מעשה רקח/מכירה/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה רקחTriangleArrow-Left.png מכירה TriangleArrow-Left.png ט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ספר מעשה רקח פרק ט מהלכות מכירה

א[עריכה]

המוכר להקדש ואמר לו הגזבר וכו'. איכא למידק דאמאי נקט מוכר כיון דאפילו בקונה מן ההקדש דינא הכי, כדתנן פרק ח' דערכין, אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אמר בעשרים וכו', ממשכנין מנכסיו עד עשר וכו', ויש לומר דרבינו סמך אמה שכתב בפרק ח' דהלכות ערכין ששם ביאר כל אותם הדינים השנויים באותה משנה, וגם כאן כבר ביאר לקמיה שהגזבר שמכר או שקנה ידו על העליונה, אלא דקשה קצת למה שכתב הגהות אשרי פרק יש נוחלין, והביאו הרב ב"י יו"ד סי' רנ"ח וז"ל: אם אמר חפץ פלוני אני נותן להקדש או לצדקה בכך וכך אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, אע"פ שישוה יותר אין יכול לחזור בו, אבל אם ההיא שעתא לא היה שוה יותר ואח"כ הוקר יכול לחזור בו כיון שלא משך ולא נתן הכסף עכ"ל. וקשה קצת דמאי איריא לישנא דאני נותן אפילו לא אמר לשון זה, כיון שהזכיר סך נתחייב אפילו בדרך מכר, כמו שכתב רבינו וכההיא דפרק (הנזקין) [יש נוחלין] דף קל"ג [ע"ב] דקאמר, ואת לא תשיימיה, ואפשר דהרב ז"ל אסיפא סמיך דאם הוקר אח"כ יכול לחזור בו, דאף אם הקדיש או נדר לצדקה כיון שהוקר אח"כ יכול לחזור בו כיון שבטעות נדר, וכמו שכתבו התוספות בקדושין דף כ"ט [ע"א] ד"ה משכו במאתיים וכו'.

ב[עריכה]

הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה וכו'. כתב מרן כסף משנה ז"ל, ואם תאמר תיפוק ליה דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה וכו', ויותר נכונים דברי התוספות דכששם הדבר פחות משוויו מתכוון לוותר להקדש וכו', אבל כשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל וכו', ע"כ. קשה טובא על דבריו אלה, חדא, דמדכתב סתם משמע שהשני תירוצין יתכנו בדעת רבינו, וזה אינו דאי רבינו ס"ל כהך תירוצא שכתבו התוספות, היה לו לחלק ולכתוב במה דברים אמורים בנתכוון לוותר להקדש וכו', וזו היא כוונת הרב המגיד ז"ל שאחר שהביא תירוץ הרמב"ן ז"ל, בין נשתנה השער ללא נשתנה, כתב ז"ל ולדברי המחבר שלא חילק יש לומר דאמירה לבד הוא מדבריהם וכו', שהוא התירוץ הראשון שהזכיר הרב כסף משנה, וגם מזה קשה על דבריו ז"ל, איך לא הזכיר דברי הרה"מ ז"ל, ויש ליישב ודו"ק. ולמה שהקשה הרב המגיד ז"ל וכבר שאלו בתוספתא, ט"ס הוא וצ"ל בתוספות, שכן כתבו שם, ובעיקר קושייתו דהקדש אינו חוזר שאינו [ראוי] לקבל מי שפרע, וא"כ ההקדש שנתן מעות על נכסי הדיוט כשהוזלו למה חוזר שהרי יש בכיוצא בזה מי שפרע אצל הדיוט וכו', אע"פ שיש לחלק בין אבדת הקדש וכו', לשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה וכו' ע"כ, חילוק זה של אבידה לכשהוקר יהא הוא נלמד מההיא דפרק הנזיקין דף נ"ב [ע"א] גבי משוך פירי מיתמי וכו', דכי אייקר לא חיישינן, וכי זול חיישינן כדברי רב שישא התם, ובלשון זה של הרה"מ ז"ל בספר כתב יד קדמון ראיתי שכתב בשם תלמיד הרשב"א, וזה לשונו: ואפשר לומר שהם ז"ל לא אמרו בנותן דמים על פירות ידועים, דכי האי גוונא ודאי דבהקדש קונה קנין גמור דהדיוט קאי במי שפרע לא מצי למיהדר ביה, אבל בפוסק על הפירות סתם בההיא דמי שקבל לספק סלתות אפשר דודאי דיכול לחזור בו אע"ג דהדיוט קאי במי שפרע, דמ"מ הקדש אינו קונה בכסף בכי האי גוונא שהרי אין הפירות בעולם, ואפילו כשיש לו אינו פוסק על אלו ויכול למוכרם לאחר, 'וכל שאינו קונה אלו אי אפשר לקנות אחרים אלא באו לרשותו', לפיכך יכול לחזור בו, ואפשר שהם ז"ל בענין זה אמרו מכל מקום בין שאמרו ז"ל בין שלא אמרו, הדין נראה בנותן מעות על הפירות ידועים שאין יכול לחזור בו כדברי מורי הרב עכ"ל. חילוק נכון הוא זה, אבל עדיין הדבר מגומגם כמבואר.

ולענין מה שכתב הרב כסף משנה ז"ל לקושיא זו וז"ל: ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף וכו' ע"כ, לשון תמוה הוא זה, דגמרא ערוכה היא בכמה מקומות דהך קרא דגבי הקדש איצטריך לאין הקדש מתחלל אלא בכסף דוקא, והדומה לו לאפוקי קרקעות, כדאיתא בפרק הזהב דף נ"ד [ע"א] ושבת דף קכ"ח [ע"א] ועירובין דף ל"א [ע"ב] וקדושין דף כ"ט [ע"א] וכתבו שם התוספות, דהוא הדין עבדים ושטרות דהוקשו לקרקעות, הרי דאיצטריך הך קרא דונתן הכסף גבי הקדש למעוטי מה שאינו מטלטל, כגון קרקעות דגבי הדיוט אין שום חילוק, ושבח להשי"ת שזכיתי ומצאתי קושיא זו בפרי חדש בשיטתו לגיטין דף נ"ב, ואין לומר דכוונת הכ"מ ז"ל מיתורא דוקם לו דהא נמי איצטריך לשתהא קנויה לו עולמית שזה הוא החילוק שיש בין שדה אחוזה לשדה מקנה, כדאיתא בערכין דף ל"ג [ע"א], ועוד הוסיף להקשות שם כמה קושיות לדברי הרב כ"מ האלה, הגם שגם עליו אני תמוה דלעיל מינה הקשה הוא בעצמו קושיא זו בעצמה, דלמאן דאמר מן התורה מעות קונות מאי קמשמע לן קרא ונתן הכסף וקם לו הא בהדיוט הוא הדין כך, ויש מי שתירץ וכו' ע"כ, וכיון שכן מה כל החרדה הזאת על הרב כ"מ ז"ל, ועדיין אני נבוך בענין זה ע"פ דברי רש"י ז"ל שהביא הרב ז"ל שם שפירש בפ' הזהב דף מ"ו [ע"ב], דהא דקיימא לן דבהדיוט דבר תורה מעות קונות, היינו דילפינן לה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו ע"כ, ולכאורה קשה טובא, דכיון דעיקר קרא איצטריך למעוטי קרקעות ודומיהן מעתה היכי ילפינן מיניה להדיוט, ואי ילפינן מיניה נימא ג"כ גבי הדיוט, הרי מה תאמר דמצינו קראי גבי הדיוט א"כ נימא גבי הקדש נמי הכי וכסף לאו דווקא, תו יש לגמגם במה שכתב הרב כ"מ ז"ל, דקרא דונתן הכסף לא נאמר אלא בקונה מן ההקדש דוקא אבל לא מוכר להקדש וכו', דבפ"ח דמעשר שני ה"ז פסק רבינו, בקונה פירות ממעות מעשר שני ולא נתן הדמים והוקרו הפירות דמפריש עליהם סלע, ומוכח לה מקרא דונתן הכסף וקם לו, ושם כתב הכ"מ ז"ל דרבינו פוסק כמאן דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא, ועיין להמשנה למלך ז"ל שגם הוא עמד על דברי הרב כ"מ הנ"ל.

ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע. פשט הלשון דההדיוט חייב לקבל מי שפרע, אבל הגזבר אינו חייב אף אם חזר, וכיון שכן ארישא קאי שנתן הגזבר דמים של הקדש על הפירות ולא משכן והוזלו דבהדיוט מקבל מי שפרע בעל כרחו כמה שכתב רבינו לעיל ריש פרק ז', הכא גבי הקדש אף שחוזר אינו מחויב לקבל מי שפרע, דאילו אמשיכה דסמיך ליה לא מצינו בה מי שפרע אפילו בהדיוט, וזו נראית כוונת הרב המגיד ז"ל שכתב פשוט הוא, שאם היה הגזבר מקבל מי שפרע לא היה בו חזרה כלומר שלא היה דינו שיחזור כדי לקבל מי שפרע, אלא ודאי מדחוזר בו כשהוזלו הפירות ש"מ שאין בו מי שפרע, ושוב הכריח דאי אפשר לפרש הך דאין הגזבר מקבל מי שפרע אדסמיך ליה, דהא במשיכה לא מצינו בה מי שפרע, זו נראית כוונתו ז"ל. אמנם הפרי חדש ז"ל בשיטתו לגיטין דף נ"ב הבין דבריו דמפרש אסיפא קאי, וחלק עליו ופירש דארישא ואסיפא נמי קאי ושייך מי שפרע גם במשיכה עיי"ש, ולענ"ד נראה כמו שכתבתי ודברי הרב המגיד נכונים.

ג[עריכה]

נכסי יתומים הרי הן כהקדש וכו'. כתב הרב כסף משנה ז"ל, אין דין יתומים חלוק מדין הדיוט אלא בחלוקא זו בלבד ע"כ, וכן בשו"ע חו"מ סי' קצ"ט לא העתיק אלא חלוקא זו, ושאר החלוקות לא נאמרו אלא להשמיענו טעם הדבר דאין היתומים ולא האפוטרופסים שלהן מקבלין מי שפרע, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו ח"א סי' תתקע"ד, עיי"ש שתירץ להקושיא שהקשה הרב המגיד ז"ל בשמו לעיל הל' ב', כיצד נתן דמים וכו'. ושיעור שנות היתומים לענין זה יש ללמדו מדברי רבינו לקמן פרק כ"ט, ועיין עוד סוף פרק ו' דהלכות עדות, והרב המגיד ז"ל היה גורס בדברי רבינו נכסי יתומים קטנים עיין עליו, ונראה דנוסחתינו עיקר ע"פ מה שכתב רבינו פרק כ"ט.

ז[עריכה]

בארבעה פרקים בשנה וכו'. משנה בחולין דף פ"ג [ע"א], ובעי תלמודא והא לא משך, ומוקים לה רב שמואל ב"ר יצחק כשזיכה לו ע"י אחר דזכין לו לאדם שלא בפניו, ור' יוחנן מוקים לה בהעמידו דבריהם על דין תורה, והרי"ף ורבינו פסקו כר' יוחנן, אמנם הרב בית יוסף חו"מ סי' קצ"ט הביא מהרבינו ירוחם ז"ל שפסק כתרי לישני, וכתב הב"י דר' יוחנן לא פליג ארב שמואל בר יצחק עיי"ש, ובהכרח אף דר' יוחנן לא פליג ארב שמואל ב"ר יצחק, רב שמואל ב"ר יצחק פליג עליה, דנתינת מעות לחוד לא מהני, ובזיכה ע"י אחר דהיינו שמסר השור לאדם אחר כדי שיזכה בו להלוקח כמו שכתב רש"י ז"ל, לא בעינן נתינת מעות דזו היא משיכתו ובה מודה ר' יוחנן, אלא דדחיקא לי[ה] מלתא לאוקמי מתניתין דוקא בשזיכה ע"י אחר, ומסתברא דכל זה לדעת רבינו ירוחם ז"ל, אבל לרבינו והרי"ף ז"ל שם ר' יוחנן פליג ארב שמואל ב"ר יצחק כמבואר.

כדי ליתן לו בשר כשישחוט וכו'. דע שרבינו בפירוש המשנה כתב, ואין הטבח יכול לומר הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע וכו', ע"כ, ולא ידעתי מאן דכר שמיה דמי שפרע בדין זה, כיון שלא מכר לו אלא על תנאי כשישחוט והרי לא שחט, אם לא שנאמר דכלפי הכוונה קאמר דכוונתך לצורך המועד דוקא וכשישחוט [הבהמה] עד אותה שעה, ולעולם דבעי למשחט ערב יום טוב דוקא.

לפיכך אם מת השור מת ללוקח. פירוש רש"י ז"ל, ומפסיד הדינר ע"כ, נתכוון ז"ל דלא נימא שיתחייב בדמי כל השור, אך פשט לשון המשנה לא משמע כן דלשון מת ללוקח משמע כולו, ואין זה פלא כיון שנחייב הטבח בכולו בשביל הלוקח דין הוא שיתחייב הלוקח ג"כ בדמי כולו, אך לפי האמת זה אינו דזו תקנת חז"ל היא, והלוקח יאמר אי אפשר בתקנה זו דבשביל דינר אחד אתחייב במאה, אך עדיין יש להסתפק כיון דמוקמינן ליה להך שור ברשות לוקח, אם שחטו ונטרף מהו מי מצי מוכר אומר לו כיון שהשור היה באחריותך טול מבשרו כמות שהוא, או דילמא מצי לוקח לומר לו אני על בשר טהור ומותר נתתי לך מעותי, והכי מסתברא.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון