מעשה רקח/נזירות/ב

מעשה רקח ‏ נזירות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ב מהלכות נזירות

א

ואם גילח בימי נזרו עובר בל"ת. קצת קשה דלמה לא כתב שהוא לוקה כיון שהוא לאו מפורש. ולכאורה היה נראה דאגב דנקט ברישא מ"ע נקט בסיפא ל"ת אך יותר נראה משום דלא פסיקא ליה מילתא דקי"ל שאינו לוקה אלא א"כ עשה מעשה קצת דהיינו שהטה ראשו וכיוצא וכמ"ש רבינו פי"ב דהל' ע"ז הל' ז' עיי"ש:

ד

האומר לא אפטר וכו' ה"ז נזיר מיד. פי' ראוי לו לקבל ע"ע הנזירות דאל"כ לא ראוי לעבור אבל תאחר אלא היה עובר הלאוין שבנזיר. ומ"ש

ואין לוקין על לאו זה אפשר משום דהו"ל התראת ספק א"נ משום שאין בו מעשה והראשון נראה יותר ועיין להרב לח"מ ז"ל שהאריך בסוגיות לדעת רבינו:

ו

כיצד הרי שהיה וכו'. במתני' תני הריני כזה והקשו בגמ' נהי נמי דתפיס בשערו הריני כזה לא אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו ע"כ. וכתבו התוס' ז"ל דט"ס הוא דהרי במתני' תני בהדיא הריני כזה וכו' ומשני שמואל ה"נ כשנזיר עובר לפניו והשתא אצ"ל דתפיס בשעריה עכ"ל. פי' דא"צ לאוקומא בתפיס בשעריה משום דלא מהני ולא מידי דבעינן דוקא נזיר עובר לפניו ורבינו השמיט חלוקא זו ואולי י"ל דכיון דכתב דבאהיה לחוד הוי נזיר כשנזיר עובר לפניו מעתה הוי כ"ש באומר הריני כזה ומ"מ ראיתי שהוזכרה בפ"ב הל' ד' והנה התוס' ז"ל כתבו ד"ה הריני כזה דלגופיה לא אצטריך וכו' אלא לדיוקיה אצטריך טעמא דאמר כזה הא אמר הריני אפילו נזיר עובר לפניו לא מהני דטפי משמע אהה כזה מן הריני כי לא סיים כזה עכ"ל והר"ן ז"ל פ"ק דנדרים ד"ט הביאו המל"מ ז"ל חלק על חילוק זה ולא תיקן הוא הרגש זה של התוס' במתני' איך שיהיה רבינו נראה שהוא מפרש כדברי התוס' ז"ל וכיון שלא הזכיר אלא לשון אהיה מינה דבהרי זה לא מהני כן נראה לענ"ד בעד רבינו. אך ראיתי להמל"מ ז"ל דברים מגומגמים שכתב ז"ל מ"ש רבינו וכן אם אחז בשערו וכו' ה"ה אם אחז בשערו ואמר הריני כזה דמשמעו הריני כשער זה לגדלו כן נלמד מדאמרינן בפ"ק דנזיר דף ג' הריני כזה נדר נהי נמי דתפוס בשערו הריני כזה לא אמר עכ"ל. הבין דברי הש"ס כפשטן ותמיהא מילתא איך לא זכר דברי התוס' שכתבו והכריחו שהוא ט"ס וכו' ודברי רש"י ג"כ נראים בהיפך להדיא וגם דברי המל"מ עצמם מגומגמים ולבי אומר לי שאיזה תלמיד כתבם ודו"ק:

וכן אם אחז בשערו וכו'. במתני' לא תנן אלא לשון הריני ורבינו הוסיף לשון אהא נראה שנתכוון להודיענו דבין אהא בין אהיה שניהם שוין ולכך באהא נאה נקט לשון אהיה אך מה שכלל באלה הרי עלי לשלח פרע הוא מגומגם דמשמע דבעי נמי אוחז בשערו ובגמ' לא משמע הכי דאוחז בשערו בעי כשנסתפק לנו אם הלשון שאומר משמעותו דקאי אשער או לא כגון בהריני מסלסל הריני מכלכל אמנם בהרי עלי לשלח פרע דמשמעותו שער ודאי לא בעינן אוחז בשערו כלל והרב לח"מ ז"ל כתב דרבינו משמע ליה דאאוקמתא דלעיל סמיך דאין נראה לו סברא דהאי לישנא לחוד מהני וכו' ע"כ. כוונתו היא רצויה להליץ בעד רבינו אך סוף כל סוף כיון דהלשון שאמר מורה על השער להדיא דלשון פרע לא מצינו ביאורו כי אם על השער מעתה איך נאמר דאם לא היה אוחז בשערו לא יהא נזיר כלל ודברי הגמ' צווחי דהוי נזיר לכך יותר נראה לענ"ד לומר דרבינו סמך על המעיין דודאי לא בעי אחיזת השער אלא כשאומר לשון שאנו מסופקים אהיכא קאי כגון אהיה נוה דאפשר שיהיה נוה במצות ומכלכל היינו לכלכל העניים ומסלסל מלשון סלסלה ותרוממך אמנם בשלוח פרע דלשון פרע אין בו ספק דקאי על השער לא חש רבינו לשנטעה והרי סידר אותה באחרונה וידוע ג"כ שבאלה הלשונות יש מהם דנזיר עובר לפניו לא מהני אלא בעינן תפוס בשערו ויש מהם בהיפך וכמ"ש התוס' שם ד"ה אמר שמואל וכו':

ז

הרי עלי צפורים וכו' וה"ז כמי שלא הוציא בשפתיו כלום. מלשון זה משמע דאינו חייב בשום דבר בעולם וקשה דמהגמ' מוכח דלכו"ע חייב להביא הצפורים מיהא וכן פירשו רש"י והרע"ב ורבינו בפי' המשנה שכתב וז"ל ואמנם חייב להביא שתי תורים או שני בני יונה בלבד ויקריב אותם נדבה ע"כ. וכיון שכן למה הוצרך רבינו להוסיף וה"ז כמי שלא הוציא בשפתיו כלום כיון דעכ"פ אף דנזירות לא חיילא עליה הצפורים מיהא חייב להביאם ולא היה ראוי לכתוב ה"ז כמי שלא הוציא בשפתיו כלום:

ח

כל כנויי נזירות וכו'. עיין לרבינו פ"ב דהל' שבועות הל' ה' ובמתני' תנן נזיר נזיק נזיח פזיח ורבינו לא הזכיר נזיר משום דבאמת נזיר דקתני במתני' צ"ל דאין הכוונה שאמר כן להדיא דא"כ מילתא דפשיטא היא אלא כוונת המשנה להשוות נזיק נזיח פזיח כאילו אמר נזיר להדיא וכן נראה מפי' רש"י ז"ל שכתב דכי מחקת לרגל דקוף דנזיק ודופן דחית דנזיח וגגו דפא דפזיח ודופן חית שבו משוות ליה נזיר ע"כ:

ט

האומר הריני נזיר מן החרצנים לבד וכו'. לשון המשנה מן החרצנים ורבינו הוסיף בלבד נראה דכוונתו לומר שלא נתכוון זה אלא לחרצנים בלבד ואפילו הכי הוי נזיר גמור ולא דבעינן שיאמר כן להדיא דא"כ נידוק מינה דאם לא הזכיר תיבת בלבד אלא אמר מן החרצנים ישתנה הדין וזה א"א דלישנא דמתני' משמע דבחרצנים לחוד קאמר וכדאיתא בגמ' מדכתיב מיין ושכר יזיר דמשמע דאפי' יין לחודיה וכיון שכן לא בעינן תיבת בלבד:

י

אבל האומר וכו'. כתב מרן ז"ל שרבינו היה גורס מתניתין כר' נתן וכו' והקשה הרב לח"מ ז"ל דא"כ ר' יהודה דאמר אף כשאמרו ב"ש וכו' כלומר דאית להו נדור ואינו נזיר ואי ב"ה אית להו הכי במאי פליגי וכו' ע"כ. ולענ"ד אין כאן קושיא דלר"י הן הכי נמי דפליגי ולב"ה אינו נדור ואינו נזיר אך רבינו פוסק כסתם מתני' וכר"נ וק"ל:

יא

ואמר ה"ז נזיר. בנ"א כ"י הריני נזיר וכן בהל' י"ב ופשוט ומ"ש שלא נתכוון זה וכו' משמע קצת שאם נתכוון להיות נזיר גמור הוי נזיר כיון שגמר הדבר בלבו וכמ"ש בהל' ח' שהכל תלוי בלבו עיי"ש:

יג

האומר הריני נזיר ע"מ וכו' מפני שהתנה ע"מ שכתוב בתורה. הקשה הרב לח"מ ז"ל דל"ל האי טעמא תיפו"ל משום דאפי' לא הזיר אלא מאחד חייב בכולן ובגמ' לא הוצרכו להאי טעמא אלא לר"ש דאמר עד שיזיר מכולן וכו' עכת"ד. ולענ"ד אין כאן קושיא דהכא כיון דאמר ע"מ הו"ל כקבל הנזירות ע"מ כן דוקא ולכך אתינן עליה מטעם מתנה עמ"ש בתורה וזה אף לרבנן מטעם האמור תדע עוד דתניא ברייתא סתמא התם ויהיב האי טעמא להדיא משמע דככ"ע אתיא או אליבא דהלכתא מיהא וכן פירשו רבינו שם בפי' המשנה והרע"ב ז"ל ופשוט הוא. שוב ראיתי גם להתוס' ז"ל בכתובות דף נ"ו ע"א שהבינו כן עיין עליהם:

יד

נדר בנזיר וכו'. הראב"ד ז"ל כתב דע"י שאלה לחכם מותר ומרן ז"ל כתב דכיון דמתניתין סתמא מתנייא משמע אפי' ע"י שאלה וכו' ולענ"ד הקצרה איני רואה הכרח חותך דרבינו יסבור דאף ע"י שאלה קאמר דאם איתא ודאי דטעמא רבה בעינן ומה נשתנה נדר זה מכל שאר נדרים שלא תועיל לו ההתרה מחכם ובפי' המשנה כתב רבינו וז"ל שחכ"א שכל האומר מן היין בלבד או מן התגלחת בלבד וכו' שחל עליו הנזירות יאמר בכאן שחל עליו הנזירות ואפי' שהוא סבור שאחד מהם מותר ור"ש שאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולם וכו' ע"כ הרי מבואר הדבר דלענין חלות עיקר הנזירות קאמר דלר"ש אינו חל כלל ולרבנן חל אף אם טוען שאילו היה יודע וכו' אמנם ע"י שאלה לחכם אין אומר ואין דברים שכל הנדרים החכם מתיר וקרוב לשמוע שזאת היא כוונת רבינו גם כאן בחיבורו ולא תקשה עליו דמנ"ל הא:

טו

מפני שאלו בכלל נדרי שגגות. הראב"ד ז"ל השיג עליו דבגמ' אמרו שהם נדרי אונסין ומרן ז"ל הליץ בעד רבינו עיי"ש. ובפי' המשנה כתב רבינו שהם נדרי אונסין בלא ספק ע"כ:

יז

האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו'. יש להסתפק אם אמר הריני נזיר כשיהיה לי בת ונולד לו בן או טומטום ואנדרוגינוס דאם נאמר דבעינן שיהיה דוקא כמו שהוציא מפיו מעתה אפילו נולד לו בן לא הוי נזיר ואם נאמר דטעם הדבר מפני שכוונתו להבנות מעתה אפילו טומטום ואנדרוגינוס סגי לשיהיה נזיר ואין להביא ראיה ממ"ש בגמ' מ"ד לכשאבנה הוא דקאמר קמ"ל דלא דהתם מפני שאמר כשיהיה לי בן ונולד לו בת וכו' אבל הכא דאשתני למעליותא דהיינו שנולד לו בן אפשר שיהיה נזיר או נימא דלבת דוקא נתכוון. הן אמת דהתוס' כתבו שם בד"ה בת טומטום וכו' דכשאמר כשיהיה לי בן ודאי לא היה דעתו אלא לבן ודאי וכו' התם שאני דבן מיחשב ביני אינשי וכמ"ש בגמרא אכן כשאמר בת ונולד לו בן דמחשב ביני אינשי אפשר דהוי נזיר ומ"מ כיון דקי"ל כרבנן דר"ש דספק נזירות להקל י"ל דלא הוי נזיר כלל. והמל"מ ז"ל נסתפק באם אמר כשיהיה לי בן או בת ונולד לו טומטום או אנדרוגינוס וכו' ולענ"ד נראה גם בזו כמ"ש מטעמא דספק נזירות להקל והבעיות שנאמרו שם בגמרא הזכירם רבינו פ"ח ופ"ט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---