מעשה רקח/נזירות/ג

מעשה רקח ‏ נזירות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ג מהלכות נזירות

א

הנודר בנזיר וכו'. מבואר ממ"ש רבינו פ"א הל' ה' דעיקר הנזירות תלוי בקבלת הלב וכיון שהוא שוגג או אנוס וכו' ודאי אין לבו גומר להיות נזיר וק"ל:

ב

מי שנדר בנזיר וכו'. שם דף ל"ב משנה וגמרא וז"ל שם בפירוש המשנה ומאמר חכמים כשחרב ביהמ"ק אינו נזיר שמורה בלא ספק שהוא א"צ הפרה לפי שלא חל עליו הנזירות נמשכו בזה המאמר (לחסר) [לאחר] דעת ר' אליעזר שאומר פותחים בנולד ר"ל שהוא אין צריך הפרה כמו שביארנו בפ"ט דנדרים ואמר בתלמוד שטפוה רבנן לר"א ואוקמוה בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד והלכה כחכמים ומכאן יתבאר שענין מאמר ר"א פותחין בנולד ר"ל שא"צ הפרה ונתבאר מדבר שבא בנדרים שהוא צריך הפרה לדעת ר"א וכו' ע"כ. והרואה יראה גמגום הלשון וקשיא מניה וביה והיפך שיטת התלמוד דממ"ש נמשכו בזה המאמר (לחסר) [לאחר] דעת ר"א וכו' נראה דר"ל שחכמים הודו לר"א וס"ל דפותחים בנולד וכן הבין הרב לח"מ ז"ל והוא דבר בלתי אפשרי כמעט חדא דלישנא דשטפוה רבנן לר"א ואוקמוה בשיטתייהו מורה ודאי שהם נצחוהו וכפי' רש"י ז"ל דהכוונה דבזאת המשנה לא חלק ש"מ שהודה לדבריהם ועוד דבנדרים דף ס"ד בעי תלמודא מ"ט דר"א א"ר חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים והאי מיתה דנולד הוא מכאן שפותחים בנולד ורבנן מ"ט קסברי הנהו מי מייתי והא א"ר יוחנן משום רשב"י כ"מ שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם אלא אמר ריש לקיש שירדו מנכסיהם הרי שחכמים הוא שדחו ראיית ר"א ור"א שתק וכיון שכן מנ"ל לומר שהם חזרו והודו לו ועוד דאם איתא למה חלקו חכמים כאן במס' נזיר על נחום המדי שס"ל שפותחים בנולד והם אמרו אין פותחין ועוד במ"ש כמו שביארנו פ"ט דנדרים ושם כתב וז"ל ר"א מתיר אחר השאלה לחכם ואפילו שהוא אינו מתחרט וכו' וחכמים אוסרין שהם מצריכין החרטה עכ"פ ואח"כ תועיל השאלה לחכם וכו' והלכה כחכמים ע"כ. הרי שדבריו של שם הם היפך מ"ש כאן וכאן כתב כמ"ש בפ"ט דנדרים אתמהא טובא ועוד שמתחילה כתב דלר"א א"צ הפרה ובסוף לשונו כתב ונתבאר מדבר שבא בנדרים שהוא צריך הפרה לדעת ר"א וכו' נראה דסותר דברי עצמו סמוך ונראה והיותר מגומגם דבכולהו נקט לשון הפרה וידוע דלשון זה אין שייך בחכם אלא בבעל או באב ורבינו ודאי שכל דבריו בהשכל הן אמת דגם ברפ"ט דנדרים נקט רבינו לשון זה וצ"ל דלא דק בזה:

ג

המתפיס בנזירות וכו'. היה נזיר עובר לפניו וכו'. כתב מרן ז"ל סיפא פירושא דרישא וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה כל דין זה מיותר שכבר השמיענו רבינו זה בפ"א הל' ו' עיי"ש ואפשר דאגב סיפא דסיפא נקטיה:

ה

האומר הריני נזיר וכו'. כבר מרן ז"ל כתב ליישב דעת רבינו דגירסא אחרת היתה לו בגמ' והוא מוכרח אך אכתי קשה במ"ש רבינו הרי חבירו נזיר מיד דמי הכריחו לפרש כן ולמה לא פי' כפי' רש"י דאנפשיה היינו שיהיה לו בן ומכ"ש דקשה לשמוע שיהיה הלמד חמור מן המלמד דהרי הנודר לא קבל עליו נזירות להדיא אלא כשנולד לו בן ואם לא נולד לו או שנולד לו בת או טומטום או אנדרוגינוס אינו נזיר כמ"ש רבינו פ"א הל' י"ז ואיך יחול נזירות גמור להמתפיס. ועוד דקי"ל ספק נזירות להקל כמ"ש רבינו אח"ז ואפשר שרבינו דייק לה מלישנא דתלמודא אדיבוריה משמע או אגופיה משמע ורש"י פי' דאדיבוריה היינו שיהיה לך בן ואגופיה היינו שיהיה לי בן וכו' ואינו מוכרח שהרי תיבת אדיבוריה תתפרש בין שיהיה לך בן בין שיהיה לי בן דהיינו בדיבורו ממש ומכח זה נייד רבינו ז"ל מפי' רש"י ומפרש אדיבוריה ע"ד שיהיה לו בן כנזכר או אגופיה דהיינו שמקבל עליו נזירות גמור מעתה ומעכשיו וקאי אתחילת דברי הנודר שאמר הריני נזיר וכיון שדרכו של רבינו לפסוק כאת"ל הוכרח לפסוק דה"ז נזיר מיד משום דאין כאן אפילו ספק ובנ"א כת"י קדמון נמחק כל זה הדין ואולי שהוא ט"ס:

ז

המתפיס בנזירות וכו'. היה נזיר עובר לפניו וכו'. כתב מרן ז"ל סיפא פירושא דרישא וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה כל דין זה מיותר שכבר השמיענו רבינו זה בפ"א הל' ו' עיי"ש ואפשר דאגב סיפא דסיפא נקטיה:

וכן אם שמע ואמר ואני בתוך כדי דיבור. משמע דמפני שלא אמר אלא ואני בעינן תוך כדי דיבור הא אם אמר ואני כמותך אפילו אחר כדי דיבור מהני ודומיא לאוסר עליו בשר זה ואחר כמה ימים אמר על בשר אחר וזה כזה דמהני וכמ"ש רבינו פ"ג דהל' נדרים הל' ד' אך תימא דלעיל מינה פסק דאף באומר ואני כמותך בעינן תוך כדי דיבור וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם. אך עוד נראה באופן אחר והוא דכיון דבשום משנה וברייתא לא נמצא לשון זה יותר נראה לומר דתיבת כמותך שכתב רבינו שם אין כוונתו שנאמר כן דוקא לשיצטרך תוך כדי דיבור דוקא אלא הוא פי' לתיבת ואני כלומר שכוונתו ואני כמותך והה"נ שמודה רבינו ואזיל שאם יאמר כן להדיא אפילו אחר כמה ימים מהני דומיא לדין הבשר שהזכיר אח"ז ובהגהות הרמ"ע מפאנו כת"י כתוב ואני בתוך כ"ד של שני צ"ל ושמע השלישי בתוך כ"ד של שני וכ"כ בנוסחאות כת"י:

ח

שנים שהיו מהלכים וכו'. נחלקו הפוסקים ז"ל בהבנת דברי רבינו עיין למהרימ"ט ח"א סי' י"ט וביו"ד [סי' כ"ה] ומהרשד"ם יו"ד סי' ע"ה והרש"ך ח"א הביאם הכנסת הגדולה ז"ל ובשו"ת זרע אברהם סימן ל"א שהדברים נראין פשוטים ועומדים דמדכתב רבינו ואמר חבירו ראובן הוא ואמר זה הריני נזיר וכו' דמדכתב ז"ל ואמר זה משמע שזה שאמר ראובן ההוא אמר הריני נזיר אם יהיה ראובן כלומר אם הוא כדברי ודע שדברי רבינו בפי' המשנה מגומגמים מכח דברי הש"ס וכבר עמדו עליהם הרבנים הנ"ל עיין עליהם:

י

היו מהלכין בדרך וכו'. משנה וגמרא שם ודברי רבינו בפי' המשנה מגומגמים עיין להפרי חדש ז"ל ועיין להרב לח"מ והמל"מ ז"ל:

יב

וכן אם ראו אנשים וכו'. רבינו בפי' המשנה כתב אפילו היו מאה ואחד מהם סומא וכאן כתב סתם ומהם סומין משום דמסתבר טפי:

יג

קטן שהגיע וכו'. עיין לרבינו פ"ט הל' י"ב ובהל' נדרים פי"א ושם ביאר רבינו דמופלא הסמוך לאיש מדברי תורה וכ"כ פ"ד דהל' תרומות וכיון שכן לא זכיתי להבין השגת הראב"ד ז"ל עיין עליו:

והאיש מדיר את בנו קטן וכו' ואין האשה מדרת וכו'. קצת קשה דמצינו גבי שמואל שהדירתו אמו בנזיר ואמרה ומורא לא יעלה על ראשו ושמואל היה נזיר עולם כמ"ש בסוף מכילתין ופסקו רבינו פ"ג הל' ט"ז וצ"ל דגם אביו הסכים על ידה והדירו גם הוא:

יד

כיצד האב וכו' ושתק הבן. פשט הלשון משמע דשתיקתו תכף מהני לקבל הנזירות אבל אם התחיל לנהוג הנזירות ושוב מיחה לא מהני אמנם ממ"ש בדין הבא לא רצה הבן וכו' שהרי נעשה מעשה שגילו דעתם שלא רצה הוא או קרוביו בנזירות זו וכו' מדקדוק הלשון שכתב בנזירות זו יש לכוין דאף שכבר התחיל בנזירות יכול הוא או קרוביו למחות דאל"כ לימא שלא רצה הוא או קרוביו בזה וזו היא דעת רש"י ז"ל שכתב בפי' שאפילו ביום אחרון יכולים למחות אמנם התוס' ז"ל כתבו שם דדוקא כשמיחו מיד כששמע [אבל] אם לא מיחו ושוב לימים מיחו אין בכך כלום ע"כ. אך ראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב וז"ל וכל זמן שחל עליו הנזירות והתנהג בו אינו יכול לא הוא ולא קרוביו לבטלו אח"כ וזה יתכן אצלי עכ"ל. והנה התוס' ז"ל הביאו התוספתא דקתני בהדי הני או שהביאו שתי שערות והא דלא תני במתניתין משום דשתי שערות מבטלות הנזירות אף אחר שהתחיל כבר למנות כמה ימים מנזיר אבל הני דהכא היינו בתחילת שמיעת הנזירות וכו' ע"כ. ולכאורה היה נראה שרצו להסתייע מזאת התוספתא ובפ"ג שם תני גילח או שהביא שתי שערות ולשון זה מכוון יותר לסברת רש"י ז"ל כמבואר אכן האמת יורה דרכו שלא הזכירו זאת התוספתא אלא להכריח דמתניתין ס"ל דהמחאה צריכה להיות דוקא קודם שיתחיל הנזירות ולכך לא הביאה הך דשתי שערות ולשיטתייהו אזלי שכתבו לקמן דף ל' ד"ה ה"ג וכו' שהרי נזירות אביו מתבטל אחר הבאת הסימנין וכו' ע"כ. אף שמדברי רש"י שם נראה קצת דלא ס"ל הכי ולדעת רבינו סתומא בזה עיין להתוס' יו"ט ז"ל פ"ד דסוטה משנה ה' ומ"מ נראה לענ"ד דלכו"ע יתכן שאף אחר שהתחיל הנזירות ואפילו אחר כמה ימים יתבטל וכגון שקרוביו לא נרגשו בדבר אלא אחר כמה ימים דכיון שהטעם הוא משום דהלכה היא בנזיר ואפשר דהוי משום נוול כמ"ש בגמרא דריש לקיש מעתה כל שביום שמיעתן מיחו יש לומר דמחאתן מחאה אף שכבר התחיל וא"כ הוא אתי בדיוק מ"ש רבינו כנזירות זו כנ"ל:

טו

ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדיל ויעשה איש. פירוש עד שיגדל בשנים דהיינו י"ג ויום אחד ויעשה איש דהיינו שיביא שתי שערות כמ"ש בפרק י"א דהל' נדרים הל' ד' ופסק כרבי כדאיתא בגמ' אלא דקשה טובא דמשמע התם דלרבי וגם לפי דחיית הש"ס לכ"ע מופלא הסמוך לאיש דרבנן ורבינו פוסק שהוא דאורייתא כמבואר וכ"כ הרב לח"מ ז"ל והניח דברי רבינו בצ"ע. אמנם נראה לענ"ד דרבינו מפרש מ"ש בגמרא לימא כתנאי וכו' הכוונה כדי לידע אי הלכה כר' יוחנן או כר' יוסי בר חנינא א"ר לקיש דאפשר דהוו תרי לגבי ר"י ולכך מייתי הך פלוגתא דידוע דהלכה כרבי ודחי ליה דאין להכריח זה דאפשר דפלוגתייהו תליא במופלא הסמוך לאיש וכו' וכלל זה הביאו הר"ב גופי הלכות דף נ"א ע"ב וכיון דהכא מספקא לן אי מופלא הסמוך דרבנן או דאורייתא ובפרק יוצא דופן דף מ"ו אפליגו רב כהנא עם ר"י ור"ל בהא וע"כ לפסוק כר"י ור"ל דהוו רבים לגבי ר"כ א"כ מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ולא חיישינן להדחיות של הש"ס של כאן אלא כדסלקא דעתין מעיקרא דפלוגתא דרבי ור"י בר יהודה תליא בפלוגתא דר"י וריב"ח אר"ל הלכה היא או חינוך וקי"ל כרבי ומעתה הפסקים הם אמתיים ונכוחים ור"ל נמי דס"ל מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ס"ל כרבי דהכא דהוי משום חינוך עד שיגיע לעונת נדרים ותו לא ודו"ק כן נראה לענ"ד נכון:

יז

אבל העבד וכו'. משום דאיתרבו עבדים מקרא דואמרת אליהם לכך אם לא כפה אותו האדון יחול הנזירות עליו כדאיתא בגמרא:

יח

נדר העבד וכו'. רבינו מפרש דרשת אביי מקרא דלהרע או להטיב דהיינו לענין עינוי נפש דוקא ובזה הוא דהושוו נדרים ושבועות אהדדי אבל באין בהם עינוי נפש יש חילוק דבנדרים דמתסר חפצא אנפשיה חייל אבל בשבועות דמתסר נפשיה אחפצא לא חייל דהרי אין נפשו קנויה לו ולכך חילק רבינו בנדרים בין יש בהם עינוי נפש ללא ובשבועות לא חילק כמ"ש פי"ב דהל' שבועות וכ"כ התוס' יו"ט ז"ל:

או שהעריך וכו'. בפ"א דערכין הל' ז' פסק רבינו שהעבד נערך ועורך כשאר ישראל ואם יפדה ויהיה לו יתן ערך שנדר ע"כ. וכאן כתב דאם העריך אינו ערך ולא יחול עליו אך מבואר הדבר שרבינו דייק לכתוב ולא יחול עליו נדר ולא הוסיף תיבת ערך מפני שהנדר אינו חל כלל משא"כ הערך דעכשיו לא נתחייב בו אבל כשיפדה יחול ופשוט:

נדר עבדו וכו'. מרן ז"ל הליץ בעד רבינו להשגת הראב"ד ז"ל גם בפ"ח דהל' עבדים השיג עליו וע"ע למרן ז"ל שם:

יט

עבד שנדר וכו' או שהלך מרבו וכו'. לישנא דמתני' עבר מכנגד פניו וכ"כ בפי' המשנה אם ברח ממנו או שיצא מאצלו והוא נזיר ע"כ. ולמ"ש מרן ז"ל דנראה שרבינו היה גורס ר' מאיר אומר ישתה ר' יוסי אומר לא ישתה ע"כ בפי' המשנה כתב רבינו כגירסתינו ר"מ אומר לא ישתה ר"י אומר ישתה ע"כ. והפרי חדש ז"ל כתב דכיון דלס"ד דתלמודא משמע דלית הלכתא כר"י דהא הוה מוקמינן ר"מ כשמואל משמע דהוה קי"ל לתלמודא דבהא הלכתא כר"מ ותו דתקנתא דר"מ עדיפא וטפי מסתברא לתקוני דליהדר לרבו ותו מדסתם תלמודא ביאר טעם דר"מ לבסוף משמע דהכי ס"ל דאחרון אחרון חביב ע"כ משמע דטפי מסתברא לתקוני וכו' א"נ דהרי סיים רש"י ז"ל דלד"ה בתר תקנתיה אזלינן ויותר נראה לומר ע"פ מאי דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו והא נמי גזרה היא ודו"ק:

נזר והשלים וכו'. תוספתא ספ"ו דנזירות ורבינו הוסיף ולא ידע בו רבו לרבות דיצא ידי נדרו אע"פ שאם היה יודע היה כופהו אבל אם לא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו דאלו ידע רבו הוה כפי ליה וכ"כ הרב קרית ספר ז"ל:

כא

אין הנזירות נוהגת אלא בא"י וכו'. מרן ז"ל הביא דברי רבינו שבפירוש המשנה שלכאורה הם דברים קשין כגידין מלבד דחובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל כמ"ש הרב קרית ספר וכ"כ התוס' שם דמה"ת נוהגת אף בחו"ל. אמנם צריכין אנו למשכוני נפשין ולפרש דכוונתו על הקנס שקנסו ז"ל לשיעלה לא"י עכ"פ ומוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין. גם מה שהקשה מרן ז"ל על מ"ש כאן שהקנס הוא שמחייבין אותו לעלות לא"י דמנין לו זה דאדרבה שנינו במשנה שהילני המלכה נדרה הנזירות שבע שנים והשלימה נזירותה ואח"כ הלכה לארץ ואם כדברי רבינו למה לא חייבוה שתעלה לארץ וכו' ע"כ. הנה בגמרא מבואר דהא דמחייבין אותו לעלות ולמנות בא"י אינו אלא משום קנס כדברי רבינו אך אינו מבואר שם אי מחייבין אותו תכף ומיד שנזר או אח"כ והתוס' ז"ל כתבו שם אבית הלל שאמרו נזיר בתחילה לחזור ולהתחיל כל מניינו וכו' ע"כ. משמע דהכוונה דאף שכבר מנה ימי נזירותו בחו"ל דמה"ת יצא ידי נדרו כמ"ש שם אפ"ה מחייבין אותו לעלות לא"י ולחזור ולמנות הימים כבתחילה וכדמוכח באמת דהילני המלכה דאחר שהשלימה ימי נזירותה בחו"ל עלתה לארץ ע"י שחייבוה חז"ל וחזרה ומנתה שבע שנים אחרות.

מעתה בשופי נוכל לומר שכן היא דעת רבינו ג"כ וסרה מעליו תלונת הראב"ד ז"ל ע"פ דברי התוס' הנ"ל וא"צ לידחק כמ"ש מרן ז"ל וכן מצאתי להתוס' יו"ט ז"ל וכן משמעות דברי הסמ"ג ז"ל עשין רמ"ו וכו' שסיים כמו שהורו ב"ה להילני המלכה וכו' דמשמע דאכולא מלתא קאי עיין עליו. מעתה מ"ש רבינו לפיכך מי שנדר בזה"ז בח"ל וכו' עיקר הדין הוא דאתא לאשמועינן דעכ"פ כופין. אך אימתי תהיה הכפיה כבר הקדים ואמר כמנין הימים שנזר דזה מורה שאחר שמנה כופין וכן משמע ממה שכתב אח"ז וכל זמן שהוא בחו"ל וכו'. שוב אחר זמן האיר ה' את עיני ומצאתי לרבינו בפי' המשנה ספ"ד דעדויות שכתב וז"ל פרק מי שהיה נזיר וכו' מי שנזר והוא בבית הקברות וכו' ובתרא תנינן מי שנזר נזירות מרובה וכו' וחד טעמא נינהו משום דארץ העמים כבית הקברות דמיא וכו' ומיהא בהא פליגי ב"ש סברי כי קנסינן ליה בטומאת ארץ העמים לסתור את נזירותו ה"מ וכו' וב"ה סברי בכל נזירות קנסינן ליה מיהו ההוא דנזר בבית הקברות מדינא דאורייתא נמי לא סליק ליה מידי שהרי הוא צריך לנהוג נזירותו בטהרה עכ"ל ובזה סרה תלונת מרן ז"ל ע"ד רבינו שבפי' המשנה שהרי מצינו כאן כוונתו מבוארת:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---