אבן האזל/קריאת שמע/ג

אבן האזל ‏ קריאת שמע ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות, וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא.

השגת הראב"ד וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא, א"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל.

בפ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה ז' ביארנו דהא דסובר הרמב"ם דקורא בצד המת חוזר וקורא הוא מטעמא דמצוה הבאה בעבירה, ועפי"ז הקשינו במה דפסק הרמב"ם שם דאם הקריב הקרבן אחר יאוש הקרבן כשר והוא משום דפסק כרב יהודה בגיטין נ"ה, דאיברא דאיכא יאוש ושינוי השם ומהני הקדשו הא מ"מ הוי מצוה הבאה בעבירה וכמש"כ התוס' דמטעם זה סבר עולא דאינה מכפרת אף דהוא נמי סבר בב"ק דף קי"ד דיאוש ושינוי השם מהני. וביארנו דאף דרב יהודה פליג על ר' יוחנן שאמר משום רשב"י דגזול אחר יאוש פסול הקרבן משום מצוה הבאה בעבירה מ"מ אין ראיה דפליג על עיקר דינא דמצוה הבאה בעבירה לענין מצוה דלא יצא ידי מצוה משום שאין עבירה מצוה כדאמר בירושלמי שהביא במ"מ בפ"ו מהל' חו"מ ודריש לה מקרא דאלה המצות, אלא דסובר דדוקא היכי דגוף המצוה נעשית בעבירה כמו באכל מצה של טבל או בקרא ק"ש במקום שאסור לקרות אז לא יצא ידי מצוה, אבל בקרבן אף דבזה שהקדיש החטאת לא קיים מצות הפרשת קרבן כיון דבאותה שעה היה גזול ורק ע"י ההקדש דנעשה שינוי השם חל ההקדש ע"י יאוש ושינוי השם מ"מ אין זה פוסל הקרבן. דמצות הפרשת הקרבן אינו תנאי בהכשר הקרבן שאם לא קיים מצוה בהפרשתו יהי' הקרבן פסול, ואיברא דר' יוחנן סבר דגם זה הוי מצוה הבאה בעבירה והוי פסול בהקרבן כיון דעיקר הקרבן נעשה ע"י עבירה, אבל רב יהודה סבר דדוקא אם בשעת ההקרבה הוי עבירה אז פוסל הקרבן, אבל מה שנעשה ע"י עבירה אינו פוסל כיון דעכ"פ עכשיו הקרבן אינו גזול ובשעת הקרבה אין כאן עבירה, עיי"ש מה שהארכנו בזה.

והנה בענין זה כתבתי מכבר תשובה לרב גאון אחד והנני מעתיקה כלשונה.

מה שכ' לדחות ראיתי בדעת הרמב"ם לענין מצהב"ע ממה שפסק דמי שקרא ק"ש במקום שאין קורין יחזור ויקרא, והעיר כת"ר מתחלה בכל דין מצהב"ע אמאי לא נימא בזה אי עביד לא מהני, ולמ"ד דבעי דוקא שיתוקן האיסור לא קשה אלא להשיטות דגם בענין דאין מתוקן האיסור שייך אעל"מ קשה לו, ותלה כת"ר בזה אי שייך מצהב"ע לאנשים אחרים חוץ מהגזלן, ולכן רצה לומר דמצהב"ע שייך גם לאנשים אחרים ואעל"מ לא שייך אלא לגזלן, וכתב דבזה יש להבין קושיית התוס' בסוכה דף ל' שהקשו למה לי קרא לפסול אשרה תיפוק ליה משום מצהב"ע וכן הגרעק"א בגליון הקשה מנעבד, והוכיח מד' רש"י גבי אוונכרי דלשאר אנשים אין דין מהב"ע ולכן הוכיח מזה להבין קושיית התוס' דתוס' סברי דע"כ דין מהב"ע הוא גם לשאר אנשים דאילא"ה תיפוק ליה משום אעל"מ, ואח"כ הביא מדברי השו"ע דלשאר אנשים חוץ מהגזלן אין דין מהב"ע והוא שיטת הארחות חיים, ועיי"ש במג"א דהוכיח כן מדעת רש"י.

והנה מד' רש"י באמת אין ראיה לדינו של השו"ע דרש"י מיירי לאחר יאוש ואף דיאוש לחודיה לא קנה זהו גבי הגזלן אבל לוקח ממנו דכי אתא לידי בהתירא אתי לידיה מהני היאוש ומש"ה סובר רש"י דלא שייך גבי לוקח מצהב"ע, והרמב"ן במלחמות שהביא המג"א שחולק על הארחות חיים ג"כ סובר דכי קנאו הגזלן ביאוש אין גבי לוקח מהב"ע אלא דהסביר לה מטעם אחר משום דעכשיו מותר לאחר ליקח ממנו, ובאמת אינו מובן הסברו והרמב"ן הסביר זה במשל אגדה אמר הקב"ה ממני ילמדו בני, אבל באמת זה לא שייך אלא גבי קרבן דהקב"ה שונא גזל בעולה ואינו רוצה לקבל הקרבן אבל לולב אינו עולה ע"ג המזבח ואין זה דורן, אלא האדם עושה מצוה והעיקר בזה אם המצוה הוא בעבירה, ולכן נראה דעיקר ההסבר הוא כיון דהלוקח לא עשה גוף העבירה וגם עכשיו היתר הוא בידו, ונמצא דחלוק הוא מדין הגזלן דגזלן אף דקנה ביאוש לבדו סובר רש"י דהו"ל מצהב"ע כיון דאיסורא בידיה אבל לוקח היכי דקונה ביאוש ושינוי רשות לא הו"ל מצהב"ע משום דהוא לא עשה גוף העבירה ועכשיו הוא בידו בהיתר ואף דאסור לקנות מן הגזלן לאחר יאוש מ"מ לא עבר בלא תגזול אבל לדינא דהשו"ע דאיירי בלפני יאוש אין ראיה כלל מד' רש"י.

[והנה מד' ארחות חיים אלו יהי' סמך לכאורה לשיטת הקצוה"ח בסי' ל"ד דגזלן שני אינו עובר בלא תגזול וגם הנתה"מ שחלק עליו שם היינו דוקא לענין בא אחר ואכלו דהוסיף בגזלה לאבדה מן העולם או בעשה שינוי לכן סובר דחייב מטעם גזלן ודלא כד' הקצוה"ח דאינו חייב באכלו אלא משום דין מזיק, אבל בלא אכלו סובר גם הנתה"מ שם דגזלן מן הגזלן אינו עובר בלא תגזול לפי שלא עשה הוצאה מבית בעלים, ואפשר דלדברים אלו מכוונים דברי הארחות חיים, ובשיטת הרמב"ן במלחמות לכאורה משמע שחולק ע"ז וסובר דגם גזלן שני עובר בלא תגזול, אך אינו מוכרח דאפשר דכיון דעכ"פ מחויב להוציא הגזלה מתחת ידו ולהחזירה לבעלים וגם מחויב להשתדל בזה משום מצות השבת אבדה כמש"כ שם הנתה"מ ועכ"פ אסור לו להשתמש בזה לכן אין לו רשות לקיים בה מצות ולקחתם, ואף דמצות לא ליהנות נתנו אבל הכא לאו משום הנאה אתינן עלה אלא משום השתמשות בשל אחרים, ובדעת הא"ח צריך לעיין].

ולענין קושיית התוס' מאשרה הנה כפי מה שסובר כת"ר דתוס' סברי דכיון דעבר עבירה במה שעבד אותו הו"ל מצהב"ע ולא רק לעובד האשרה אלא ג"כ לאחרים א"כ אכתי תיקשי אמאי מהני גבי אוונכרי יאוש ושינוי רשות דהא התוס' סברי דכ"ע ס"ל דינא דמצהב"ע וכמו שכ' התוס' בדף ל' ע"א ד"ה מתוך ורק ביו"ט שני דהוי מדרבנן פליגי והכא מיירי לענין יו"ט ראשון, אלא ע"כ כמו שכ' התוס' בד"ה הא קנייה דהיכי שקנה מקודם לא הוי מהב"ע וכן כ' בב"ק, וא"כ מה הקשו מאשרה דנעבד בה עבירה מקודם, וע"כ דלענין אשרה שהקשו התוס' היינו משום דמיירי באשרה שנטעו מתחלה לכך וכמו שכתבו בתוס' דף ל"ב בד"ה באשרה דמשה והוי מסתבר להו להתוס' מקודם דכיון דהחפץ נעשה בעבירה חשיב מהב"ע כמו היכי שהמצוה נעשה בעבירה וע"ז תירצו בתוס' דלא איכפת לן מה שהחפץ נעשה בעבירה דמה דהוי הוי ודוקא היכי שגוף המצוה נעשה עכשיו בעבירה הוי בדין מצהב"ע, וקושיית הגרעק"א בגליון הש"ס מנעבד בכל אופן אינני יכול להולמה דאין שום מקום לומר דנעבד יהיה מצוה הבאה בעבירה דאטו אם עשה האדם בה עבירה מקרי מצוה הבאה בעבירה וגם נרבע אי לאו דאסר רחמנא לא הוי שייך לאוסרה משום מהב"ע, והגרעק"א הקשה זה לפי דברי התוס' דסברי בקושייתם דאשרה הו"ל מצהב"ע ומש"ה הקשה מנעבד, אבל באמת כונת התוס' להקשות מאשרה שנטעו מתחלה לכך, ומשום שהחפץ נעשה בעבירה, והוא פשוט.

ובמה שהתחיל לעורר דלמה צריך לדין מצהב"ע תיפוק ליה מטעם אעל"מ, ותלה זה בהסברות אי דין אעל"מ הוא באופן שיתוקן האיסור, וכ' שהטורי אבן הוכיח דאפי' אינו מתוקן האיסור אמרינן אעל"מ ובאופן דיתוקן האיסור גם אביי מודה, הנה עיינתי בהראיות שהביא הטורי אבן, ולפי דבריו שיש בזה לסתור דברי מהרי"ט יחשב המהרי"ט גרע מטועה בדבר משנה, כי הטורי אבן לא הוכיח ממרחק כי אם ממקומו מהסוגיא בתמורה דף ה' ממה דפריך מתורם מרעה על היפה וממין על שאינו מינו דאפי' תימא דלא מהני מ"מ עבר אמימרא דרחמנא דהא רחמנא מזהיר עלה, אך באמת לא שייך כלל דברי הטורי אבן לד' המהרי"ט דהמהרי"ט אינו מכוין לומר דיתוקן האיסור ולא יהיה עבירה דהא ממקומו מוכח דהא אמר רבא אי עביד לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, אלא כונת המהרי"ט לומר דדוקא באופן דשייך לומר אי עביד לא מהני היינו דלא ליהני מעשיו לעבור מה שאסרה תורה וצריך להיות שלא יהיו מעשיו קיימים היינו שמה שאסרה התורה לעשות לא יהיה לזה קיום במעשיו לעבור על דין התורה ורק הוא עושה עבירה במה שעושה כנגד מה שאסרה התורה ועבר אמימרא דרחמנא אבל המעשה עצמה אין לה קיום, ובזה כ' הטורי אבן שפיר שהוא במקום דהאיסור הוא על הדבר הזה בעצמו שהוא עושה דהיינו שלא לתרום מן הרעה על היפה או ממין על שאינו מינו או שלא להחליף ולהמיר, ובזה אילולי הרבויים שרבתה תורה דמעשיו קיימים היינו אומרים דמעשיו אינם קיימים ומ"מ הוא עשה עבירה דעבר אמימרא דרחמנא אבל היכי שאם נאמר שלא יוכל לעבור על דיני התורה אז לא יהיה שום עבירה ובהיכי דהתורה לא אסרה זה המעשה גופא כגון בתוקע בשופר של שלמים דלא אסרה התורה לתקוע בשופר של שלמים אלא שלא להנות מן ההקדש ודוקא אם נימא דיצא עבר על איסור התורה אבל אי אמרינן דלא יהני ולא יצא המצוה אין כאן עבירה כיון שלא נהנה בזה גם אביי מודה דלא יתקיים מחשבתו ולא יהיה שום עבירה בזה, ובאמת סברא זו כתב הרמב"ן ביבמות דף ק"ג ע"ב, ועתה אין בזה סתירה כלל לד' המהרי"ט שהוא חידש כן בכל אופן דלא שייך כלל לומר דלא יהני מעשיו כמו שוחט בשבת דהעבירה נעשה דתיקן להוציא מידי אבר מן החי כדאמר בפסחים וכן נעל וגדר בשבת וכל כה"ג, בזה כ' המהרי"ט שפיר דלא שייך לומר דלא ליהני מעשיו דהא ע"כ אהני מעשיו דמעשה העבירה בשלמותו ולא נוכל להפחית העבירה כלל וא"כ למה נאמר דלא ליהני שחיטתו.

ובעיקר קושייתו במצוה הבאה בעבירה נימא אי עביד לא מהני, גם מלבד התי' דבעי דיתוקן האיסור. הנה יש בזה תי' יותר פשוט והוא דדין אעל"מ הוי דוקא היכי דהאיסור הוא מצד עצמו דזה גופא אסרה תורה ולא היכי דהאיסור הוא ממקום אחר וכמו שמתרצים נמי על שוחט בשבת משום דיומא קא גרים כן גם היכי דאיסור אחר גרם לו, ומשום דעיקר מה דאמרינן אעל"מ הוא היכי דהתורה אסרה לו עשיית דבר זה אין בכוחו לפעול שיתקיים וכעין שחילק הט"ז בח"מ בסי' ר"ח לענין כל דאמור רבנן לא ליזבון, הגם שהט"ז לא נחית לכאורה להא דאעל"מ דתמורה אלא למה דאמרינן בכתובות דף פ"א ע"ב כל מילתא דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוי זביני אבל הסברא אחת היא, אכן ראיתי אח"כ שהכסף נבחר הביא סברא זו והשיג על סברא זו ועל סברת המהרי"ט ממה שהקשו התוס' בתמורה משוחט הפסח על החמץ, אבל באמת לא קשה כלל מזה דהתם בשוחט הפסח על החמץ כיון דאמרה תורה בהדיא לא תשחט א"כ האיסור בגופיה ואנן אמרינן רק היכי שהאיסור הוא מצד אחר וגם על סברת המהרי"ט לא קשה דשוחט הפסח על החמץ ודאי שייך אעל"מ שיפסול הפסח היינו שלא יתקיים מחשבתו.

אלא דאח"כ מצאתי שהמהרי"ט בעצמו כ' להוכיח סברתו דלא אמרינן אעל"מ במקום דאהני מעשיו מהא דשוחט על הפסח דלא אמרי' אעל"מ, וראיתי שכבר העיר בזה והאריך בס' ספרדי שביתת יו"ט בה' קרבן פסח מה שהמהרי"ט לא זכר מדברי התוס', ומה שבשוחט הפסח על החמץ ג"כ אפשר לפסול הפסח, והעיר במה שכ' הריב"א דבקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב ובד' המל"מ שם, ואולי סובר המהרי"ט לומר דבזה שהקרבן יופסל לא יהיה נקרא בזה מתוקן האיסור דדוקא בתמורה דאף דעבר אמימרא דרחמנא במה שהמיר בכ"ז רצון התורה הוא שלא ימיר וממילא שלא יתקיים תמורתו וכן בתורם מן הרעה על היפה ואינך, אבל בשוחט הפסח על החמץ כיון דעכ"פ יש כאן שחיטת הפסח בודאי עבר אמימרא דרחמנא ולא נימא דהוי כמו דבטלה דהא עבר אמימרא דרחמנא וא"כ חשיב לענין זה שחיטת הפסח ולא נוכל לומר אלא דיהיה פסח פסול וכיון דכאן עיקר האיסור הוא עצם השחיטה בזמן שהחמץ קיים וזה כבר נעשה ממילא לא שייך אעל"מ, עכ"פ זהו פשוט דלא שייך כלל להקשות בכל מצהב"ע מטעם אעל"מ משני הסברות יחד ואין לו שום סתירה מדברי הטורי אבן על סברת מהרי"ט כמש"כ.

אלא דמה דמרבה הירושלמי מזבחי, אפשר לומר דהו"א כיון דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי יהיה בזה דין כמו שנשחט שלא בזמנו דהפסח פסול, ויש לצדד בזה לומר דלא כסברת הריב"א בתוס' פסחים דף ס"ג דבקדשים איצטריך שנה עליו הכתוב לעכב דזהו בפרט מעשה המצוה איך שתהיה נעשית אבל בעיקר זמנה לא אשכחן שיצטרך שנה לעכב כמו שאם ישחט פסח בי"ג או תמיד אחר זמנו, עכ"פ אפשר דהירושלמי לא נחת כאן לסברת אעל"מ, ובזה יתיישבו ד' המהרי"ט שלא יהיה לסברתו סתירה מד' הירושלמי.

והנה בנוגע למה שרצה לומר בטעמו דהרמב"ם דקורא בצד המת או בצד הקבר דיחזור ויקרא דהוא משום אעל"מ, מצד הסברא השניה שכתבנו דלא שייך גבי מצהב"ע אעל"מ משום דהוא איסור ממקום אחר ואינו בעצם המצוה היה אפשר כאן לצדד דהוי כמו איסור בגופיה דהא עכ"פ אמרו חכמים דלא יקרא בצד המת ואינו מוכרח, אבל מצד הסברא דלא יתוקן האיסור כבר כתב בעצמו דלא שייך הכא אעל"מ, וכבר כתבנו דדברי המהרי"ט נכונים שרירים וקיימים.

ועתה נבוא לסברתו השניה דרצה לומר עפ"י מה שכתבו התוס' בסוכה דף ג' ע"א גבי לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפי' מדאורייתא נמי לא קיים כיון דלא קיים מצות סוכה כתיקונו, ובאמת אינם דומים הנושאים כלל דהתם הוא ממש פרט מדרכי קיום המצוה דמדרבנן באופן זה לא קיים. אבל הכא אטו אמרו חכמים דמצות ק"ש פסולה בצד המת וזהו איסור אחר שאמרו שלא ידבר ד"ת בצד המת והוי כמו שאכל מצה והיא של טבל דג"כ איסור מפורש מדאורייתא שלא לאכול מצה כזו ומ"מ לא אמרינן דלא יצא ידי חובת מצה אי לאו טעמא דמצהב"ע או משום דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ, וע"כ דכיון דהוא איסור אחר ואינו בעצם מצות אכילת מצה לא שייך לומר דחיסר דין מדיני אכילת מצה וה"נ דין דקורא בצד המת ובצד הקבר והוא פשוט, ובעיקר חידוש התוס' בביאור ד' הגמ' עוין בשנות אלי' לברכות שפי' הגמ' באופן אחר.

במה שכ' דכיון דלא צריך שלו ביו"ט שני לא הוי מצהב"ע משום דעל השתמשות אין דין גזל דמצות לאו ליהנות נתנו, והשגתי עליו דמה מועיל מצות לאו ליהנות נתנו אם ההשתמשות עכ"פ גזולה, ולכן כתבתי דצריך להסביר משום דאפי' אם ההשתמשות בעצמה אינה שלו ג"כ יוצא ולכן לא הוי מצהב"ע כיון דהגזילה אינה עיקר המצוה, והקשה עכשיו על אפשרות הסברא דמה מועיל מה שאינו צריך שההשתמשות יהיה שלו עכ"פ ע"י העבירה באה המצוה, הנה עד שכתר"ה קשה לו זה יקשה על גמרא מפורשת ונפסק ברמב"ם בפ"ה מסוכה בלא חולק דתקף חבירו והוציאו מסוכתו יוצא משום דקרקע אינה נגזלת, ואמאי הא ע"י העבירה באה המצוה דאטו אין איסור לגזול קרקע הא הרמב"ם פסק בפ"ו מה' גניבה דעובר בלא תגזול ובלא תשיג גבול רעך בא"י ובחו"ל רק בלא תגזול, איברא דאפשר לומר דזהו דוקא בגוזל הקרקע בהחלט דומיא דלא תשיג וכן משמע מלשון הרמב"ם מ"מ ודאי איסורא איכא אפי' בדרך עראי וע"כ דדין מצהב"ע אינו היכי דהמצוה נעשית בגרמת העבירה אלא דוקא היכי דעצם המצוה נעשה ע"י העבירה, ורק שחידשו התוס' דבקרבן אף דקנה כשהקדישו מ"מ כיון דההקדש נעשה ע"י העבירה הו"ל מצהב"ע אבל עכ"פ צריך שהמצוה תהיה נעשית ע"י עצם העבירה ולא בגרמת העבירה, ולכן סובר הגמ' דאף דעובר בלא תגזול במה שדחף את חבירו והוציאו מסוכתו וגם עתה במה שיושב כאן וחבירו מוחה בו ודאי הוא מעשה גזילה מ"מ כיון דקרקע אינה נגזלת א"כ אין עצם קיום המצוה ע"י גזילה שגוזל מחבירו תשמיש הסוכה דקרקע אינה נגזלת ודומיא דהכי במטלטלין נקרא כל משהו תשמיש שמשמש במטלטלין של חבירו שהוא גוזל התשמיש ממנו ולכן עיקר העבירה הוא המצוה דהמצוה היא ג"כ תשמיש הסוכה אבל כיון דקרקע אינה נגזלת, א"כ אין עיקר העבירה קיום המצוה דעצם תשמיש סוכתו של חבירו לא הוציא בזה משל חבירו כלום ולא נחשב עיקר התשמיש גזול רק מעשה התשמיש הוא איסור גזל ובזה לא נאמרה אין עבירה מצוה ואף שהסברא אינה מרווחת כ"כ אבל אינה חידוש מאחרונים כי אם גמרא מפורשת באין חולק.

ולפי"ז בהא דאתרוג ביו"ט שני אי לא בעינן לכם, אף דהוא מטלטלין מ"מ כיון דהמצוה אינה אלא נטילה ולא תשמיש ואינו משתמש בו ולא נהנה בשימוש לא נקרא עצם הנטילה גזלה, ולכן אף דבודאי עובר בלא תגזול אבל כיון דאין עיקר המצוה מה שגוזל ומחסר מאת חבירו א"כ הוי גזל רק סבת המצוה ולא נעשית עיקר המצוה בעבירה, ואדרבא בזה אתקן שיהיה הסבר מעכ"ת ג"כ נחוץ דהוא משום דמצות לאו ליהנות נתנו דבאמת אי הוי אמרינן מצות ליהנות נתנו והמצוה נחשב הנאה ומה שנחשב הנאה נחשב תשמיש וגזלה אבל כיון דמצות לאו ליהנות נתנו וקיום המצוה לא נחשב הנאה ומה שלא הוי הנאה לא נחשב לא תשמיש ולא גזילה ואף שהסבה שיש לו האתרוג ליטלו הוא ע"י גזלה זה לא איכפת לן והוי כמו גזל קרקע כיון דאין תשמיש הגזלה עיקר המצוה, וזהו הסבר דברי הרמב"ם גבי שופר כיון דלא נצרך הגזלה כלל להתקיעה שיוכל לתקוע בו בלא גזילה והוסיף שאין בקול דין גזל היינו שאם היה בקול דין גזל היה נחשב שלקח מחבירו הקול והוי זהו גופא גזלה אבל כיון שאין בקול דין גזל א"כ לא לקח מחבירו שום דבר ואף שהגזל הוא סבה להתקיעה זה לא איכפת לן וכנ"ל.

ה

דברים של חול מותר לאמרן בלשון קודש בבית הכסא, וכן הכנויים כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא, אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ ישן, ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ או בבית הכסא מפריש ואפילו בלשון קודש ובעניני קודש.

השגת הראב"ד דברים של חול כו' עד וכן הכנויין כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא, כתב הראב"ד ז"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ"ל.

בכ"מ הביא שהר' יונה ז"ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב בתהלים קי"ב זרח אור לישרים חנון ורחום וצדיק דמיירי בצדיק והצלחתו עיי"ש, אכן רש"י והראב"ע לא פירשו כן אלא דקאי על הקב"ה עיין בדבריהם, אלא דבאמת נראה דאין כונת הראב"ד לומר דרחום הוא שם משמות הבורא דהא גמ' מפורשת הוא בשבועות דף ל"ה ע"א דאינו שם, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יסודי התורה הל' ה' דהוא מהכנויין ולא השיג שם הראב"ד, וכן בפ"ב מהל' שבועות פסק הרמב"ם שהוא מן הכנויין והראב"ד השיג שם בענין אחר אבל על זה לא השיג.

לכן נראה דהראב"ד השיג כאן רק לדין לאמרן בבית הכסא, ודימה כנויין אלו לדין שלום דאמרו בשבת דף י' ע"ב דאסור לאומרו בבית הכסא, וזה ודאי דאין כונת הגמ' דשלום הוי שם גם לענין שאר דיני שמות דהא לא הוזכר בגמ' רק לדין זה ובודאי דלדין מחיקת השם אין שם שלום שם גמור אלא דהגמ' חידש דלדין בה"כ חמיר ודינו כמו שם גמור, ולכן כתב הראב"ד דגם שם רחום הוא כן דאף דהוא כנוי אבל כיון דלא מצינו רחום אלא על הבורא אסור לאמרו בבה"כ, והנה הרמב"ם השמיט גם דין זה שאסור לומר שלום בבה"כ, ועיין תוס' סוטה דף י' ע"א דסוברים דשם שלום אינו נמחק וצ"ע, ועיין מה שהאריך בזה הפר"ח או"ח סימן פ"ה.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.