מעשה רקח/מכירה/ח
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מגיד משנה מפרשי הרמב"ם אבן האזל
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו'. דקדק לכתוב באלף זוז שהוא סך גדול, וכן הוא לשון הגמרא במציעא דף ע"ז [ע"ב], והטעם כמו שפירש רש"י ז"ל בגמרא, סתם מאן דזבין ארעא באלפא זוזי אוזולי מוזיל ומזבין נכסי ופירש רש"י וכו', והרב כסף משנה ז"ל תמה על רבינו דלמה לא כתב הדין האמור בפרק הזהב דף מ"ח [ע"ב], דבקרקע קנה כולו כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע עיי"ש, ולא זכיתי להבין דבריו, דהרי דין זה כתבו רבינו להדיא כאן שכתב, ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע קנה הלוקח את כולה ע"כ, הרי שכמו שפסק במטלטלין בנתן דמיהם שקנה כולן לענין מי שפרע, כן בקרקע כשאינו יוצא ונכנס קנה כולו להדיא, והמשנה למלך ז"ל כתב דודאי גירסא אחרת היתה לו להכסף משנה בדברי רבינו עיי"ש, והדבר מבואר שאי אפשר לומר כן, שהרי שם בשו"ע חו"מ סי' ק"צ העתיק דברי רבינו כדמותן בצלמן.
והיה יוצא ונכנס ותובע וכו. פירש הרא"ש ז"ל שנים שלש פעמים והלוקח דוחהו בלך ושוב וכו' ע"כ, שמעינן מדבריו תרתי, חדא, דיוצא ונכנס אין פחות מג' פעמים, ותו שמעינן שאם באותה כניסה לא החזירו ריקם אף שנתן מעט קנה לגמרי.
לא קנה הלוקח את כולה וכו'. מדכתב את כולה ולא כתב סתמא לא קנה הלוקח, משמע דכולה הוא דלא קנה הא מקצתה דהיינו כנגד מעותיו שנתן למוכר קנה, ולפי זה חזר בו הלוקח וכו', שכתב אח"ז אכולה קאי, דיאמר איני חפץ בחצי שדה וגם המוכר יאמר איני מוכר חצי שדה, דהא לדעת רבינו נותן מהשדה עצמה כסברת רב נחמן בר יצחק, ועיין להדרישה ופרישה והסמ"ע ז"ל שצידד בזה מכח סברת הרא"ש והר"ן ז"ל.
ב[עריכה]
יד המוכר על העליונה וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרמב"ן ז"ל, דשמין לו כשער של עכשו לא לפי הפסק ע"כ, מבואר הדבר דיש בו להקל ולהחמיר דאם נתייקר הקרקע הרי הוא לטובת המוכר, ואם הוזל הרי הוא לטובת הלוקח, ועיין להרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' ק"צ בדין זה. ולענין אכילת הפירות עיין בספר המקח והממכר להרב האי גאון שער י"ג.
ג[עריכה]
מכר שדהו מפני רעתה וכו'. אין להקשות דלעיל סוף פ"א פסק רבינו, במוכר עשר שדות דאם נתן מקצת הדמים לא קנה אלא כנגד מעותיו ולא חילק בין עייל ונפיק אזוזי ללא, וכן אם מכר מפני רעתה, והנה לההיא דעייל ונפיק אזוזי כבר הוא נלמד מדברי הרב המגיד ז"ל שם, דלא שנא מוכר עשר שדות ממוכר אחת, אף דלא משמע הכי מדברי הרמ"ך שהביא בספר אסיפת זקנים [ב"מ] דף [ע"ז ע"ב] עיי"ש, אך הא דמפני רעתה לא איתברר לן, דהן אמת שאם מכר כל העשרה מפני רעתם כולם פשיטא דהוא הדין והיינו טעמא, אך מאי דאיכא לאיסתפוקי אם היו מקצתם רעות מאי כגון חציין, דהא אי איכא רובא מסתברא דאזלינן בתר רובא אבל אי הוו חציין לא ידעינן.
ה[עריכה]
לקח שוה מאה במאתים וכו'. ידוע דבקרקעות אין בהם דין הונאה ואף במטלטלין הנושא ונותן באמונה אין בו הונאה, אפילו מכר שוה דינר בעשרה כמו שכתב רבינו לקמן פרק י"ג וריש פרק י"ד, וכיון שכן יתכן דין זה בין בקרקעות בין במטלטלין, וגירסת רבינו בגמרא דף ע"ז [ע"ב] קרובה לגירסת הראב"ד ז"ל שהביא הרב אסיפת זקנים ז"ל שם, והכלל דהוה גריס זבין שוה ק' בר' ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי [או לא] תיקו וכמו שכתב הרב כסף משנה ז"ל, אלא שהוא היה גורס בהרב המגיד ז"ל כגירסת המגדל עוז, ולכך הקשה עליו אך לפי גירסתינו דבריו ז"ל שרירין וקיימין, והטור חו"מ סי' ק"צ הביא הדין כמו שכתב בגמרא בנוסחתינו, וסיים, וכתב הרמב"ם ז"ל לפיכך הרוצה לחזור משניהם וכו', ותמה עליו הבית יוסף שכתב סוף דבריו ולא כתב תחילתן עיי"ש, ויותר היה לו לתמוה דכיון שדין הטור אינו דינו של רבינו איך יכתוב גזר דין של רבינו על דינו, ומנא ליה שרבינו יסבור כן באותו דין.
ועל מה שכתב רבינו
לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור וכו', הקשה המשנה למלך ז"ל דמאחר שפסק דאם תופס המוכר כנגד המעות שנשאר אין מוציאין מידו, א"כ כי לא תפס נמי אמאי לא יוכל הלוקח לחזור כנגד מה שלא נתן ויחזור המקח למוכר מאחר שהוא תפוס בכל ויאמר שלא קנה אלא כנגד מעותיו, ואמאי מחויב ליתן לו כל דמי המקח וצ"ע, עכ"ל. קושיא מבוארת היא זו ולא היה צריך לאריכות, אמנם יש לומר דכוונת רבינו במה שכתב דאין אחד משניהם יכול לחזור, לא קאי אכל המכר אלא אמקצת הדמים שקבל המוכר, דכיון דבעיין לא איפשיטא כל אחד יחזיק במה שבידו דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולפיכך כתב דאם תפס המוכר בעד המעות שנשארו עדיין ביד הלוקח אין בנו כח להוציאם מידו, כיון דיש צד לומר דהמקח כולו קיים זה הוא מה שאפשר לומר ע"פ גירסא זו.
אמנם הרב בית יוסף חו"מ סי' ק"צ היה גורס בדברי רבינו, לפיכך הרוצה לחזור משניהם יחזור עיי"ש, ולפי גירסא זו אין כאן שום קושי, אך בשו"ע שם העתיק אינו יכול לחזור, גם שם כתב לקח שדה שוה ק' בר' דמשמע דדוקא בקרקע שאין בו דין הונאה קאמר, ונראה שכך היה גורס בדברי רבינו, אף שבב"י העתיק כגירסתינו לקח שוה ק' בר'. ועיין להרב כנסת הגדולה ז"ל שם שהביא כמה נוסחאות דגרסי בדברי רבינו דאינן יכולין לחזור בהם ופלפל להעמיד גירסת הבית יוסף שיכולין לחזור בהם עיי"ש.
ודע דבשו"ת הרשב"ש ז"ל שנדפס מחדש סי' תק"ס נשאל על לשון רבינו, דמדכתב לשון
ואם תפס זה לא שייך אלא במטלטלין, דבקרקעות אין שייך לשון תפיסה, והשיב ז"ל דאף בקרקע שייך לשון תפיסה כדכתיב וישבו בעריכם אשר תפסתם, ומזה למדו חז"ל דין החזקה בקרקעות עיי"ש, ונראה שפירושו מוכרח ע"פ לשון השו"ע דנקט שדה ולשון תפיסה כנ"ל, עוד כתב הרב ז"ל שם דהאי
אם תפס המוכר ממקח שמכר שכתב רבינו הכוונה שתפס דמים מהלוקח או מטלטלין כנגד המעות שנתחייב לו, דאם נאמר מהמכר עצמו שמכר לו תינח אם היה בו חלוקא, אבל אם היה פרה או טלית איך יחלק דהא כנגד המעות שכבר נתן הלוקח קנה ואין אחד משניהם יכול לחזור בו עיי"ש, ועכ"ז עדיין דברי רבינו מגומגמים דמה לו להאריך, היה לו לכתוב ואם תפס המוכר כנגד המעות שנשארו לו וכו'.
ו[עריכה]
מאה שנתת לי אינם אלא תשעים וכו'. מדסמך דין זה למה שכתב לעיל, משמע דבעייל ונפיק אזוזי קאמר דאל"כ מהיכא תיתי שיבטל המקח, אך הראב"ד ז"ל השיג לקמן ריש פרק ט"ו דאי עייל ונפיק אזוזי המקח בטל ושם הסכים לזה הרב המגיד. וראיתי להרב ש"ך ז"ל חו"מ סי' ק"צ דאמה שכתב נקנה המקח וכו', כתב ז"ל אע"פ שהקנין ההוא לא היה אלא בכסף וכו' ע"כ, ולכאורה משמע דלא היה שם משיכה אלא כסף, וזה יתכן בקרקע שנקנה בכסף לחודיה, אך במטלטלין שאין נקנין בכסף מגזירת חז"ל שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, לא יתכן דהא עכ"פ לא קנה אפילו נתן כל הכסף.
ז[עריכה]
מכרה ביותר על מנה קנה אחרון וכו'. בעבודה זרה דף ע"ב [ע"א] ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא לה להאי ארעא מזביננא לך בק' זוזי, אזל זבנה לאינש אחרינא בק"כ, אמר רב כהנא קנה קמא, מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוהו, והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד. ופירש רש"י ז"ל קנה קמא, דהא פסק וקנו מיניה ע"כ, וקשה על רבינו תרתי, חדא, שכתב הרי מכורה לך ולשון הגמרא מזביננא לך דהיינו אמכרנה לך, ועוד שהוסיף על הקנין מעכשיו, ויש לומר דרבינו סבירא ליה דאם אמר אמכרנה הוי ליה קנין דברים ולא קני, ולשון (מזבין) [מזביננא] האמור בגמרא לאו דוקא, אמנם הטור חו"מ סי' ר"ו העתיק כדברי הגמרא, ומשמע דאם אמר לו הרי היא מכורה לך מעכשיו קנה קמא אפילו שמכר לשני בק"כ, דבזה נראה שחולק על רבינו. ומהריב"ל ח"ד סי' כ"ו נסתפק בזה הביאו הרב בני חיי ז"ל שם, עוד נראה שכוונת רבינו במה שכתב הרי היא מכורה לך מעכשיו, ע"פ מה שכתב הרב המגיד בשם הרשב"א בשם רב האי והעיטור ז"ל דבעינן שהקרקע תהיה ביד הלוקח, דהכוונה שיכתוב לו לשון דמשמעותו שכבר היא בידו, ואל תתמה על החפץ שהרי כן פירש דבריהם מהרש"ך ח"ג סי' פ"ד הביאו הרב שי למורא סי' ל' עיי"ש, אי נמי יש לומר דנקט רבינו הך לישנא דהרי היא מכורה, מפני שלשון אמכרנה הוי דבר שעדיין לא בא לעולם, עיין במהריב"ל ז"ל ח"ד סי' כ"ו.
ומה שהצריך רבינו מעכשיו הוא משום דלשיטתיה אזיל דקנין לחודיה לא מהני, וזו היא מחלוקת קדומה בין הפוסקים זלה"ה, אלא שקצת תמהתי על הרב כנסת הגדולה וספר בני חיי ז"ל שהביאו שם סברת מהרי"ק ז"ל בשורש כ' שכתב דקנין לחודיה מהני בלא מעכשיו כאילו הדבר מוסכם, והלא רבינו והטור והרב בית יוסף ז"ל כתבו בפירוש הקנין ומעכשיו, ומהריב"ל ח"ד סי' כ"ו כתב בפירוש דמחמת הקנין לא זכה המצרן ועוד שלא נזכר מעכשיו בפירוש עיי"ש, הרי דלפסק הלכה הקנין לא מהני אם לא נזכר מעכשיו בפירוש, גם מהרשד"ם חו"מ סי' רפ"ג כתב וז"ל: עוד טעם אחר שכל הפוסקים כתבו בפירוש דתרתי בעינן שיהיה שם קנין גם שיאמר לה מעכשיו ע"כ, ונראה דכל הפוסקים שכתב ז"ל לאו דוקא, אלא הכוונה על רובם, ודעת הרי"ף ז"ל ג"כ כך היא כמו שכתב בספר שי למורא ז"ל סי' ל', אכן מצינו להרשב"א ז"ל הביאו הבית יוסף חו"מ סי' קצ"ה והרב כנסת הגדולה חו"מ סי'
ר"ו שכתב דכי איכא קנין לא בעינן מעכשיו.
והנה ראיתי להמשנה למלך ז"ל שהזכיר דברי הריב"ש סי' קע"ה שכתב וז"ל: אלא שאם כתב לראשון שימכרנו לו בסך כך וכך ושלא ימכרנו לאחר אף אם יתן לו בדמיו יותר מן הסך ההוא בענין זה קנה הראשון וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ע"כ, ותימה עליו דלשון זה לא מהני כלל אם לא אמר שתהא מכורה לי מעכשיו וכמו שכתב רבינו והרשב"א הביאו הבית יוסף חו"מ סוף סי' ר"ו, ואולי נאמר דמיירי בלשון חיוב דקאמר שהוא מתחייב למכרה לו, וכבר כתב מהר"א ששון סי' קל"ג דבלשון חיוב מהני לשון דאמכרנה לך, וראיתי למהריט"ץ סי' קס"ג שהבין דברי הריב"ש כפשטן, ותמהני איך עלה בדעתו שיחלוק הריב"ש עם רבינו והגאון והרשב"א עכ"ל. ואחרי המחילה הראויה איני רואה שום תמיהא על מהריט"ץ ז"ל, שהרי שם הביא סברת כמה פוסקים שכתבו דבדרך חיוב, כגון שבני אדם מקנין זה עם זה כיון שהוא בדרך חיוב אין צריך לא קנין ולא מעכשיו, ועלה נסתייע ג"כ מדברי הריב"ש הללו, דכיון שנתחייב דאף אם יוסיפו לו לא ימכור אלא לראשון קנה, ומה שהקשה המל"מ ז"ל מדברי הרשב"א שהביא הרב ב"י ז"ל חו"מ סוף סי' ר"ו, הלא הרב מהריט"ץ ז"ל הזכירו ג"כ באותה תשובה ופלפל בדבריו מכח תשובה אחרת, ונראה שצדקו דבריו כמבואר למעיין עיי"ש, וכן נראה ג"כ דעת רבינו לקמן פרק י"א הל' י"א, גבי מכר סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי ואני אחזיר לך קרקע זו, הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות, ואין בזה אבק רבית שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה ע"כ, ומוכח התם דבתנאי של חיוב אין צריך לא קנין ולא מעכשיו וכמו שכתב שם הל' ט"ו, והביא דין זה הרב מהריט"ץ עצמו שם סי' רפ"ג וביאר דבריו על נכון.
ח[עריכה]
אפילו על פי שנים מן השלשה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דרבינו היה גורס בגמרא בי תלתא וכו', עיי"ש וידוע דרש"י ז"ל גריס בתלתא, ופירש דכיון דנקט לישנא דשומא ונקט תלתא שהם בית דין סתם לתורת דיינים נחת וכו' עיי"ש, ולפ"ז רש"י ז"ל לא פליג על רבינו דכל שכן אי אמר בית דין של ג', אמנם לרבינו אם לא הזכיר בית דין אלא אמר בתלתא לא סגי בתרי מגו תלתא, ומוכרח ג"כ לפירוש הרב המגיד ז"ל דאין הדבר תלוי בלשון שומא או לשון אמירה אלא בהזכרת בית דין, משא"כ לפירוש רש"י, אלא דכפי פירושו תקשה למה שינה מלשון שומא ללשון אמירה, הוי ליה לכתוב אמר לו כמו שישומו ג' עד שישוו הג', ובספר בני חיי ז"ל חו"מ סי' ר"ו כתב דלישנא דשיימי משמע דין שומא, ומשמע שאינו בדין שומא, ולכן כשאומר כמו שישומו בית דין של ג' אמרינן מדין שומא קאמר ואזלינן בתר רוב דעות, אבל אם אמר מה שיאמרו לא נחתי לדין עכ"ל. וזה נראה קצת היפך דברי המגיד ז"ל, ויותר היה נראה דלכוונה זו נקט רבינו ברישא לשון שומא ובסיפא לשון אמירה, דהא ודאי אף אם אמר כמו שיאמרו בית דין של ג' אפילו תרי מגו תלתא סגי, ומינה דאף אם אמר כמו שיאמרו שלשה בעינן שישוו שלשתם בשומא כיון שלא הזכיר בית דין, ומינה אנו למדין דלדעת רבינו אם פירש שלשתן כגון שאמר ראובן שמעון ולוי ולא הזכיר בית דין, בין אמר כמו שישומו בין אמר כמו שיאמרו בעינן שישוו בעצה אחת.
ואח"כ יקנה הראשון וכו'. לשון זה מוכח אנפשיה דרבינו מפרש הגמרא דאדסליק מינה קאי, דאחר שהתנה עם הראשון מכר לשני, אלא שיש להקשות דמה חידוש יש בפירוש זה הלא אפילו בסתם שאמר אדם לחבירו כשאמכור שדה זו הרי היא קנויה לך מעכשיו, כמו שישומו אותה בית דין וכו', הוי דינא הכי, והרב ב"ח והדרישה ופרישה ז"ל תירצו לזה, דרבותא אשמועינן דאפילו לא פסק אלא אמר כדשיימי או אמרי אינשי אפ"ה הוי כאילו פסק להדיא ואינו רשאי למוכרו לאחר עיין עליהם, אלא דאכתי איכא למידק מלשון רבינו שסיים שהרי קנו תחילה שמכר מעכשיו ע"כ, דמשמע דעכ"פ צריך שימכרנה לראשון [וא"כ] [דברי] רבינו קיימי אדלעיל, הרי פסק שם שאם הוסיפו על הסך יכול למכור לשני בטענה דזוזי הוא דאנסוהו, ויש לומר דאין הכי נמי דאם יטעון דאין דעתו למכור אף אחר דשיימוה, ושוב הוסיפו לו על השומא יכול למכור לשני, ולא כתב רבינו כאן דאין שומעין לו אלא בדטעין שישומו אותה אחרים וק"ל.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |