כסף משנה/נזירות/ב

כסף משנה ‏ נזירות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנודר בנזיר בשוגג או באונס וכו'. מבואר בגמרא בפרק שני (דף י"א:):

מי שנדר בנזיר וניחם על נדרו וכו'. שם (דף כ"א):

ב

מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו וכו'. משנה פ' ב"ש (נזיר דף ל"ב) דהקדש טעות:

ג

המתפיס בנזירות וכו' היה נזיר עובר לפניו וכו'. סיפא פירושא דרישא היא והוא משנה בריש נזיר:

ד

נדר חבירו בנזיר ואמר הוא פי כפיו מיין וכו'. משנה פ"ד דנזיר (דף כ':) מי שאמר הריני נזיר ושמע (חבירו ואמר) פי כפיו ושערי כשערו ה"ז נזיר ומוקי לה בגמ' (דף כ"ב:) דוקא דאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מליגזז:

וכן אם שמע אחר ואמר ואני וכו'. גם זה שם משנה וגמרא (דף כ':):

ומה שכתב אפילו הם מאה הרי כולם נזירים. שם בעיא דאיפשיטא:

ה

האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו'. בפ"ב (דף י"ג) בעא מיניה בן רחומי מאביי הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה משמע או אגופיה משמע את"ל אגופיה משמע אמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר או דילמא ה"ק רחימנא לך כוותי את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא ה"ק ליה רחימנא ליה כוותך תיבעי. כך היא הגרסא בספרים שלנו ורבינו נראה שלא היה גורס כן אלא הכי גריס בבבא דרישא ואמר ואני במקום ואמר ועלי. ובבבא שניה במקום לכשיהיה לי בן גורס לכשיהיה לך בן וכך היא גירסת הראב"ד אלא שמפרש בענין אחר ככתוב בהשגותיו וז"ל. הרי חבירו נזיר מיד א"א תמה אני מאין הוציא זה וכו'. ורבינו נראה שמפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני, אדיבוריה כלומר על מה שאמר כשיהיה לי בן ואינו נזיר עד שיהיה לו בן או אגופיה משמע כלומר לא קאי אכל דיבוריה אלא אגוף ועיקר דיבורו דהיינו לאמירתו הריני נזיר בלבד וא"כ הרי הוא נזיר מיד את"ל אגופיה משמע והרי הוא נזיר מיד אמר הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר שהוא מתפיס עצמו בנזירות כשיהיה בן לחבירו או דלמא אינו מתפיס עצמו בנזירות כלל אלא ה"ק גם אני אוהבו ושמח בטובתו כמותך ואין כוונתי על נזירות כלל את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא כלומר ואין כוונתו לומר אלא שהוא אוהב אותו אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו בבעיי קמאי כמו האת"ל וכבר נודע שזו היא שיטתו ושיטת הגאונים ובזו פסק להקל משום דתנן בפ"ד דטהרות (משנה י"ב) ספק נזירות מותר:

ח

שנים שהיו מהלכים בדרך וכו'. משנה בפ' ב"ש (נזיר דף ל"ב:) היו מהלכים בדרך ואחד בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה (איש) פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה (איש) פלוני וכו' ב"ש אומרים כולם נזירים וב"ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ובגמרא מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו:

ומ"ש לא הגיע אליהם וכו'. שם במשנה הרתיע לאחוריו אינו נזיר ר"ש אומר יאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה ופסק כת"ק:

ט

ומ"ש וכן האומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור וכו'. שם (דף ל"ד) בסוף הפרק פלוגתא דר"י ור"ש בברייתא ופסק כר"י דהלכה כותיה לגבי ר"ש ועוד דסתם מתני' כוותיה:

י

היו מהלכים בדרך וראו את הכוי מרחוק וכו'. משנה שם.

ומ"ש וה"ה אם ראו אנדרוגינוס וכו'. בתוספתא פ"ג:

יא

ומ"ש שהכוי דמו טעון כיסוי כחיה וכו'. משנה פ"ב דבכורים.

ומ"ש שהאנדרוגינוס מטמא בלובן כאנשים וכו'. בתוספתא דבכורים:

יב

וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים וכו':

יג

קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר וכו': כתב הראב"ד דבר זה אינו מחוור למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ"ד דאורייתא דרב כהנא וכו' ור' יוחנן ור"ל ס"ל דאורייתא פ' יוצא דופן עכ"ל. ותמהני למה כתב כן בדרך אפשר דמילתא דפשיטא היא דלית הלכתא כרב כהנא לגבי ר"י ור"ל:

והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר וכו'. משנה סוף פרק ד' דנזיר (דף כ"ח:) האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ובגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה היא בנזיר. ומשמע בגמרא דדוקא בנזיר אבל לא בשאר נדרים:

יד

ומ"ש ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ומ"ש רבינו וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה וכו'. מבואר שם בגמרא:

טו

ומ"ש לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגילח שערו או שגלחוהו קרוביו וכו'. שם במשנה. וממה שכתב

רבינו ושתק הבן אפשר לומר שדעתו כדעת התוס' שכתבו דוקא שמיחו מיד כששמע ואם לא מיחו אז ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות אלא שבסוף דבריו היה לו לגלות יותר:

ועד מתי יש לו להדירו וכו'. שם (דף כ"ט:) עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת הנדרים ופסק כרבי מחבירו:

יז

(טז-יז) העכו"ם אין להם נזירות וכו' נשים ועבדים יש להם נזירות. משנה רפ"ט (דף ס"א):

והאב או הבעל מפר נזירות האשה וכו'. שם במשנה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו (דף ס"ב:) חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו בגמרא ת"ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכים מ"ש גבי נזיר דאמר רחמנא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו א"ה גבי נדרים נמי ואסיקנא אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות ואין צריך לכפותו לנדרים ואינו צריך לכפותו לשבועות מ"ט דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ופי' המפרש אלא אמר רבא הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו ה"ז אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכים אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפיה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלים וכו'. יצא הנשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו ה"נ כיון דקא מכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה:

יח

נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך וכו'. משנה שם (דף ס"ב:) הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. ופירוש רבינו בה מבואר וכ"כ בפירוש המשנה כלומר דדמי להא דאמרינן בפ' השולח עבד שהניח לו רבו תפילין יצא בן חורין וז"ל אם אמר אדם לעבדו מופר לך כבר ביטל ממנו זכותו וחזר בן חורין לכך משלים נזירותו עכ"ל:

והראב"ד כתב כל זו הפיסקא אינה כלום וכו'. ואין בדבריו הכרח להטעות גירסת רבינו ופירושו:

יט

עבד שנדר בנזירות וברח וכו'. שם במשנה עבר מכנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה ובגמרא מ"ד ישתה סבר סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש ומ"ד לא ישתה סבר ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרבי מאיר במקום רבי יוסי וכבר השיגו הראב"ד:

וכתב א"א דלא כהלכתא וכו'. ונראה שרבינו היה גורס בהפך ר"מ אומר ישתה ור' יוסי אומר לא ישתה.

ומ"ש רבינו או שהלך מרבו, טעמו מפני שהוא בכלל עבר מכנגד פניו:

נזר והשלים נזירותו וגילח וכו' עד משעה שנטמא. תוספתא בסוף נזיר:

וכתב הראב"ד אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו וכו'. טעמו לומר דהא דקתני נדר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו קשה אם מונה ימי נזירות קודם שיצא לחירות כי לא גילח מאי הוי ולמה לא יצא ידי נדרו ולכך העמידה כשכפאו רבו עד שלא גילח וזהו שכתב אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו כלומר אין לדין זה מקום אלא כשכפאו רבו, אך מה שסיים וכתב לומר שמביא קרבנותיו ומגלח נראה שאין לו ענין עם מה שכתב קודם ואפשר דאו או קתני וה"ק אין לזה שורש אלא באחד משני פנים או כשכפאו רבו או בשלא כפאו רבו ומאי לא יצא לאו למימרא שלא עלו לו הימים שנזהר בנזירותו אלא היינו לומר שלא יצא עד שיביא קרבנותיו ויגלח. ומ"ש ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי וכו' בפ' הנזכר נטמא ואח"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מהו כשכפפו רבו או כשלא כפפו רבו וכו' אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין. ומ"ש והכי איתא בירושלמי. שם:

כא

(כ-כא) נזירות נוהגת בפני הבית וכו'. בספ"ג דנזיר (דף י"ט:) תנן מי שנזר נזירות הרבה והשלים נזירותו ואח"כ בא לארץ ב"ש אומרים נזיר שלשים יום וב"ה אומרים נזיר בתחלה. וכתב שם רבינו הנזירות א"א בח"ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בין בארץ בין בח"ל ר"ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לא"י ויתחייב שם בנזירות עכ"ל. ואיני יודע מי הכריחו לומר שהוא על צד הקנס דמשמע שמן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח"ל שאע"פ שיהיה טמא למה לא ינהוג מן הדין ביין ובתגלחת ולא גרע ממי שנזר והוא בין הקברות ועוד שמי שהוא בח"ל אינו טמא מן התורה שהרי טומאת ארץ העמים אינה אלא מדרבנן וא"כ אסור לו ליטמא בטומאה דאורייתא ואפי' בטומאה דרבנן נמי אסור. וגם רבינו כך היא דעתו שהרי כתב וכל זמן שהוא בח"ל אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואם עבר ושתה או גילח או נגע במת לוקה ומאחר שכן מן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח"ל ולא משום קנס כמ"ש בפירוש המשנה ופה בחיבור תיקן וכתב שהקנס הוא שמחייבים אותו לעלות לארץ. וג"ז לא ידעתי מנין לו אדרבה שנינו במשנה שהילני המלכה נדרה נזירות שבע שנים והשלימה נזירותה ואח"כ עלתה לארץ ואם כדברי רבינו למה לא חייבוה שתעלה לארץ:

והראב"ד כתב א"א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכו'. ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא"י שאע"פ שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה. ולענין מה שקשה על רבינו למה מחייבין אותו לעלות לא"י י"ל שהטעם מפני שכל שהוא בח"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים ומה שלא חייבו להילני המלכה לעלות אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח"ל מפני תיקון המלכות אי נמי אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף