והכונה דומיא דרב בבבל ורבי בארץ ישראל דאסור לומר רבי ר' אבא משום דהכל יודעים מי המה ומכ"ש אם הנוסחא היא כמו בדפוס וויניצא שהבאנו דל"ג כאן פלאי כלל עי"ש בכל אריכות דבריו, ודבריו מופלאים אצלי, דמה יעשה עם כל הני מקראות שהבאנו שקרא שלמה את דוד, וכן באברהם ויצחק ובאבוה דשמואל ואבא חלפתא ויוחי אבא וינאי וכל הנך שהבאתי גם תמוה אצלי דאם יאמר מורי ורבי ויזכיר השם ברבו מותר גם בפניו והראיה אדוני משה שהבאנו שכבר השיגו על הש"ך ז"ל בזה, וכן מה שהבאתי מאדוני אליהו אשר על כן נראה יותר כמ"ש לעיל והבוחר יבחר.

ולא יתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום כדרך שנותנין לריעים וכו'. כן פירש"י ז"ל ולהכי הרי תקינו רבנן כדי שאילת שלום תלמיד לרב ולאפוקי מדעת הסוברים דאין תלמיד נותן לרבו שלום כלל, ולמדו כן מהירושלמי דברכות עי' הגהות מיימוני כאן ורא"ש ור"י ועי' רמ"א שם בשם רבנו יונה ועי' למרן הגר"א ז"ל שם שהוכיח ההיפך מזה הירושלמי גופא שהרי ר' יוחנן הקפיד עליו, ועי' להרב פנים מאירות בהקדמתו לח"א האריך לתמוה בזה דהרי כן מבואר להדיא בירושלמי שם הדא אמרה שאדם צריך לשאול במי שהוא גדול ממנו בתורה ועוד מן הדא וכו' ואח"כ מביא הך עובדא דר' יוחנן ור' אלעזר דהוי מיטמר מקמיה ואי הוי איסור לשאול א"כ הוצרך להטמר עי"ש במ"ש ומוכרח כשיטת רבנו.

אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה וכבוד שלום. זהו מ"ש במדרש תנחומא בהעלותך בפסוק אספה לי וכורע לפניו ושואל בשלומו, ובמדרש רבה שם ליתא להך וכורע לפניו אף שכל הענין נמצא שם ג"כ.

ואומר וכו' שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום יחזיר לו שלום עליך רבי ומורי. עי' ברכות ג' א' בברייתא שם תמצא להדיא כנוסח רבנו אמר לי שלום עליך רבי, אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי הרי דשאני בין נתינת שלום להחזרת שלום והרגיש בזה הגרעק"א ז"ל והנה מרן הגר"א ז"ל ציין להא דסנהדרין צ"ח א' בעובדא דר' יהושע בן לוי, אבל שם מבואר דגם בנתינת שלום אמר לו שלום עליך רבי ומורי וצ"ע, ומצאתי בדקדוקי סופרים בסנהדרין שם מבואר שבכת"י מינכן איתא רק שלום עליך רבי וכן הוא גם ביד רמ"ה שם וכן הוא בכת"י קרלסרוהע ובכת"י פלורנץ עי"ש והוא מבואר כרבנו ועי' להגרעק"א ז"ל בהגהותיו שם שכתב בב"ק דע"ג ב' שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי וברמב"ם פ"ב ה"ג מהל' עדות תוך כדי דבור כדי שאילת תלמיד לרב ולא הזכיר שיעורו בודאי דסמך על מ"ש כאן בהל' ת"ת דהיינו שלום עליך רבי והא בב"ק מבואר דהשיעור הוא שלום עליך רבי ומורי, ואולי דהיה לו להרמב"ם גי' אחרת וחידוש שלא העירו מזה האחרונים ע"כ, ולפלא אצלי על מרן ז"ל דמדוע לא הזכיר את דברי רבנו בפ"ב מהל' שבועות הי"ז שכתב להדיא בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי ועי' כ"מ ומל"מ שהאריך שם דלמה פסק רבנו דלא כר' יוסי בב"ק שם שסמך עצמו על כמה סוגיות ומה ששיער דאולי היה לו לרבנו גי' אחרת חכם עדיף מנביא ועי' בדקדוקי סופרים ב"ק שם דבכת"י מינכן וכן בכת"י המבורג ליתא שם אלא שלום עליך רבי ועי' בתוס' ובראב"ן ועי' בדברי חמודות ובמעדני יו"ט לפ"ד דברכות סי' ה' אות י' שכתב אבל תלמידי ה"ר יונה כתבו בכל מקום שאמרו כדי שאלת שלום תלמיד לרב אינו ר"ל אלא כדי חזרת שלום תלמיד לרב ונראה דתלוי בחלוף גרסאות דרש"י גורס כגי' גמרא דילן והנותן שלום והמחזיר שלום לרבו וא"כ נתינה וחזרה כי הדדי נינהו ותלמידי ה"ר יונה היה לפניהם גי' הרי"ף ז"ל והמחזיר שלום לרבו עכ"ל ולפי דברי תלמידי ה"ר יונה צ"ל ששלום עליך רבי ומורי הוא השיעור של תוך כדי דבור וצ"ע ועי' בסוגיא דשבועות ל"ב א' עי"ש היטב ואין כאן מקום להאריך יותר, ועוד יתבאר בזה.

ו

וכן לא יחלוץ תפיליו לפני רבו. הראו כולם מקור הדברים בסנהדרין ק"א ב' וירם יד וכו' שחלץ תפילין בפניו וכן מרן הגר"א ז"ל ציין להתם, אבל התם הרי במלך קאי וצ"ל משום דהרי כתב רבנו לעיל ואין מורא יותר ממורא הרב ועי' יד המלך האריך בזה ועי' תוס' שבועות ל' דאף דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ובתלמיד חכם כבודו מחול, מ"מ כל זמן דלא מחל חמור כבוד חכם מכבוד מלך ועי' הוריות י"ג חכם קודם למלך ישראל והוא כדברי התוס', אבל באמת מקור הדברים כבר הביא הטור באו"ח סי' ל"ח מימרא דרבא דאמר אסור לחלוץ תפילין בפני רבו, ומימרא זו לא נמצאת לפנינו בגמ' אבל הוא בשימושא רבה ועי' ב"י שם הביא בעצמו שהוא בשימושא רבה והנה בנוסח השימושא רבה שלפנינו אמר רבא אסור לתלמיד למיחלץ תפילין קמי רביה דכתיב וירם יד במלך ואמר ר' יוחנן שחלץ תפילין בפניו מאי תקנתיה ליכרך דרביה ברישא והדר כרכי תלמידיה והכי עבדו תלמידי דרבן גמליאל, והנה הרב באר שבע עמד לתמוה דלמה לא הביא רבנו דין זה גם במלך אחרי דעיקר הלימוד הוא ממלך ונשאר בתימה אבל בשימושא רבה שהובא בשבלי הלקט הנוסח א"ר נחמן אין תלמיד רשאי לחלוץ תפילין קמיה רביה ולא יותר, וכן היתה נוסחת רבנו, והביא רק מה שמצא כתוב להלכה, ולא הביא לדינא הדרשא דוירם יד במלך לענין מלך ולהכי לא הביא גם היתר לחלוץ אחר רבו, ומה גם לפי מה שהביא מהרי"א ז"ל על שימושא רבה הטעם משום שיש בזה כמורה הלכה בפני רבו כשחולץ שמורה שהגיע זמן שאינו חייב בהן ודבר זה אין לו שייכות למלך כמ"ש הבאר שבע שם בעצמו עי"ש היטב ועי' באשכול הל' תפילין סי' ל' הנוסח שהביא הוא המאמר של השימושא רבה, וגם שם ליתא לילפותא מוירם יד במלך עי"ש, ועי' להרמ"ה ז"ל בסנהדרין שם מ"ש בביאור שחלץ תפילין בפניו דירבעם, ולפי דבריו אין שום שייכות לתלמיד ורב עי"ש היטב.

ולא יסב. הוא בפסחים ק"ח א' לא צריכיתי מורא רבך כמורא שמים, ועי' בסוף פ"ב דמס' כלה.

אלא יושב כיושב לפני המלך. עי' ירושלמי פ"ג דהוריות נביא מכפת ידיו ורגליו ויושב לו לפני כהן גדול ומה טעם שנא' שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך וכו'.

ולא יתפלל לא לפני רבו ולא לאחר רבו ולא בצד רבו. לפנינו בגמ' הנוסחא לא כנגד רבו ולא אחורי רבו וכנגד רבו הוא מ"ש רבנו בצד רבו עי' פירוש רש"י ז"ל ורבנו יונה ז"ל שם אבל מ"ש רבנו לפני רבו כתב מרן הגר"א ז"ל שלמד במכל שכן מלאחריו ומצדו וכ"כ רבינו יונה ז"ל וכנגד רבו אסור נראה שהטעם הוא מפני שמשוה עצמו לרבו וכ"ש אם חוזר אחוריו כנגד רבו שהוא ביזוי יותר עי"ש, אבל לדעתי העניה אין אנו צריכים לזה, ולפי גי' הרי"ף ז"ל הוא להדיא במימרא דרב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל תלמיד לא לפני רבו ולא אחורי רבו וכו'.

וא"צ לומר שאסור לו להלך בצדו. סוף פ"ג דיומא ל"ז א' המהלך כנגד רבו הרי זה בור וכו' דמצדד אצדודי עי"ש.

אלא יתרחק לאחר רבו. בכת"י אברבנאל אלא יתרחק לאחריו והוא ישר כמ"ש.

ולא יהא מכוון כנגד אחוריו. זהו ביאור דמצדד אצדודי שהבאנו.

ולא יכנס עם רבו למרחץ. עי' כ"מ שהביא דבפסחים נ"א שם אמרו דאם רבו צריך לו, כלומר לשמשו, מותר, ולא חש רבנו לכתבו לפי שסמך עמ"ש להלן דהרב המובהק שרצה למחול על כבודו הרשות בידו, ובתשובות מהר"צ חיות סי' ע"א הביא בשם הג"ר שאול קצנלזון ז"ל דרבנו אינו מפרש צריך לו רבו לשמשו, אלא דמפרש ואם רבו צריך לו כמ"ש בב"מ תלמיד וצריך לו רבו ודבר זה הרי הביא רבנו שהרי כתב בד"א ברבו מובהק ע"כ. והנה באמת עי' לרבנו בפכ"א מאיסורי ביאה הט"ז שכתב ולא יכנוס אדם עם אביו למרחץ, ולא עם תלמידו ואם היה צריך לתלמידו מותר, וצ"ל ג"כ דהכונה אם היה תלמיד שצריך לו רבו וכתב שם הדבר ביתר ביאור, ולהכי דוקא בתלמיד, אבל לא באב ובן שצריך לו אביו, אבל באמת נ"ל מלשון רבנו שם שכשם שאסור לתלמיד לרחוץ עם רבו, כך אסור לרב לרחוץ עם תלמידו שלא כתב שם רבנו ולא עם רבו אלא ולא עם תלמידו וע"ז כתב דאם היה צריך לתלמידו מותר, וכאן מיירי בכבוד הרב ולהכי לא כתב כן כאן וסמך על מ"ש בהי"א וכמ"ש הכ"מ.

ולא ישב במקום רבו. עי' כ"מ ולח"מ ומקור דברי רבנו במדרש רבה פרשת פ' בהעלותך ובתנחומא שם וכן הוא בתוספתא פ"ג (ושם חסר לא ישב במקומו) וכן הוא בתורת כהנים הביאו רש"י בפי' התורה איזהו הידור לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו.

ולא יכריע דבריו בפניו. דקדק רבנו לכתוב בפניו דוקא בכדי לישב קושית הראשונים ז"ל דלפירש"י ז"ל אם היו חולקין בדברי תורה לא יאמר נראין דברי פלוני והקשה הרמ"ה ז"ל דא"כ היינו ולא יסתור את דבריו ולכן פי' הוא ז"ל שאסור לו לומר גם נראין דברי אבא או רבי, אבל קשה דהרי מצינו בכמה מקומות נראין דברי אבא, ועי' בירושלמי סוטה פ"ב אמר ר' אלעזר נראין דברי ר' אלעזר בן שמוע מדברי אבא ועי' עירובין ל"ב א' אמר רבי נראין דברי מדברי אבא וכבר תמהו ע"ז ועי' צדה לדרך פרשת קדושים ולהכי כתב רבנו דדוקא בפניו אסור אבל גם זה קשה עדיין שהרי מצינו שנחלק ר' עקיבא עם רבותיו ר' אליעזר ור' יהושע בפניהם בפ"ו דפסחים ועי' רדב"ז בתשובותיו ח"א סי' תצ"ה מה שהאריך בכל זה אבל מאן לימא לן דהכא בדברי תורה קאי, ואפשר דבדברי תורה מותר וכמ"ש לעיל בחולק על רבו, שוב ראיתי בשאלתות שאילתא נ"ו שגרסתו ולא מכריעו לחובה והיא שיטה אחרת ועי' מ"ש מו"ר בהעמק שאלה והביא מה שהבאנו לעיל.

ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב. עי' כ"מ שהוא ממדרש רות, וכן הוא בירושלמי פ"ק דכתובות ופ"ק דסוטה, ודבר זה מבואר גם בברכות כ"ז ובבכורות דכשאמר רבן גמליאל לר' יהושע עמוד על רגלך ויעידו בך, ואח"כ כשהיה כבר ר"ג יושב ודורש מ"מ עמד ר"י על רגליו מפני שלא אמר לו שב, אבל צ"ע מבריתא דהוריות דרק בנשיא אמרו שם ואין יושבין עד שיאמר להם שבו ועי' בירושלמי פ"ג דבכורים ה"ג ואין רשות לאחד מהם לישב וכו' אבל אפילו בחכם ואב בי"ד עושים לו שורה אחת מכאן ואחת מכאן עד שישב במקומו ואז יושבין גם בלי רשות ובנשיא לבד בעינן רשות, ובעובדא דברכות ובכורות הרי נשיא היה ויש חילוק בין לישב לפניו להא דהוריות וצריך עוד בירור.

ולא יעמוד מלפניו עד שיאמר לו עמוד וכו'. בע"ז י"ט אמר לו רבי נתת לי רשות לעמוד וכן הוא במסכת דרך ארץ רבה סוף פ"ד ופ"ה.

אלא נרתע לאחוריו ופניו כנגד פניו. ביומא נ"ג שם בר' אלעזר דהוי גחין וברבא כד הוי מיפטר מרב יוסף עי"ש.

ז

וחייב לעמוד מפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו. עי' כ"מ מברכות ל"ג וביומא נ"ג שהבאנו כד הוי בעי ר' יוחנן לסגויי הוי גחין קאי ר' אלעזר אדוכתיה עד דהוה מכסי ר"י מיניה ובשיעור מלא עיניו הביא הש"ך סק"ח בשם הסמ"ק שהוא כמלא רוס עיניו רס"ו אמות ויש להתבונן בזה, דשיעור זה נאמר לענין פריקה דכתיב בה כי תפגע ואמרו שם בב"מ דראיה שיש בה פגיעה הוא שיעור זה רס"ו אמות אבל ראיה לחוד כמלא עיניו הוא בודאי רחוק יותר. אבל כנראה היה לו להסמ"ק כן בגי' הגמ' ולגרסתנו הוא השיעור כמו שהוא רואה אותו וכדאמרו בגמ' שם באביי מכי חזא אודניה דחמרא דרב יוסף עי"ש.

וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. עי' כ"מ והגהות מיימוני ולח"מ והאריכו בזה המחברים טובא דהרי בלא אזיל ואתא ביומיה מבואר שם בגמ' דאינו מחויב להקביל, ולא חילק רבנו כן והכ"מ כתב דר' אליעזר פליג שם אר' יצחק והוא פלא דהרי בגמ' אמרו שם דלא פליגי וגם ר' יצחק מודה בלא אזיל ביומיה. והנה נגלה עלינו אורו הגדול של רבנו חננאל ז"ל בר"ה ט"ז וזה גרסתו בסוגית הגמ' שם, אמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר ויאמר מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת מכלל דבחודש ושבת בעי לקבולי אפיה ומקשינן והא ברגל אמרנו, ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב לו חייב להקביל פני רבו בכל חודש ושבת ואם הוא במקום רחוק חייב להקביל ברגל ע"כ. (וע"פ דברי ר"ח אלו מיושבים כל קושיות הנודע ביהודה והטורי אבן בסוגיא שם עי' עליהם) הרי לפנינו להדיא דאית לי' לר' יצחק דחייב להקביל פני רבו אפילו בריחוק מקום ולא אזיל ואתא ביומיה, ולפי"ז על כרחך צ"ל דר"י פליג אדר"א דס"ל דאינו חייב להקביל בריחוק ולא קיי"ל כוותיה, וידוע דרבנו נמשך תמיד אחרי רבנו חננאל בשיטותיו וגירסותיו.

והנה הריטב"א ז"ל בחדושיו לסוכה הקשה דלמה השמיט רבנו דינא דחודש ושבת דמחויב ג"כ להקביל כמו שמפורש בכתוב וכן הקשה בפני יהושע שם ולדברי רבינו חננאל שהבאנו מוקשה עוד יותר דהא אמר כן להדיא דבמקום קרוב חייב לקבולי בכל חודש ושבת אבל באמת לא על רבנו תסוב הקושיא, דהרי הקשו כן בגמ' על ר' יצחק שהזכיר רק רגל ולא חודש ושבת, ותירוץ הגמ' דתלוי בקרוב ורחוק, ולהכי לא הזכיר ר"י רק רגל שהוא חיוב קבוע, משא"כ בחודש ושבת דתלוי כבר בקרוב ורחוק ויכולת האדם לא אמר ע"ז חייב ורק ברגל שהוא חיוב לכל, וכן סתם רבנו (ובחידושי כתבתי דא"צ כלל לומר דרבי אליעזר פליג על ר"י אלא דביאור הגמ' בסוכה שם הוא באופן אחר קצת דהא דא"ל ר"א לר' אלעי אינך משובתי הרגל ר"ל דר' אלעי בא לקבל פני ר"א רבו לרגל ובא לפני הרגל כמובן ממקום רחוק, וא"ל ר"א אינך משובתי הרגל, ר"ל שלא תשבות אצלי ברגל אלא תשוב מיד לביתך ואינך נמנה בין שובתי הרגל כאן וע"ז פריך מדר"י דאמר חייב להקביל פני רבו ברגל ויליף לה מקרא דמדוע את הולכת אליו היום, ומוכח מזה דבחודש ושבת גופיה מחויב לקבולי אפיה רביה ואינו יוצא כלל בקבלת פנים אם ישוב כעת לביתו קודם הרגל, ומשני הא דאזיל ואתא ביומיה וכו' ר"ל דבאזיל ואתא ביומיה אה"נ דמחויב להקביל פני הרב ביום הרגל עצמו, ובלא אזיל ואתא ביומיה שפיר דמי לקבולי אפיה בזמן הרגל ואפילו קודם הרגל כדי שיהיה בביתו ברגל, אבל הכל מודים דבזמן הרגל מחויב לקבל פני רבו, ועי' להגאון ר' יוסף שטיינהרדט ז"ל בספרו זכרון יוסף שתלי לה בפלוגתא דאביי ור' זירא בר"ה ו' אי אשה חייבת בשמחה או דבעלה משמחה, ואי ס"ל דבעלה משמחה אינו רשאי לצאת מביתו בלא אזיל ואתא ביומיה ורבנו ס"ל כר"ז עי' בדבריו בפי"ד מהל' מעשה הקרבנות הי"ד ופ"א מהל' חגיגה ה"א ועי' בלח"מ שם, ולפי"ז אין חשין בין אזיל ואתא ביומיה או לא ולהכי סתם דחייב להקביל פני רבו ברגל) ועי' סדר משנה בכל מה שהאריך ואלו נתפרסמו בימיו דברי רבנו חננאל לא היה מקום לדבריו.

ח

ואם היה במקום שאין מכירין אותו ולא היו לו תפילין וחש שמא יאמרו עבד הוא אינו נועל לו מנעלו ואינו חולצו. והוא מסוגיא דכתובות צ"ו כמו שהביא הכ"מ ובנוסחא דילן בגמ' שם איתא רק התרת מנעל אבל הרי"ף ז"ל בפ"ק דקדושין העתיק מימרא דר' יהושע בן לוי כל מלאכה שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל והנעלת מנעל וכן הוא נוסח רבנו, וכן הוא הגי' בתוס' רי"ד ז"ל שם, ועי' בילקוט משפטים הביא דרשת המכלתא שש שנים יעבוד שומע אני כל עבודה במשמע ת"ל לא תעבוד בו עבודת עבד מכאן אמרו לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו סנדליו, ולא יטול לפניו כליו לבית המרחץ וכו' ת"ל ובאחיכם בני ישראל אבל בבנו ותלמידו רשאי (ובתורת כהנים בהר שרשאי בבן חורין) וזהו יסוד מאמר ריב"ל דרשאי לעשות בתלמידו כל מלאכות אף שנאסרו בעבד עברי ורק בכנעני הותרו (אם לא היכא שחש שמא יאמרו עבד הוא) וזהו כוונת ר' יוחנן בכמה מקומות מאן וכו' מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא, שר"ל שבעבד עברי אינו רשאי לעשות כן אבל בתלמידו שרי ור"ל דמאן דמתרגם לי הנני תלמידו (ועי' לרבנו פ"א מהל' עבדים ה"ז שהיתה גרסתו דכל בן חורין מותר ועי' כ"מ שם שהביא הנוסחא כמו שהבאנו לעיל דבנו ותלמידו מותר וכתב דרבנו למד מזה דה"ה לכל בן חורין ולא דק בזה שכן היא הנוסחא בתורת כהנים) אבל צ"ע למה דוקא אינו נועל לו מנעליו דהרי לפי"ז ה"ה שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ וכדומה המנויים שמה, שהוא ג"כ סימן עבדות באתרא דלא ידעיה וצריך התבוננות.

ט

ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתנו רבנו כך וכך. עי' כ"מ ומקור הדברים בברכות ט"ז ב' למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ כשראוהו לרבן גמליאל רוחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו וכן בכל הנך המבוארים במשניות שם.

וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך למדתנו רבנו. סנהדרין צ"ט ב' דיתיב קמיה רביה ונפלה ליה שמעתתא בדוכתא אחרינא ואמר הכי אמרינן התם ולא אמר הכי אמר מר, וזהו שאמרו בפ"ק דמ"ק ז' ב' ובחגיגה י"ד ב' למדתנו רבנו אע"פ שלא למדו ממנו זה וכן בסנהדרין ק"א א' למדתנו רבנו כי אין אדם צדיק בארץ ומקרא הוא.

ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו. עי' כ"מ דהוא מ"ש ר' אליעזר בברכות כ"ז והאומר דבר שלא שמע מרבו ומקור דברי רבנו עי' בירושלמי ברכות פ"ב א"ל הכא ר' מאיר יתיב ודרש ואמר שמעתתא משמיה דר' ישמעאל ולא אמר שמעתא משמיה דר' עקיבא א"ל כולי עלמא ידעין דר"מ תלמידיה דר"ע הרי להדיא דכשאומר משם רבו א"צ להזכיר שמו וכשאומר דבר שלא שמע מרבו מזכיר שם אומרו הגר"א ז"ל.

וכשימות רבו קורע כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו וכו'. עי' כ"מ ולח"מ כאן מה שהאריכו לישב דברי רבנו ממה שתמהו עליהם הראב"ד והרמב"ן ז"ל בתורת האדם שער הקריעה, ובפ"ט מהל' אבל הי"א האריכו ג"כ ועי' להרב מרכבת המשנה ח"ב בפ"ה מהל' תענית מה שהביא כל התמיהות בדברי רבנו כאן ובהל' אבלות והאריך בישוב כל הדברים על מכונם, ודעת רבנו בשיעור מגלה את לבו ר"ל שקורע את כל הבגדים שעליו זה כנגד זה, אבל השיעור הוא טפח, אלא דלא סגי בבגד אחד כמו בשאר כל המתים. ולפי"ז הרי מעובדא דשמואל דקרע על רב תליסר אצטלא וכן ר' יוחנן על ר' חנינא במו"ק כ"ד מוכח כרבנו דעד שיגלה את לבו ברבו, ומ"ש לא הישוו לאב ואם אלא לאמו ר"ל לאפוקי שלילה דרשאים לשוללם וללקטן עי"ש היטב ולפי שאין עיקר הדברים כאן יתבארו אי"ה במקומן.

ואינו מאחה לעולם. ברייתא שם כ"ו.

בד"א ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו. כר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה ואע"ג דר' יוסי פליג וס"ל דאפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת, ור"י ור' יוסי ס"ל לר' יוחנן גופיה בעירובין דהלכה כר' יוסי (ומטעם זה פסק אבי העזרי כרב ששת דס"ל כר' יוסי הביאו המרדכי פ' ואלו מגלחין ועי' במס' כלה בגמ' סוף פ"ב אתמר הלכתא כר' יוסי עי"ש) דהרי אמרו דר' יוחנן לא אמר כן אלא דוקא היכא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, והכא הרי סתם משנה כר' יהודה, לפי מאי דמפרש ר' יוחנן מאי חכמה רוב חכמתו ועי' באר שבע בהוריות מ"ש בזה, ועי' בסנהדרין כ"ז ב' גבי ר' מאיר ור' יוסי ה"מ היכא דלא סתם לן תנא כר"מ הכא סתם לן תנא כר"מ עי"ש ועי' בירושלמי הוריות אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן הלכה כמי שהוא אומר כל שרוב תלמודו הימנו ולמה לא פתר לה כר' יהודה אית תנוי תני ומחליף ולהכי אמר רק הלכה כמי שאומר ולפי"ז אין קושיא כלל מהך כללא.

אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר. כן הוא גם שיטת רש"י ז"ל בעירובין ס"ג א' ועי' רשב"ם ב"ב קנ"ח ב' ד"ה תלמיד חבר שיטה אחרת בזה, ועי' רמ"א סי' רמ"ב ס"ד.

אבל עומד מלפניו וקורע עליו וכו'. עי' כ"מ שהוא מב"מ ל"ג והנה רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל כתבו שם דתלמידי חכמים שבבבל דין רבו מובהק להם, דאל"כ בלא"ה חכם הכל קורעין עליו אבל דעת הרמב"ן ז"ל כדעת רבנו, וכי תימא מאי רבותא משום דעל חכם אינו קורע אלא על הגדול ממנו וכן בלעמוד לפניו אבל ברבו שאינו מובהק אפילו בקטן ממנו, עי' בריטב"א ז"ל שהביא כן בשם הרמב"ן והאריך בזה ועי' בשטמ"ק הביא הדברים והביא בשם הרמב"ן להיפך עי"ש.

י

וכל ת"ח שדעותיו מכוונות וכו'. עי' כ"מ שציין לאבות פ"ה, ועי' באבות דר"נ פל"ז, הלימוד ממשה ומחברי איוב עי"ש והוא אע"פ שלא למד ממנו כלום.

יא

ואע"פ שמחל חייב התלמיד להדרו ואפילו שמחל. כפל רבנו הדברים, והכונה דאפילו אם מוחל גם ההידור מ"מ חייב התלמיד להדרו, ולכאורה צ"ב מנין לו לרבנו הא, והרי מקור דבריו הוא מעובדא דרבא דאקפיד על רב מארי ורב פנחס בני רב חסדא דלא קמו מקמיה אע"ג דדלי להוא כסא וכן רב פפא דאקפד על ר' יצחק בריה דרב יהודה שם, משום דאפילו הכי הידור בעו למיעבד ליה, ושם הרי אקפדו על זה, ומנין שאף בשעה שמוחל גם ע"ז שחייב לעשות הידור וצ"ל דס"ל לרבנו דאם אינו עושה הידור הוא בגדר בזיון, וראיה לזה דהרי אמרו בתורת כהנים ובמדרשים שהבאנו לעיל איזהו הידור שאמרה תורה והדרת פני זקן שלא יעמוד במקומו ולא ישב במקומו וכו' ואמרו בפ"ז דמס' דרך ארץ זוטא איזהו מכבד וכו' ואיזהו מבזה לא ישב במקומו וכו' הרי דאם אינו עושה הידור בכלל בזיון הוא, וזהו טעמם דרבא ודר"פ דאקפידו על שלא עשו להם ההידור והרי הם מחלו על כבודם, ובעל כרחך דזהו בזיון ובזיון אין הרב יכול למחול ועי' בשו"ע סי' רמ"ב סל"ב לא משמע כן, ויהיה בזה דעת רבנו כדעת הראב"ד ז"ל דאף שהרב יכול למחול על כבודו אבל לא על בזיון והוא משום דלגבי בזיון שוב לאו תורה דיליה הוא ואינו יכול למחול, ואף דרבנו ס"ל באבידה בזקן ואינו לפי כבודו דרשאי להחמיר על עצמו אף דזהו בגדר בזיון וכבר ראיתי למחברים שרוצים לתלות שיטת הראב"ד ז"ל לענין בזיון בפלוגתא זו, ולדעתי אין דין זה שייך למבזה כבודו בשביל כבוד שמים וקיום מצוה, והארכתי בזה במקום אחר לתרץ קושית הטורי אבן ז"ל על שיטה זו מהא דאמרו בקדושין ל"ב ברב הונא דקרע שיראי באפי בריה וקאמר ודלמא רתח וקא עבר על לפני עור, ומשני דמחיל ליה ליקריה הרי דיכול למחול גם בזיון, אבל אכ"מ יותר.

יב

וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעוה"ז ולעוה"ב. עי' בירושלמי ברכות פ"ב ה"ח תלמידיה דבר נשא חביב עליו כבריה, ועי' ויקרא רבה פי"א ופתיחתא דאסתר רבה, ועי' בספרי ואתחנן שהבאנו בריש ההלכה כשם שהתלמידים קרוים בנים כך הרב קרוי אב עי"ש היטב.

יג

התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו. עי' כ"מ ועי' חגיגה י"ד א' וחכם זה תלמיד המחכים את רבותיו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.