מעשה רקח/קריאת שמע/ג

מעשה רקח ‏ קריאת שמע ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ג מהלכות קריאת שמע

א

הקורא את שמע וכו'. כתב מרן הקדוש ז"ל פרק היה קורא דף ט"ו ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קרית שמע ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה ע"כ. והרואה דברי רבינו יראה שלכאורה אין לו ענין עם דברי הש"ס אלו שהרי בש"ס אמרו ויפנה וכו' ורבינו לא הזכירו ומדאמרו שם ויניח תפילין משמע דזה לא איירי אלא בקריאת שמע של שחרית ורבינו כתב קרית שמע סתם דמשמע בין של שחרית בין של ערבית וכבר ראיתי להרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו הא דרבי יוחנן כדמותה בש"ס דילן. ואפשר דרבינו מפרש יפנה דקאמר ר' יוחנן דהיינו בשביל התפילין שצריכים גוף נקי ובשביל התפילה שלא יהא טרוד מחמת שאין גופו נקי אמנם הנטילת ידים מצד עצמה לעולם היא צריכה כדי לקרות קרית שמע וכבר ביאר ז"ל פ"ד דתפילה הל' י' דלכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויבדוק נקביו מדאיתא תו התם אמר ליה רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית אמר ליה שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בניקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא והני מילי לקרית שמע אבל לתפילה מהדר ועד כמה וכו' ורבינו נראה דמפרש לה בסתם ידים שלא נפסלו כי אם בהיסח הדעת והכי מוכח פשטיה דקרא ותו מדחזינן דרב חסדא לייט עלה ואם ידיו מלוכלכות או שעשה צרכיו אמאי לייט אמאן דמהדר לטהר עצמו מטומאתו משא"כ אם נאמר דאיירי בסתם ידים ומשום היסח הדעת כיון דאין כאן חיוב גמור אלא קרוב לחסידות לייט עלה דאינו בדין שיעבור זמן קרית שמע בשביל זה ועיין להטור או"ח סימן צ"ב שהביא מחלוקת בזה וסתם דברי רבינו נראין כנז"ל ועיין למרן ז"ל ריש פ"ד דהלכות תפילה.

ב

אין קורין לא בבית המרחץ וכו'. פרק מי שמתו דף כ"ו כמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחוריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפילה איני והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הכא במאי עסקינן בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר רב יוסף בר חנינא בית הכסא שאמרו אע"פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע"פ שאין בו אדם אלא הכא במאי עסקינן בחדתי הא מבעיא ליה לרבינא הזמינו לבה"כ מהו יש זימון או אין זימון כי קא מבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלוייה בגויה אבל כנגדו לא אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי אע"ג דאית בהו צואה כסתומים דמו ע"כ ומבואר הדבר דמסקנא דמלתא דבה"כ חדש כנגדו שרי אמנם אם הוא ישן אע"פ שאין בו צואה צריך להפסיק מלא עיניו דוקא וא"כ קשה לרבינו אמאי כתב אין קורים בבה"כ וכו' דמשמע בתוכו דוקא הוא דאסור הא גם בחוצה לו בעינן מלא עיניו וי"ל דמשום בית המרחץ נקט לה דהתם דוקא בתוכו אסור וחוצה לו שרי בלא שום הרחקה וכיון שכתב בית הכסא אע"פ שאין בו צואה דר"ל דדיינינן ליה כאלו יש בו צואה משום דלעולם הוא מטונף הרי ביאר הדין לקמן הל' ח' דמרחיקים מן הצואה ומי רגלים מלא עיניו לפניו ולפ"ז מ"ש בהל' י"ב גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות קרית שמע כנגדן ואע"פ שאין בהם כלום ואין להם ריח רע מפני שהם כבה"כ דמשמע דבה"כ דינו שוה לגרף של רעי דדוקא כנגדו אסור וה"ה נמי דלא בעינן מלא עיניו י"ל דכוונתו להשוותם לאין בהם צואה דכמו שהוא הדין בבית הכסא דאף אם אין בו צואה אסור ה"ה כאן אבל בענין ההרחקה אינם שוים דבית הכסא חמיר משום דאית ביה זוהמא טפי.

 אלא  דקצת קשה אמאי לא נקט גבי מרחץ אע"פ שאין בו אדם כמ"ש בגמרא ובבית הכסא כתב אע"פ שאין בו צואה ולזה י"ל דלא הוצרך לאומרו דכיון דטעמא הוי משום זוהמא והבלא שיש בו ולא משום ערוה וסתם מרחץ רוב זמנו אין בו אדם משא"כ גבי בה"כ דסתם בה"כ יש בו צואה אילו הוה נקט סתמא הוה אמינא דוקא ביש בו צואה כסתם בה"כ ומה גם לפי האמור לעיל ותו דזה נלמד ממ"ש לקמן הל' ד' דכל שהוא מדברי קדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובה"כ ומשמע דהוי טעמא משום זוהמא וטנופת. אלא דאכתי איכא למידק אמאי לא ביאר דין בית החיצון ואמצעי שאמרו בפ"ק דשבת דף י' ולמה סתם הדברים. ואפשר דכיון שכתב בסוף הל' ג' חצר המרחץ והוא המקום שעומדים שם לבושים מותר לקרות בו ק"ש שמע מינה דשאר הבתים שיש בבית המרחץ אסור ודינן שוה. אלא דאכתי יש לגמגם דמשמע דבבית האמצעי אסור גם ההרהור והרי לא הוזכר זה בגמרא ואדרבא משמע דשרי וכ"כ הר"ן שם ופרק כל הצלמים הביאו מור"ם בהגהה סימן פ"ד ותו א"ל דאסיר בבית הפנימי ושרי בבית האמצעי ועיין במ"ש לקמן בס"ד. ואי קשיא הא קשיא טובא דאמאי השמיט דין בית הכסא של פרסאי דקאמר רבא ופי' רש"י בחפירה היו ופיהם רחוק מן הגומא והוא בשיפוע והרעי מתגלגל ונופל לגומא ע"כ ולא אשכחן מאן דפליג עליה ופסקו הרי"ף והרא"ש ומרן בית יוסף או"ח סימן פ"ג אם לא שנאמר דרבינו מפרש לה דלא נחית רבא לאשמועינן הך דינא דפשוט הוא אלא דהנהו בית הכסא דפרסאי הם עשוים כך ואין לחוש להם וכן יש להוכיח קצת מדברי הרא"ש ז"ל שכתב עלה דבתי כסאות דידן אע"פ שהם סתומים רגילים להשתין בהם מים ואין ראוי לקרות כנגדן ע"כ ומ"מ צריך לי עיון.

וכל מי שקרא וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום ע"כ הן אמת דבפ' משוח מלחמה דף מ"ג איתא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע דכתיב לועג לרש חרף עושיהו ומכאן השיג הראב"ד ז"ל דכיון דאין הטעם אלא משום לועג לרש אין סברא לומר שאם עבר וקרא שיחזור וכן הקשה הרמ"ך ז"ל. ומרן הקדוש תירץ דאפשר לומר דאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת אי נמי דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת ע"כ. והתירוץ הראשון שכתב ז"ל נראה שהוא דחוק הרבה דהא בית הקברות הושוה למת כדאיתא בריש פרק מי שמתו והזכירו מרן גופיה לעיל אם כן בהכרח גם לא קאי אבית הקברות ורבינו כתב בסוף לשונו וכל מי שקרא וכו' דמשמע דקאי אכל מה שהזכיר ואם איתא הוה ליה לכתוב כן אחר אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא וכו' כיון דלא קאי אלא ההנך תרתי לחוד לכך נראה ודאי דאכולהו קאי וכתירוץ אחרון שכתב מרן ז"ל וכן מצאתי בשו"ת באר שבע שם.

ג

בית הכסא החדש וכו'. פרק מי שמתו דף כ"ו משנה וגמרא וכתב מרן ז"ל ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רבי חנינא מתפלל אדם כנגד בית הכסא ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור ע"כ. הקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו דא"כ מאי מבעיא ליה לרבינא תיפשוט מדנקט רב חסדא כנגדו מכלל דתוכו אסור ע"כ. ונראה ודאי דכוונת מרן לומר דעיקרא דמילתא בספיקא תליא דהיינו בעיא דרבינא ולדידן לענין דינא איכא למימר דפשטא דמילתא איכא למשמע ממימרא דרבי חנינא דאף דהש"ס לא פשיט לה הכי היינו משום דלא ברירא להו ואהני לן לעשותה סניף לבעיית רבינא לפסוק לחומרא ועיין בהרא"ש ודו"ק. ומ"ש מרן ועוד יש הכרע מדיני הזמנות שכתב רבינו בסמוך וכו' א"כ בטלו להו דיני הזמנות הללו ע"כ נראה דכוונתו עם מ"ש בנדרים דף ז' יש זימון או אין זימון אם תמצי לומר יש זימון יש יד או אין יד תבעי ע"כ וכיון שדרכו של רבינו לפסוק כאת"ל בטלו להו דיני הזמנות וזה לא יתכן וכיון דקי"ל לפ"ז דיש זימון ה"ה באומר גם זה כדאיתא התם ולהכי נקט מרן דיני הזמנות בלשון רבינו וכן ראיתי להמפרשים ז"ל. בהשגת הראב"ד והזמנה וכו' חסרון לשון יש וצ"ל והרב כתב וכו' דהיינו הרי"ף ז"ל וכמ"ש מרן. ועיין תשובה שלמה למהריט"ץ ז"ל סי' ע"ב על ענין זה.

 כתב  מרן בשם הרב מנוח ואיכא דאמרי דכיון דאיסור מרחץ וכו' וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ ע"כ ואפשר דהתם אי הוה טעמא משום זוהמא לחוד היה חייב במזוזה דהא אפשר ליתנה בתוך זכוכית וכיוצא באופן שתהא מכוסה אלא היינו טעמא משום דבעינן דירת כבוד והא ליכא וכדמשמע קצת פ"ק דיומא דף י"א והרב מגן דוד או"ח סימן פ"ד כתב דממ"ש הרא"ש שתברך וכו' משמע דשייך לברך בבית הטבילה וכתב ז"ל דהך בית הטבילה יש לו דין בית אמצעי דבדיעבד שרי והכא נמי בדיעבד הוא כיון דלא אפשר בענין אחר אבל במים מותר בכל הברכות וכמ"ש לענין קרית שמע וכו' ע"כ. ולא ידעתי מנין לו להרב ז"ל לחלק בבית הטבילה גופא בין מקום המים לבית דאי איכא זוהמא בבית גופא איך נתיר לו בתוך המים וכי המים הם רשות בפני עצמו אלא משמע ודאי דהכל רשות אחת ושרי וכמ"ש הפר"ח שם ממאי דקתני בברכות ופ"ק דפסחים טבל ועלה בעלייתו אומר וכו' ומשמע ודאי דהיינו אפילו בבית הטבילה.

מרחץ החדש וכו'. פ"ק דשבת דף י' מימרא דרב אדא בר אהבה וכו'.

היו שני בתים וכו'. פ"ק דנדרים דף ז' בעי רבינא יש יד לבית הכסא או לא היכי דמי אילימא דאמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין נמי ההוא בית הכסא נמי הוה אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי הדין דאמר והדין נמי בה"כ או דילמא והדין לתשמישתא בעלמא קאמר מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבה"כ והא מבעי ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו וכו' רבינא חדא מגו חדא קמבעיא ליה זימון מועיל או אין זימון מועיל אם תמצא לומר דיש זימון יש יד או אין יד תבעי ע"כ וכתב הר"ן ז"ל והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ ורבינו זלה"ה דרכו לפסוק כאת"ל וכדעת הרי"ף והגאונים ז"ל ולכך פסק דיש זימון אמנם בבעיא דלא אפשיטא דהיינו אם יש יד לבית הכסא למה כתב דהרי זה ספק כמסופק בדבר הא כיון דהוי מידי דרבנן הוה ליה לפסוק לקולא וכשיטת הר"ן ז"ל וי"ל דכיון דאנן קי"ל בעלמא הזמנה לאו מלתא היא ובהאי מלתא היא משום דאמרינן פ"ק דשבת שאני בה"כ דמאיס ופי' רש"י דשם מגונה עליו ובעינן נמי והיה מחניך קדוש לכך לא רצה לפסוק לקולא כשאמר תיקו בדרבנן ולחומרא נמי אינו בדין לפסוק כיון דסוף כל סוף אין זה תיקו דאורייתא דהרי אין כאן צואה והזמנה גופא אינה אלא מדרבנן ולכך נקט לשון ספק והוא מדוייק ונכון ודו"ק.

חצר המרחץ וכו'. ברייתא בשבת דף י' וכתב מרן בשם הרב מנוח ז"ל ואיכא דאמרי דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים הוא הדין להני מקוואות שטובלים בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקוואות שהמים שלהם צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ ע"כ ומכל מקום יש ליזהר בהזכרת ה' דחמיר טפי ויברכו קודם שיכנסו אם לא באותם המקוואות שהם נקיים ואין בהם שום טינוף שיש להקל וק"ל.

ד

ולא קריאת שמע בלבד וכו'. שם דף כ"ד ושבת דף מ' ובע"ז דף מ"ד מימרא דרבי יוחנן ומ"ש מרן ואפילו חדש אסור פשוט דקאי דוקא לבית הכסא דאלו בית המרחץ הרי התיר רבינו גם לקרות קריאת שמע בתוכו וק"ל. ומ"ש עוד ובירושלמי ואסור דאמרי לך אסור ושם אמרו דה"ה למבואות המטונפות ע"כ ירושלמי פ"ג דשבת דף ו' ע"א רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי שואלים הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בה"כ בבה"כ כהדא רבי שמעון בן אלעזר עאל מסחי עם רבי מאיר א"ל מהו לקנח אמר ליה אסור מהו להדיח א"ל אסור ולא כן שמואל שאיל לרב מהו לענות אמן במקום מטונף והוא אמר אסור ואסור דאמרי לך אסור אשכח תנאי תני אין שואלים הלכות המרחץ במרחץ והלכות בה"כ בבה"כ ע"כ וכן הביאו ג"כ פ' כל הצלמים דף מ"ב ע"ד ונראה דמ"ש כאן אין שואלים ט"ס הוא וצ"ל שואלים ובע"א איתמר נמי שואלים וכן בדין דנראה דמסקנת הירושלמי היא שואלים כדאמר לעיל וכן העתיק הר"ן ז"ל שם עיין עליו ושם ראיתי שכתב ז"ל בפשיטות דהאי דקאמר ואסור דאמרי לך אסור קאי ארב שהשיב לשמואל כן ור"ל דהאי אסור דאמרית לך אלו שאלתני על כך במקום מטונף הוה אסור לי לאמרו אשכח תני שואלים וכו' וכתב עוד ז"ל שהרמב"ן ז"ל כתב מסתברא דגמרא דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר"מ נמי לאו הכי הוא אלא כדאמרינן הכא ביקש להדיח לו קרקע וכו' ע"כ ודברי הרמב"ן אלה הביאם מרן ב"י או"ח סימן פ"ה בשם אורחות חיים ולפי דברי הר"ן ז"ל לשון הירושלמי מתפרש כן דהקשה להך דרבי יעקב בר אידי דקאמר שואלים וכו' ומייתי ראיה מדר"מ וכו' ולהכי פריך ליה דאדיליף מדר"מ לילף מעובדא דרב דמשמע דאסור דהא לענות אמן וכו' היינו הלכות בית המרחץ והשיב שהשיב לו כן מפני שלא שאל לו באותו מקום שא"כ היה אסור להשיב וא"כ קשיא לר"י בר אידי ומשני דר"י בר אידי לא נ"ל מהך עובדא דהוא אשכח תנאי דתנו להדיא שואלים וכו' ולהכי הביא עובדא דר"מ.

 ומעתה  לפ"ז קשיא דלענין מה הביא מרן ז"ל האי לישנא דהירושלמי כיון דלא קאי הכי במסקנא התם ותו דמרן בהרהור קעסיק והתם בדיבור ממש הוא וכמו שנראה מפי' הר"ן ז"ל מכלל דהרהור אפשר דשרי ותו קשה במ"ש ושם אמרו דה"ה למבואות המטונפות דכיון דהך לישנא אמקום מטונף קאי איך שייך לומר ושם אמרו דה"ה וכו' והתם ליכא תו מידי ואין לומר דס"ל דמסקנת הירושלמי היא דאסור ובפ' כל הצלמים איכא ט"ס וצ"ל שואלים דהא הוא ז"ל הביא דברי הרמב"ן בב"י ולא פליג עליה משמע להדיא דס"ל דמסקנת הירושלמי היא דשואלים כדעת הרמב"ן ז"ל ואפשר דמרן הוכיח מזה אף דלא קאי הכי משום דזה מסכים לגמרתינו שאסר בסתם ועוד נראה דדברי מרן קיימי אמ"ש רבינו דכל ענין שהוא מדברי הקדש וכו' אסור לאומרו ולהכי מייתי דברי הירושלמי ומ"ש עוד ושם אמרו וכו' אפשר דר"ל דהתם לא מפליג בין בית הכסא למבואות המטונפות וצ"ע.

 ומ"ש  עוד וכתב הר' מנוח דאמרינן בירושלמי וכו' עד אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר ע"כ וקשה לזה ממאי דאיתא פ"ג דברכות דף כ"ד אמר רב הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שא"א לו לעמוד בלא הרהור תורה ולפ"ז לאונסו שרי ואמאי אסר רב הונא בהחלט. ולזה י"ל דהתם מה שהתירו היינו כשהוא מוכרח לישב שם וההרהור גם כן הוא לאונסו כההיא דפ' טבול יום דף ק"ב אמנם לעמוד במקום מטונף בלא צורך והכרח אסור דאם לא כן אי אפשר לומר זה לדעת רב הונא. אמנם אכתי קשה לרבינו דאמאי לא פסק דין זה דפרק טבול יום דמשמע להדיא דלאונסו שרי ומעשה רב ותו כי היכי דלא ליפלוג הש"ס דילן עם הירושלמי ודוחק לומר דס"ל דלאו הלכתא היא מכח ההיא דפ' מי שמתו דף כ"ד דס"ל דלית הלכתא כר' יוחנן ורב הונא דכמה אמוראי פליגי עלייהו התם וכמ"ש מרן הל' י"ד וס"ל דכיון דלא מפלגינן בין הרהור לדבור כלל בכל גווני אסיר וצ"ע. שוב הבנתי דאפשר דנ"ל ממ"ש לקמן דלאפרושי מאיסורא שרי משום דהוי אונס וה"ה הכא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת.

ה

אבל השמות המיוחדים וכו'. הקשה מרן הקדוש שלא הזכיר רבינו שאסור לומר שלום בבית המרחץ ובהדיא אמרינן וכו' ע"כ. ואפשר דרבינו ס"ל דאם איתא דהוי שם אמאי נמחק ובפ"ד דשבועות אמרו למימרא דחנון ורחום שמות נינהו ורמינהי יש שמות שנמחקים ויש שמות שאינם נמחקים וכו' הרי דלענין קריאת שם בעינן שאינם נמחקים ואנן קיי"ל דשבעה שמות דוקא אין נמחקים כמ"ש רבינו פ"ו דיסודי התורה. ועיין להמפרשים ז"ל. ולמה שהקשה הראב"ד ז"ל מרחום לא ידעתי אמאי לא הקשה גם כן מארך אפים ורב חסד וכו' דלא נאמרו אלא על שמו של הקדוש ברוך הוא. ומ"ש מרן בשם הרבינו יונה ז"ל להשגת הראב"ד ז"ל דרחום מצינו דקאי גם אצדיק וכו' קשיא טובא מההיא דפ"ג דשבועות דאמרינן הכי השתא התם כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא רחום וחנון קאמר וכו' משמע להדיא דליכא שום בן אדם שיקרא רחום וחנון. וכן ראיתי שהקשה הפרי חדש ז"ל או"ח סימן פ"ה.

ואם נזדמן לו וכו'. שבת דף מ' ומסיק תלמודא לאפרושי מאיסורא שאני.

ו

צואת אדם וכו'. ברכות דף כ"א ברייתא כדברי רבינו וצואת אדם על כרחין דאפילו בלא עורות אסורה דעל כל פנים יש לה ריח רע ופשוט גם כן דכל צואה שריחה רע הוא הדין והוא הטעם וצואת חתולים גם כן ריחם רע ביותר וכן כתב רבינו יונה ומרן ז"ל.

קטן שאינו יכול לאכול וכו'. סוכה דף מ"ב יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות אמר רב חסדא והוא שיכול לאכלו בכדי אכילת פרס אמר רבי חייא בריה דרב יבא ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס דכתיב ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ופירש רש"י כזית דגן כל חמשת המינין קרי דגן חיטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון מרחיקין מצואתו משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינין הללו מסרחת והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס לבינוני אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו. מכאוב מסריח ע"כ. והשתא איכא למידק תחילה בדברי רבינו אמאי נקט הדין בלשון שלילה הוה ליה לומר קטן שיכול לאכול וכו' מרחיקין מצואתו כלישנא דגמרא ותו דאמאי השמיט חלוקא דגדול שאמרו שם שאע"פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו ולזה כבר נרגש מרן ז"ל ותירץ דכיון דרבינו הזכיר קטן ממילא משמע ע"כ. ובאמת נראה דיש פנים לכאן ולכאן דאם זה הגדול מה שאינו אוכל כזית דגן בכדי אכילת פרס היינו מפני חולשת טבעו שאין בו כח לסבול אכילה כזו בזה השיעור המועט ונתגדל בתענוגים אחרים כגון בשר עוף ומרק וכיוצא אם כן הסברא מבחוץ מחייבת דהיינו קטן לולא טעמא דיוסיף דעת יוסיף מכאוב ואם כן היה לו לרבינו להשמיענו דין זה על כל פנים ואם נפרש שאין הטעם מפני חולשת טבעו אלא מפני שנתגדל במאכלים הגסים כבני היערים והכפריים ובעלי אדמה שאין אוכלים לחם מחמשת המינים כי אם ממיני קטניות והקפידא שבש"ס אינה אלא באוכלי חמשת המינים שצואתם מסרחת וכמ"ש רש"י ז"ל וכמשמעות תיבת דגן ואם נאמר כן שפיר מצינן לתרוצי בעד רבינו דלא הוצרך לבארו משום דמלתא דפשיטא היא.

 אכן  פירוש זה אין לו קיום והעמדה כלל שבגמרא לא תלו הדבר באינו אוכל כלומר דאין דרכו לאכול אלא באינו יכול דהיינו מצד העדר הכח וחולשת כלי האכילה ומוכח טפי אנפשיה דזה הגדול שאינו יכול לאכול כזית דגן היינו מצד חולשתו מחמת חולי (או זקנה) ואין הכי נמי דבהיותו בריא היה אוכל כשאר בני אדם ופשיטא נמי דאיירי בזמן שכבר אנו יכולים לשער שנתעכל כל המזון שבמעיו ממה שאכל מקודם בהיותו בריא דאל"כ פשיטא ודאי שצואתו מסרחת ממה שאכל מאז. ולפי זה הנה מקום לתירוץ מרן הקדוש דלא הוצרך רבינו לבארו משום דהמוחש לא יוכחש דגם בזה צואתו מסרחת וכיון שהזכיר דין הקטן ממילא נשמע דינו של גדול. אמנם אנן בדידן במה שדקדקנו דלמה נקט רבינו הדין בלשון שלילה נראה שלכוונה זו עצמה נתכוון רבינו בלשון זה דכשאנו אומרים קטן שיכול לאכול כזית וכו' מרחיקין מצואתו משמעותו דקפדינן לשיעור האכילה מצד עצמה לא מפני קטנותו ואם כן הוה אמינא דהוא הדין גדול כיון שאינו יכול לאכול שיעור זה הרי הוא כקטן ולכך הוצרך רבי חייא בריה דרב יבא להשמיענו דאי אפשר לומר כן משום דהגדלות גם כן מצד עצמה גורמת הסרחון ואסמכיה אקרא דיוסיף דעת יוסיף מכאוב משא"כ אם נאמר בלשון שלילה קטן שאינו יכול לאכול וכו' אין מרחיקין מצואתו כוונת הדברים דכל עוד שלא הגיע לכלל זה מפני קטנותו אין מרחיקין מצואתו אם כן ממילא משמע דין הגדול בהכרח דהרי הגיע לכלל זה כנ"ל וגם יצא מכלל קטן ותו דאם לא כן לימא כל מי שאינו יכול לאכול כזית דגן וכו' אין מרחיקין מצואתו דאז הוה משתמע שפיר כל מין אנושי בין קטן בין גדול. ודע שנחלקו הפוסקים ז"ל אי בעינן שיאכל ממש הכזית דגן וכו' או אפילו שאינו אוכל אלא שראוי הוא לאכול לפי ערך השנים לקטן אחר כיוצא בו ודעת רוב הפוסקים כן זולתי רש"י ז"ל שכתב להדיא משאכל כזית מאלו וכו' דמשמע דבעי שיאכל דוקא ובדברי רבינו איני רואה הכרח חותך לאחת מהשתי סברות ועיין להרב בית יוסף או"ח סימן פ"א והמפרשים ז"ל. ומכל מקום נראה להחמיר משום והיה מחניך קדוש ומידי טינוף ולכלוך לא יצאנו ועיין להרב מגן אברהם שכתב דביו"ד סימן רס"ה משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים.

ז

היתה צואה יבשה וכו'. שם דף כ"ה אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה וכו' ואיתא נמי התם תרי לישני חד אמר כל זמן שזורקה ואינה נפרכת וחד אמר כל זמן שגוללה ואינה נפרכת ופסק רבינו כלישנא בתרא לחומרא וכמ"ש רש"י שם וכתב מרן ז"ל משום דהוי איסורא דאורייתא מוהיה מחניך קדוש והכי דייק לשון רבינו שכתב עד שאם זרקה וכו' כלומר אע"פ שנפרכת בגלילה לא יצאת מתורת חרס עד שאם זרקה תתפרך וכתב עוד בשם הרב מנוח ז"ל דדוקא שתעשה פירוכין על ידי זריקה אבל אם לא תעשה פירוכין אלא תשבר לחציה אסור לקרות כנגדה והא דשרי בתתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאם לא כן אע"ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא ע"כ ודברים פשוטים הם.

מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבים היד וכו'. פ' מי שמתו דף כ"ה ובודאן עד כמה אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל זמן שמטפיחין וכן אמר עולא כל זמן שמטפיחין וכו' מאי הוי עלה וכו' אמר רבא מי רגלים כל זמן שמטפיחין וכו' לימא כתנאי וכו' אלא נבלעו דאין רשומן ניכר לא נבלעו דרשומן ניכר ואתא רבי יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי לא דכו"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור והכא בטופח ע"מ להטפיח איכא בינייהו ופי' רש"י ת"ק בעי ע"מ להטפיח ורבי יוסי מחמיר ע"כ ואיכא למידק במאי דקאמר לימא כתנאי וכו' דמשמע דר"ל הך מימרא דרבא דאסר כל זמן שמטפיחין מי נימא דהוי תנאי דר"י ס"ל הכי ות"ק ס"ל דאפילו רשומן ניכר אסור אף שאין מטפיחין וא"כ קשה דאמאי דחי לא וכו' הא כי מוקמינן לה הכי רבא (דהוי בתרא) אתי כר"י דנימוקו עמו וי"ל דכוונת מאי דקאמר לימא כתנאי וכו' קאי למאי דסליק דברשומן ניכר לא משמע מידי מההיך ברייתא אי שרי או לא ולהכי בעי לימא דהך מילתא ליהוי פלוגתא דתנאי דת"ק אסר ור"י שרי ולפי דדחיקא ליה מילתא לומר דאיכא מאן דאמר דרשומן ניכר אף דאין מטפיחים ליתסר משו"ה דחי לא וכו' והיינו אחר מ"ש רבא הלכתא וכו' ור"ל אף אם תמצי לומר דפליגי ברשומן ניכר וכו' אמנם לפי האמת ס"ל לתלמודא דליכא מ"ד דרשומן ניכר אסור ואף דלעיל אמר אביי מאי חזית דסמכתו אהא וכו' איכא למימר דשאני צואה דאיסורא דאורייתא ולפ"ז אתי שפיר מ"ש רש"י ז"ל דלפי המסקנא ברשומן ניכר כו"ע מודו דשרי ובמטפיחין פליגי וקי"ל כרבי יוסי משום דאיכא כמה אמוראי דקיימי כוותיה לעיל ורבא שהוא בתרא פסק הכין ולפ"ז ביאור הגאון שהביא מרן ז"ל אחר אתאבקי בעפרות זהב לו לענ"ד אינו מוכרח ואדרבה קשה טובא לפרש כל זמן שמטפיחין מותר כיון דסתם תלמודא קאמר אסור בפשיטות בהך ברייתא ותו דא"כ הוה ליה לפרש במסקנא דכוונת ר"י במ"ש כל זמן שמטפיחין אינו כמו שהיינו סבורים דר"ל אסור אלא מותר ר"ל כיון דאיכא למטעי טפי ומ"ש מרן ואי נמי למאי דבעי בגמרא וכו' אשמועינן דהלכתא כוותיה אע"ג דיחידאה הוא ר"ל דליכא תנא אחריתי אמנם באמוראים איכא טובא דפסקו לעיל הכי.

ח

כמה ירחיק אדם מצואה וממי רגלים וכו'. שם ובגמרא אמר רבא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וסובר רבינו דצדדין הרי הן כלאחריו וכ"כ מרן ז"ל והקשה הרב מנוח דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום ואפשר וכו' פי' דמן הצדדים שלא הוזכר בגמרא יש לדונו כמו לולב עקום דפסק רבינו פ"ח מהלכות לולב דאם הוא עקום מן הצדדים הוי כלפניו דפסול ושוב כתב דאפשר דמ"ש הרב מיירי באי אפשר א"כ היכא דאפשר כלפניו דמי כמ"ש בגמרא פי' דהכי אמרינן גבי תפלה ופסקו רבינו פ"ו ואכתי קשה דאמאי לא יליף מלולב דהוי דאורייתא ויליף מתפילה שהיא מדרבנן וכן ראיתי שהקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו ולענ"ד נראה דשאני התם דאינו כברייתו כמ"ש בגמרא דכשהוא עקום מאחריו כשר דזה הוא ברייתו מכלל דלפניו לאו ברייתו היא ולהכי מפסיל מה שאין כן הכא דבכיסוי תלא רחמנא והא מכסיא ותו דהכא הרי מרחיק ד' אמות משא"כ התם והרב נר"ו כתב דהתם בעינן הדר וליכא ושמהר"מ גאלאנטי תירץ דמלולב יליף רבינו שאמרו העקום פסול לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו כשר וקשה דיוקא אדיוקא וגילה רב נחמן דצדדים כלפניו שמעינן דדיוקא דסיפא דוקא גם הכא דיוקא דסיפא דוקא ולפניו דוקא בעינן מלא עיניו וכל זה שמעינן מיתור הלשון דהיה די לומר אבל לפניו מלא עיניו גם בלולב די אומרו לאחריו כשר רק לאשמועינן דסיפא דוקא ע"כ והוא דקדוק חריף זלה"ה אמנם בזה נראה דלא אתי שפיר כל כך מ"ש הרב מנוח דמחלק בין אפשר לשלא אפשר דהא מעיקר הדין אף דאפשר בד' אמות סגי כדיוקא דסיפא אבל לפניו מרחיק מלא עיניו ודו"ק.

ט

במה דברים אמורים וכו'. שם ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה יושב בצידו וקורא ע"כ ומדברי רבינו משמע דאפי' רואה אותה אין בכך כלום ומשום הכי נתן טעם שהרי נפסק ביניהם וקרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש כיון שהוא מובדל וחולק רשות ודוקא גבי ערוה קפדינן בהכי משום דתלי בראיה ולא יראה בך ערות דבר ולכך הותר ערוה בעששית כמ"ש רבינו לקמן אמנם אם מגיע לו ריח רע מסתברא שיאסר על כל פנים כדברי רבינו שזה הוא ענין אחר דאף אם עיניו סגורות יבא לו הריח ועיין למרן [בכ"מ] והרב ב"י סימן פ"א שהביא חולקים בכל זה ודברי רבינו נראין.

וכן אם כפה עליה כלי וכו'. נפקא ליה ז"ל מרומיא דקראי ומוקמינן קרא דוכסית את צאתיך בגדולים.

י

היה בינו וכו'. שם אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה וכו' ובזו לא כתב רבינו אם מגיע לו ריח רע דאסור משום דרחוק קצת שיארע דבר זה ועיין להרב לחם חמודות סי' קנ"ב.

נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם אחת. דף כ"ה ת"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית אמר רב נחמן מחלוקת לבסוף אבל בתחילה כל שהוא ורב יוסף אמר מחלוקת לכתחילה אבל לבסוף דברי הכל רביעית א"ל רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעתא דמיא כרבי זכאי ע"כ ופי' רש"י לבסוף ראשון ראשון שנופל לתוך המים מתבטל וכו' אייתיה לי רביעתא אפי' בתחילה ע"כ. ורבינו נראה דפסק כרבי זכאי דבעי רביעית דוקא ומדלא חילק דהיינו דוקא במי רגלים תחילה משמע דס"ל דה"ה במים תחילה אלא דאכתי קצת קשה דכיון דבמים תחילה הוי חידושא טפי דבעי רביעית דוקא כדמשמע מהש"ס אליבא דרב יוסף וכמ"ש רש"י אפילו לכתחילה דמשמע לא מבעיא כשהמי רגלים תחילה אלא אפילו המים תחילה דהוה אמינא קמא קמא בטיל אפ"ה בעי רביעית א"כ אמאי לא כתב רבינו הדין במים תחילה ומינה הוה ילפינן שפיר דכ"ש כשהמי רגלים תחילה דהא איכא למיטעי בדבריו דבכי הא לא בעי רביעית ואפשר דכיון דלמסקנא לא שאני לן דבר רבינו בהווה ומצוי ולא חש לשנטעי דמלתא דקמא קמא בטיל לא מסתבר כל כך ודו"ק והרב ב"י או"ח סימן ע"ז כתב דלרבינו לעולם בעי רביעית על כל פעם ע"כ ופשוט הוא דלא כהרשב"א ז"ל יעויין עליו.

יא

היתה צואה בגומא וכו'. שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קרית שמע בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו ורבינו פסק לחומרא משום והיה מחניך קדוש וקרית שמע דאורייתא ומסתברא ודאי דאם הסיר המנעל מרגלו אף אם נוגע בה שרי דהרי נכסית והראב"ד ז"ל השיג על רבינו בעיקר הדין ועיין למרן ז"ל.

עד שתתכסה וקורא. מדכתב עד שתתכסה משמע להדיא דאם הרוק נימוק צריך לחזור ולכסותה ולאפוקי ממה שהשיג על זה הראב"ד ז"ל והוא פשוט דעיקר הדין איתיה התם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה.

היתה נטישת צואה על בשרו וכו'. פרק אמר להם הממונה דף ל' צואה במקומה אסור לקרות קרית שמע היכי דמי אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דיושב ונראית עומד ואינה נראית כשהוא עומד ומ"ש מצואה על בשרו וכו' במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא ע"כ ורבינו נראה דס"ל כפי' רש"י ז"ל שכתב דבמקומה נפיש זוהמא שחמה היא שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה ע"כ דמשמע דר"ל שלא נתפזר הריח לומר שכבר כלה והלך לו אלא לעולם הוא מריח ריח רע מחמת חמימותו אלא דאכתי קצת קשה להמקשן שהקשה פשיטא מאי פשיטותא הוא לאסור הרי רב הונא מתיר וכמו שהקשה אחר זה ת"ש מצואה וכו' וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל יעו"ש. ונראה לענ"ד דמלבד דמצינן למימר דהא דפריך אי דנראת פשיטא הוא לשון מסדר התלמוד דכבר ידע דקושטא דמלתא דבמקומה מאוסה טפי דיש לה ריח רע וכמ"ש הפרי חדש או"ח סי' ע"ז. עוד י"ל דהמקשן בתחילה היה סבור דיש לחלק בין ההיא דרב הונא להך דהכא דהכא היא נראית להדיא והתם אינו נראית כל כך וכמ"ש רבינו ולהכי פריך הכי דכיון דנראת להדיא פשיטא דאסור ולאחר שתירץ דנראת ואינה נראת דר"ל שהיא מעוטה הרבה שאינה נראית כשהוא עומד פריך ליה שאם כל הקפידא היא משום דנראית קצת הרי גם ההיא דרב הונא היא נראית אף שהיא מעוטה הרבה ומתרץ דהכא אין לחלק כיון שהיא במקומה.

יב

ריח רע שיש לו עיקר וכו'. שם דף כ"ה מחלוקת דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוה והראב"ד השיג על זה עיין למרן ז"ל.

גרף של רעי וכו'. שם ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות קרית שמע כנגדן ואע"פ שאין בהם כלום ומשמע דבלא רחיצה קאמר אבל על ידי רחיצה שפיר דמי. אמנם רבינו שכתב מפני שהם כבית הכסא משמע דס"ל דאפי' רחיצה לא מהני דומיא דבית הכסא דמאיס ומינה נראה נמי דבכל מין כלי קאסר אפילו של זכוכית דלא עדיף מבית הכסא אפילו חדש כמ"ש לעיל הל' ג' ועוד דמלתא דפשיטא דאסור לשתות בו אפילו אם הוא רחוץ יפה משום דמאיס ואית ביה איסור דבל תשקצו כמ"ש רבינו פי"ז דמאכלות אסורות אם כן מהך טעמא גופא יש לאסור גם לקרות קריאת שמע וכדאיתא פ"ק דשבת דילמא שאני בית הכסא דמאיס ופירש רש"י שם מגונה עליו וכו' ולזה הסכים גם כן הפר"ח או"ח סימן פ"ז וראוי להחמיר.

יג

צואה עוברת וכו'. שם מחלוקת אביי ורבא ופסק כרבא ופי' רש"י צואה עוברת אדם שנושאים לפניו גרף של רעי להעבירו ע"כ. וכתב מרן ז"ל דבלאחריו מיירי ומשום הכי סגי בשעברו ממנו ארבע אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו ע"כ והרואה ומדקדק דברי רבינו יראה דכוונתו אף לפניו שהרי כתב אסור לקרות כנגדו עד שיעברו וכו' ותיבת כנגדו ר"ל לפניו וכמ"ש בכל דיני פרק זה ועיין בהל' ט"ז.

ופי חזיר וכו'. שם א"ר פפא פי חזיר כצואה עוברת דמי פשיטא לא צריכא אע"ג דסליק מנהרא ופירש רש"י פשיטא דפי חזיר אינו בלא צואה ע"כ. ויש ללמוד מזה דאפילו אחר שנשחט ומת באיסוריה קאי ופשוט הוא ורבינו השמיט אע"ג דסליק מנהרא דמכיון דאסר סתם ולא חילק בכל גווני אסור וכ"כ מרן ז"ל.

יד

היה קורא וכו'. שם פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב חסדא דאע"ג דתלמידו של רב הונא הוה הא איכא אמוראי טובא דקיימי כוותיה דרב חסדא כדאיתא התם וכ"כ ז"ל.

וכן הקורא וכו'. גם זה שם כפשטא דרב ששת.

טו

היה קורא קרית שמע בבית ונסתפק לו וכו'. מימרא דרב יהודה שם וקצת קשה דכיון דהוי ספיקא במידי דאורייתא אמאי פסק דבבית שרי ותו דבאשפה אמאי איצטריך לטעמא דחזקה תיפוק לי משום ספיקא בדאורייתא וי"ל דרבינו כתב כן גבי אשפה כדי שנבין דין הבית והיינו טעמא משום דסתם בית חזקתה שאין בה צואה דאל"כ הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ואשפה דנקט היינו משום דאיכא לאיסתפוקי בה. ולפ"ז נ"ל דאם בבית תהיה צואה ונסתפק לו אם היא צואת אדם או צואת תרנגולים או כלבים דאז אתרעאי חזקתה הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא אמנם ראיתי לריא"ז בשלטי הגיבורים שכתב דבבית שרי ובאשפה אסיר יעו"ש והפרי חדש חלק עליו עיי"ש וכתב כמ"ש והרמ"א ז"ל כתב דאזלינן בתר המצוי כמ"ש יו"ד סי' ל"ו סעיף י"ג דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר ה"נ אם מצויים תינוקות יותר מכלבים אפי' בבית אסור וה"ה איפכא וכו' ע"כ ונראה דבהא יורה ריא"ז ז"ל דאזלינן בתר המצוי ודינו ז"ל הוי בספק שקול.

אבל ספק מי רגלים וכו'. הטעם דאשתנו מי רגלים מצואה היינו כמ"ש בגמרא דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד וכתב רבינו יונה וז"ל פי' תרי קראי כתיבי חד גבי צואה ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה וכסית את צאתיך ר"ל שאע"פ שמחוץ למחנה מושבו צריך כיסוי שלפעמים מדברים שם ד"ת כשהיו מהלכים חוץ אבל כשהזכיר על מים קטנים בפסוק אחר דכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ לא הצריך כסוי אלא שישתין חוץ למחנה מפני שבמחנה מדברים דברי תורה תמיד ואם היה משתין שם היה אסור לדבר דברי תורה בשעת קילוח השתן ולפיכך אסר אבל בחוץ לא הצריך כסוי מפני שאחר הקילוח אינו אסור אם מדברים דברי תורה ויהיו מי רגלים ע"כ והוא נכון.

טז

עד שיחזיר פניו. ראוים הדברים למי שאמרן דכיון דאין טעם האיסור אלא משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר א"כ בחזרת פנים שאינו רואה סגי וכ"כ ז"ל וקצת נראה דאם עוצם עיניו או שהוא סומא או בלילה שאינו רואה שפיר דמי ועיין להרב ב"י והפר"ח או"ח סימן ע"ה.

אפילו כותי וכו'. שם ויליף לה מדכתיב וערות אביהם לא ראו וקצת קשה דכיון דמאי דבעינן היינו דערות כותים אקרי ערוה אמאי לא יליף לה מקרא קמא דוירא חם אבי כנען את ערות אביו. ונראה דנקט האי קרא משום דאיירי במניעת ראיית הערוה ולשון נקיה ויותר נראה דהיינו טעמא משום דקרא קמא איצטריך לגופיה וכן ויכסו את ערות אביהם אבל וערות אביהם לא ראו הוא מיותר דהוה מצי למימר ולא ראו וכיוצא כיון דבערוה איירי ואזיל ומכח היתר דרשו דכוונת הפסוק לאשמועינן דגם ערות הגוי מקרי ערוה לענין איסור קריאה.

או קטן. דעת רבינו היא זו דקטן לא גרע מגוי וכ"כ מרן ז"ל וצריך לומר דדוקא גבי קריאת שמע קפדינן אבל בעניינים אחרים כגון מילה וכיוצא אין להקפיד וכן נראה מדברי רבינו פ"ג דמילה שכתב וז"ל והמל אדם גדול צריך לכסות ערותו עד שיברך ואחר כך מגלהו ומל אותו ע"כ ומדכתב והמל אדם גדול וכו' מכלל דבמל את הקטן אין צריך לכסות ערותו בשעה שמברך ועיין להרב כנסת הגדולה או"ח סימן ע"ה. וכעין זו כתבו התוספות פרק הדר דף ס"ד ד"ה שיכור אל יתפלל וכו' עיי"ש.

וכל גוף האשה וכו'. שם א"ר יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאיסתכולי בה והאמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו ולקריאת שמע א"ר חסדא שוק באשה ערוה שנאמר גלי שוק וכתיב תגל ערותך אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב וכו' א"ר ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים ופירש רש"י לאיסתכולי בה אם היא אשת איש לאשתו ולקרית שמע אם טפח מגולה בה לא יקרא קרית שמע כנגדה. שוק באשת איש ערוה להסתכל וכן באשתו לקרית שמע. קולך ערב מדמשבח לה קרא בגוה ש"מ תאוה היא ע"כ. ורבינו השמיט הא דרב חסדא דשוק ודשמואל בקול ודרב ששת בשער וצריך טעם למה השמיטם. והנה לההיא דקול ושער כבר נרגש מרן הקדוש ז"ל ותירץ דרבינו סובר שלא לענין קריאת שמע נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירם פה ע"כ וכלומר דבלאו הכי נמי אסור דהא על כל פנים מבטל הכוונה ועיין לרבינו בפכ"א דאיסורי ביאה ולההיא דשוק לא נרגש הרב ז"ל כלל.

 ולכאורה  נראה דרב חסדא אתא לאחמורי בשוק דאפילו פחות מטפח אסור דאי בשוק נמי בעי טפח מאי איריא שוק אפילו כל הגוף נמי כמימרת רבי יצחק וכל שכן לפי פירוש רש"י ז"ל שכתב משום הסתכלות דאם כן מאי איריא שוק אפילו אצבע קטנה אסור כקושיית הגמרא ודוחק לומר דרב חסדא פליג אהנך דלעיל עד שמצאתי להרב ב"י או"ח סימן ע"ה שגם הוא ז"ל תמה על זה עד שמצא להרשב"א בשם הראב"ד ז"ל שכתב דרב חסדא אדרבי יצחק קאי וקמשמע לן דשוק הוא מקום צנוע באשה אף שאינו מקום צנוע באיש וקמ"ל דאפי' לק"ש ולבעלה אסור עכ"ל ולפי זה צ"ל דמ"ש רש"י שוק באשה ערוה להסתכל לאו דלהכי אתא רב חסדא דזה פשיטא ודאי אלא חידושו של רב חסדא הוא לענין קרית שמע משום דרבי יצחק לא פירש ואפשר לטעות בדבריו דמקומות שרגילים בבני אדם לילך מגולים לא יהא נאסר באשה לענין קרית שמע לאיש לכך בא רב חסדא ופירש דזה אינו אלא הכל תלוי באשה במה שדרכה בכך ורבינו שכתב ואם היה מגולה טפח וכו' מכלל שדרכו להיות מכוסה הרי דתלה הדבר באשה עצמה והכל בכלל.

יז

היתה חגורה וכו'. שם אמר רב הונא היתה טליתו חגורה לו על מתניו מותר לקרות קרית שמע תניא נמי הכי היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו מותר לקרות קרית שמע אבל לתפילה עד שיכסה את לבו ופי' רש"י היתה טליתו חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא קרית שמע אבל לתפלה צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך וכו' ע"כ. ורבינו העתיק לשון הברייתא כדרכו הטוב ואפשר דלא ינגד פירוש רש"י ז"ל דבעינן שתהא החגורה ממתניו ולמטה וגם ממ"ש ולא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערותו משמע דכיסוי ערוה עצמה נמי בעינן א"כ כשכתב אחר זה היתה חגורה וכו' מלתא דפשיטא דממתניו ולמטה קאמר וכן פסק בשלחן ערוך או"ח סי' ע"ד להדיא ודין הישן נתבאר גם כן שם וכיש אומרים ועיין למרן ז"ל. ודין התפילה כבר ביארו רבינו בפ"ד הל' ז'.

יח

שנים שהיו ישנים וכו'. שם שקלא וטריא ופסק כרב יוסף דאשתו כגופו אחר לאו כגופו. ולמ"ש רבינו מחזיר פניו וכו' כתב מרן בשם הרב מנוח ז"ל דאילו פנים בפנים או פנים באחור אי אפשר דליכא הרהור וכו' ע"כ וצדק רבינו במ"ש ומחזיר פניו דמשמע דהקפידא היא לו דוקא ומבואר הדבר מאיליו. ודע דהרב ב"י או"ח סימן ע"ג הביא מחלוקת הפוסקים בדין ישן עם בניו הקטנים דאיכא מאן דאמר דאפילו נוגעים הערוות שפיר דמי והפר"ח ז"ל הכריח מן הדין כסברא זו וכתב דכן עיקר והכי נקטינן ע"כ. ואחרי המחילה דבר תימה הוא להתיר דבר זה שבקל יבא לידי איזה הרהור ומכ"ש בשעת קרית שמע דבעי כוונה גדולה ובכל שהוא פוגם וכן תמה הרב"י ועיין להט"ז שם.

יט

עד אמתי הם קטנים לענין זה וכו'. שם מימרא דרב חסדא ופסק כאיכא דאמרי ואידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. וקשה דרבינו כתב פ"ב דשביתת עשור דאם לא הביאו שתי שערות אף שהם בת י"ב הנקבה וי"ג הזכר עדיין הם קטנים וכאן כתב שאם הגיעו לכלל שנים אף שאין סימנים אסור ותו קשה דבפ"ב דהלכות אישות פסק דאם הביא הסימנים קודם השנים אינו סימן אלא שומא ולזה י"ל דכיון שהם סמוכים להיות גדולים החמירו לענין קרית שמע ומהך טעמא גופא כשהגיעו לכלל שנים אף שלא באו לכלל סימנים אסור לקרות קרית שמע. אלא דאכתי קצת קשה ממ"ש רבינו פכ"א דהלכות איסורי ביאה וז"ל הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה ע"כ וקשה דאמאי לא הזכיר שנים כיון דבהביאו הסימנים קודם השנים לא הוו סימן אלא שומא בעלמא ובגמ' שם דף פ"א איכא פלוגתא ורבינו נראה דפסק כאיכא דאמרי דבעי י"ב לבת וי"ג לבן וכן כתב בפירוש המשניות שם ולזה י"ל דכיון שכתב ונעשה הבן גדול והבת גדולה ממילא משמע דהיינו שנים וסמך אמ"ש במקומות אחרים ואין לומר דמ"ש עד שתהא הבת גדולה היינו בת ג' וכו' ושדים נכונו דקאמר היינו בוחל דהיינו ימי נעורים כמ"ש בנדה והביאו רש"י ז"ל שם בקידושין דא"א לומר כן דכיון דבעינן זה ישן בכסותו וזו ישנה בכסותה דוקא מה שייך לומר בקרית שמע בן י"א וכו' כיון דמקודם זה הרבה אין לישן כי אם בהפסק כסות אלא ודאי כדאמרן.

 ואגב  ראיתי לעמוד במ"ש שם הרא"ש ז"ל דהקשה למ"ד דהבת בת ט' שנים דלא מצינו שעור זה בשום מקום ונראה דגירסא משובשת היא ובפ' מי שמתו גבי קרית שמע קתני ועד כמה תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' איכא דאמרי תינוקת בת י"א ותנוק בן י"ב וזה וזה כדי שיהיו שדים נכונו וכו' פי' זה וזה קרובים לשדים נכונו שהיא שנה הסמוכה לגדלות עד כאן תורף דבריו. וכוונתו מבוארת דרוצה להגיה במקום ט' שנים לבת דצ"ל י"א וכאיכא דאמרי בתרא דפ' מי שמתו וכן כתב שם בפסקיו י"א וי"ב דהיינו לישנא קמא דהכא דהוי לישנא בתרא דפ' מי שמתו וכ"כ הרב ב"י יו"ד סי' כ"א בשמו אלא דקשה טובא במ"ש בסוף דבריו דפי' זה וזה ר"ל קרובים וכו' דנראה דר"ל אף שאין להם הסימנים כיון שהם סמוכים לזמן הגדלות שפיר קרינן בהו שדים נכונו וכו' ובפ' מי שמתו שם פירשו אידי ואידי דאיכא שדים נכונו ושערך צמח משמע דר"ל דוקא וכמ"ש ממ"ש אח"ז וכאן כתב להפך. ואפשר לפרש דבריו כי היכי דלא ליפלוג מדידיה אדידיה דא"ל אמאי איצטריך לאשמועינן שהם קרובים לגדלות ומי לא ידע בכל אלו דשנת י"א לבת וי"ב לבן היא שנה הקרובה לגדלות ותו דאי לא בעי שדים נכונו למאי איצטריך הש"ס והרב ז"ל לומר זה וזה כדי שיהיו שדים נכונו וכו' ולמה לן לאפושי דברים וליישבם אח"ז לכך נראה דכוונת הרא"ש ז"ל כי היכי דלא תקשה כיון דאנן קי"ל דסימנים לפני זמנם שומא בעלמא נינהו ולאו סימן מקרו א"כ אמאי בעינן הכא שדים נכונו דמאי אהני לן ולזה תירץ דהכא כיון שהיא שנה הסמוכה לגדלות מקרו שפיר סימנים לענין זה ור"ל משום דשדים נכונו דאמרינן היינו גמורים והכא דקרי ליה הכי היינו משום דסמוכים וכו'. אלא דעם כל זה אכתי קשה לרבינו בעל הטורים באו"ח סי' ע"ו שנראה מדבריו להדיא דר"ל שיהיו להם הסימנין דוקא ובאבן העזר סי' כ"א כתב סתם ולא הזכיר שתי שערות וכן בפסקי הרא"ש לא הזכיר שערות והוה אפשר בדוחק שסמך אמ"ש באו"ח. שוב ראיתי להרב מגן אברהם שם שעמד בזה והניחו בצ"ע רב עיי"ש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---