כסף משנה/קריאת שמע/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כסף משנהTriangleArrow-Left.png קריאת שמע TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
בני בנימין
חידושים ומקורים מנחת חינוך
יצחק ירנן
מעשה רקח
קובץ על יד החזקה
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

הקורא את שמע וכו'. פרק היה קורא (ברכות טו) א"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל א"ל ההוא מרבנן לרבא חזי מר ההוא צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול יקנח ידיו בצרור או בעפר ובקסמית א"ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לענין קריאת שמע אבל לתפלה בעי לאהדורי ויתבאר פרק רביעי מהלכות תפלה בס"ד. וטעמא דמילתא משום דכיון דקריאת שמע דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן:

וכתב הר"ר מנוח דטעמא משום דק"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר ולא חיישינן כולי האי שמא תעבור בבקשו מים. וכתב דלנטילת ידים לקריאת שמע ותפלה דעת הר"ם והראב"ד לברך על נט"י ורבינו יעקב כתב דלא מברך אלא בעידן מיכלא ובצפרא דלא מצי פטר נפשיה בלא מים אבל בקריאת שמע ותפלה דמצי פטר נפשיה בכל מידי דמנקי אינו מברך ואם הוא בספינה מקנח ידיו בדופני הספינה או בבגדים קשים וכן אתה דן בשבת שאינו רשאי בטלטול צרור או עפר עכ"ל:

ב[עריכה]

אין קורין לא בבית המרחץ וכו'. פ"ק דשבת (דף י) וסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ו) א"ר יוסי בר חנינא מרחץ שאמרו כלומר שאין קורין בו ק"ש ואין מתפללין בו אע"פ שאין בו אדם בית הכסא שאמרו אע"פ שאין בו צואה:

ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ"ג) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע ובריש מי שמתו (יח) משוה בית הקברות למת עצמו. וסובר רבינו שכל מי שקורא במקום שאין קורין בו לא עלתה לו קריאה:

כתב הראב"ד א"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל. וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ"כ הרמ"ך. ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת. א"נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת:

ג[עריכה]

בית הכסא החדש וכו'. בסוף מי שמתו (ברכות דף כ"ו) תנן כמה ירחיק מן הצואה ארבע אמות ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והא אמר רפרם אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב"ע בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר ר' יוסי בה"כ שאמרו אע"פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע"פ שאין בו אדם אלא הב"ע בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא:

וכתב הראב"ד הרב כתב וכו' הילכך ספיקא לקולא עכ"ל. ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור וכן כתב הרא"ש ז"ל. ועוד דיש הפרש בדיני הזמנות בית הכסא שכתב רבינו בסמוך ואם איתא דנקטינן בהאי בעיא לקולא וכדברי הראב"ד ז"ל א"כ בטלו להו דיני הזמנות הללו:

מרחץ החדש וכו'. פירקא קמא דשבת (דף י) אמר ר' אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמוה דוקא בחדתי שלא רחץ בו אדם מעולם ותפלה וק"ש ברוב דינים אלו שוין הם:

היו שני בתים וכו' עד ואין קורין בהם. פ"ק דנדרים (דף ז):

חצר המרחץ וכו'. פ"ק דשבת (שם) תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שב"א עומדים לבושים יש שם קריאת שמע ותפלה מקום שב"א עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה:

וכתב ה"ר מנוח וא"ד דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה"ה להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ"ל:

ה[עריכה]

(ד-ה) ולא ק"ש בלבד כו'. כלומר הא דאין קורין לא בבית המרחץ ובית הכסא לא ק"ש בלבד וכו' דאמרינן סוף מי שמתו (ברכות דף כד:) ובפרק כירה (שבת דף מ) ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מד) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד"ת חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ומדנקט סתם בית המרחץ ובית הכסא משמע שאע"פ שאין בבית הכסא צואה ולא במרחץ אדם ואפי' חדש אסור להרהר בו דומיא דק"ש ותפלה ובירושלמי ואסור דאמר לך אסור וכו' ושם אמרו דה"ה למבואות המטונפות ופשוט הוא.

ומ"ש ואפי' אמרו בלשון חול וכן מ"ש דברים של חול וכו' ואם נזדמן לו להפריש מן האיסור וכו'. בפרק כירה (שבת דף מ:):

וכתב ה"ר מנוח דאמרינן בירושלמי דמותר להרהר בד"ת בבית הכסא וכתב הראב"ד ז"ל דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרי' אסור להרהר בד"ת ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ"ל. מבואר הוא בגמרא דידן דגרסינן פרק טבול יום זבחים (דף ק"ב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר בר"ש גמירנא דאמר בבה"כ כו' והיכי עביד הכי והא א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה"כ לאונסו שאני. ופירש"י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו:

אבל השמות המיוחדים וכו'. תמיהא לי מילתא דרבינו טובא שלא הזכיר שאסור לומר שלום בבית המרחץ ובהדיא אמרינן בפ"ק דשבת (דף י ע"ב) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור דכתיב האל הנאמן והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא הכא שם גופיה אקרי שלום ולמה כתב רבינו שמות המיוחדים ותו לא ולא אשכחן התם מאן דפליג עליה אדרבא ברייתא מסייעא ליה:

כתב הראב"ד ז"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב"ה עכ"ל:

וה"ר יונה ז"ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב [תהילים קיב] זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דלעיל מהאי קרא מיירי בצדיק והצלחתו ואמר [שם] הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כי כשהצדיק יש לו הצלחה מעושר וכבוד ועושה צדק יזרח במעלתו והצלחתו והצדקות שעושה אור לישרים שמתפארים בהצלחתו מפני שהוא חנון ורחום וצדיק.

ומ"ש רבינו ישן לא קאי אלא אבית המרחץ אבל בית הכסא אפי' חדש נמי וכדלעיל בסמוך:

ואם נזדמן לו וכו'. פרק כירה שבת (דף מ:) אמר ר"י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וא"ל טול בכלי שני ותן ש"מ תלת וכו' והיכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ"ת בלשון חול א"ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרם בלה"ק דברים של קודש אסור לאומרם בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דא"ר יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח לו קרקע א"ל אין מדיחין לסוך אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני. ופירש"י והיכי עביד הכי להורות הוראה שהיא דבר תורה בבית המרחץ. דברים של קדש ד"ת עכ"ל. הרי מעשה דר"מ עדיף מדרבי דרבי אמר ליטול בכלי שני ולא אמר ליה שאסור לעשות באופן אחר ור"מ א"ל בפי' אין סכין וכבר היה אפשר לומר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך אלא משמע דשרי בכל ענין. וז"ש רבינו ואפי' בלשון קודש ובעניני הקדש כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר"מ:

ו[עריכה]

צואת האדם וכו'. ברייתא פרק מי שמתו ברכות (כ"ה.) ודע שמה שכתב שבזמן שיש בהן עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים שדרך לעבד עורות בצואתם אבל צואת האדם בכל ענין יש לה ריח רע.

וכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ממה שאמרו בירושלמי שמרחיקים מצואה אדומה של תרנגולין ומגלללי חמור הבא מן הדרך.

ומ"ש וכן כנגד מי רגלי אדם. פשוט הוא שם בגמרא.

וכתב אבל מי רגלי בהמה קורין כנגדן טעמא לפי שלא מצינו שאסרו בשום מקום. ואף על פי שכתב הראב"ד ז"ל זה הרב וכו' וכן צואת התרנגולין האדומה עכ"ל. מ"ש שכתוב בירושלמי שצריך להרחיק ממי רגלי חמור הבא מן הדרך נראה שלא היה כן בנסחת רבינו אלא מגללי חמור וכן מצאתי שכתבו המפרשים וא"כ שום איסור מי רגלים של בהמה לא הוזכר ואיסור גללי החמור נכלל במה שכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ולא הבנתי דעת ה"ר יונה והרא"ש ז"ל בדברי רבינו שכתבו שאינו מתיר אלא כנגד מי רגלי בהמה כלומר ואוסר בצואתם ועל כן תמהו עליו. ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך ב"א להצטער בריחם הרע או לא וזה לפי שהוא סובר שמה שאמרו בירושלמי מצואה אדומה של תרנגולים וצואת חמור הבא מן הדרך לאו דוקא הני אלא ה"ה כל צואה שריחה רע וגם ה"ר יונה ז"ל אוסר בצואת חתולים משום דריחם רע מאד אע"פ שלא הוזכרה בשום מקום:

קטן שאינו יכול וכו'. ברייתא ס"פ לולב הגזול (סוכה מ"ב) ונתבאר שם שגדול אע"פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת שלש ביצים מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ורבינו לא כתב אלא קטן וממילא משמע:

ז[עריכה]

היתה צואה יבשה וכו'. סוף פרק מי שמתו (ברכות כה) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ולעיל מהא אמרינן ה"ד צואה כחרס א"ר בר בר חנה כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כ"ז שגוללה ואינה נפרכת. פירש"י דלישנא בתרא הוי חומרא אבל ה"ר יונה ז"ל כתב דלישנא בתרא הוא קולא ורבינו פסק כלישנא קמא לחומרא משום דהוי איסורא דאורייתא כלומר מוהיה מחניך קדוש והכי דייק לשון רבינו שכתב עד שאם זרקה וכו' כלומר אע"פ שנפרכת בגלילה לא יצאת מתורת חרס עד שאם זרקה מתפרך:

וכתב ה"ר מנוח פי' אם זרקה תתפרך דוקא פירוכין אבל אם לא תעשה פירוכין אלא שתשבר לחציה אסור לקרות כנגדה ועוד כתב דהא דשרי במתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאם לא כן אע"ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא:

מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר. כבר כתבתי בסמוך דאסיק רבא הלכתא (שם) מי רגלים כל זמן שמטפיחין וכתב הרא"ש בשם גאון כל זמן שמטפיחין היינו טופח על מנת להטפיח כת"ק דר"י עכ"ל:

ביאור הדברים דבגמרא אמרינן לימא כתנאי נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' ר' יוסי היינו ת"ק אלא נבלעו דאין רישומן ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע"מ להטפיח איכא בינייהו ופירש"י ת"ק בעי ע"מ להטפיח ורבי יוסי מחמיר ומשמע ליה לגאון דאית לן לאוקומי מסקנא דרבא כת"ק וטעמא משום דאי תימא דאתי כר' יוסי אמאי דחי לא דכ"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו' הא כי הוה מוקמינן נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כר' יוסי אלא ודאי היינו טעמא דדחי כי היכי דליתי כת"ק. אבל מדברי רבינו משמע דכל שטופחין אע"פ שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח ע"מ להטפיח א"ב ה"פ דת"ק לא בעי ע"מ להטפיח וה"ק נבלעו דאין מטפיחין מותר ר' יוסי אומר כ"ז שמטפיחין מותר עד שיהא בהם ע"מ להטפיח והשתא א"ש רבא כת"ק דר"י ואע"ג דלישנא דרבא כלישנא דר"י כיון דר"י קאי את"ק אית לן לפרושי דע"מ להטפיח קאמר. ועי"ל דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאפליגו לעיל דמר אמר כ"ז שמטפיחין ומר אמר כ"ז שרישומן ניכר ודחי לא דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח ע"מ להטפיח הוא דפליגי דת"ק לא בעי ע"מ להטפיח ור' יוסי בעי ומ"ד כ"ז שמטפיחין כת"ק ואע"ג דהשתא נמי לא אתי ככ"ע דהאי דקאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככ"ע ומ"ד רישומן ניכר אסור על כרחיה מוקי לה כתנאי ואתי כת"ק. ומ"מ לרבא ליכא לאקשויי לימא כתנאי דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כר' יוסי בין נימא דאתי כת"ק לא קשיא דאתא לאשמועינן דהלכה כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו שמרטיבין היד ואפי' אין בו ע"מ להטפיח ואי אתי כר' יוסי כפירושא דרש"י וא"נ למאי דבעי הגמרא דאתא ר"י למימר שכ"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמועינן דהלכתא כוותיה אע"ג דיחידאה הוא ואי אתי כת"ק וכפי הפי' שפירש אשמועינן דאע"ג דר' יוסי נמוקו עמו לית הלכתא כוותיה בהא:

ודע שבקצת ספרי רבינו כתוב במקום כ"ז שמטפיחים כ"ז שרישומן ניכר וט"ס הוא שהוא היפך מסקנא דרבא וכ"כ ה"ר מנוח:

ח[עריכה]

כמה ירחיק אדם וכו'. משנה שם [כב:] וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות פי' מהן ממי רגלים ובגמרא [כו.] אמר רבא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וסובר רבינו דצדדין הרי הן כלאחריו. וה"ר מנוח כתב דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום. ואפשר לומר דמ"ש הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמ' [כב:] דהיכא דלא אפשר יסלקנה (לאחריו) [לצדדין] ארבע אמות א"כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ"ל:

ט[עריכה]

במה דברים אמורים כשהיה עמהן וכו'. ברייתא שם אם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. וסובר רבינו דהני מילי כשאין מגיע לו ריח רע. וכתב הרא"ש דאפי' רואה אותה מותר והרשב"א אוסר ברואה אותה.

ומ"ש רבינו והוא שלא יגיע לו ריח רע, ה"ר יונה והרא"ש כתבו שי"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה"נ מועלת לריח והטור סתם דבריו כדעת רבינו ולפ"ז צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח רע ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח:

וכן אם כפה וכו'. [פשוט מהא דברכות כ"ה. צואה בכיסוי תליא מילתא]:

י[עריכה]

היתה בינו ובין הצואה וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כה:) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כלומר שהרי מחניך קדוש קרינן ביה ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מתחזיא:

נתן רביעית וכו'. שם ת"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעית דמיא כרבי זכאי וכן הלכה. ופסקו הרי"ף והרא"ש והרשב"א שאפילו קדמו מים למי רגלים לא אמרינן קמא קמא בטיל ובפחות מרביעית סגי אלא לעולם בעינן רביעית וכרב יוסף דאמר הכי בגמרא וכן דעת רבינו שכתב ולא חילק. וכתב הרא"ש ז"ל רבינו משה כתב רביעית למי רגלים של פעם אחת ואם יותר צריך להוסיף לפי השיעור עכ"ל. והכי דייק לשון רבינו וטעמא דמסתבר הוא דאטו מי נימא דלמי רגלים דעשר פעמים ליסגי ברביעית אלא למי רגלים של פעם אחת אמרו ואע"פ שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא לת"ק סגי בכל שהוא אלמא שכיון שנתערב בהם מים בטל מהם תורת מי רגלים ונהי דרבי זכאי בעי רביעית היינו משום דבבציר מהכי לא חשיב שיעור וכן כתב הרשב"א בפירוש דברי רבי זכאי מכל מקום כיון שהרא"ש פירש דברי רבינו ולא נחלק עליו משמע דהכי סבירא ליה:

וכתב ה"ר מנוח צ"ע מ"ש הרב של פעם אחת שהרי אין כל הפעמים שוים עכ"ל. ולי נראה דחכמים שיערו דברביעית סגי אפילו לגדולה ופחות מרביעית אפילו לקטנה לא סגי:

יא[עריכה]

היתה צואה בגומא וכו'. שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרי"ף והרא"ש ז"ל ולחומרא. ומפרש רבינו דאמאי דקאמר רבא קא מהדר הניח סנדלו על הגומא והיתה צואה נוגעת בסנדלו מהו וכן פירש הרא"ש ז"ל:

וה"ר מנוח כתב דדייק מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי שאם לא כן גומא דנקט למה לי:

וכתב הראב"ד היתה צואה בגומא וכו' דומה שהוא מפרש וכו' ועלתה בתיקו ולחומרא עכ"ל. ואין דבריו מוכרחים ודברי רבינו נכוחים:

היתה כנגדו וכו'. שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה:

כתב הראב"ד בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא שאם נימוק הרוק שאינו רוק עבה דאסור ולכן לא הוצרך לכתוב מה שאמר בירושלמי דדוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו:

היתה טיפת צואה וכו'. נ"א נטישת צואה וזו עיקר והדין שם איתמר צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כך היא גירסת הרי"ף ז"ל רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע ואפי' שתהיה יבשה שאין ריח רע יוצא ממנה ולכן כתב רבינו נטישת צואה כלומר שאין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ופסק הרי"ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא ועוד מדמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה [יומא דף ל'.] אלמא הלכתא היא והרא"ש וה"ר יונה ז"ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה"ג לכ"ע אינו קורא:

וה"ר מנוח כתב שהם מונחות במקום טינוף דאילו היו ידיו מטונפות נטילה בעי אי נמי מטונפות מבית הכסא שהכניסם שם וקבלו לכלוך מזוהמתו והבלו של בית הכסא ואין להם ריח רע שאילו היה להם ריח רע יש לו עיקר הוא. וכתב עוד נטישת הוא לשון לכלוך וטשטוש:

אבל אם היתה במקומה וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל'.) מימרא דרב פפא. ואמרו שם ומ"ש מצואה על בשרו דאמר רב הונא מותר לקרוא קריאת שמע במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. ומפרש רבינו דטעמא דנפיש זוהמא במקומה מפני שהיא לחה ועכ"פ יש לה ריח רע:

וכמה גאונים הורו וכו'. כתב ה"ר יונה ז"ל שהם רבינו האי ומפרשים אחרים ז"ל. וכתב רבינו שאע"פ שכפי הדין אינו עולה הוראת הגאונים ז"ל מכל מקום כך ראוי לעשות דדבר מגונה הוא לקרות קריאת שמע וידיו מטונפות:

יב[עריכה]

ריח רע שיש לו עיקר וכו'. [ברכות כ"ה.] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוא. והראב"ד כתב עד מקום שפסק הריח וקורא. א"א אינו כן וכו' והכי כתב רב האי גאון בעיקר עכ"ל. ורבינו סובר דאע"ג דתניא כוותיה דרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא ככל הני שמעתתא ודחי קצת ממאי דאיתני בההיא ברייתא וכיון דמשבשתא היא במקצת לא מהני סיועא דידה לרב חסדא למדחי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן כתב ה"ר מנוח והרב בעל מ"ע ז"ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח. וכתב ה"ר מנוח מיירי במכוסה שהיא לאחריו או לצדדין שאם היא לפניו לא סגי בהרחקת ד' אמות עד שירחיק כמלא עיניו:

גרף של רעי וכו'. ברייתא שם וכתב הרא"ש ז"ל דמסתברא דבשל זכוכית מותר:

יג[עריכה]

צואה עוברת וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא ונראה מדקדוק דברי רבינו שאע"פ שהן עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ארבע אמות שרי ולא דמו לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה מלפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ארבע אמות סגי וכ"כ רבינו הגדול מהר"י אבוהב בביאורו לטור א"ח. אבל קשה לי שלא מצאתי גלוי לזה בגמרא לכך נ"ל דבלאחריו מיירי ומ"ה סגי בשיעברו ממנו ארבע אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו ולא חשש רבינו לפרש דבלאחריו מיירי שסמך על מה שכתב בדיני שיעור ההרחקה:

ופי חזיר וכו'. שם מימרא דרב פפא ואמרו שם דאף על גב דסליק מנהרא לפי שכיון דדרכו ללכלך פיו תמיד דיינינן ליה כגרף של רעי. ורבינו כתב סתם פי חזיר בלא שום חילוק וממילא משמע דמהי תיתי לן לפלוגי:

יד[עריכה]

היה קורא וכו'. שם [כ"ד:] פלוגתא דרב הונא משמיה דר"י אמר מניח ידו ע"פ וקורא ק"ש רב חסדא אמר פוסק ותניא כוותיה דרב הונא וכוותיה דרב חסדא ופסק רבינו כרב חסדא משום דאמוראי טובא קיימי כוותיה:

וכן הקורא וכו' עד אינו פוסק לד"ת. שם [כ"ה.] בעו מיניה מרב ששת ופשיט כמ"ש רבינו. וכתב ה"ר מנוח דאית דגרסי עד שיכלה הרוח כלומר עד שיפסוק קול העיטוש. אבל גירסת ספרנו עיקר שהיא שתכלה באשה כלומר ריחה הרע:

טו[עריכה]

היה קורא. כלומר היה רוצה לקרות והדין מימרא דרב יהודה שם ובגמ' איכא תרי לישני בדרב יהודה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל. וכתב ה"ר מנוח ודוקא באשפה שאין ריחה רע דאי לא תימא הכי תיפוק ליה משום אשפה. ואמרינן בגמרא [שם] דהיינו טעמא דספק מי רגלים אפי' באשפה מותרים כדרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד כלומר כנגד הקלוח וכדר' יהונתן דר' יהונתן רמי כתיב ויד תהיה לך וגו' כלומר ולא הצריך כסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הא נפול לארעא שרי ורבנן גזרו בהו וכי גזרו בודאן בספיקן לא גזרו:

טז[עריכה]

כשם שאסור לקרות וכו'. שם אמר רב יהודה כותי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי כותי איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ולמד משם רבינו לקטן דערוה היא דלא גרע מכותי וכיון שאין הטעם אלא מפני ראייה בחזרת פנים בעלמא סגי ליה.

ומ"ש אפי' מחיצה של זכוכית וכו' כבר נתבאר בפרק זה.

וממ"ש רבינו עד שיחזיר פניו נראה בהדיא דבחזרת פנים סגי אע"פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה:

וכל גוף האשה וכו'. שם א"ר יצחק טפח באשה ערוה ואוקמוה באשתו ולק"ש.

ומ"ש ואם היה מגולה טפח מגופה היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק"ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירם פה:

יז[עריכה]

וכשם שהוא אסור וכו'. זה פשוט ומתבאר מהמשנה (שם כ"ב:) שכתבתי בפ"ב יתכסה במים עכורים ויקרא וממ"ש בסמוך:

היתה חגורה וכו'. שם (כ"ד:) מימרא דרב הונא ותניא כותיה. ופי' על מתניו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש וכן פירש"י ומוכרח הוא.

ומ"ש ובלבד שלא יהא עקבו וכו' שם (כ"ה.) מסקנא בגמרא והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אסור. וכתבו ה"ר יונה והרא"ש ז"ל דה"ה לכל איברים נוגעים בערוה שאסורים והא דנקט עקבו משום דקאמר רואה את הערוה אע"פ שהוא כנגדו ורואה מותר:

היה ישן וכו'. ברייתא שם (כ"ד:) היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש וי"א על לבו ות"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסקו רבינו ור"ח והרי"ף והרא"ש ור"ת ז"ל כי"א מדפריך סתמא דתלמודא והרי לבו רואה את הערוה ועוד דמשמע התם בגמ' (כ"ה:) דאביי ורבא דבתראי אינון סבירא להו הכי:

יח[עריכה]

שנים שהיו ישנים וכו' עד וחוצץ מתחת לבו וקורא. שם (כ"ד.) בעא רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחת מהו שיחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק"ש ויחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק"ש א"ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף ולא מיבעיא אחר אדרבא אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחת זה מחזיר פניו וקורא ק"ש וזה מחזיר פניו וקורא ק"ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק"ש אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף ל"ק הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא והא תניא היה ישן במטה ואשתו היתה ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי אחר תנאי היא ופסק הרי"ף כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור וכן פסק רבינו. וכתב רבינו שאין צריך הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה וכן בדין דממתניו ולמעלה אע"פ שנוגע בשר זה בבשר זה לא אתי לידי הרהור:

וכתב ה"ר מנוח מ"ש אשתו כגופו כלומר דכיון דגס בה לא מהרהר ומכל מקום מחזיר פניו דאם פנים בפנים או פנים באחור א"א דליכא הרהור. ורבני צרפת והרא"ש חולקים ופוסקים דלא כרב יוסף אלא כברייתא דסברה אפילו באשתו בעינן טלית מפסקת:

יט[עריכה]

עד אימתי הם קטנים וכו'. שם אמאי דתניא אם היו בניו ובני ביתו קטנים אין צריך הפסקת טלית ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י"א ויום אחד ותינוק בן י"ב ויום אחד אידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. ופסקו רבינו והרי"ף והרא"ש ז"ל כלישנא בתרא ומפרש רבינו דהא דבעינן שדים נכונו ושערך צמח היינו לתינוקת פחותה מי"ב ותינוק פחות מי"ג אבל כיון דהגיעו לשנים הללו גדולים הוו ובניו הקטנים תניא והני גדולים נינהו וכן הסכימו ה"ר יונה והרא"ש ואם הביאו סימנים אלו קודם י"א לתינוקת וי"ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר:

Information.svg

מהדורה זמנית - הבהרה
אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות

הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף